מעיקרי החסידות שאדם לא יחיה לבדו, בפרישות מהעולם ומהזולת. דווקא החיים בצוותא עם אנשים אחרים עשויים להועיל מאוד לאדם, שכן תוכחת החברים מסייעת לו ליישר את דרכיו. חסידים אומרים: מדוע עץ הגדל לבדו בשדה נוטה להיות עקום, ואילו עצי היער ישרים וזקופים? כי העץ הבודד אין מי שיישר את עקמימותו, ואילו עצי היער, הגדלים בצוותא, מיישרים זה את זה.
המסגרת הנאותה לתוכחה היא בהתוועדות. וכך כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (היום יום כד בתשרי): "בדרך-כלל, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם, שיקבעו עתים ללימוד חסידות ושישמרו הקביעות, ואשר הלימוד יהיה על-מנת ללמוד ולקיים". אולם הרבי ממהר להבהיר: "הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים שאין בהם משום הלבנת פנים ולא-כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, אשר איש את רעהו הוכיח באהבה ובחיבה גדולה".
להקדים תוכחה עצמית
באחת מאיגרותיו הוא מסביר (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ב, עמ' תעה): "קודם לציווי 'הוכח תוכיח' (ויקרא יט,יז) נאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך', שכן זהו תנאי מוקדם לתוכחה. ולאחר מכן נאמר 'ולא תשא עליו חטא', היינו, שאם לא פעלה התוכחה, ודאי אתה אשם ולא הוא, שלא היו הדברים יוצאים מן הלב".
כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' אמר (ליקוטי-דיבורים חלק א עמ' צב): "'הוכח תוכיח' הוא כמו 'המול יימול' (בראשית יז,יג). כשם שבמצוות מילה דרשו רז"ל (מנחות מב,א) 'המל – יימול' (מי שמהול יימול אחרים), כן בתוכחה, תחילה 'הוכח' את עצמך ולאחר מכן 'תוכיח' את עמיתך". אמר על כך אחד החסידים הראשונים: מתי מועילה התוכחה? כשקדמה לה תוכחה עצמית. חסידים אומרים: "אדם צריך להוכיח את עצמו עד שגם השני ישמע" (ספר המאמרים תש"ח עמ' 252).
ידועה דרכם של האחים הצדיקים, רבי זושא ורבי אלימלך, שכשהיו רוצים להוכיח מישהו, היו יושבים לידו ומוכיחים זה את זה על עבֵרות שחטאו כביכול, וכך היה השומע יכול להתעורר בתשובה, בלי שיתבייש. המגיד ממזריטש אומר: כשיש צורך להוכיח אדם על עבֵרה שבידו, אין להוכיחו על פניו (שלא יתבייש). יש להפנות את דברי התוכחה לאדם שאין בו עבֵרה זו (בנוכחותו של בעל העבֵרה). או-אז, ירגיש בעל העבֵרה שהדברים מכוּונים אליו וייכנסו ללבו (אור תורה עמ' מא).
הוראה מזריקה
אדמו"ר הריי"צ מורה כיצד להוכיח: בכל תוכחה צריך להסיר ממנה כל דיבור העוקץ, או רמז לעקיצה, שגורם כאב למקבל התוכחה. קודם לעשיית ניתוח (לא עלינו) באיזה איבר – מקררים את מקום הניתוח כדי למעט בצער ובכאב. כן הוא בתוכחה, שהכוונה בה להבריא הנפש, צריכים למנוע ככל שאפשר צער מן השומע (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ב, עמ' תעו).
באחת מאיגרותיו מספר הרבי הריי"צ כי התבונן פעם במעשיו של הרופא שבא להזריק לו זריקה, ולמד מזה דרך בעבודת ה': התוכחה – כמוה כזריקת סם מרפא. כאשר צריכים לתת זריקה לחולה – בודקים תחילה את נקיות המחט; הרופא ומשרתו לובשים בגדים לבנים; רוחצים את ידיהם; בודקים את ציפורניהם – אולי נשאר שם שמץ זוהמה. אז שופכים על ראשי אצבעותיהם חומר חריף שמעביר כל חשש של זוהמה. לאחר מכן, רוחצים היטב את מקום הזריקה בסם חזק המסיר כל אבק, אפילו היותר דק ובלתי-נראה. הכנות אלה חיוניות הנה, שכן בלעדן יש חשש שתיכנס זוהמה לגוף, יחד עם החומר הנזרק, ואז לא זו בלבד שהחומר הנזרק לא יפעל פעולתו, אלא שהדבר יכול לגרום למחלות שונות ר"ל (איגרות-קודש כרך ג עמ' רצא). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
