כאשר "זרעו בחיים" ממלאים את רצונו וממשיכים בפועל את ענייני תורתו ועבודתו עד למטה מעשרה טפחים ד"חוצה" – אזי עושים מ"יום ההסתלקות" "יום הילולא" * אף-על-פי שדרך המיצוע היא דרך ישרה על-פי תורה, מכל-מקום צריך להיות "ופרצת"! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ישנו מאמר ארוך של הצמח-צדק1 (שמביא גם כמה מאמרים של רבינו הזקן), שתוכנו – בכללות – בנוגע לעניין הספיחים, ובנוגע לעניין הילולא ויארצייט של צדיקים, ותוכן הדברים:
איתא בזוהר פרשת תרומה2, שזמן הגלות (משחרב בית-המקדש, שעל זה נאמר3 "ונהר יחרב ויבש") הוא בבחינת "גנתא לא עאל בה ההוא גננא", היינו, שה"גנן" (הקב"ה) אינו נכנס בה"גן",
– וכפי שמצינו בישעיה4 שבני-ישראל הם בדוגמת כרם (גן) של הקב"ה, "ויקו לעשות ענבים" –
ומה שישנו עניין של גידול וצמיחה – הרי זה באופן ש"מגרמיה אזדרע כו'", שזהו עניין הספיחים, שצומחים מאליהם על-ידי הזריעה שהיתה כמה זמן לפני זה, ודוגמתו בזמן הגלות, שאז ישנו עניין הספיחים מה"אור זרוע לצדיק"5 ש"זרע ליה קב"ה ("ההוא גננא") בגנתא" בזמן שבית-המקדש קיים.
ועל-דרך זה מבאר רבינו הזקן באיגרת-הקודש6 הידועה שכתב "לנחמם בכפלים" על פטירת צדיק, "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי"7, שאז ישנם "גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' כו'", והיינו, שכל ענייני העבודה שנולדים אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו על-ידי תורתו ועבודתו הם בבחינת "גידולי גידולין".
וכיוון שכל עניין ישנו גם בנגלה דתורה, ברמז על-כל-פנים – הנה על זה מביא בהמאמר8 דברי הגמרא9 "עד ארבעין שנין לא קאי איניש אדעתא דרביה", היינו, שכאשר הרב משפיע שכל לתלמידו, הנה "גם אחר זמן רב (ארבעין שנין) יוכל התלמיד לירד עוד לעומק דעת הרב על-ידי השפעה זו שהשפיע בו... מה שלא השיג מקודם" – שעניין זה הוא ב"בחינת ספיחים", שהרי אין זה באופן שלאחרי ארבעין שנין צריך הרב ללמוד עמו עוד הפעם, אלא באופן שהתלמיד מתבונן ומתעמק בהלימוד שלמדו הרב לפני ארבעין שנין, ועל-ידי זה מגלה את אמיתית ופנימיות דעת רבו, ונמצא, שאין כאן עניין של זריעה חדשה של הרב, כי אם תוצאה מהזריעה שהיתה לפני ארבעין שנין – ספיחים.
ויש להוסיף, שכיוון שמצינו שמשך זמן של "דור" הוא כ"ה שנים10 (על-פי רוב), נמצא, שמשך הזמן דארבעין שנין הוא בבחינת "גידולי גידולין".
ב. ומבאר בהמאמר, שעניין זה נוגע גם ללידת הנשמות (על-דרך האמור לעיל בנוגע לעניין השפעת השכל) – שבזמן הגלות, "גנתא דלא עאל בה ההוא גננא", אי-אפשר להיות הייחוד לצורך לידת נשמות חדשות, כי אם רק "לחדש נשמות ישנות ומגולגלות", שהם בבחינת ספיחים, שכבר נזרעו בעבר.
אמנם, ישנו אופן של לידת נשמות שנעשה על-ידי הייחוד של נשמות הצדיקים, שזהו עניין יום הילולא:
על-ידי עבודת הצדיק, "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", בחיים חיותו עלי אדמות – נעשה נחת רוח גדול למעלה. ולאחרי כן, בעת הסתלקותו, אזי עולה כל עבודתו למעלה בעילוי אחר עילוי (כמבואר באגרת-הקודש11), ועל-ידי זה פועל למעלה נחת רוח גדול ביותר, שנקרא בלשון הקבלה בשם "יחודים".
ועל-ידי גודל הנחת-רוח – פועלים שיומשך מלמעלה לידת נשמות חדשות (לא רק נשמות שבבחינת ספיחים) אף-על-פי שזהו עניין שאינו שייך בזמן הגלות על-דרך הרגיל.
וזהו שהסתלקות הצדיק נקרא בשם "הילולא", כפי שמצינו בזוהר (בהאידרא)12 הלשון "הילולא דרשב"י", שהתרגום של "הילולא" הוא חתונה – כי, עניינה של חתונה הוא שעל-ידי זה יהיה קיום מצוות "פרו ורבו"13, שהוא עניין המשכת נשמות מלמעלה למטה, וזהו גם עניין ההילולא שבהסתלקות הצדיק, שעל-ידי זה נמשכים נשמות חדשות.
ג. ועל-פי זה מבאר בהמאמר14 החילוק שבין משה רבינו לרשב"י, שז' אדר הוא יום תענית15, ואילו ל"ג בעומר הוא יום הילולא, שהוא עניין של שמחה16:
"בזמן הבית", ועל-דרך זה בזמן המשכן שהיה בהיות בני-ישראל במדבר, שאז היה גילוי אלוקות, "דגננא בעצמו עאל בגנתא" – היה "שלימות יחוד קוב"ה ושכינתיה", "יחוד קוב"ה ממש", ולכן לא היה צורך בהייחוד שעל-ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, שלגבי אמיתית הייחוד דקוב"ה ממש, "אין עולה בשם לשיהיה נקרא הילולא". ולכן, הסתלקות משה רבינו אינה אלא עניין של ירידה.
מה-שאין-כן הסתלקות רשב"י שהיתה בזמן הגלות (שהרי כבר היתה אז גלות רומי17) – כיוון שאז לא היה שלימות הייחוד דקוב"ה ממש (גנתא דלא עאל בה ההוא גננא), ואז ישנו רק הייחוד שנעשה על-ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, "אז גם בחינה זו נקרא הילולא", כמבואר בזוהר (בהאידרא)12 שאז היו פניו מאירים, שהוא עניין תוספת אור גדול למעלה על-ידי עליית כללות עבודתו של רשב"י בעת הסתלקותו.
ד. אמנם, על-פי זה היה צריך להיות עניין של הילולא ביום ההסתלקות של כל הצדיקים?
ויובן על-פי המבואר בכמה מקומות (וכמדובר גם אשתקד18) שבשביל לפעול עניין של "הילולא" יש צורך בחיבור שני עניינים: יש לפעול עניין של פנימיות, וביחד עם זה, יש להמשיך זאת בגילוי.
והעניין בזה – כידוע19 שעניין הולדת הולד צריך להיות נמשך מפנימיות המוחין (שלכן "קטן אינו מוליד"20), ובלשון הרמב"ם21: "כוח הגוף וחייו ומאור העינים"; ומשם צריך להיות נמשך כל ציור רמ"ח אברים כו', נשמה בגוף, היינו, שצריך להיות נמשך בגילוי.
ועניין זה פועלים רק הצדיקים שעבודתם היתה באופן של חיבור ב' עניינים הנ"ל – שלקחו "רזין דרזין", והמשיכו זאת בגילוי עד למטה מעשרה טפחים, באופן שיהיה שייך גם ל"חוצה".
ולכן, אצל צדיקים גופא, הנה רק אצל יחידי סגולה מצינו הלשון "הילולא", שאז אין זה עניין של תענית, אלא הפכו כו'.
ה. ובעניין זה ישנה הפעולה ד"זרעו בחיים" – "ושננתם לבניך אלו התלמידים", כולל גם תלמידי תלמידיו שהם "גידולי גידולין":
כאשר "זרעו בחיים" ממלאים את רצונו וממשיכים בפועל את ענייני תורתו ועבודתו עד למטה מעשרה טפחים דה"חוצה" – אזי עושים מ"יום הסתלקות" "יום הילולא".
ועל-ידי זה פועלים גם העניין ד"חיים עד העולם"22 (כפי שמסיים בהאידרא12) – שממשיכים מעצמיות החיים למעלה, "כי עמך מקור חיים"23, "עד העולם", בעולם התחתון, "עולם" מלשון העלם24 (והסתר), ופועלים שיומשך בו הפירוש השני ד"עולם" – מלשון נצחיות, שעניין זה הוא רק מצד אין-סוף בעצמו, שאין בו שינויים, ולכן שם הוא אמיתית עניין הנצחיות.
ועניין זה נעשה על-ידי ההמשכה מבחינת הפנימיות, רזין דרזין, להיות נמשך עד ל"חוצה" – שפועלים שגם בההעלם וההסתר, יתגלה – הן על-ידי זה שמכיר בעצמו והן על-ידי זה שפועל הכרה זו בכל הסביבה – עניין הנצחיות, מצד התורה ומצוות שנעשים בההעלם וההסתר, ועל-ידי זה בטלים כל ההעלמות וההסתרים, ורואים ש"אני הוי' לא שניתי"25, ו"אין עוד מלבדו"26.
* * *
ו. ישנה27 רשימה28 מכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, שבה צויינו זכרונות מזקנו, אדמו"ר מהר"ש, וגם מזקנתו, הרבנית הצדקנית רבקה (זוגתו של אדמו"ר מהר"ש), שהיארצייט שלה הוא גם יו"ד שבט.
בין הזכרונות נרשם סיפור, שכבר נדפס29:
בהיותה בת שמונה עשרה, חלתה ביותר, וציווה הרופא שתאכל מיד בקומה משנתה. וכיוון שלא רצתה לאכול קודם התפילה, היתה משכימה לקום, מתפללת ואחר-כך אוכלת, כך, שלא אכלה קודם התפילה, וגם אכלה מוקדם בבוקר.
אבל כמובן שלא זו בלבד שלא הועיל הדבר לבריאותה, אלא בגלל זה עוד נחסר בשינתה.
ואמר לה הצמח-צדק: יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. בנוגע למצוות נאמר30 "וחי בהם", והפירוש בזה, שצריכים להחדיר חיות בהמצוות (כפירוש המגיד31 שנזכר בהמאמר32). ובכדי להמשיך חיות בהמצוות, מוכרחים להיות בעל כוח ולהיות בשמחה. וסיים הצמח-צדק: אל לך להיות מורעבת ("א ניכטערע"). מוטב לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול.
ז. כל העניינים שסיפרו הרביים, ובפרט מה שמסרו מדור לדור, אינם סתם סיפורים. כיוון שמסרו זאת מדור לדור, הרי בוודאי יש לזה שייכות להשומעים, שילמדו מזה הוראה33:
ענייני האדם נחלקים בכלל לשני סוגים: (א) העניינים שעושה בשביל הקב"ה, כמו לימוד התורה, תפילה וקיום המצוות. (ב) העניינים שעושה בשביל עצמו, מה שמצטרך לאדם באמת, או מה שנדמה שהוא צורך עבורו.
הנקודה הפנימית של שני סוגים אלו היא – "תפילה" ו"אכילה". הסוג הראשון הוא "תפילה", כי, תפילה עניינה הפניה וההתחברות אל הקב"ה, "דע לפני מי אתה עומד – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"34. והסוג השני הוא "אכילה", כי, כל מה שנצרך לאדם, הרי הוא "רעב" לזה, וכאשר מקבל את צרכיו הרי זה משקיט את רעבונו – "אכילה".
ח. ובעניין התפילה והאכילה יכולים להיות כמה אופנים:
יכול להיות אופן שהאדם הוא מפוצל. אין שייכות בין ה"תפילה" וה"אכילה". בשעת התפילה (דהיינו כאשר לומד, מקיים מצוות ומתפלל), אינו שייך לענייני העולם, ועד שיכולים לחשוב שהוא צדיק גמור; אבל אחר-כך, בבואו לענייני העולם, מסחר או אכילה כפשוטה, לא ניכר עליו שום עניין של קדושה, רוחניות ועדינות.
אמנם, על אופן כזה אומרים: אטו35 בשופטני עסקינן? וברשיעי לא עסקינן36.
ואופן הב' – שיש שייכות בין התפילה לאכילה, והיינו, שבנוגע לכל העניינים הרי הוא מעיין בשולחן-ערוך ומתנהג כן בפועל, אבל התפילה היא בשביל האכילה.
כלומר: בידעו שהוא זקוק להקב"ה ("אזוי ווי ער ווייס "נעבעך", אז ער דארף אנקומען צום אויבערשטן"), והדרך כיצד לקבל מהקב"ה היא כמו שכתוב37 "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם", לכן עושה כל מה שהקב"ה מצווה, כדי שאחר-כך יוכל לבוא אל הקב"ה עם "שטר", שהקב"ה יתן כל המצטרך לו, כתשלום עבור תפלתו.
אמנם איתא בגמרא38 "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני... הרי זה צדיק גמור", ובמילא, יש גם דרך של תפילה בשביל אכילה – אם כי עניין זה הוא רק "אם רגיל בכך", כפירוש רש"י, והיינו, שנותן צדקה לא רק פעם אחת, ומפסיק לכשיחיה בנו, אלא הוא רגיל בכך. אבל אף-על-פי-כן, אפילו אם הוא רגיל בכך, הרי כיוון שעושה זאת בשביל פנייה, אין זו התכלית.
הן אמת שאיתא בגמרא39 שיכולים ללמוד תורה ולקיים מצוות אפילו שלא לשמה, אבל טעם הדבר הוא – כדאיתא בגמרא – כיוון שיבוא ללימוד התורה וקיום המצוות לשמה.
ט. האופן והתכלית הנרצה הוא – לא העדר השייכות בין התפילה לאכילה, וגם לא תפילה בשביל אכילה, אלא – אכילה בשביל התפילה:
תפילה – צריכה בוודאי להיות בשביל תפילה, זהו דבר הפשוט. בידעו שרצונו של הקב"ה שילמד תורה ויקיים מצוות, לא יתכן שיונח אצלו באופן אחר מציווי הקב"ה. ובמילא מתפלל שלא על מנת לקבל פרס, אלא מפני שכך ציווה הקב"ה. הוא לא שואל אם יקבל עבור זה עולם-הבא אם לאו, ומכל-שכן שאינו שואל שכר בעולם-הזה.
אבל אין זה מספיק עדיין. הדרישה היא – שגם האכילה תהיה בשביל התפילה. כל ענייניו יהיו בשביל קדושה, כמו שכתוב40 "בכל דרכיך דעהו".
העובדה שיהיה גביר, ובחוגים הפיננסיים ידרגו אותו בדיוטא העליונה ויופיע ברשימת משלמי המיסים של תשעים וחמשה אחוז – עדיין אינה תכלית בריאת האדם, כי אם, שכל ענייניו יהיו בשביל קדושה, בכדי שיוכל ללמוד תורה במנוחת הנפש, לקיים מצוות בהרחבה, וליתן צדקה ביד רחבה.
ולא להסתפק בעבודתו בעצמו, אלא להשתדל להשפיע גם על אחרים, שכן, בהיותו גביר, יהיה לו נקל יותר להשפיע על אחרים, כפי שאנו רואים, שעני, לועגים לו, אבל גביר, אפילו כאשר עושה שטות ("א נארישקייט"), עושים כמותו, ומכל-שכן כאשר עושה דבר נכון. ובמילא: כאשר יניח תפילין – יניחו כולם תפילין, כאשר ישמור שבת – ישמרו כולם שבת, שהרי רואים שנעשה גביר כיוון ששמר שבת, כאשר יניח תפילין דרבינו תם – יתחילו כולם להניח תפילין דרבינו תם, וכאשר יאכל מצה-שמורה – אזי יסגרו כל המאפיות של מצה פשוטה, כיוון שכולם ישתמשו במצה-שמורה.
וזוהי הכוונה "לאכול בשביל להתפלל" – שכל ענייני האדם וצרכיו (שנקראים בשם "אכילה") צריכים להיות בשביל "תפילה" (שכוללת כל התורה והמצוות), לפעול בהם "וחי בהם", להמשיך חיות בתורה ומצוות.
י. ולימוד נוסף מהאמור לעיל – שהוראה זו נאמרה לאשה, אם לילדים, שאחד מהם נעשה אחר-כך נשיא בישראל. וההוראה היא:
כאשר רוצים שיגדלו ילדים שהנהגתם תהיה לא באופן של תפילה בשביל אכילה, ולא באופן שהתפילה והאכילה יהיו שני עולמות שונים, אלא באופן שהאכילה תהיה בשביל התפילה – הרי זה תלוי בהאם, שהיא בעצמה תתנהג ברוח זו, ותחדיר בהילדים, עוד בקטנותם, בהיותם עדיין בעריסה, את ההרגש שכל העניינים צריכים להיות בשביל להתקשר בהקב"ה, ולולי זאת – הנה גם כאשר יש מה "לאכול", אין בזה טעם.
ובאופן כזה מגדלים ילדים כאלו שנעשים אחר-כך גדולים בישראל, שיש להם במה להתפלל ויש להם מה לאכול – אכילה כרצון הקב"ה, שרצונו שיהיה לבני-ישראל "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"41, לא רק בני רויחי, אלא גם חיי רויחי ומזוני רויחי.
ויקויים מה שכתוב42 "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", בית מבורך ברוחניות ובית מבורך בגשמיות, והאב והאם ירוו מהם נחת לאורך ימים ושנים טובות, נחת ברוחניות ונחת בגשמיות.
* * *
יא. על43 הפסוק44 "ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים", מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר45, ש"שיטים" הוא מלשון הטיה.
ישנה הדרך האמצעית, שזוהי הדרך של שכל והשגה, וההטיה מהדרך האמצעית נקראים בשם "שיטים", שטות.
ויש בזה ב' אופנים: (א) ההטיה למטה מהשכל, שטות דלעומת-זה, וכמרז"ל46: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". (ב) ההטיה למעלה מהשכל, שטות דקדושה, ועל-דרך מאמר רז"ל47 "אהני ליה שטותיה לסבא".
עבודת המשכן ומקדש היא – להפך השטות דלעומת-זה ולעשות ממנה שטות דקדושה, עיין שם באריכות.
יב. אין להסתפק בדרך האמצעית, אלא בהכרח שתהיה שטות דקדושה דווקא, למעלה מטעם ודעת.
אילו לא היתה בעולם המציאות של שטות דלעומת-זה, אזי היתה מספיקה גם הדרך האמצעית. אבל, כיוון שעל-ידי חטא עץ הדעת נעשה בכללות העולם זוהמא, שטות דלעומת-זה, הנה במה יכולים לעמוד בכך – על-ידי שטות דקדושה דווקא.
וכמו בכללות העולם, כך גם אצל כל אחד – שאם חטא ופגם ועבר את הדרך, או אפילו רק אחד מג' הדברים, אזי אינו יכול לילך בדרך המיצוע, אלא מוכרח לילך למעלה מדרך המיצוע, ועל-פי המבואר באגרת התשובה48 ש"במקום הקשר" צריך להיות "כפול ומכופל".
וכן אומר גם הרמב"ם49, שבכלל צריכים לילך בדרך המיצוע, אבל, מי שהלך לקצה אחד יותר מדי, הנה בכדי לתקן זאת, מוכרח הוא לילך בקצה השני.
יג. על-פי זה יובן גם מה שהגמרא50 מציינת את המעלה היותר נעלית בתיבת "ופרצת" – "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו' אלא כיעקב שכתוב בו51 ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה":
לכאורה אינו מובן: מהי גודל המעלה כל-כך ("די גוואלדיקע מעלה") ד"ופרצת", שהיא נעלית יותר מכל שאר המעלות שנימנו בגמרא שם?
ויובן בהקדם ביאור פרט נוסף בעניין "ופרצת":
תיבת "ופרצת", משמעותה לא רק סתם התפשטות, אלא – הסרת מחיצות. בשדה – לא שייכת פירצה; רק כאשר ישנו בניין וחומה, ומסירים חלק ממנו, הרי זה נקרא פירצה – "ופרצת".
בניין וגדר זה – שעליו אומרים שצריך להיות בו "ופרצת" – הוא בהכרח בניין דקדושה. כי, אם המדובר הוא אודות בניין דלעומת-זה, הרי לאמיתו של דבר אין זה עניין של בניין, אלא עניין של חורבן ופירצה (על-דרך מאמר רז"ל52 "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"), ושבירת בניין שכזה, היא – לאמיתו של דבר – לא "ופרצת", אלא אדרבה – בניין. ואם תורת אמת קוראת זאת "ופרצת", בהכרח לומר, שזוהי פירצה באמיתיות.
ולכאורה אינו מובן: איזו תכלית וטובה יש בשבירת בניין – בניין שכזה שהתורה קוראת אותו בשם בניין?
ויובן על-פי האמור לעיל:
העבודה היא – שטות דקדושה שלמעלה מדרך המיצוע; אף-על-פי שדרך המיצוע הוא דרך ישרה על-פי התורה, מכל-מקום צריך להיות "ופרצת", לצאת מכל ההגבלות, גם מהגבלות וגדרים של קדושה, שהם בניין.
ועניין זה של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מכל ההגבלות, אפילו מהגבלות דקדושה – זהו "נחלת יעקב"53, בחיר שבאבות54 – תכלית המעלה, למעלה מנחלת אברהם ונחלת יצחק.
יד. ההוראה מזה בנוגע לפועל היא55:
תלמידי הישיבות ויושבי אוהל בכלל, אין להם להסתפק בהזמנים הקבועים ללימוד התורה. אפילו הזמנים הקבועים של "מהדרין" ו"מהדרין מן המהדרין" מועטים הם, אלא צריך להיות – "ופרצת", "אהני ליה שטותיה לסבא", למעלה מטעם ודעת, למעלה מכל הזמנים הקבועים.
בעלי עסק, שעיקר עבודתם בקיום המצוות ובפרט מצוות הצדקה ששקולה כנגד כל המצוות56, הנה כל הדברים הקבועים שבצדקה, ואפילו צדקה מהמובחר כמבואר בפוסקים ואחרונים57 – אף שזהו בניין מובחר על-פי תורה – הרי זה עדיין מעט עבורם. צריך להיות "ופרצת" ללא הגבלות, וכמבואר באגרת-התשובה58 ואגרת-הקודש59 ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"60. ואפילו אלו החושבים שהם אינם זקוקים לכך כיוון שאין להם חסרונות – הרי בעבודה של יחודים עליונים חסר גם להם, והרי הייחודים שלמעלה הם בבחינת אין-סוף, ובמילא צריכים גם הם ליתן צדקה באופן של "ופרצת".
טו. אודות משיח נאמר הלשון "פורץ"61. ולכן, מצוות השעה – בכדי להביא את ה"פורץ" בקרוב – שיהיה לימוד התורה וקיום המצוות ובפרט צדקה באופן של "ופרצת".
על-ידי לימוד התורה ללא הגבלות אצל יושבי אוהל ובפרט בני הישיבה, ועל-ידי קיום המצוות ובפרט צדקה ללא הגבלות אצל בעלי עסק – אזי יהיה כלשון המאמר62: "גג ורצפה כאחד ממש", היינו, שתורה שהיא ברוחניות, "גג", ומצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, "רצפה", יהיו כאחד ממש, ויסורו כל ההבדלות, מחיצות והגבלות, ו"יעלה הפורץ לפנינו"63 בקרוב ממש.
(קטעים מהתוועדות יום ב, פרשת בשלח, י' בשבט ה'תשי"ט.
'תורת-מנחם התוועדויות' ה'תשי"ט, חלק שני (כה) עמ' 24-51– בלתי מוגה)
----------
1) ד"ה להבין כו' גנתא לא עאל בה ההוא גננא – נדפס בספר ההשתטחות (קה"ת, תשנ"ו) עמ' לט ואילך. וש"נ.
2) ח"ב קסו, סע"ב ואילך.
3) ישעיה יט,ה. איוב יד,יא. וראה זח"א ו,ב. כה,א. כו,א. ועוד. לקו"ת במדבר יג, סע"ג. אוה"ת נ"ך (כרך ב) עמ' א'נ ואילך. ובכ"מ.
4) ה,א ואילך.
5) תהילים צז,יא.
6) סכ"ז (קמה, סע"ב ואילך).
7) זח"ג עא,ב.
8) שם עמ' מד.
9) ע"ז ה, רע"ב.
10) ראה "אוצר ישראל" (אייזענשטיין) ערך כרונולוגיא בסופו.
11) סז"ך-וכ"ח.
12) בסוף האדר"ז (ח"ג רצו,ב).
13) ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט תשי"ח בתחלתה (תו"מ חכ"ב עמ' 30 ואילך). וש"נ.
14) בראשית א,כח.
15) שם עמ' מח.
16) טושו"ע או"ח סתק"פ ס"ב.
17) ראה גם שיחת י' שבט תשט"ו ס"ג (תו"מ חי"ג עמ' 218). וש"נ.
18) ראה שבת לג,ב.
19) ראה לקו"ת בשלח ב, סע"ד. ואתחנן ג, סע"ב. ובכ"מ.
20) סנהדרין סח, סע"ב.
21) הל' דעות פ"ד הי"ט.
22) תהילים קלג,ג.
23) שם לו,יו"ד.
24) לקו"ת שלח לז,ד. ובכ"מ.
25) מלאכי ג,ו.
26) ואתחנן ד,לה.
27) שיחה זו הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונשלחה לכו"כ, ונדפסה אחר-כך בלקו"ש ח"א עמ' 152 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ על-ידי המו"ל.
28) נדפסה ב"דברי ימי הרבנית רבקה".
29) "היום יום" י שבט (מאג"ק שלו ח"ד עמ' שח).
30) אחרי יח,ה.
31) או"ת פ' אחרי.
32) פ"ה (תו"מ חכ"ה, עמ' 10).
33) ראה גם תו"מ חכ"ד עמ' 302. וש"נ.
34) ראה ברכות כח,ב.
35) ראה ב"ק פה,א. ב"מ מ,א. ב"ב ז,א. ועוד.
36) ראה יומא ו,א. וש"נ.
37) ר"פ בחוקותי.
38) ר"ה ד,א. וש"נ.
39) פסחים נ,ב. וש"נ. עיין הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג.
40) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
41) שבת סג,א. וש"נ.
42) נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.
43) מלאכי ג,י. וראה תענית שם.
44) שיחה זו הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א ס"ע 166 ואילך במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ על-ידי המו"ל.
45) תרומה כו,טו.
46) ד"ה באתי לגני תש"י פ"ג ואילך (סה"מ תש"י עמ' 114 ואילך).
47) סוטה ג,א.
48) כתובות יז,א.
49) ספ"ט.
50) פ"ד משמונה פרקים. הל' דיעות פ"ב ה"ב.
51) שבת קיח, רע"ב.
52) ויצא כח,יד.
53) פרש"י תולדות כה,כג. וראה פסחים מב,ב. וש"נ.
54) ישעיה נח,יד. וראה שבת שם.
55) שעה"פ תולדות כז,כה. וראה גם ב"ר פע"ו, א. זח"א קיט,ב. קלג,א. קמז,ב. קעא,ב.
56) ראה גם תו"מ חכ"ד עמ' 192 ואילך. עמ' 309 ואילך.
57) ב"ב ט,א.
58) ראה טושו"ע יו"ד ר"ס רמט.
59) ספ"ג.
60) סוס"י. ועוד.
61) איוב ב,ד.
62) אגדת בראשית ספס"ג. ב"ר ספפ"ה ובפרש"י.
63) ד"ה באתי לגני תש"י פ"ט (סה"מ תש"י ס"ע 123).
64) מיכה ב,יג. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
