שאלה: ההלכה אומרת1 ש"תפילין שנקנו ממומחה, אינם צריכים בדיקה לעולם". נשאלת אפוא השאלה, מה המקור להוראה הידועה של הרבי לבדוק תפילין ומזוזות מדי י"ב חודש? היכן מופיעה ההוראה, והאם זה חיוב הלכתי בגלל שינוי הנסיבות בימינו, או מסיבה אחרת, או שזו רק המלצה?
תשובה: קודם כול, למרות שבכל פתיחת תפילין לבדיקה יש משום ביזיון מסויים לתפילין2, ההלכה היא שאם מניחים את התפילין רק לפרקים3 – הם צריכים בדיקה פעמיים בשבע שנים (וכן אם נקרע החיפוי או שהתפילין נשרו במים), וגם כשמניחים אותן בקביעות, "נכון לבודקן מפני שמתקלקלים מן הזיעה".
כפי שצויין במהדורה החדשה של שו"ע אדמו"ר הזקן על אתר4, ההוראה נאמרה בשיחת כ' מנחם-אב תשל"ד5. להלן תמצית השיחה:
רבים הקשו על מה שעורר הרבי שיש לבדוק תפילין ומזוזות מדי שנה, מהמכילתא, שולחן-ערוך, קיצור שו"ע וכו' שאין צריך לבדוק. אבל:
א. המדובר במקורות הוא כשהכול נעשה מראש כראוי, ולא כבמצב הנוכחי שיש ספק אם בכלל הכניסו פרשיות ומזוזות כשרות או לא.
ב. בזמננו – עיבוד הקלף גרוע יותר מאשר בזמן חז"ל, כך שהדיו והתגים וכו' עמידים פחות, ולכן חובת הבדיקה גדולה יותר6.
ג. כשצריכים תוספת ברכה מלמעלה, צריך לבדוק אף שעברה רק שנה מהבדיקה הקודמת, כמבואר במטה אפרים7 שבחודש אלול בודקים תפילין ומזוזות. כמו-כן הזכיר הרבי את דעת המכילתא, שצריך לבדוק תפילין אחת לי"ב חודש8. עד כאן.
נמצא אפוא לסיכום, שהסיבות למנהגנו לבדוק התפילין והמזוזות כל י"ב חודש הן: בגלל העמידות החלשה יחסית יש חיוב הלכתי לבדוק לעיתים קרובות יותר; בנוסף לזה – כשזקוקים לברכה מיוחדת, יש לבדוק כל י"ב חודש (על בדיקה לעיתים קרובות יותר לא שמענו9, מלבד כהוראה פרטית לאנשים מסויימים במצבים מסויימים).
--------------------
1) שו"ע אדמוה"ז או"ח לט,יא.
2) עירובין צז,א תוס' ד"ה הלוקח.
3) בס' מאסף לכל המחנות שם ס"ק מו מביא ממטה יהודה שנסתפק אם הכוונה בזה לפעם בחודש [כמו בברכות נט,ב] או לפעם בשבוע. ומאשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש מביא, שכיוון שבדורותינו מניחים אותם רק לתפילת שחרית ולא כל היום, שמא גם זה נחשב "לפרקים".
4) שם אות צ.
5) שיחות-קודש תשל"ד ח"ב עמ' 377 ואילך (אידיש, רשימה מההקלטה, בלתי מוגה).
6) טענה דומה מופיעה בס' לקט הקמח החדש שם ס"ק כז. בשעתו פירסמתי בירור בנושא זה ('תורה ומדע', כרך ו, תשל"ו, עמ' 36-31).
7) סי' תקפ"א ס"י, וממנו בקיצור שו"ע סי' קכח ס"ג.
8) ס"פ בא, בשם בית הלל – הובא בב"י סי' לט ד"ה ותפילין שהוחזקו ככשרות, מתוס' מנחות מג,א. אלא שהדבר לא הובא כלל להלכה, כפי שהתוס' שם מסיימים "וכל אלו דמצרכי בדיקה, סבירא להו 'בחוקת [כצ"ל] תפילין הכתוב מדבר', ולא קיימא-לן הכי" [הם סוברים שהפסוק "מימים ימימה" שממנו לומדים י"ב חודש, מדבר על תפילין, ואנו פוסקים כפי הדעה החולקת, שהפסוק מדבר על קורבן פסח].
9) אף לא כהידור – וכן מסר המזכיר הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר. וללא צורך מיוחד, לכאורה אין לבדוק תפילין, שהרי זו נגיעה בכבודן, כמבואר בעירובין צז,א תוד"ה הלוקח, הנ"ל.
חירש-אילם שלמד בבית-ספר
ידוע שחירש-אילם, שהוא הנקרא בפי חז"ל 'חירש' סתם, דינו כשוטה וקטן לרוב דיני התורה, אינו כשר לעדות ואינו מצטרף למניין וכדומה1.
אך אדם שהוא חירש גמור מעיקרו, שנתחנך בבית-ספר לחירשים ולמד לדבר באופן שהשומע מבין את דיבורו, וכן למד להבין את דברי המדברים אליו מתוך תנועת כלי המבטא ועוסק במלאכתו בחכמה ובדעת ככל האדם, יש מן האחרונים שכתבו שיש לדונו כחירש המדבר ואינו שומע, והרי הוא כפיקח לכל דבריו, אף לעניין חיוב במצוות. ויש חולקים וסוברים שאף על פי שלמד לדבר, אפשר שאין בו דעת צלולה וחופשית, אלא כפי שנקבע ונטבע בו על-ידי ההרגל והלימוד, ומכיוון שיש ספק בדבר – אין מוציאים אותו מחזקתו, ויש לדונו כחירש גמור2.
והנה בתורת החסידות3 מבואר, שהאותיות באות מבחינת 'חיה', מקור החכמה שלמעלה מן ההשגה, ומשם נמשכות לכל מוצאות הפה. "וזהו גם הטעם שחירש פטור מכל המצוות והרי הוא כשוטה וקטן, לפי שזה שאינו יכול לדבר (אף שיש לו ה' מוצאות הפה ככל אדם) מורה על חיסרון בנפשו, שחסר לו בגילוי האותיות שבעצם נפשו"4.
ובמקום אחר5 איתא: "וכן מובן ממה שהאילם אינו יכול לדבר, הגם שמאירים אצלו כוחות הנפש כו' (ומה שנחשב ללא-בר-דעת ופטור מן המצוות, זהו מפני שאין הגילויים כדבעי למהווי, וכמאמר 'דעתא שגישתא אית ליה' כו', מפני שהגילויים הם על-ידי האותיות כו' כנ"ל)".
כל האמור הוא, לכאורה, "גילוי מילתא בעלמא" של תורת החסידות על מהות כוחות-הנפש של החירש. ועל-דרך המבואר בליקוטי-שיחות6, שהכלל "אין למדין מקודם מתן תורה" הוא רק בעניינים הלכתיים, אבל בעניינים של גילוי תכונות נפש האדם (כמו "אין מערבין שמחה בשמחה"), ניתן ללמוד גם מלפני מתן-תורה, כי אין חילוק בזה בין לפני ואחרי מתן תורה.
לפי זה, מסתבר ביותר כדעה השנייה שהובאה לעיל, שהלימוד והאימון של החירש בדיבור ושמיעה באופן מלאכותי, ככל שיהיו מוצלחים, אינם משנים את מצב הנפש הבסיסי, אלא רק מקנים לו כלים חיצוניים ליצירת קשר עם בני-אדם, והוא נשאר בגדר "דעתא שגישתא" (שהרי החירש, בניגוד לשוטה, יש לו מעט דעת). ולכן גם חירש זה אינו מצטרף למניין ואינו כשר לעדות וכו', גם בדינים דרבנן, ולא רק מספק אלא בוודאי. וה' ייתן בנו דעת לפסוק כהלכה.
-----------------
1) שו"ע אדמוה"ז סי' נה סי"א.
2) מתוך אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'חרש', כרך יז טור תצה, וש"נ. ויש פוסקים בדורנו המקילים הלכה למעשה בצירוף למניין, כיוון שעניין זה הוא מדרבנן, ראה נשמת אברהם או"ח עמ' כג.
3) תניא אגה"ק סי' ה. תו"א ד"ה נר חנוכה משמאל (עמ' מב). הקטעים דלהלן צויינו ב'חסידות מבוארת' לד"ה זה, מועדים ח"א עמ' שלב.
4) מאמר ד"ה על כן יאמרו תרל"ג.
5) מאמר ד"ה לולב וערבה תרנ"ט, ס' המאמרים תרנ"ט עמ' לח.
6) ח"א עמ' 65 (בתרגום ללה"ק עמ' 56). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
