כשפרצה מלחמת-העולם היה הרב מאיר בירנבוים (תלמיד-חכם ומרצה מבוקש המתגורר בירושלים) בחור כבן עשרים, תושב ברוקלין. הוא קיבל לביתו צו גיוס לצבא ארה"ב, ועל-אף חששותיו ורצונו המובן שלא להתגייס, גויס לבסוף לשורות הצבא ונשלח לשדות המערכה.
ערב גיוסו שוחח עם הגאון הרב יצחק הוטנר, שאליו היה מקורב. "בכל יום ויום אמור עשרים פעמים לפחות את פרק צא בתהילים – 'יושב בסתר עליון', ובעזרת ה' תשוב הביתה בריא ושלם", עודדו הרב הוטנר. על-אף כל זאת הכין צוואה שבה הורה – אם, חלילה, לא ישוב מהמלחמה – להעביר את כספו לישיבתו של הרב הוטנר.
בצבא נאלץ להתמודד עם קשיים רבים, שנבעו מהיותו שומר תורה ומצוות בסביבה לא-יהודית. ובכל-זאת, מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגבוה הטמון בו והתעקשו לשלוח אותו לקורס קצינים מזורז בבית-הספר לקצונה וסטפוינט. לאחר מכן פיקד על כמה יחידות והשתתף בחמש מערכות, שאחת מהן הייתה הפלישה הידועה בנורמנדיה.
לקראת סוף המלחמה הגיעה יחידתו לגרמניה, והוא היה אחד החיילים הראשונים שנכנסו לשרשרת המחנות שנשאו את השם הכללי 'בוכנוולד'. שם נכונו לו סדרת חוויות מסעירות ומצמררות, מקצתן מתועדות בתמונות שצילם בעצמו והשמורות עמו עד היום.
זה היה זמן-מה לאחר כניסתו למחנה. הוא היה נתון לרישומה הקשה של הזוועה שהתגלתה לנגד עיניו, ושממדיה המפלצתיים התחוורו לו רק אז. יום אחד, כשישב באוהלו והכין דוח צבאי, כנדרש מתפקידו, ניגש אליו אחד החיילים ומסר לו כי שני צעירים גרמנים מבקשים לשוחח איתו. "קח את הגרמנים ליער ודאג שיהיו בעולם שני אנטישמיים פחות!", הגיב בזעם.
כעבור דקה חזר אליו החייל. "השניים שואלים אם ידוע לך שהם יהודים", אמר. זעזוע אחז בו למשמע דברי החייל. באמירה נמהרת אחת כמעט הביא לידי חיסולם של שניים מאחיו היהודים!
הוא קם ממקומו ויצא בסערה מהאוהל, לפגוש את שני הצעירים. "דיברתם איתי גרמנית!", התגונן החייל שחשבם תחילה לגרמנים. "באיזו שפה רצית שנדבר איתך, ביידיש?! אינך יהודי, אז דיברנו איתך בגרמנית!", ענו השניים.
מאיר שלח את החייל לדרכו והחל לשוחח עם השניים. אלה היו שני נערים חסידיים, יוסל ולייבל בורונשטיין. הם חיפשו יהודי בין החיילים, וכשנודע להם כי אחד המפקדים יהודי, רצו לפגוש אותו.
מאיר פרץ בבכי נרגש וביקש את סליחתם. משאלה אחת הייתה בפיהם: להניח תפילין. הוא הציע להם את התפילין שלו, אך הם לא ידעו כיצד להניחן. כשפרצה המלחמה היו מתחת לגיל בר-מצווה, ומאז לא ראו תפילין. בהתרגשות עצומה סייע להם להניח תפילין. לאחר מכן נתן להם לסעוד את ליבם בעוגיות ובסרדינים.
באותו רגע ניגש אליו כומר נוצרי ושאל אם הוא יהודי. לאחר שענה בחיוב, ביקשו הכומר לגשת לאוהל החולים ולהתפלל עם חולה העומד למות. הוא הלך לאוהל וניגש למיטת החולה. שכב שם בחור צעיר, שלד ממש. לא נותר ממנו אלא שתי עיניים בולטות, עצמות לחיים ואף. "אתה יהודי?", שאלוֹ. "כן", השיב לו הצעיר בלחישה, "שמי יוסף".
יוסף נראה כמי שנשמתו תלויה בקצה אפו. "מתי בפעם האחרונה התפללת לה' יתברך?", שאל מאיר. "אני תמיד מתפלל לה' יתברך", ענה יוסף. הוא לא ידע מה בדיוק עליו לעשות במצב כזה. לאחר הרהור קל, החליט לומר איתו 'שמע ישראל'.
באמצע הפרשה עצר אותו יוסף. "מדוע בחרת בדיוק עכשיו לקרוא איתי 'שמע ישראל'?", שאל בחיוך קל. השאלה הביכה מאוד את מאיר, והוא החליף מיד נושא.
"מה שם משפחתך?", התעניין. "פרידנזון", הייתה התשובה. בהמשך הבין כי הלה הוא בנו של הרב אליעזר-גרשון פרידנזון, שנמנה עם מנהיגיה של אגודת-ישראל בפולין, ואף שימש עורך הביטאון 'בית יעקב'.
למרבה הפלא, גבר יוסף פרידנזון על תחזיות הרופאים במחנה. אט-אט החל להתחזק, עד שקם ועמד על רגליו. לימים שימש עורך העיתון 'דאס יידישע ווארט', והיה סופר חשוב ומפורסם. השיחה ההיא ביניהם הייתה אפוא ראשונה בסדרה של שיחות רבות ששוחחו ביניהם.
באחת משיחותיהם סיפר לו פרידנזון על שאירע ביום שבו שוחררו דרי מחנה בוכנוולד. זה היה ימים אחדים לאחר חג הפסח. באותו יום פגש פרידנזון מכר. האיש סיפר לו כי בכל ימי חג-הפסח שחלפו בירך את ברכת ה'הלל', אך מיד לאחר מכן פרחו מראשו כל שאר מילות התפילה. אבל כעת, אמר, הוא בטוח שיצליח להיזכר במילים.
כעבור חמש דקות ראה אותו ופניו דבוקות לכותל, כולו רועד והוא אומר בקול את פסוקי ה'הלל'. וכאשר הגיע למילים "לא אמות – כי אחיה", כל גופו רועד וצועק. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
