מנרות החנוכה הרבי מליובאוויטש מפיק שלל הוראות והדרכות הקשורות לפעולת קירוב לב העם לאור התורה והמצוות. בראש ובראשונה הוראה מהשמש - השמש אינו בכלל נרות המצווה, ולכאורה היה צריך לעמוד למטה מכל הנרות. בפועל אנו רואים, שמקומו של ה'שמש' הוא למעלה משאר הנרות. הטעם הפנימי שבזה: מי שמדליק את "נר ה' נשמת אדם" של חברו, מתעלה לדרגה שהיא נעלית אף מדרגתו של האדם שאת נשמתו 'הדליק'.
נרות החנוכה - שאותם מדליקים "על פתח ביתו מבחוץ" - מזכירים את החובה להאיר גם את ה'חוץ' ואת הזולת. כשמדייקים בפרטים יכולים ללמוד מזה כמה וכמה הוראות: א) אין להמתין עד שהחושך יחדור לתוך הבית ואז לצאת להילחם בו, אלא צריכים לצאת אל ה'חוץ' ולהאירו. ב) אין מדליקים נר אחד בבית ונר נפרד בחוץ, אלא אותו נר המאיר את הבית מאיר גם את החוץ. על האדם להשתדל להביא את הזולת לאותה דרגה בעבודת-ה' (מהדרין מן המהדרין) שהוא-עצמו עומד בה; אין אדם רשאי להתנהג בעצמו באופן של מהדרין מן המהדרין ואילו לגבי הזולת יסתפק בעבודה של 'כשר בדיעבד'.
התקרבות והתנשאות
השמן מלמד אותנו איך לשלב בין התקרבות ליהודים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות ובין שמירה על הדרגה הרוחנית האישית. השמן מתאפיין בתכונות מנוגדות: מצד אחד, שמן מסמל ענווה, שכן אין הזית מוציא שמנו אלא על-ידי שכותשים אותו. השמן גם מסמל קירוב והתחברות, מכיוון שהוא מפעפע בכל דבר. מצד שני יש בשמן תכונה של התבדלות, שכן הוא אינו מתערבב עם שאר הנוזלים. יש בו גם תכונה של התנשאות, בהיותו צף על-פני המים.
כך צריך לנהוג יהודי: בראשונה עליו לצאת מנקודה של התבטלות, ענווה וקבלת-עול. כשהוא פוגש יהודי שני, שעדיין אינו בבחינת 'שמן' - עליו 'לפעפע' בו, מתוך אהבת-ישראל. עם זאת, אין הוא צריך להתערב עם המושגים וההשקפות שאותם הוא הולך להאיר, ואדרבה, הוא צף ועולה למעלה. בסופו של דבר הוא מגיע לידי התנשאות, אבל לא התנשאות אישית חלילה, אלא בהיותו מייצג את הקב"ה, ושלוחו של אדם כמותו. על-כן יש בו עוז ותוקף לעמוד נגד כל מונע ומעכב.
היסוד העל-שכלי
יש מי שרוצים לקרב יהודים נוספים לתורה על-ידי הצנעת היסוד העל-שכלי שבתורה, והצגת ענייני התורה כמבוססים על השכל וההיגיון. יש לזכור, שבדיוק בנקודה הזאת ניטשה המלחמה נגד היוונים.
בתפילת ההודיה שאנו אומרים בחנוכה, מתוארת מגמתם של היוונים במילים: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הדגש הוא על "תורתך" ועל "חוקי רצונך". לימוד התורה כחכמה, כנכס תרבותי - לא הפריע ליוונים. הם התנגדו שהיהודים יראו בתורה תורת ה' ויתייחסו אליה בקדושה ובהתבטלות. גם בקיום המצוות, מה שהפריע ליוונים היה "חוקי רצונך" - החוקים, המצוות העל-שכליות. הם הסכימו למצוות שיש מאחוריהן נימוק שכלי, אך לא יכלו להשלים עם קיום מצוות מתוך קבלת-עול, מתוך ביטול ההיגיון וההבנה לרצון ה'.
אמנם צריך ללמוד את התורה ולהבינה כשם שלומדים ומבינים כל דבר חכמה: צריך ללמוד, להתעמק, להקיש דבר לדבר, להקשות, לתרץ וכו'. ואף-על-פי-כן יש בתורה יסוד על-שכלי מובהק. יהודי שלומד תורה יודע, שאותו צד מובן ומושג שיש בתורה, אינו אלא חלק ממהותה. התורה, במהותה האמיתית, היא חכמתו של הקב"ה, שלמעלה לגמרי מהשכל וההבנה האנושיים; אלא שהקב"ה הלביש את חכמתו העליונה בלבוש שכלי, שאף אנו נוכל להבינה ולתפסה בשכלנו. גישה זו יש להחדיר גם ביהודי שני, כדי שיסוד התייחסותו לתורה יהיה מבוסס על קדושה, התבטלות וטהרה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
