חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:31 זריחה: 6:19 כ"ד בשבט התש"פ, 19/2/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 609 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 609 - כל המדורים ברצף
מזון, לבוש ובית
כל מצב של גאולה הוא עוד שלב בדרך לגאולה שלמה
את"ה
פרשת ויקהל-פקודי
שואלין ודורשין בהלכות הפסח (א)
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 609, ערב שבת פרשת ויקהל-פקודי / החודש, כ"ד באדר ה'תשס"ו (24.3.2006)

דבר מלכות

מזון, לבוש ובית

ההשכלה שהאדם משכיל ומשיג בלימוד התורה, מתאחדת עם האלוקות * כדי להעלות לקדושה גם את הדבר הגשמי שעליו לומדים, מוכרחים לקיים מצוות מעשיות * כאן דרושה הגנה מיוחדת מפני השפעת החומריות של הדבר הגשמי  * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע להעניין דמזון, לבוש ובית (שנתבאר לעיל בהמאמר1) – מבואר במאמר אחר2, שג' עניינים אלו ישנם גם בתורה (דכיוון ד"אסתכל באורייתא וברא עלמא3", הרי מובן שכל העניינים שישנם בעולם ישנם גם בתורה):

"מזון" – הוא עניין התורה, שהרי התורה עניינה פנימיות, בדוגמת המזון הנכנס בתוך האדם, וכמו שכתוב4 "ותורתך בתוך מעי".

"לבוש" – הוא עניין המצוות, שהרי המצוות הם מקיפים, בדוגמת הלבוש המקיף את האדם [ועל-דרך זה מצינו שגם בבית-המקדש היה עניין הלבושים, שהוא עניין בגדי כהונה. ובמקום אחר מבואר שגם "בגדי שרד" הוא עניין הלבושים5], וכמבואר בתניא6, שמהמצוות נעשים לבושים לנשמה בגן-עדן (ממעשה המצוות – בגן-עדן התחתון, ומכוונת המצוות – בגן-עדן העליון).

ו"בית" – הוא עניין תורה שבעל-פה.

עד כאן – מהמבואר במאמר הנ"ל.

וצריך ביאור: מהו החילוק בין עניין ה"מזון" שבתורה – לעניין ה"בית" שבתורה?

ונוסף לזה – יש לבאר בפרטיות את תוכן פרטי ג' העניינים דמזון, לבוש ובית, כפי שהם בתורה ומצוות.

ב. ביאור עניין ה"מזון" – לימוד התורה:

עניינה של התורה הוא פירוש וביאור המצוות, והיינו, שפרטי רצון העליון, שהוא עניין המצוות נתפרשו ונתבארו בתורה.

ועניין זה הוא בעיקר בתורה שבעל-פה, שהרי ידיעת ההלכה היא דווקא מתורה שבעל-פה, שהרי מתורה שבכתב בלבד אי-אפשר לדעת את ההלכה למעשה, כי אם על-ידי תורה שבעל-פה דווקא7.

ובתורה שבעל-פה גופא – עיקר ביאור המצוות הוא לא במשניות, שהם הלכות בלי טעמים, אלא בגמרא, שעניינה הוא השקלא וטריא והפלפול שבתורה.

ועד כדי כך, שישנה דעה8 (וכדעה זו פסק אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד-תורה9) שעיקר העניין דתורה שבעל-פה הוא לימוד טעמי ההלכות, ובלימוד ההלכות בלבד, ללא טעמים, אין יוצאים ידי חובת לימוד תורה שבעל-פה – דלא כדעת הרמב"ם10 שגם לימוד פסקי הלכות בלי טעמים, כמו לימוד המשניות, נחשב ללימוד תורה שבעל-פה.

[ולכן נחלקו על מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר היד "שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר-כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" – מכיוון שספרו של הרמב"ם אינו אלא הלכות בלי טעמים, ותורה שבעל-פה עניינה הלכות בטעמיהן דווקא. וזהו גם מה שמפרשי הרמב"ם כתבו הגהות וביאורים כו' על ההלכות שבספר הרמב"ם11].

וזהו גם-כן החידוש בשולחן-ערוך של אדמו"ר הזקן לגבי שולחן-ערוך המחבר – שהחילוק העיקרי ביניהם הוא שהמחבר כתב פסקי הלכות בלי טעמים, ואילו אדמו"ר הזקן כתב "הלכות בטעמיהן"12 (טעמי ההלכות עצמם, ללא פרטי השקלא וטריא שבגמרא), כדי שעל-ידי לימוד השולחן-ערוך שלו יהיה אפשר לצאת ידי חובת לימוד תורה שבעל-פה לכל הדעות.

ובאופן כזה דווקא הוא עיקר לימוד התורה שבעל-פה – כי על-ידי לימוד ההלכות בלי טעמים אפשר לדעת רק את הדין שנאמר בפירוש, או דין הדומה לו בכל הפרטים, אבל אי-אפשר לדמות מילתא למילתא כו'. וכיוון שעניין הלימוד דתורה שבעל-פה הוא "להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר"13, הרי עניין זה הוא דווקא בלימוד ההלכות בטעמיהן.

ג. והנה, כיוון שעיקר לימוד התורה שבעל-פה הוא בלימוד ההלכות בטעמיהן, הרי מובן, שצריך לזה יגיעה רבה, כדי להבין היטב את הטעם, ועל-ידי זה – "להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר", כנ"ל.

ומצד היגיעה – נעשה הייחוד של האדם הלומד עם דבר ההלכה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא14, ש"השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו", שזהו "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות", ולכן נקראת התורה "מזון", "כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש, ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו... כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים כו'".

והיינו, שההשכלה שהאדם משכיל ומשיג בלימוד התורה, נעשית מיוחדת עם אלוקות, כמו הנפש האלוקית עצמה.

ד. אמנם, ייחוד זה הוא רק בנוגע להשכלה שמשיג בדבר הגשמי שלומד אודותיו, דכיוון שההשכלה מתאחדת עמו, הרי היא מיוחדת עם אלוקות כמו נפש האלוקית עצמה; אבל הדבר הגשמי עצמו – כיוון שאין ביכולתו להיכנס בפנימיות האדם ולהתאחד עמו, אלא הוא נשאר מחוץ להאדם, אין ביכולתו של האדם לפעול בו (בדבר הגשמי) שיתייחד עם אלוקות ב"יחוד נפלא" כמו הנפש האלוקית עצמה.

ואף-על-פי-כן, גם בדבר הגשמי צריך לפעול ייחוד עם אלוקות – בדרך לבוש על-כל-פנים.

ועניין זה נעשה על-ידי מעשה המצוות – שכאשר האדם מקיים מצווה בדבר הגשמי, הנה על-ידי זה שהאדם מתעסק בו (בדבר הגשמי), נעשה הדבר הגשמי לבוש להאדם, ועל-ידי זה נעשה גם הדבר הגשמי (שהאדם מלובש בו) מיוחד עם אלוקות; אמנם לא כמו היחוד של נפש האלוקית עצמה, אבל על-כל-פנים בדרך לבוש.

ה. וכיוון שהייחוד שנפעל בדבר הגשמי על-ידי קיום המצוות אינו ייחוד אמיתי, אלא בדרך לבוש בלבד – נשאר הדבר הגשמי בחומריותו.

וכיוון שהדבר הגשמי נשאר בחומריותו – הרי יש אפשרות שלא זו בלבד שהאדם לא יעלה את הדבר הגשמי לקדושה (בדרך לבוש על-כל-פנים), אלא אדרבה – שהחומר שבדבר הגשמי יפעל באדם ירידה. ולכן, יש צורך בשמירה ונתינת כוח, שהדבר הגשמי לא יפעל ירידה בהאדם, ואדרבה – שהאדם יעלה את הדבר הגשמי לקדושה.

ושמירה זו הוא עניין ה"בית"15: כשם שהבית הגשמי מקיף את האדם ולבושיו ושומר עליהם, כך עניינו של בית ברוחניות הוא השמירה על הלבושים דמעשה המצוות, שלמרות החומר שבדברים הגשמיים שבהם נעשים המצוות, יהיה אפשר להעלותם לקדושה.

וזהו הפירוש במאמר הנ"ל ש"בית" עניינו תורה שבעל-פה – שהכוונה ב"תורה שבעל-פה" כאן היא (לא לפירוש וביאור תורה שבכתב על-ידי חז"ל, אלא) לגדרים וסייגים שהוסיפו חז"ל,

– החל מכללות העניין של מצוות דרבנן, שזהו ששלמה המלך תיקן "עירובין ונטילת-ידיים"16, ואחר-כך תיקנו עוד חמש מצוות, שהם מצוות עשה דרבנן; וכמו כן כל הגדרים וסייגים (בדוגמת מצוות לא-תעשה), כמו שבות לשבת ושניות לעריות17

שהם בדוגמת הבית ששומר את האדם ולבושיו – כי, כשם שעניינם של הגדרים והסייגים בפשטות הוא לשמור ולקיים ("אויפצוהאלטן") את התורה שבכתב, כמו שכתוב18 "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי"19, כך גם ברוחניות העניינים, שעל-ידי הגדרים והסייגים שהוסיפו חז"ל נעשה זיכוך החומר, שעל-ידי זה נעשית השמירה (עניין ה"בית") שהדבר הגשמי לא יפעל ירידה בהאדם, אלא אדרבה, שהאדם יעלה את הדבר הגשמי להתאחד עם אלוקות.

ו. על-פי זה יובן מאמר רז"ל "ערבים עלי דברי סופרים כו'"20:

"דברי סופרים" – קאי (לא על פירוש התורה שבכתב כפי שפירשוהו ה"סופרים", אלא) על התקנות שתיקנו חז"ל בעצמם (דכשם שהקב"ה נתן כוח ביד חכמים לפרש את דברי התורה, כמו כן נתן בידם כוח לתקן גם תקנות בעצמם), ודווקא על זה אמרו "ערבים עלי דברי סופרים כו'".

ויובן על-פי המבואר לעיל – דכיוון ש"דברי סופרים" הוא על-דרך עניין ה"בית" ששומר על הלבושים, הרי בהכרח שזהו עניין נפלא עוד יותר מהלבושים עצמם, שלכן בכוחו לשמור עליהם21. וכפי שנתבאר לעיל בהמאמר, שבית הוא ביוקר יותר מלבוש, ומחזיק זמן רב ביותר.

וזהו גם-כן הטעם ש"חמורים דברי סופרים כו'"22, "שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים (ללא נפקא-מינה באיזה עניין מדובר) חייב מיתה"23 – כי עניינם של דברי סופרים הוא "בית", שעניינו "מקיף הרחוק", שהוא המקיף דיחידה (כדלעיל בהמאמר24), ובדרגה זו נוגע כל עניין ביותר.

ז. ג' עניינים אלו – מזון, לבוש ובית – ישנם גם במאורעות חיי האדם.

ועניינו של "בית" במאורעות חיי האדם הוא – עניין הנישואין, כמו שכתוב25 (בנוגע לה"שידוך" הראשון שהיה בעולם) "ויבן גו' את הצלע", לשון בניין. וכמו כן בברכות הנישואין נאמר הלשון "בניין עדי עד" (וכיוון שברכות אלו נתקנו על-ידי אנשי כנסת הגדולה, הרי בוודאי שאין זו סתם "מליצה", אלא כן הוא העניין), והיינו שנישואין הוא עניין בניין בית.

והעניין בזה:

כשם ש"בית" הוא עניין נעלה ביותר בכלל, ומעלתו מתבטאת גם בכך שבית מתקיים זמן רב ביותר – כמו כן גם בעניין הנישואין יש התגלות כוח האין-סוף בעניין הלידה, שבשאר העניינים לא מצינו התגלות כוח האין-סוף כמו בעניין הלידה26, שזהו גילוי נעלה ביותר; ומעלתו מתבטאת גם בקיום העניין במשך זמן רב ביותר, שהרי לא מדובר כאן אודות עניין שנוגע לפי שעה, אלא אודות "בנין עדי עד", ויתירה מזה, שזהו עניין שנוגע לדורי דורות.

ולכן רואים אנו גם בגשמיות שבעניין הנישואין ישנה השתדלות יתירה שהאדם משתדל בזה הרבה יותר ממה שמשתדל בשאר העניינים דמזון ולבוש, וגם ההוצאות על הנישואין הן גדולות ביותר – בדוגמת עניין הבית, שההשתדלות בזה היא הרבה יותר מההשתדלות בעניין מזון ולבוש, והוא ביוקר ביותר.

ח. והסדר בזה הוא ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" (כנ"ל ס"א), שכדי שיהיה "ברא עלמא" צריך להיות תחילה "אסתכל באורייתא" – שזהו עניין העלייה לתורה בשבת שקודם החתונה27.

וגם בעלייה לתורה מודגש עניין הבית שבתורה – שאין זה עניין ההבנה וההשגה שבתורה, אלא דווקא אותיות התורה, שנקראים "אבנים", כמאמר28 "שתי אבנים בונות שתי בתים וכו'".

ועל-ידי העניין ד"אסתכל באורייתא" נעשה "ברא עלמא" – בריאת עניין חדש, שהוא עניין התגלות כוח האין-סוף, ב"בניין עדי עד" וב"דור ישרים יבורך"29.

ט. וזהו גם הטעם לכך ששמחת נישואין היא גדולה ביותר, שלא מצינו דוגמתה בשאר עניינים, ועד שאמרו רז"ל30 "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו... ואם משמחו... זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות":

מתן-תורה דלוחות השניות – היה ביום-הכיפורים31, ולמחרת יום-הכיפורים היה העניין ד"ויקהל משה גו' אלה הדברים גו'"32, שהוא עניין בירור הל"ט מלאכות, שעניינם הוא השלמת צורכי האדם במזון, לבוש ובית (כמבואר לעיל בהמאמר). וזוהי השייכות דמתן-תורה לעניין הנישואין ("ואם משמחו... זוכה לתורה שניתנה כו'"), שהוא עניין הבית.

ולכן אז השמחה גדולה ביותר – כי על-ידי השלימות בעניין הבית (עניין הנישואין), שהוא שומר על הלבושים (תורה ומצוות), אזי כל העניינים הם כדבעי, ובאופן נעלה יותר.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל, מברכים החודש אדר שני ה'תשי"ד – 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ד, חלק שני (יא), עמ' 108-103 – בלתי מוגה)

----------

1) פ"ב ואילך ('התוועדויות' שבמקור לשיחה, עמ' 96 ואילך).

 2) המשך מים רבים תרל"ו פרק קצט (עמ' רל) ואילך. וראה סה"מ תש"ד עמ' 121 ואילך.

 3) זח"ב קסא, רע"ב.

 4) תהילים מ,ט.

 5) אוה"ת פרשתנו עמ' ב'קלד.

 6) ספ"ה, שם אגה"ק סכ"ט (קנ, סע"א ואילך) – מזוהר פרשתנו רי, סע"א ואילך.

 7) ראה אגה"ק שם.

 8) פרש"י – ברכות ה,א (ד"ה זה גמרא), מז,ב (ד"ה שלא שמש), סוטה כב,א (ד"ה ולא שימש ת"ח וד"ה שמורין הלכה). רא"ש – בתשובה כלל לא ס"ט. וראה מעדני יו"ט בהקדמה.

 9) פ"ב ה"א. וע"ש בקו"א.

 10) הל' ת"ת פ"א הי"א-ב. ועיין בקו"א שם.

 11) ראה הקדמת הכס"מ לפירושו על הרמב"ם.

 12) לשון "הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל" לשו"ע אדמוה"ז.

 13) הל' ת"ת לאדמוה"ז שם.

 14) רפ"ה.

 15) ראה לקו"ת ואתחנן יא,א. ובכ"מ.

 16) שבת יד, סע"ב. וש"נ.

 17) פרש"י תולדות כו,ה.

 18) ס"פ אחרי.

 19) מו"ק ה, סע"א. וש"נ.

 20) ע"ז לה,א ובפרש"י.

 21) ראה סידור (עם דא"ח) קלג, רע"א. ובכ"מ.

 22) ראה סנהדרין פח,ב (במשנה). עירובין כא,ב.

 23) עירובין שם.

 24) פ"ב ('התוועדויות' שבמקור לשיחה, עמ' 97).

 25) בראשית ב,כב.

 26) ראה לקו"ת שה"ש מ, רע"א. ובכ"מ.

 27) ראה תורת-מנחם – התוועדויות ח"ב עמ' 99. וש"נ.

 28) ספר יצירה פ"ד מי"ב (בכמה נוסחאות – מט"ז).

 29) תהילים קיב,ב.

 30) ברכות ו,ב.

 31) תענית כו,ב (במשנה) ובפרש"י. שם ל,ב.

 32) ריש פרשתנו ובפרש"י.

משיח וגאולה בפרשה

כל מצב של גאולה הוא עוד שלב בדרך לגאולה שלמה

רק אז תהיה שלימות אמיתית ובאופן ניצחי

גם כאשר ישנו מצב של גאולה – הרי במצב זה גופא דורשים ומבקשים אודות תכלית השלימות דעניין הגאולה – גאולה העתידה. וכמודגש בדברי המדרש על הפסוק "החודש הזה לכם", ש"קבע בו ראש-חודש של גאולה – שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להיגאל", כלומר, שגאולת מצרים גופא היא באופן שממנה ועל-ידה באים לגאולה העתידה (על-דרך שנתבאר לעיל).

כלומר: גם הגישה לכללות עניין הגאולה היא מתוך תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, ולכן, כל עניין של גאולה מהווה גם שלב מסויים בכללות עניין הגאולה, והכנה לדרגה נעלית יותר, עד לתכלית השלימות דגאולה – גאולה העתידה.

וזהו מה שבכל הזמנים ביקשו ומבקשים בני-ישראל על הגאולה העתידה, אפילו לאחרי הגאולה מגלות בבל, וגם בזמן שבית-המקדש (בית שני) היה קיים, כי מכיוון שבבית שני חסרו ה' דברים (חיסרון בעניין הקדושה), וזאת – אפילו בזמנים הכי טובים דבית שני, אזי כאשר מבקשים אודות שלימות הדבר (גאולה), מבקשים כבר אודות תכלית השלימות – גאולה העתידה, שאז יהיה בית-המקדש השלישי בתכלית השלימות...

בבית-המקדש השלישי יהיו החמישה דברים בשלימותם (ועוד עניינים נוספים), ובאופן נעלה יותר מבית ראשון (תכלית השלימות בעניין הקדושה); ובנוגע למעלת גדלות כבוד הבית (שהיתה בבית שני – "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון") – הנה אם הוספת משך זמן של עשר שנים בלבד (שעמד בית שני יותר מבית ראשון) פועלת את השלימות ד"גדול יהיה כבוד הבית גו'", הרי על-אחת-כמה-וכמה שהוספת עניין הנצחיות דבית-המקדש השלישי – "מקדש א-דני כוננו ידיך" – פועלת את העילוי ד"גדול יהיה כבוד הבית" בתכלית השלימות!

ובזה מתבטא גם הקשר דעניין הגאולה (החודש) עם העניין ד"ויקהל" – כי בגאולה העתידה (שלימות עניין הגאולה) יהיה גם תכלית השלימות ד"קהל", ובלשון הכתוב: "קהל גדול ישובו הנה", כלומר, לא רק "קהל" סתם, כי אם "קהל גדול".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי, פרשת החודש ה'תשמ"ג; 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך ו, עמ' 1126-1124 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

את"ה

"התעוררות רחמים של רבותינו נשיאינו שמסרו נפשם על הפצת תורה זו – בוודאי ובוודאי אשר תרבה בברכת ה' יתברך בעבודתם האמורה, להצליח בזה בכמות ובאיכות גם יחד", כותב הרבי להנהלת 'איגוד תלמידי הישיבות' * "מטרת אגודה זו, כלשון התפילה, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", כותב הרבי * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בכ"ב בכסלו תשי"ט (איגרות-קודש, כרך כא, עמ' תט-תי) שיגר הרבי מכתב לארגון את"ה ולארגוני חב"ד נוספים, ובו קבילה על שזמן רב ביותר לא נתקבלו מהם כל ידיעות. הרבי מביע את תקוותו וביטחונו שאין זה אלא חיסרון בדיווח, אבל הפעולות אכן נעשות. בהמשך המכתב עומד הרבי על החוב והזכות לנצל את ההשפעה הניתנת מלמעלה לכל ענייני ההולכים בעקבות אדמו"ר הזקן.

'צינור' ו'כלי' להצלחה בענייניהם

במכתב אחר לחברי את"ה כותב הרבי:

והרי זהו גם-כן הצינור והכלי לענייניהם להצלחה בלימוד התורה ביראת-שמים ובקיום המצוות בהידור, ובזה... בעבודת התפילה של כל אחד ואחד, פנימית הפעולות הכי נעלות.

בברכה להצלחה בכל האמור ולבשורות טובות ומפורטות.

שניים מ'יסודות' חב"ד

"נעם לי לקבל מכתבו בו כותב מיסוד אגודת תלמידי הישיבות" – כתב הרבי לבחור ישיבה ("האברך אשר מסעוד נגר" מתל-אביב) בז' בשבט תשי"ז (איגרות-קודש, כרך יד, עמ' שלח):

ובוודאי מטרת אגודה זו כלשון התפילה ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, וכשרוצים באמת מצליחים לא רק בהנוגע לעצמו אלא גם להשפיע על כל החברים ועל כל הסביבה שגם הם יעשו רצון המקום בלבב שלם.

הרבי ממשיך וכותב:

וכפי שכותב שקיבל מנהגי חב"ד, בוודאי כוונתו להתנהג גם ברוח חב"ד אשר שניים מהיסודות בזה הם, ואהבת את ה' אלוקיך וגו' ואהבת לרעך כמוך. תקוותי שיתוסף גם על-ידי-זה חיות ומרץ בהעניין האמור.

ויהי-רצון שיהיה בהצלחה ויוסיף אומץ בלימוד תורתנו הקדושה וקיום מצוותיה בהידור וגם על חבריו ישפיעו בזה וה' יתברך יצליחו לבשר טוב בכל האמור.

"בטח יודע מהבאים מכאן"

להחסיד הרה"ח הרב יהודה חיטריק ששימש כמשפיע בישיבת תומכי-תמימים במונטריאול, כותב הרבי בט"ו בשבט תשי"ב (איגרות-קודש, כרך ה, עמ' ריח):

...בטח יודע מהבאים מכאן על-דבר מה שנדבר בעת התוועדות יו"ד שבט בעניין את"ה (איגוד תלמידי הישיבות) ובוודאי יסדר הדבר באופן המתאים...

לחסיד נוסף (שם עמ' רלו) כותב הרבי:

מכתב המזכירות על-דבר את"ה, בטח קיבל במועדו.

"הצלחה בעבודתם בקודש"

אחד הסניפים הפעילים ביותר של את"ה היה זה שפעל בכפר-חב"ד. "בברכת הצלחה בעבודתם בקודש..." – חתם הרבי מכתב כללי-פרטי לחג הפסח, ששלח ל"הנהלת אגודת תלמידי הישיבות בארצנו הק' ת"ו ה' עליהם יחיו".

בתחילת המכתב ציין: "מכתבם מג' ניסן נתקבל וכן הקודמיו וחוברות תוכ"ע".

בי"ז בכסלו תשכ"ט ('דעם רבי'נס קינדער' עמ' תפא) משגר הרבי ל"איגוד תלמידי הישיבות שבאה"ק ת"ו – שבכחב"ד" – אישור קבלת המכתב מיום הגאולה יו"ד כסלו והקודמיו.

וכן: "תשואות-חן ותשואות-חן על הבשורות טובות מהצלחת הכינוס" ו"בברכת הצלחה בעבודת הקודש".

בחודש שבט תשכ"ט: "מאשר הנני קבלת המכתב מיום ר"ח שבט והקודמיו והתמונות, ות"ח ת"ח. ובפרט על הדו"ח מה[=כינוס] דיט"כ [=די"ט כסלו]..." ('דעם רבי'נס קינדער', עמ' תפב).

"במבצע תפילין, הכי נעלה"

בל' בשבט תש"ל (שם, עמ' תפג), ל"הנהלת איגוד תלמידי הישיבות אשר באה"ק ת"ו ה' עליהם יחיו":

מאשר הנני קבלת הדו"ח ובפרט – מיום כ' שבט והמצורף בו. ותשואות-חן על הבשורות טובות במבצע תפילין, הכי נעלה.

ולסיום: "בברכת הצלחה בעבודת הקודש".

"נ.ב. נתעכב המשלוח"...

"הדיווחים נתקבלו ות"ח... ולהצלחה בעבודת הקודש", כתב הרבי (במכתב כללי-פרטי דעש"ק פרשת שופטים תשל"ו (שם עמ' תפד)) ל"הנהלת 'מבצע תפילין' שעל-ידי אגודת תלמידי הישיבות באה"ק ת"ו, ה' עליהם יחיו".

במכתב כללי-פרטי מי"א בניסן תשל"ט ל"הנהלת איגוד תלמידי הישיבות באה"ק תובב"א, ה' עליהם יחיו (שם עמ' תפה):

המכ' ודו"ח המבצעים נתקבלו ותשואות-חן.

בימי חנוכה ה'תשמ"ב (שם, עמ' תפו) מאשר הרבי קבלת המכתב דו"ח של "ארגון מבצע תפילין וכו' שעל-ידי אגודת תלמידי הישיבות, ה' עליהם יחיו"

אחרי "ולהצלחה בעבוה"ק" וחתימת-יד קדשו הוסיף הרבי:

נ.ב. נתעכב המשלוח ובינתיים נתקבלו הדוחי"ם מיום ו' טבת, ותשואות-חן.

"זכות הרבים מסייעתם"

בה' באדר תש"כ משגר הרבי איגרת ל"הנהלת איגו"ת הישיבות את"ה, ה' עליהם יחיו" ובו מברך הרבי את "הנהלת את"ה ביחד עם כל חברי את"ה" בהצלחה בעבודתם, "מתאים להכרח ודרישת השעה".

ממעייני החסידות

פרשת ויקהל-פקודי

ויקהל (לה,א)

המשמעות של "ויקהל", בעבודת האדם, היא לגלות בכל פרטי הנבראים את אמיתות מציאותם; בזאת הם 'מתקהלים' לרשות הקדושה ומתאחדים למציאות אחת המשמשת את קונה.

עבודה זו של גילוי האחדות בכל הבריאה מתחילה בהקהלת כל בני-ישראל למציאות אחת ומאוחדת. זאת על-ידי שמגלים כי כולם הם חלקים מעצם אחד – הקב"ה – ואוהבים איש את רעהו, "כמוך".

הנהגה זו היא-היא ההכנה להקהלת כל ישראל יחד בקיבוץ הגלויות שיהיה תכף ומיד ממש.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל תשנ"ב)

ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם (לה,א)
ויקהל משה – למחרת יום-הכיפורים כשירד מן ההר (רש"י)

אחד הגורמים העיקריים להעדר אחדות הוא הממון, שרוב הסכסוכים בין אדם לחברו באים בעטיו. נמצא, שמעלה יתרה הייתה בהתאחדות בני-ישראל על-ידי נדבת ממונם למלאכת המשכן.

זו הסיבה (הפנימית) שרש"י מדגיש את העובדה שאסיפת כל ישראל לשמוע את הציווי על מלאכת המשכן היתה "למחרת יום-הכיפורים":

על היום הקדוש הזה נאמר (בנוסח התפילה) שהוא "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קינאה ותחרות" (ובסגנון תורת החסידות - זהו יום גילוי ה'יחידה' שבנפש, היא נקודת היהדות שבה כל ישראל שווים). החידוש הוא אפוא, שאחדות זו נמשכת גם למחרת יום-הכיפורים, כלומר, גם לאחר ירידת משה מהר-סיני ולאחר 'ירידת' ישראל בחזרה לענייני העולם, מוסיפה האחדות לשרור ביניהם עד כדי כך שהדבר אף ניכר בממונם.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל תשמ"ט)

וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן... הביאו. כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו... וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים... הביאו (לה, כג-ד)

בנדבת בני-ישראל למלאכת המשכן היה דבר והיפוכו: מצד אחד – כל איש ואשה הביאו כפי נדבת ליבם וכפי מה שהיה בידם, ומצד שני – כל בני-ישראל ללא יוצא מהכלל השתתפו בנדבה זו.

משמעות הדברים בפנימיותם:

יש פרטים שבהם כל ישראל שווים, כדוגמת המצוות המעשיות. לעומת זאת, יש עניינים, דוגמת אהבת ה' ויראת ה', שבהם יש חילוקי דרגות.

תכלית הכוונה היא, שהאחדות תבוא לידי ביטוי גם באותם דברים שבהם יש הבדלים בין איש לרעהו, דהיינו, שיהיה ניכר כי למרות ההבדלים, כולם מאוחדים ושווים לפני הקב"ה.

רעיון זה בא לידי ביטוי הן בנדבת המשכן, כאמור, והן בעשיית המשכן בפועל, כפירוש רש"י על הכתוב בפרשה, "ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן": "ואהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

(ליקוטי-שיחות, כרך לא, עמ' 217)

אלה פקודי (לח,כא)

חז"ל אומרים (בבא-מציעא מב,א) שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין ולפיכך מניית המספר היא גורם מפריע לברכה. אבל כאשר הספירה נעשית "על-פי משה", הדבר מביא את המשכת השכינה וממשיך ברכה בלתי מוגבלת.

לכן קובעת ההלכה שאין למנות את ישראל, אפילו לדבר שבקדושה – כדי לדעת, למשל, אם יש 'מניין', אלא באמצעות פסוק. ויש לומר שגם מניין זה הוא בכלל "אשר פוקד על-פי משה", שהרי הפסוק הוא מתורת משה.

באיזה פסוק מונים? בספר הפרדס לרש"י מובא שהפסוק הוא "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך", שיש בו עשר מילים. אולם למרות שתוכן הפסוק קשור במיוחד לבית-הכנסת, נהגו בדורות האחרונים למנות בפסוק "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם". ויש לומר שהסיבה לכך היא, משום שבעקבתא דמשיחא, כאשר יהודים נפגשים יחד, הבקשה והמשאלה הראשונה שלהם היא "הושיעה את עמך" – שתבוא כבר הגאולה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשמ"ג)

משכן העדות (לח,כא)

המילה "עדות" – רומזת ל"עדיים" (כתרים) שקיבלו ישראל בשעת מתן-תורה. על-ידי חטא העגל איבדו בני-ישראל את העדיים, כנאמר (שמות לג), "ויתנצלו בני-ישראל את עדיים מהר חורב". בזמן עשיית המשכן נתרצה להם הקב"ה (כדאיתא במדרש-רבה) וחזרו ונמשכו להם העדיים. על-שם זה נקרא המשכן "משכן העדות".

(אור-התורה, כרך ו, עמ' ב'רלג)

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו (לט,לב)

מדוע חזרה התורה על כל פרטי עשיית המשכן וכליו (בפרשיות ויקהל-פקודי) ולא הסתפקה בפסוק "ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו"?

אלא כאשר התורה כופלת עניין מסוים, הרי זהו מפני חביבות הדבר. לכן, למשל, נכפלה פרשת אליעזר בתורה, כי "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" (רש"י בראשית כד,מב). המשכן, מקום השראת השכינה, הוא כה יקר וחביב לבני-ישראל, עד שמשום זה כפלה התורה את כל פרטיו.

(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 458)

* * *

ועוד: על המשכן "אשר ציווה ה' את משה", מסופר בפרשיות תרומה ותצווה, ועל המשכן שעשו "בני-ישראל" מסופר בפרשיות ויקהל-פקודי. שני אלה מרמזים לשני ה"משכנות" – הרוחני והגשמי. המשכן שהראה הקב"ה למשה הוא משכן רוחני, המשכן שלמעלה; והמשכן שעשו בני-ישראל היה משכן גשמי.

לכן, אף שכבר נאמרו כל פרטי המשכן בפרשיות תרומה ותצווה – חזרו ונכפלו בפרשיות ויקהל ופקודי, כי בכל אחת מהפרשות מדובר במשכן "שונה".

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 196)

שלשים יום קודם החג

שואלין ודורשין בהלכות הפסח (א)

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הכנות לפסח: "מצווה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל, עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה"1.

"כל שלושים יום לפני הפסח2, טוב להיזהר ולעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בקלות כשיגיע ערב פסח"3.

"בימים אלו מתחילים כבר עניין המצה... שלכן יש להיזהר מאכילת מצה שלושים יום לפני הפסח"4.

תכנון כינוסים: הוראת המזכירות – אין לקבוע באה"ק כינוס ליום א' דחול-המועד-פסח, שבחו"ל הוא יום ב' דחג-הפסח, אם בין המוזמנים אליו יהיו גם אורחים מחו"ל הנמצאים כעת בארה"ק, וזאת כדי שאורחים אלה לא יטעו ויסעו לכינוס באותו יום שעליהם (כתושבי חו"ל) לשמור כיום-טוב5.

תכנון נסיעות: מענה הרבי: "הנוהג בישראל, שבחג הפסח נמצאים ביחד איש וביתו (ובביתו), ובפרט ראש המשפחה. נוסף על שקשה ביותר להדר כפי הרצון בענייני פסח – כשנמצאים במקום אחר. וקל להבין"6.

יש להתחיל בהכנות ל'מבצע פסח', כולל לדאוג למעות חיטין7, מזון ולבוש8, וכן לחלוקת מצה שמורה כדלהלן.

הגדות: כדאי שיהיו לכל ילד סידור, חומש, ולהבדיל – קופת צדקה, משלו, וכן ספרי-קודש אחרים. ובעניין שהזמן גרמא – הגדה של פסח. ומה טוב – שקודם החג יקנו לכל ילד סידור חדש וכיוצא-בזה9, מה שיוסיף לו חיות ומרץ להשתמש בזה בפועל10.

כלים: "המנהג פשוט במדינות אלו... שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית שיש לחוש בו שמא עירו לתוכו משקה חמץ חם, או שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת-לעת"11. הנזהרים שיהיו להם כלים מיוחדים לפסח, ושלא להזדקק להכשרת הכלים כלל, תבוא עליהם ברכה12.

"סדר לדוגמה": בימים הסמוכים לחג הפסח, רצוי להראות לתלמידים עריכת הסדר, שעל-ידי זה יחקקו בזיכרונם ההלכות הקשורות בעניינים אלו, אך יש להתבונן ולסדר זאת באופן שלא לנגוע במנהגי אבותיהם13.

חלוקת מצה שמורה: מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, להשתדל – ובפרט רבנים, שו"ב וכל העוסקים בצורכי-ציבור – לשלוח לחג הפסח למכיריהם (על-כל-פנים להסדרים) מצות עגולות אפויות-יד, ודווקא מצות שמורה, וכן במקומות שמסדרים סדרים כלליים (כמו במלונות וכדומה) יסדרו זאת המארגנים14. בפרט – יש לדאוג לתלמידי מוסדות חינוך חב"ד ולהוריהם15. "מובן, שכל המרבה בסוגי מקבלי השמורה וכל המהדר בשמורה זו כפי האפשרי – הרי זה משובח"16. השיעור המינימלי לחלוקה זו הוא: 'כזית'17.

סדרים פומביים: הרבי הציע, שהרבנים שבכל אתר ואתר יערכו סדרים פומביים, היינו – כל אחד מהם יערוך את ה'סדר' שלו, ביחד עם בני ביתו ותלמידיו וכו', "ברחובה של עיר", ויזמין את כל תושבי המקום להשתתף ב'סדר הפומבי'. לפרסם מודעות בעיתונות המקומית, שהרב המקומי עורך 'סדר פומבי' הפתוח לקהל הרחב, במקום פלוני ובזמן פלוני, וכל הרוצה יוכל להשתתף בסדר, לקבל ארבע כוסות ושלוש מצות וכו', ובהדגשה – שאין דורשים דבר מן המשתתף, לא תמורה כספית ולא אחרת, וגם לא מחויבות להישאר עד סיום הסדר, אלא כל הרוצה יוכל להיכנס ולצאת ברגע שירצה18.

מכירת חמץ: נכון להפיץ שטר-מכירה קצר שיוכלו לצרפו לשטר הכללי, או ייפוי-כוח מתאים לכל המקומות שבהם נמצאים חמץ וכלי-חמץ19. יש לצרף לעניין זה גם אנשים שעלולים ליטול חלילה מן החמץ בפסח20.

יש לדאוג למכירת חמץ ב'ערב קבלן' דווקא, כדעת כ"ק אדמו"ר הזקן21, ולהשתדל בדרכי נועם אצל כל הרבנים שיעשו זאת.

הידורים שונים22

* אין אוכלים מצות מכונה, ואין נותנים אותם אפילו לילדים23.

* נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות [בפועל: כל אחד אוכל לעצמו מתוך שקית. אוכלים את המצה לפני הבאת התבשילים על השולחן, מסלקים את השקיות ואז שותים ואוכלים את הסעודה. למעשה, אף אין מטגנים מצה במי-פירות], שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן שלא יפלו מפירורי המצה למים או למרק. קודם ששופכים מים, או משקאות שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה [כלי עם דבר לח שנפל בו פירור מצה, נמנעים מלהשתמש בו בפסח זה]24.

מצד החינוך – גם הקטנים צריכים להיזהר ממצה שרויה25.

* נזהרים משתיית יי"ש בפסח26.

* כשהסירו את החותמות מבקבוקי היין, נזהרו שה'פותחן' (שבאמצעותו פותחים את הבקבוק) לא ייגע ביין עצמו27.

* הרבנית רבקה נ"ע אמרה שאצלם לא שטפו את הביצים לפני פסח28.

* זה כמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון לחרוסת [וכן לא להשתמש בתבלינים בכלל] מחשש תערובת חמץ29.

* רבנו הזקן אמר: "בפסח אין צריך לכבד זה את זה באכילה ושתייה, אבל מותר ליטול בעצמו"30. נזהרים לאכול רק בבית ולא אצל אחרים, גם אם יודעים שהזולת נזהר (לכל הפחות) כמותו.

* הצמח-צדק אסר אכילת צנון בפסח, ללא מתן טעם31.

* רבותינו היו אוכלים דגים בפסח32.

* כנראה, הרבי לא היה שותה תה בפסח (אבל בכלל, הקלו בזה גם רבותינו)33.

* הרבי היה אוכל מאכלי חלב בפסח34.

* בין כלי הפסח של רבותינו נשיאינו היו גם צלחות עם פסי זהב בשפתן35.

* אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה צריך לאכול בפסח שקדים מתוקים לרפואה, והקפיד שיקנו אותם (קודם הפסח) בחנות שאינה מוכרת כלל מוצרי חמץ36.

* בדבר 'דירת פסח' או מטבח מיוחד לפסח – "לא ראיתי ולא שמעתי רבותינו נשיאינו נוהגים כן"37.

* אחד החסידים נהג להכין לעצמו מים לכל החג, ואחר-כך, כשהיה קשה עליו, רצה לבטל המנהג על-ידי התרת-נדרים, והורה לו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב שלא לבטלו, אף שאדמו"ר בעצמו לא נהג בזה, מכיוון שמנהג זה הוא מהנהגות הבעש"ט38.

* יש המניחים בד וכדומה בראש הברז, לסינון המים39.

* בס' 'תשבי' ועוד מובא, שיש הנמנעים מלהזכיר שם 'לחם' בפסח. על הרבי מסופר שכשאמרו לו על חדר מסויים שיש בו 'חמץ', הגיב ואמר: לא כדאי להזכירו בפסח40.

* אין נמנעים מלהכין בפסח מיני מאכל (ומאפה) הדומים למאכלי חמץ41.

* לפני פסח מבשלים ומסננים בבד את הסוכר המיועד לפסח, כדי לוודא שאין בו לכלוך כלשהו. יש שנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו עצמם, ואינם אוכלים כלל סוכר או מוצרים המכילים אותו בפסח, אך הרבי אמר שאינו יודע אם זו הוראה לרבים42.

* נזהרים ממאכל שנפל על הרצפה, ולכתחילה אף אין משתמשים בכלים שנפלו על הרצפה43.

* אוכלים רק פרי או ירק בעל קליפה44, ומקלפים אותו לפני האכילה (אפילו עגבניות ותמרים) בסכין המיוחדת לכך, שאין משתמשים בה לחיתוך מאכלים.

* נוהגים שלא לאכול דגים מלוחים ('הרינג') בפסח45.

----------

1) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ג. והיינו ל' יום לפני הפסח, משנה-ברורה שם סוס"ק ב בשם אחרונים, כף-החיים ס"ק ג בשם מחזורים. ובפרט בישיבה, כולל-אברכים ובית המדרש - ראה ערוך-השולחן שם ס"ו.

2) ה'שלושים יום' מתחילים מיום הפורים עצמו, שו"ע אדמוה"ז שם ס"א.

3) שו"ע אדמוה"ז סי' תלו סכ"ג.

4) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' קצ, מאג"ק כרך ח עמ' שיט. מן הדין אסור לאכול מצה רק מעמוד השחר של ערב פסח, כנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' תעא ס"ד. ובחק-יעקב שם ס"ק ז הביא משיירי כנה"ג שהרבה נוהגין שלא לאכול מצה מראש-חודש, והובא באחרונים. בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"א סי' קנה (דף ערב,א ואילך) מבאר מקור למנהגם ולמנהגנו. ובס' מצות-מצווה (פי"ב ס"ק כט) כ' שכיוון שהטעם הוא משום חביבות המצווה, הרי אפילו במצות של חמץ ראוי להימנע מלאכול, דשווין במראיתם וטעמם, ע"כ. וע"ע (ולכאורה יש לברר עד כמה הן חמץ ממש. ע' בשו"ע אדמוה"ז סי' תנה סל"ג. ועכ"פ יש מקום להחמיר בבוקר ערב פסח עצמו, וכ"כ בנטעי-גבריאל פסח ח"א פ"ב הערה כב).

5) היכל-מנחם כרך ג' עמ' נד. וראה קונטרס 'יום טוב שני להעובר ממקום למקום', לונדון תשנ"ה. אבל רבני אנ"ש פוסקים בזה בד"כ כמ"ש בשער הכולל פ"א ס"ב.

6) היכל-מנחם כרך ג' עמ' קצג.

7) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ה ואילך. והעירו שברמ"א שם ס"א קושר זאת, ובוא"ו החיבור, לענין 'שואלין ודורשין', עיי"ש (ראה סיפורי-חסידים, מועדים, סיפור 294).

8) ראה 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 977, תשמ"ח ח"ב עמ' 303, תנש"א ח"ב עמ' 399,339 ועוד.

9) במכל-שכן ממה שעל-פי-דין (רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח. טושו"ע ושו"ע-אדמוה"ז או"ח תקכ"ט ס"ז) צריך לקנות לו קליות ואגוזים.

10) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 343. ואכן נדפסו ומופצות ע"י מרכז צא"ח באה"ק לשם כך הגדות מיוחדות בהוצאת קה"ת עם חוברת תמונות צמודה, שהוכנו בהתאם להוראות מפורטות שנתקבלו מהרבי בנדון.

11) שו"ע אדמוה"ז סימן תנא סעיף עג. וכן נפוץ המנהג בין אנ"ש שלא להכשירם גם מאיסורים. וראה בס' 'הגעלת כלים לפסח' פי"ג סעיף נט. ולגבי דורלקס ופיירקס וכו' דנו רבות בספרי השו"ת, ראה בס' הנ"ל פי"ג סעיף שעה.

12) ראה במבוא לס' הנ"ל, אות י'.

13) אג"ק כרך י עמ' שנ.

14) ספר-המנהגים עמ' 37.

15) אג"ק כרך יב עמ' שמג וכרך יא עמ' פו.

16) אג"ק כרך יא עמ' ו.

17) אג"ק כרך יב עמ' שמג וכרך יג עמ' יא.

18) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 851, מר"ד בעת ביקור הרבנים הראשיים לארה"ק.

19) אג"ק כרך כ עמ' קפו.

20) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' קד.

ושם: מובן שיזהירו את המוכרים שאסור להם לעשות זאת. אבל גם אם יעברו על איסור זה - 1) פשיטא כמה מהנ"ל לא יעשו זה. 2) גם בנוגע להנחשדים - ודאי כוודאיות התיקון - לא הווי. 3) אפילו בנוגע להנוטל - לכמה דעות לא בטלה המכירה [כן משמע דעת אדמוה"ז סי' תמח סעיפים יג-יד] כי אם גוזל הוא מה שנוטל ותו לא מידי. 4) אפילו להאומר [א"ה: ראה שו"ת משנה-שכיר ח"ב סי' קיח] דבטלה המכירה - י"ל דזהו מכאן ולהבא - וניצל מאיסור בל-יראה ובל-ימצא עד שעה זו. ולאו שאין בו מעשה - לכמה דיעות אין לוקין עליו אף בעשה מעשה [לעבור עליו]. 5) אפילו למאן-דאמר דלוקין עליו - צ"ע מה מכריע: כל שמונת ימי הפסח באיסור דבל-יראה ובל-ימצא אלא באופן שאין לוקין - או זמן קצר יותר, אלא שרגע אחד - רגע ביטול הקנייה - קאי בלאו דלוקין עליו. 6) אפילו אם-תימצי-לומר דבטלה המכירה למפרע - הנה אדרבה לפי זה יש לומר שאין כאן מעשה ואין לוקין על זה, כי מעולם לא היתה כאן מכירה, ואין מקום לקנייה בתוך חג הפסח.

ולבסוף, ע"פ הוראותיו ותיקוניו של הרבי, וכדי שיהא נכון לכל הדעות, נוסף הנוסח דלהלן לשטר המכירה:

"ישראל המוכר או בא כוחו יהיה, באם ירצה, מורשה מהנכרי הקונה ושלא על מנת לקבל פרס, למכור בשבילו או לתת במתנה מהעניינים הנמכרים".

21) בסידורו – נדפס בשו"ע שלו סוף הל' פסח עמ' 1120, וביאורו מבעהמ"ח שער הכולל להלן שם עמ' 1399. וראה 'המועדים בהלכה' עמ' רנא, ובארוכה בספר 'מכירת חמץ בערב קבלן' להרה"ג ריי"צ שי' בלינוב, וכן בקונטרס 'מכירת חמץ לפי תקנת רבותינו' להרה"ג רש"ב שי' לווין, הנדפס בסו"ס 'תיקוני מקוואות' שלו, ברוקלין תשנ"ח.

22) ב'רשימות', חוברת לח עמ' 9, איתא: "כ"ק אדנ"ע היה אומר, שאין לנהוג בהידורים בחג המצות - הטעם שלא יחול בקבלה בנדר. כ"ק מו"ח אד"ש". ולא נתפרש, הלא רבותינו נהגו בהידורים רבים ביותר, ומן הסתם התנו שיהיה 'בלי נדר'.

23) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 7. ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כט-לא על היחס למצות מכונה.

24) ספר-המנהגים עמ' 41. האמור בסוגריים - ע"פ 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מח, מט.

(המכניסים מצה ישנה לתנור לחממה כדי להחזיר טריותה - אין בזה חשש 'שרוייה').

25) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 111 הערה 258. והנאמר בשיחה הנ"ל דשנת תשי"א שאין להקפיד בזה, הכוונה לקטנים ביותר שטרם הגיעו לחינוך, שעדיף להאכילם שרויה מאשר מצת מכונה.

26) לחששות שבזה, ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תנא, מד. שו"ת הצמח-צדק או"ח סו"ס נא. למעשה אוסרים גם אם בטוחים לחלוטין בכשרותו – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נד וש"נ, ושם בעמ' נו שלא נזהרו בהנאה ממנו.

27) לקוטי-דיבורים עמ' 846.

28) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מלקוטי-סיפורים עמ' רסא. ומביא שם שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע הקפיד על הבחורים בליובאוויטש שהידרו לרחוץ. בזמננו יש החוששים לכוהל בסימון שע"ג הביצים, ומשווקים במיוחד בלא סימון.

29) ספר-המנהגים עמ' 39. ובפועל נמנעים ככל האפשר ממוצרי תעשייה בכלל (ראה מכתב המד"א דכפר-חב"ד בנידון ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 64).

30) 'היום-יום' עמ' מז. ספר-המנהגים עמ' 42. והיינו רק כדי שלא לגרום הרגשת אי-נוחות למישהו ולהביאו לבטל הידוריו, אבל ודאי שיש לארח ולתת האפשרות לקחת, אם סומך על המארח. ראה ספר-השיחות תש"ה עמ' 91 ועוד. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סז, וש"נ.

31) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סב. לגבי שום, אין מנהגנו לאסור (בשם הגר"י לנדא ע"ה. וראה מה שהביא בזה בס' שבח-המועדים תשנ"ג עמ' 195).

32) שם עמ' ס. וכנראה קנו והכינו אותם לפני פסח, כמנהג הפשוט המובא שם.

33) שם עמ' נג, ששתה במקומו חלב מהול במים חמים. ובגיליון בי"מ ערב פסח תשנ"ה עמ' 14, מובא מפי המשב"ק שהשתייה בימי הפסח היתה מיץ תפוזים שנסחט בבית. ב'אוצר' בעמ' הנ"ל מובא שנהגו לשתות תה, ועל אדמו"ר מהוריי"צ - מובא בעמ' מו.

34) מפי הרה"ח בנימין שי' קליין ('תשורה', נה"ח, ח' אדר תשנ"ו, עמ' 29). וי"א שגם אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ אכלו מאכלי חלב בפסח. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מו אות ו ועמ' נג אות י.

35) 'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע נט, מהרה"ח ר' רפאל-נחמן הכהן ע"ה בשם הרה"ח רשד"ב זיסלין ע"ה.

36) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מהרה"ג ר' יעקב לנדא ע"ה.

37) ליקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 204 בהערה. ומציין שם ל'דרכי חיים ושלום' הל' פסח סי' תקעב, שבעל המנחת-אלעזר נהג כן (וע' ס' 'מהרי"ל - מנהגים' הוצאת מכון ירושלים עמ' תרל"ו אות צז).

38) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נז. ויש מאנ"ש הנוהגים בזה גם כיום.

39) כשהיה הרבי מסייר במוסדות החינוך קודם עריכת ה'סדר', אירע שהעיר לכך את תשומת ליבם של האחראים, וכן העיר שיש לבדוק מפעם לפעם את המסננת שלא ייכנסו בה עניינים בלתי רצויים. וי"א שהדבר אירע כמה פעמים, ומשמעות הדברים היתה להיפך - שהרבי אינו גורס הידור זה, ורק אם עושים כך, יש לבדוק זאת לעיתים קרובות.

40) מליל-הסדר תשל"ט, 'התקשרות' גיליון לח עמ' 13, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סו. אגב, הרבי נמנע מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות שהוא 'קניידלאך' - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מז. (וראה סיפור זה גם ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 44 ועמ' 158).

41) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד.

42) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' שז. וראה בארוכה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נ ואילך. ושם, שכבר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע אמר שאינו אוהב שמחקים אותו בזה.

43) בס' 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ס (ללא ציון מקור) כתב שיש הקולפים ואוכלים את המאכל. ולעניין כלי, כתב שנמנעים משימוש בו אף בדיעבד באותה שנה.

44) למשל, אין אוכלים כרוב וכדומה. וי"א שגם חסה אין אוכלים מחוץ למרור וכורך בליל-הסדר.

45) שם עמ' סא, עיי"ש (המציאות כיום היא, שבדגים-מלוחים ללא עיבוד הבעיה היא האנזים לריכוך שיש בו בעיית כשרות וגם בעייה לפסח, ובדגים מעובדים ייתכנו גם גלוקוזה וחומרי-טעם, שעלולים להיות חמץ ועכ"פ קטניות).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' (על-פי האמור בספר-המנהגים, או על-פי מנהג רבותינו שב'היום יום') יש לזכור לקרוא הפעם את כל ההפטרות, דהיינו: של פרשת 'ויקהל' ("וישלח המלך שלמה..."), של פרשת 'פקודי' ("ותשלם כל המלאכה...") ושל פרשת 'החודש' ("כה אמר ה' אלוקים...").

שבת-קודש, פרשת ויקהל-פקודי – החודש
כ"ה באדר, מברכים החודש

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור1. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה2.

[מנהגי שבת-מברכים פורטו לאחרונה בגיליונות: תקפ"ח, תקצ"ב, תר"ה].

רצוי להכין את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת החודש קודם התפילה, כדי למנוע טרחא דציבורא3.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע4.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)5, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'החודש', בפרשת בוא: "ויאמר... החודש הזה... תאכלו מצות" (שמות יב,א-כ).

אם יש רק ספר-תורה אחד אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים לפרשת החודש. ומגביהים וגוללים לאחר גמר כל הקריאות, דהיינו לאחר מפטיר. את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "כה אמר... בראשון באחד לחודש ... עולת תמיד" (יחזקאל מה,יח – מו,טו6).

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה את הפטרת פרשת החודש, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה7.

המולד: ביום רביעי, בשעה 15:13 (ללא 'חלקים').

מברכים החודש: ראש-חודש ניסן ביום החמישי.

אין אומרים "אב הרחמים".

התוועדות בבית-הכנסת. ובפרט שהיא "שבת חזק"8.

יום רביעי
כ"ט באדר, ערב ראש-חודש

ביום זה – 'יום כיפור קטן' – יש להוסיף בג' הקווין: תורה, עבודה (תפילה שבמקום קרבנות), גמילות-חסדים וצדקה9.

מי שיש לו יארצייט בחודש ניסן, יעלה היום לבית-העלמין10.

ביום האחרון של חודש אדר צריכה להיות שמחה מופלגה ביותר, לאחר ה'מרבין בשמחה' של כל ימי אדר מיום ליום, והיא נותנת את הכוח והסיוע להמשיך את הגאולה דחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל, כי השמחה שבחודש אדר, ובפרט ביום האחרון שבו, פורצת את גדרי הגלות ומביאה את הגאולה האמיתית והשלמה, על-ידי משיח צדקנו שנאמר בו "עלה הפורץ לפניהם", בקרוב ממש11.

יום חמישי
א' בניסן – ראש-חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות' גיליונות: תקפ"ח, תקצ"ב, תר"א, תר"ה].

שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל12. "ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה. אשרי, ובא לציון (ואין הש"ץ מסיימו בקול), יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפילין. הנחת תפילין דרבנו-תם, קריאת-שמע, פרשיות: 'קדש' 'והיה כי יביאך', שש זכירות וחליצת התפילין. הש"ץ יאמר מזמור (כלשהו, כדי לומר הקדיש, ויסיימו בקול), חצי קדיש, מוסף.

אמירת ההלל כסדר התפילה חשובה יותר מאמירתו בציבור.

יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת13.

חודש ניסן

בכל החודש אין אומרים תחנון14, 'א-ל ארך אפיים'15 ו"למנצח... יענך"16 בימות החול, "אב הרחמים" לפני מוסף שבת, ו"צדקתך" בשבת במנחה14. אין מתענים אלא חתן ביום חופתו, ובכור בערב-פסח17.

נשיא: מצווה לחזק את המנהג18 לקרוא19 אחרי התפילה20 (אחרי אמירת תהילים21) בכל יום החל מהיום עד י"ג ניסן ועד בכלל, דבר יום ביומו בפרשת הנשיאים. היום מתחילים "ויהי ביום כלות משה" ומסיימים "זה קרבן נחשון בן עמינדב" (במדבר ז,א-יז). אחר-כך אומרים את ה"יהי רצון" (אומרים אותו גם בשבת)22 הנדפס בסידורי תהילת ה'23. גם כוהנים ולוויים אומרים אותו24.

ברכת האילנות: מברכים אותה רק25 בחודש ניסן26. גם נשים מברכות27. מברכים רק על אילני מאכל28. לכתחילה יש להשתדל שיהיו לפחות שני אילנות29. מי שלא הספיק לברך בעוד הפרחים על האילנות, לא יברך אחר-כך על הפירות30.

יום שישי
ב' בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר רבנו שלום-דובער נ"ע מליובאוויטש, אדמו"ר מוהרש"ב, דור חמישי לנשיאי חב"ד31, בשנת תר"פ, בעיר רוסטוב על נהר דון, ושם מנוחתו-כבוד32.

יום התחלת הנשיאות של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע33.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרק משנה המתחיל באות אחת משמו הקדוש (על-כל-פנים פרק אחד34. ב) להוסיף35 בלימוד תורתו של בעל ההילולא36, ש"עיקר גילוי החסידות באופן של הבנה וההסברה נתחדש על ידו, ונתכנה 'הרמב"ם דתורת החסידות'"37. ג) להוסיף35 בעבודת התפילה. ד) להוסיף35 בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ש"עיקר חידושו – בייסוד ישיבת תומכי-תמימים, שבה מודגשת שלימות התורה" נגלה וחסידות כאחד38, ו"על-ידו התחילה עיקר הפצת תורת החסידות חוצה"39, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות40.

----------

1) אומרים זאת בחליפה וכובע, והנשואים בחגירת אבנט, כפי שנהג הרבי וכל הציבור עימו (ולכאורה כך יש לנהוג גם כשמשלימים זאת אחר-כך).

2) ספר-המנהגים עמ' 30.

3) לוח 'דבר בעתו'.

4) מנהג ישראל שגם היושבים בקריאת-התורה, עומדים בפסוק האחרון של סיום הספר. רצוי שהקורא יפסיק קימעא לפני תחילת הפסוק (וימתין עד שיספיקו כל היושבים לעמוד), כדי שהציבור יוכל לשמוע היטב את קריאת הפסוק – ראה בלוח הנ"ל.

5) שערי-אפרים שער י' סי"ב.

6) לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33.

7) לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

8) ראה ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233.

9) שיחות-קודש תשל"ו עמ' 663, ובכ"מ.

10) ע"פ הוראת הרבי עבור הרבנית קרסיק ע"ה מת"א, שאין עולים לבית-החיים (משא"כ לאוהל ולקברי צדיקים) בחודש ניסן כלל.

11) ליקוטי-שיחות כרך ד' עמ' 1274.

12) יש עניין מיוחד להתפלל תפילת שחרית זו בציבור, כדי לומר הלל בציבור, ובפרט שבראש-חודש יש אומרים שאין מברכין עליו אלא בציבור (רמ"א תכב,ב. שו"ע אדמוה"ז תפח,ג).

13) היום-יום, ל' ניסן.

14) שו"ע אדמוה"ז סימן תכט ס"ח.

15) כנדפס בסידורים מאז שנת תשל"ח. ראה בירור בעניין זה ב'התקשרות' גיליון שכט עמ' 18.

16) סידור אדמוה"ז, לפני 'למנצח' זה.

17) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ט.

18) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' עז.

י"א שבהקפדה לומר בכל יום את הנשיא שלו, יש סגולה שלא ישכח באחד הימים לספור ספירת-העומר. שמעתי מאבי מורי ז"ל בשם הרה"ג הרה"ח ר' חיים-שאול ברוק ע"ה.

19) אין מנהגנו לקראו מתוך ספר-תורה. גם בימי הקריאה אין לגלול הס"ת ולקרוא פרשת הנשיאים מתוכו. ובפרט בש"ק, שפרשת הנשיאים צ"ל אחר תפילת המוספין דווקא - 'שערי הלכה ומנהג' שם.

20) וביום שיש בו תפילת מוסף, אחרי תפילת מוסף, שתדירה ומקודשת יותר מקריאת הנשיא - שם עמ' עט.

21) דתדיר קודם, וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' (ניסן-סיוון) עמ' ג.

22) היום-יום, ר"ח ניסן. ספר-המנהגים עמ' 36. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ד-ו.

23) עמ' 473. לכאורה צריך לנקד שם "פרשה" (כולה קמץ).

בס' 'קב הישר' מהדורת הרב שיינברגר תשנ"ג, פרק פה (דף תנג, א-ב), הנוסח הוא: "דמתחדשין [ולא כהתיקון 'דמתרחשין', עיי"ש] כציפרים, ומצפצפין בשבחין [כ"ה במקור, ס' יסוד-יוסף, ע"פ הזוהר דלהלן], ומצלאין על... ותעייל הנך ציפרייא קדישין [אצלנו "ציפרי קדישי"] לאתר קדישא דאיתמר עלייהו [ונוסחנו הוא כבס' יסוד-יוסף, "עליה" - על האתר]... וכל האורות הקדושות הכלולות [א"ה: צ"ע שבכ"מ - כמו באגה"ק סכ"ו, כ"ז - 'אורות' הן בלשון זכר] בקדושת זה השבט, ואהיה מלובש בקדושת זה השבט [נשמט מפני הדומות, וכבר העירו ע"ז]...". (ומציין לזוהר ח"ג קצו,ב וד"ת מונקאטש ח"ב אות ג).

24) למרות שמוזכר שם "שבאם אני עבדך משבט..." והוא איננו משבט זה, כיוון שזה שייך ל'עיבור' (דהיינו גילוי מסויים מנשמה אחרת בתוך נשמתו-הוא, הנשארת בדרגתה), הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, היום-יום שם, ספר-המנהגים שם, לוח כולל-חב"ד. ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' פ נתבאר, שהשייכות היא ודאית לכל אחד ואחד מישראל, ורק שבאם זהו שבטו, אזי השייכות וההמשכה הן באופן נעלה יותר (בשו"ת מנחת-אלעזר ח"ה סי' ב כתב שלא יאמרו כהן ולוי את היה"ר, אבל בפתחא זוטא הל' פסח סי' א אות ו הוכיח שגם הם יכולים לומר זאת).

25) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רכ, ע"פ סדר ברכת-הנהנין שבסידור אדמוה"ז. וכן הוא ע"ד הקבלה, ברכי-יוסף סי' רכו ס"ק ב. ולפלא שממשיכים להדפיס גם השתא בלוח כולל-חב"ד (ע"פ קצות-השולחן סי' סו בבדי-השולחן ס"ק יח) שניתן לברך ברכה זו גם בחודשי אדר או אייר, ללא כל הסתייגות. וראה אנציקלופדיה-תלמודית כרך ד עמ' שנח, ציון 98.

26) היו שבירכו ברכה זו ברוב עם, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ה. ובפרט ע"פ המבואר בס' מורה-באצבע להחיד"א אות קצט ע"פ הזוהר (הנ"ל הערה 23) שכוונת הברכה היא לתיקון נשמות שנתגלגלו בדומם וצומח ויבקשו עליהן רחמים.

לעניין ברכה בשבת, ראה שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' ב שאין בזה איסור, ותלוי במנהג המקום, וש"נ.

בשו"ת מהרי"ל (הישנות) סי' קמג נקט בפשיטות שמי שלא בירך בראיה ראשונה מברך בראיה שנייה, ונעתק באגור סי' שיח ומטה-משה סי' שסא (שם הביא מזה ראיה לדין שהחיינו, שבו נחלקו עליו, ולדעת רבינו בסידורו מברכים ללא שם ומלכות), ובבירור-הלכה סי' רכו (עמ' רט) כ' שלפי כללי הפוסקים יש לפסוק כן נגד כל האחרונים שלא ראוהו. בבדי-השולחן שם הבין בסדר ברכת הנהנין פי"ג הי"ד שאין לברך, אבל מפשטות הלשון הכוונה רק לשלול ברכה נוספת באותה שנה (וכמו בהלכה יג וכו' שלא כותבים כך. ובפרט שמהלשון שם "אינו חוזר ומברך" משמע שכן מברך לראשונה). וראה בזה באריכות בשו"ע הקצר פרק פז ס"ג ובהערות.

27) נסמן בשו"ע הקצר שם סי"א.

28) ראה הדעות בזה בשו"ע הקצר שם ס"ה ובהערות. דעת הרמב"ם, הטושו"ע והפוסקים שהביא הרבי בליקוטי-שיחות כרך כג עמ' 116 הערה 33 (וכפי שנראה שהכריע שם) שצ"ל אילני פרי דווקא. ורק שהעיר על השמטת אדמוה"ז מסדר ברה"נ, וסיים 'ואכ"מ' בקשר להשמטות כיו"ב שם.

לעניין אילנות שעודם בשנות ערלה, בגיליון רע"א סי' רכו מסתפק בזה, אבל רבים פסקו לברך, ראה הגדה של פסח 'חזון עובדיה' עמ' יד משו"ת דובב-מישרים ח"ג סי' ה וחלקת-יעקב ח"ב סי' כז ועוד.

29) כף-החיים סי' רכו ס"ק ב ובדי-השולחן סי' סו ס"ק יח.

30) ואפילו בלא שם ומלכות, כיוון שבלוח ברכת-הנהנין (פי"ב הכ"ג) כ' אדמוה"ז שאם נפל הפרח וגדלו הפירות טוב לברך בלא שם ומלכות, ובסדר ברה"נ השמיט זאת. 'ביאור סדר ברה"נ' עמ' 445.

31) הנשיאות החלה בשנת תרמ"ג, אך קבלת עול הנשיאות בכל הפרטים היתה רק בשנת תרנ"ד, ראה 'ספר התולדות – אדמו"ר מהורש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, עמ' 34. וראה הערה 1 בפתח דבר לספר המאמרים תרמ"ג-ד.

32) פרשת ימי חייו האחרונים בעלמא דין והסתלקותו נדפסה בס' 'אשכבתא דרבי', ברוקלין תשל"ו, ועוד.

בחורף תרצ"ט, כיוון ששלטונות העיר עמדו להרוס את בית-העלמין, הועבר גופו הק' לבית-העלמין החדש שבאותה העיר מתוך מסירת-נפש ע"י מניין מאנ"ש, על-פי הוראות תלמידו הרה"ק ר' לוי-יצחק שניאורסאהן נ"ע, אביו של הרבי, והקימו במקום אוהל מאותן האבנים שהועברו מהאוהל הישן. 'אשכבתא דרבי' עמ' 151, ומשם ב'תולדות לוי-יצחק', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשנ"ה, ח"א עמ' 287. צילום הציון ששופץ נדפס שם בעמ' 294.

33) ראה ליקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1293 בהערה. כרך יב עמ' 146 בהערה 1. כרך לב עמ' 23 הערה 38. ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 347 הערות 8 ,7.

34) ע"פ ליקוטי-שיחות כרך כא עמ' 296.

35) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה.

36) ע"פ שיחות-קדש תשנ"ב עמ' 382.

37) ליקוטי-שיחות כרך ז עמ' 277 ,209.

38) ליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 67. כרך כז עמ' 25. 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 495 ,310.

39) ליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 389. וראה שם כרך כב עמ' 186.

40) ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל בהערה 25, שם עמ' 292. וראה ליקוטי-שיחות כרך כא עמ' 276.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)