מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1023 - כל המדורים ברצף
	למצוא שקט ביהודה ושומרון
	יש חדש
	למעלה ממילוי חובה
	יראת שמים
	ויכוח מיותר
	עצה וברכה
	תפילה חסידית
	מופיע בכבודו ומראה זרועו...
	הגביע הנודד וסיפורו המיוחד
	בדיקת תפילין ומזוזות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1023, ערב שבת פרשת עקב, י"ז במנחם-אב תשס"ו (11.8.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

למצוא שקט ביהודה ושומרון

פתאום מתברר שיישובי יהודה ושומרון הם המקום השקט והבטוח ביותר בשעה זו, ודווקא המקומות שמשם נסוגונו נהפכו למרכזי טרור מסוכנים. מה המסקנה?

לפעמים ידיעות קטנות מקפלות מערכת מושגים שלמה. הנה ידיעה קצרה שפורסמה בתחילת השבוע: "המועצה האזורית בנימין העמידה אוטובוס ממוגן ירי לטובת יישובי הצפון. במועצה אמרו כי אם תושבי הצפון יזדקקו לאוטובוסים ממוגנים נוספים, הם לא יהססו להעביר להם".

צריך לקרוא עוד פעם כדי לקלוט: מועצה אזורית ביהודה ושומרון מעבירה אוטובוס ממוגן ירי לתושבי הצפון, ומוכנה להעביר עוד אוטובוסים כאלה. ידיעה זו מצטרפת לדיווחים על משפחות מאזור הצפון שנמלטו מאיומי הטילים ומצאו מקלט ב...חברון. פתאום מתברר שיישובי יהודה ושומרון הם המקום השקט והבטוח ביותר בשעה זו.

צה"ל חזר, השקט חזר

מציאות זו מחייבת התייחסות. הלוא מדובר בתקופה סוערת ומתוחה בעולם הערבי. מתנהלת מלחמה בלבנון ולחימה ברצועת עזה. במדינות ערב מתחוללת תסיסה. יש הפגנות ומחאות ושלהוב יצרים. איך ייתכן שדווקא בתקופה זו יש שקט כמעט מוחלט דווקא ביהודה ושומרון?

התשובה פשוטה: כי צה"ל נמצא שם. מאז מבצע 'חומת מגן' נכנסים כוחות צה"ל לכל פינה ברחבי יהודה ושומרון. הם מחסלים קיני טרור בעודם באיבם, עוצרים חשודים, משמידים אמצעי לחימה. הנוכחות הצה"לית במקום גם מאפשרת מודיעין איכותי בזמן-אמת, וכך זכינו בחסדי ה' לראות כיצד מצליחים לסכל פיגועי-תופת שכבר יצאו לדרך.

לעומת זה, המקומות שמשם נסוגנו נהפכו מיד לקיני טרור רצחניים. שש שנים של יציאה מלבנון הקימו שם מערך טרור שאין כמותו בשום מקום בעולם. כמות הנשק שהוברח לשם ואיכותו כבר עברו מזמן את הממדים של ארגון טרור. זה נשק אסטרטגי בממדים של מדינה. אנו רואים היטב כמה קשה להילחם במפלצת טרור זו, שקיבלה בעקבות הנסיגה את כל התנאים להתפתח ולשגשג.

שנה של נסיגה מרצועת עזה כבר יצרה את כל התשתית להקמת מערך טרור דומה לזה של לבנון, אלא שהוא עדיין בראשיתו. טילי הקסאם הפרימיטיביים שופרו והם מגיעים לטווחים גדולים יותר. בה-בעת נעשה מאמץ להבריח לתוך הרצועה טילים מתקדמים יותר, וכבר נורו כמה טילי קטיושה בחודשים האחרונים אל מערב הנגב. מערכת הביטחון כבר עוסקת בצורך להגן על תושבי אשדוד וקריית-גת, וברור שזו רק ההתחלה.

הנסיגה מלבנון הפכה את כל אזור הצפון לזירת קרב. הנסיגה מרצועת עזה הפכה את חיי תושבי מערב הנגב לבלתי-נסבלים, ואם נאפשר למצב הזה להתקיים, יגיע פוטנציאל האיום לכל אזור הדרום. אם חלילה תהיה נסיגה כזאת גם מיהודה ושומרון – יהיו גם מרכז הארץ ואזור ירושלים נתונים לאיומי הטילים, וכבר באמת לא יהיה לאן לברוח.

אפשר לתקן

המסקנה ברורה כשמש: נסיגות אינן מביאות שלום אלא מלחמה. לכל היותר אנו מקבלים כמה ימי רגיעה וקצת מחמאות בעולם, אבל במהרה אנו נאלצים להילחם על חיינו, בתנאים קשים הרבה יותר, וכאשר העורף סופג מהלומות שכמותן לא ידענו. לעומת זה, הימצאות בשטח ומלחמה מתמדת בטרור, מביאה בפועל שקט וביטחון.

שוב ושוב מתברר כי תורתנו היא תורת חיים, שמעניקה לנו את הדרך הברורה לחיות בשלום ובשלווה. אם התורה קובעת כי הכנסת נכרים לאזורי סְפָר היא סכנה חמורה, שצריך לחלל שבת כדי למונעה – זאת אכן המציאות. אם בשולחן-ערוך נאמר שכניסת גויים ל"עיר הסמוכה לסְפָר" מביאה לכך ש"משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" – עינינו הרואות שהארץ כולה נעשית מאויימת בעקבות הנסיגות הללו.

הלוואי שסיבוב הלחימה הנוכחי יפקח את עיני העם להכיר בטעויות הנוראות שנעשו בשנים האחרונות, ולא לשוב עוד לדרך ארורה ומסוכנת זו. עדיין אפשר לתקן.

 יש חדש

מיליון ספרי תהילים

נוכח המצב בצפון ובדרום, הדפיסו צעירי-חב"ד מיליון ספרי תהילים, בפורמט כיס, כדי לאפשר לכל יהודי לשאת עמו בכל מקום את ספר התהילים ולהוסיף בתפילה לקב"ה. בשלב ראשון מוענקים ספרוני התהילים לחיילים ולתושבי הצפון ומערב הנגב. בשלב שני יחולקו הספרונים בכל רחבי הארץ. הדפסת הספרונים נעשתה בסיועו של מר ארקדי גאיידמק. אפשר לקבל את הספרונים בבתי-חב"ד ברחבי הארץ.

ימי עיון בחסידות

בימים ראשון-חמישי, י"ט-כ"ג במנחם-אב, תוגש בע"ה סדרת שיעורים מיוחדת בסוגיות מרכזיות בתורת החסידות, מפי גדולי המשפיעים. השיעורים יתקיימו בשעות הערב בהיכל מנחם, רח' ישעיהו 22 ירושלים. לפרטים: 050-6706286. הקהל מוזמן.

רמב"ם מנוקד ומבואר

הופיעה מהדורה חדשה, בפורמט כיס, של ספר הרמב"ם. הכרך הראשון, ספר המדע, ראה אור בימים האלה. הספר מנוקד ומבואר, וכמו-כן נעשה מאמץ להגיע לנוסח המדוייק ביותר, על-פי כתבי-היד העתיקים. טל' 04-8121048.

שירים לטף

הופיע תקליטור מוזיקלי מיוחד לילדים בגיל הרך – דרך השירים מאת מיכל אקבום. ארבעה-עשר שירים בעלי תכנים יהודיים ושירי הפעלה. להשיג ביודאיקה, טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

למעלה ממילוי חובה

בפרשת "והיה אם שמוע תשמעו", המופיעה בפרשתנו, מצויין השכר שנותן הקב"ה על קיום המצוות – "ונתתי מטר ארצכם בעתו". שכר מעין זה הובטח גם בפרשת בחוקותי: "ונתתי גשמיכם בעתם". אולם יש הבדל בין שתי הבטחות השכר הללו: בפרשתנו מסביר רש"י כי ירידת הגשם "בעתו" משמעותו – "בלילות, שלא יטריחו אתכם". לעומת זאת, בפרשת בחוקותי הוא מסביר שהכוונה היא ל"בשעה שאין דרך בני-אדם לצאת, כגון בלילי שבתות".

כשהגשם יורד בלילה, יש כאן ברכה לבני-האדם, שאינם מופרעים על-ידי הגשם, אבל עדיין זו ברכה בתוך גדרי הטבע; אולם כשהגשם יורד רק בלילות שבת, ובכל-זאת הוא מספיק לכל הצרכים – זו ברכה שלמעלה מדרך הטבע. ואכן, בפרשת בחוקותי מפורטות עוד ברכות שהן למעלה מגדרי הטבע.

מידה כנגד מידה

ההבדל הזה נובע מהשוני בעבודת ה' בשתי הפרשיות הללו. בפרשתנו אכן מדובר על "אם שמוע תשמעו אל מצוותיי", כאשר עם-ישראל ממלא את רצון ה', אבל הוא מסתפק בקיום חובותיו בלבד, ואילו בפרשת בחוקותי מדובר על עמל תורה, יותר מכפי שהיהודי מצוּוה מצד גדרי מצוות לימוד התורה.

דבר זה נרמז בפירוש רש"י בפרשתנו: "עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעליי". כלומר, הקב"ה אומר לעם-ישראל: אתם עובדים אותי כפי החובה המוטלת עליכם, אף אני אתן לכם את השפע והברכה שאני חייב לתת לכם, כפי שהם מדודים על-פי גדרי הטבע. לעומת זה, בפרשת בחוקותי, כאשר עם-ישראל עובד את ה' למעלה מכפי שהוא מצוּוה, הוא זוכה לשכר שלמעלה מגדרי הטבע, בבחינת "מידה כנגד מידה".

חשיבות היגיעה

מכאן יש להפיק הוראה בעבודת ה': אנו רואים את גודלה וחשיבותה של היגיעה בענייני התורה והמצוות. לא דיי שיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, אלא הדברים צריכים להיעשות מתוך עמל ויגיעה, למעלה מהמידה והגדרים של טבעו, אפילו של טבע הנפש האלוקית.

יכול יהודי לטעון: הוא אינו רואה הכרח בעבודת שלמעלה מטבעו. לדעתו הוא כבר מסור ונתון לעבודת ה', וטבעו כבר מושך אותו לענייני התורה והמצוות. למה אפוא הוא מוכרח לשבור את הטבע (וההרגלים) של הנפש האלוקית?

שפע ללא מידה

על כך משיבים לו: יהודי נדרש לעבוד את ה' "בכל מאודך", למעלה מהמידה המתחייבת מצד טבעו. כל עוד היהודי עובד את הקב"ה על-פי טבעו וגדריו, אין אנו יכולים להיות בטוחים שיתמיד בכך, ונדרשת אזהרה "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם". זאת ועוד: עבודה כזאת מכונה "לא עֲבָדוֹ", ו"אין ישראל עושין רצונו של מקום".

לעומת זה, על-ידי עבודה בבחינת "בכל מאודך" מקבלים את השפע האלוקי מלמעלה בלי מדידות והגבלות, ועד שאפילו דברים שהם הפך הברכה מתהפכים לטוב ולברכה.

   (לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 115)

  מן המעיין

יראת שמים

יראת שמים בלבד

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך (דברים י,יב). אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד.

(שבת לא)

ללא פניות

יראת שמים צריכה להיות בבחינת "בלבד" – קיימת כשהיא לעצמה, ללא שום פניות ומניעים צדדיים.

(המגיד מדובנה)

הכנעה וביטול

אהבה היא בבחינת 'ישות'; האדם נמשך לדבר האהוב עליו, ויש כאן ביטוי לרצונותיו-שלו. לעומתה, יראה היא תנועה נפשית של הכנעה וביטול, האדם מבטל את עצמו לגמרי למי שהוא ירא מפניו.

(דרך חיים)

מידה שאין אצל הקב"ה

"הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". כל המידות הנדרשות מהאדם נמצאות גם אצל הקב"ה – אהבה, רחמנות, סבלנות וכדומה. רק מידת היראה, יראת שמים, היא מידה שאיננה שייכת אליו. זהו "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" – דבר זה אין אנו מוצאים אצל הקב"ה.

(תולדות יעקב יוסף)

בכל עת

קיומה של כל מצווה תלוי בידי שמים. אין אדם יכול לקיים את מצוות ציצית אם אין לו בגד. אי-אפשר לקיים את מצוות מזוזה אם אין לו לאדם בית. מי שנמצא בבית-האסורים אינו יכול לקיים רבות מן המצוות. אבל "יראת שמים" – זאת אפשר לקיים בכל עת ובכל מצב.

(מגנזנו העתיק)

לא למרוד

העדר היראה הוא בבחינת מרידה במלכות שמים, שכן עיקר המלכות הוא אימת המלך על העם. המסיר אימה זו מעליו נקרא מורד ומתחייב עונש.

(קיצורים לתניא)

ריחוק וקירוב

אהבה מתגברת מתוך ריחוק, כמשל הבן שהוא רחוק מבית אביו ומתאווה לראות את פניו. אולם היראה מתעצמת דווקא באה בקירוב, כשאדם מתבונן שהקב"ה ניצב עליו ממש, תיפול עליו אימה ופחד שלא להמרות את פיו ה'.

(לקוטי תורה)

בדיקת הלב

מי שיש בו יראת שמים יעלה בדעתו לבדוק לא רק את הציצית אלא גם את הידור הציצית. הוא  יבדוק את ליבו אם הוא לב כשר.

(ספר השיחות תש"ד)

 אמרת השבוע

ויכוח מיותר

כששהה רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב אצל המגיד מקוז'ניץ אמר רבי לוי-יצחק כי ברצונו להתייצב לוויכוח פומבי עם המתנגדים לדרך החסידות ולהוכיח להם את אמיתותה של החסידות.

אמר לו המגיד: "ואם ישאלו אתכם מדוע אתם מתפללים 'שמונה-עשרה' בעיניים פקוחות, מה תשיבו?".

הזדעק רבי לוי-יצחק: "וכי אנו רואים אז מה שלפנינו?!".

נתחייך המגיד: "אכן, אני יודע כי בשעה שאתם מתפללים הנכם שרויים בעולמות עליונים ואין עיניכם הגשמיות רואות מאומה, אבל הם לא יאמינו בכך". הודה רבי לוי-יצחק שהצדק עמו ולא נסע.

 מעשה שהיה

עצה וברכה

מסכת חייו של רבי לוי-יצחק שניאורסון, רב העיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) והמחוז באוקראינה, הייתה שזורה גאונות בלתי-רגילה בנגלה ובנסתר, קדושה, מסירות-נפש ענווה ותקיפות גם יחד. כל מי שבא עמו במגע עמד משתאה לנוכח אישיותו.

סיפור קטן הממחיש זאת: עם היבחרו לרבנות יקטרינוסלב התברר לו כי מקווה הטהרה היחיד הפועל בעיר, ישן והרוס ואיננו ראוי עוד לשימוש. כינס הרב הטרי את ראשי קהילתו וקרא להם להקים במהירות מקווה חדש.

המתכנסים הגיבו באדישות ובמשיכת כתפיים. "יש סדר-עדיפויות בהוצאות כספי הקהילה", הבהירו לרב הנמרץ מדיילטעמם, רבי לוי-יצחק קם, פשט את מעילו החדש שנקנה לרגל הכתרתו, והניחו על השולחן. "אם-כן, הרי לכם מעילי זה, שערכו נכבד, מִכרו אותו, ויהיה בידכם סכום ראשוני לבניית המקווה", אמר בהחלטיות.

צעדו החריג של הרב התקיף הבהיר לנוכחים כמה הדבר נוגע לנפשו, והפשיר את צינת אדישותם. בתוך זמן לא-רב קם והיה מקווה טהרה חדש ביקטרינוסלב.

רבי לוי-יצחק התייצב ללא חת מול גזרות השלטון הקומוניסטי. הוא סירב לקבל תכתיבים מלמעלה, כרוב ה'רבנים מטעם' באותם ימים, ונאבק על קוצו של יו"ד. למשל, כשערכו השלטונות מפקד אוכלוסין, ויהודים רבים התכוונו להעלים, מתוך חשש מוצדק, את עובדת היותם מאמינים בה' ובתורתו, עבר הרב בין בתי-הכנסת בעיר ומחה בקול רם נגד ההתכחשות ליהדות, ולו למראית-עין. כשזומן בעקבות זאת לחקירה, טען: "במִפקד ממשלתי חובה להשיב אמת"...

בבית מיוחד זה גדל והתחנך בנו-בכורו, שלימים נתמנה לנשיא השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד.

הזיכרונות שנותרו מרבי לוי-יצחק משתייכים בדרך-כלל לסוג הנזכר. הם עוסקים באישיותו יוצאת-הדופן ופחות בענייני 'מופתים'. אך בין הסיפורים הרבים שסיפרו עליו בני קהילתו ומי שזכו לבוא עמו במגע, נשתמרו גם כמה המעידים, כי נתקיימו בו דברי חז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כזה הוא סיפורו של החסיד ר' עוזר ויניקורסקי.

בהגיעו לגיל גיוס לצבא הרוסי היה עליו להתייצב לפני ועדת הגיוס. מטבע הדברים השתדל לחמוק מגיוס זה, שהיה כמעט בלתי-אפשרי ליהודי שומר תורה ומצוות, אך כל מאמציו עלו בתוהו. אמנם גיוסו התעכב, אך הצבא סירב להרפות ממנו והוא זומן שוב ושוב להופיע לפני הוועדה. כל התייצבות כזאת הייתה מלוּוה מתח נפשי עצום מצידו. חמש פעמים נקרא להופיע לפני ועדת הגיוס – ועדיין לא שוחרר.

כשזומן לוועדה פעם נוספת, חשש כי לא יעמוד עוד במתח הרב. הוא הבין כי התייצבותו הפעם תהיה מכרעת. בא אל רב העיר, רבי לוי-יצחק, ושטח לפניו את מצוקתו. רבי לוי-יצחק התעטף במחשבותיו ולאחר מכן הדריכו במפורט כיצד לנהוג.

הוא הורה לו באיזה יום ובאיזו שעה ייגש אל הוועדה, אילו פרקי תהילים יאמר לפני-כן וכמה מטבעות ייתן לצדקה. הוא אף אמר לו כי כאשר יעמוד בדלת הכניסה של משרד הגיוס יצייר מול עיניו את אותיות שם הוי-ה.

כידוע, רבי לוי-יצחק היה מקובל גדול וענייני סוד היו חלק בלתי-נפרד משיגו ושיחו היום-יומיים. לבסוף, קודם שיצא הבחור מלפניו, בירכו רבי לוי-יצחק ואף הבטיח לו כי כל רע לא יאונה לו.

"בבואי לשם", סיפר לאחר מכן ר' עוזר, "לאחר שמילאתי בדיוק אחר כל הוראותיו של רבי לוי-יצחק, נכנסתי לחדר גדול, שבו עמדו כמה שולחנות. ליד כל שולחן ישב רופא, מומחה במקצועו, ותפקידו היה לבדוק היטב את המועמד בתחום המסויים שבו התמחה. רופא-עיניים בדק את הראייה, רופא-אוזניים בדק את השמיעה, וכך הלאה. כל מתייצב היה חייב לעבור את כל הרופאים הללו, והדבר הִקשה מאוד להערים על הוועדה בכל הקשור למצבו הבריאותי.

"עברתי את ביקורתם של כל הרופאים. כל אחד ואחד מהם בדק אותי ורשם את חוות-דעתו על גיליון המבדקים. כשהגעתי לבסוף לפקיד שתפקידו לסכם את הממצאים ולהכריע סופית אם המתייצב כשיר לגיוס אם לאו, הביט עליי במבט של חמלה ושאל: 'מה קרה לך, מסכן שכמותך, שכל רופא מצא אותך בעל מום וחולה במחלה אחרת?!'...

"כך יצאתי משם ובידי שחרור מלא מהצבא", סיים ר' עוזר את סיפורו.

רבי לוי-יצחק התייצב מול השלטונות, נאבק בהם ומרט את עצביהם. לבסוף החליטו להיפרע ממנו והגלוהו לצ'אילי הנידחת, שבמזרח אסיה. רעייתו, הרבנית חנה, ליוותה אותו בנאמנות והתאמצה בכל דרך להקל עליו.

אפילו דיו ייצרה במו-ידיה מעשבים, כדי שבעלה יוכל להוסיף לכתוב את חידושי התורה שלו. את חידושיו רשם בכתב קטן וצפוף בשולי ספר הזוהר ועוד כמה ספרים שהיו עמו. לימים ייהפכו ההערות האלה לסדרת הספרים 'תורת לוי-יצחק'.

חמש שנים חי במקום גלותו, בתנאי מחיה תת-אנושיים. חודשים ספורים לאחר שחרורו מגלותו ונסיעתו לאלמה-אטה שבקזחסטן, נפטר רבי לוי-יצחק (בכ' במנחם-אב תש"ד) והוא בן שישים ושש בלבד.

 תפילה

תפילה חסידית

מסופר על רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל ה'תניא', שכאשר החליט בנעוריו לגלות למקום תורה, התלבט אם ללכת לווילנה או למזריטש, שני מרכזי התורה באותם ימים. לבסוף אמר כך: "בווילנה לומדים איך ללמוד, וללמוד אני יודע קצת; אך במזריטש לומדים כיצד להתפלל – וזאת איני יודע כלל".

החסידות העמידה את התפילה במרכזה של עבודת-ה'. כל המושג של תפילה באריכות צמח בבית-מדרשה של החסידות (אם כי ברור, שכמו כל 'חידושיה' של החסידות, אף ההתייחסות המיוחדת של החסידות לתפילה נובעת ממקורות קדומים). תפילה כדבעי היא עניין שדורש שעות רבות – ההכנה לתפילה, התפילה עצמה, העבודה שלאחר התפילה. חסידים אמיתיים היו בבחינת "מתפלל כל היום", כי בשל חשיבות התפילה בעיניהם, היו חושבים כל היום איך לעמוד בדרגה רוחנית נאותה כדי שהתפילה תהיה טובה.

התחברות ודבקות

התפילה, בפשטות, היא בקשת צרכיו של אדם. מצוות-עשה על האדם להתפלל אל ה' ולבקש ממנו את צרכיו. לכן נתקנו בתפילת 'שמונה-עשרה' כל הברכות המקיפות את כל צורכי האדם, הרוחניים והגשמיים, כי זה עניינה של המצווה.

החסידות הוסיפה מימד מעמיק יותר לתפילה. 'תפילה', אומרת החסידות, היא מלשון "התופל כלי-חרס" – לשון התחברות והתדבקות. משמעותה הפנימית של התפילה – להתחבר ולהתדבק בקב"ה. שעת התפילה היא השעה שבה יכול האדם להתעלות על עצמו, לצאת ממגבלותיו ולהתרומם למעלה. התפילה גם נקראת סולם, מכיוון שעל-ידה עולה האדם, שלב אחר שלב, לדרגות רוחניות נעלות.

בספר הזוהר נאמר: "שעת צלותא – שעת קרבא" (=שעת התפילה היא שעת קרב). כשם שהתפילה היא שעת עלייה והתדבקות עם הקב"ה, כך זו גם השעה שבה נלחם האדם עם עצמו, עם חלקי הרע שבו, כדי לסלק מעצמו את הדברים השליליים. והדברים תלויים זה בזה: כדי לעלות למעלה צריך האדם להיות משוחרר מדברים הקושרים אותו למטה, ולכן חלק מעבודת העלייה שבתפילה הוא להיחלץ מכבלי הגשם והחומר.

בשעת התפילה מתרומם האדם מכל ענייני החומר, ושופך את נפשו לפני ה'. הוא אינו חושב אז על עצמו, אלא על האמת, על הקב"ה. מבחינה מסויימת, כל מהותה של תורת החסידות הרחבה והעמוקה היא לשמש חומר לתפילה. למה לומדים חסידות? – כדי שיהיה במה להתפלל.

לעורר רגשות

חסידות חב"ד פיתחה במיוחד את עניין ההתבוננות, כחלק מרכזי בעבודת התפילה. זו גם הסיבה לזמן הממושך שהיא דורשת, מכיוון שההתבוננות, הן זו שקודם התפילה הן זו שבתוך התפילה, מצריכה זמן רב. ההתבוננות פירושה – לאחר שלומדים עניין ומבינים אותו היטב, מגיע שלב ההתבוננות, שמטרתו להתאחד עם העניין ולחדור לפנימיותו.

למשל, יהודי לומד את סוגיית אחדות ה', איך כל המציאות אינה אלא הוויה אלוקית. ברגע הלימוד הוא עוסק בצד הקר של העניין – הוא לומד, שואל, משיב, מנסה להבין ולחדור לעומק הדברים. לאחר מכן הוא יושב ומתבונן בסוגיה זו, מתוך כוונה לקלוט את משמעותה. הוא מנסה באמצעות ההתבוננות להפוך את הסוגיה לחלק ממנו ומהכרתו הפנימית.

ההתבוננות בתפילה נושאת אופי שונה – מטרתה לעורר את הרגשות המתחייבים מסוגיה זו. אם הקב"ה ממלא את כל המציאות ומבלעדיו אין שום דבר בעולם, הרי האדם צריך למאוס בכל ענייני העולם ולרצות רק בקב"ה, שהוא האמת האמיתית. רגש כזה מנסה האדם לעורר בליבו בשעת ההתבוננות שבתפילה. ובזה כוחה הגדול של התפילה, שהיא מפנימה את הדברים הנלמדים ומפתחת רגשות של אהבה לה' ויראה מפניו, רגשות הגורמים לאדם להשתנות בכל מהותו.

 בציפייה לגאולה

מופיע בכבודו ומראה זרועו...

"אחר ימות המשיח בא העולם הבא. והקב"ה מופיע בכבודו ומראה זרועו... באותה שעה רואין ישראל את הקב"ה בכבודו, שנאמר: כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (מדרש תנחומא עקב, ז)

 חיים יהודיים

הגביע הנודד וסיפורו המיוחד

בקדמת הוויטרינה בסלון של משפחת מירוז ממעלה-אדומים עומד גביע כסף קטן, שאפילו שיעור 'רביעית' לקידוש אין בו. ובכל-זאת, בקרב בני המשפחה, המצומצמת והמורחבת כאחד, הגביע זוכה ליחס מיוחד של כבוד. "הגביע הזה עובר במשפחתנו מדור לדור ומסתתר מאחוריו סיפור יוצא-דופן", מסביר לנו אבי המשפחה, חזי מירוז, בנקאי המתמחה בהשקעות.

כמה דורות בדיוק הגביע עובר בירושה – לא ידוע. אך את הסיפור המיוחד שמאחוריו יודע חזי (59) לספר. הוא שמע אותו מאביו, מנשה ז"ל, שהיה חלק מהסיפור עצמו.

גביע הרפואה

מנשה נולד (בשנת תר"ס) להוריו, יוסף ורחְמה, בעיירה סַבְּלַךְ שבכורדיסטאן. אימו נפטרה בעת לידתו. מנשה גוּדל בידי אביו ואחותו הגדולה. כמה שנים לאחר שאיבד את אשת נעוריו, הוכה יוסף מכה נוספת, קשה מקודמתה – בתו היחידה נלקחה ממנו בכוח על-ידי שיח' מקומי שחשק בה.

בוקר אחד אמר יוסף לבנו, שהיה אז כבן חמש-עשרה: "אין לנו עוד מה לעשות כאן; הבה נעלה לארץ-ישראל". מכיוון שעניים היו ולא היה בידם כסף לקנות סוס או חמור, ארזו צרור מיטלטלים ויצאו לדרכם ברגל. בצרור היו טלית ותפילין, מעט אוכל ובגדים וגביע כסף קטן. הגביע היה יקר מאוד ליוסף, משום שבא לו בירושה מאבותיו ומפני שהיה לו ייעוד מיוחד – במשפחתו ידעו להכין שיקויי מרפא מעשבים, והגביע שימש להשקיית החולים.

השיקוי שהועיל

הכנת תרופות פִּרנסה אותם בדרכם ואפשרה להם להתקיים ולהמשיך בדרכם הארוכה. באחד הכפרים הופיע לפניהם שיח' וביקשם לרקוח תרופה לבתו העקרה. הם ידעו כי אין בכוחם לפקוד עקרות, אך חששו לאכזב את השיח' ועל-כן הכינו שיקוי כלשהו בעבור הבת.

בהמשך דרכם התנפלו עליהם שודדים ועשקו מהם את מעט כספם וכן את גביע הכסף. מדוכאים וחסרי-כול המשיכו בדרכם. שנה שלמה נדדו בדרכים, ללא מפה שתסייע להם לנווט את דרכם. יום אחד הגיעו ליישוב. לתדהמתם נוכחו כי חזרו על עקבותיהם והגיעו שוב לאותו כפר שבו רקחו תרופה לבת השיח'. השניים הוזעקו מיד אל  השיח'. להפתעתם, קיבלם הלה בשמחה ובחיבוקים, שכן בתו ילדה במהלך השנה. הוא העניק להם כסף ומתנות ושילחם לדרכם.

הגביע חזר

לא-הרחק מהכפר זרם נחל, והשניים התיישבו על גדתו, לנוח ולסעוד את ליבם. לפתע סנוורה קרן שמש את עיניו של יוסף. כשהביט לעבר מקור האור, נדהם לגלות את גביע הכסף הקטן נאחז בחלוק נחל. כל שנדרש ממנו היה לשלוח יד ולקחתו.

המסע לארץ-ישראל נמשך עוד כשנה, ובשנת תרע"ז דרכו רגליהם של יוסף ומנשה על אדמת עיר-הקודש ירושלים. תחילה שוכנו בבית הכנסת-אורחים בשכונת מאה-שערים. לאחר מכן השיגו דירת קבע. מנשה הקים משפחה לתפארת, ובה אחד-עשר ילדים וכחמישים נכדים. בשנת תשל"ב נפטר ונטמן בהר-הזיתים. קודם לכן הוריש את הגביע לילדיו ומאז הוא נודד ביניהם. כעת הוא בביתו של חזי, שהשבוע, בעזרת ה', יבוא בנו אורן-מנשה (על-שם הסב כמובן) בברית הנישואין. והגביע? הוא וסיפורו המיוחד יעברו הלאה, לדורות הבאים.

חזי והגביע: מכורדיסטאן לירושלים

 פינת ההלכה ומנהג

בדיקת תפילין ומזוזות

שאלה: אנחנו נוהגים לבדוק את התפילין והמזוזות בחודש אלול. האם לרגל המצב בארץ יש מקום להקדים ולבודקן עכשיו?

תשובה: מן הדין חייבים לבדוק מזוזה כל שלוש שנים וחצי. תפילין חייבות בבדיקה באותה תדירות, רק אם "מניחים אותם לפרקים". ויש פוסקים אחרונים הטוענים שמכיוון שאנו מניחים את התפילין רק לתפילת שחרית, גם זה נקרא "לפרקים".

כל זה כאשר הכתיבה והבדיקה נעשו מראש כראוי. אולם בימינו רבים המקרים שהכתיבה או הבדיקה לא נעשו מראש על-פי כל דרישות ההלכה. גם עמידות הכתב על הקלף בימינו קצרה מבדורות קודמים. כמו-כן יש חובת בדיקה אם שהו התפילין או המזוזה בחום גבוה, או באו במגע עם לחות או עם ממיס כימי (מצוי במזוזות - ברחיצת המשקופים ובצביעת הבית). מצבים אלה עלולים לפגוע בכתב.

המנהג לבדוק תפילין ומזוזות בחודש אלול נובע מהצורך לערוך אז חשבון-נפש ולהדר במצוות. במצבנו כיום, שעם-ישראל (וכל יחיד) זקוק לברכה מיוחדת, הרי גם מי שהתפילין והמזוזות שלו עברו בדיקה בעבר, אם רק עברו מאז שנים-עשר חודש, רצוי שימסור אותן כבר עכשיו לבדיקה מוסמכת.

יש לזכור שמצוות מזוזה שומרת לא רק על הבית, אלא גם על בני-הבית בצאתם ובבואם, כפי שהזוהר מקשר זאת עם הפסוק "ה' ישמר צאתך ובואך (והשמירה היא) מעתה ועד עולם".

על הפסוק (דברים כח,י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" דרשו חז"ל "אלו תפילין שבראש". כתב הרא"ש: "מפני קיום מצוות תפילין (שמניחין על הזרוע והקדקוד) ותיקונן [ובכלל זה בדיקה!], יתקיים באנשי המלחמה (דברים לג,כ): 'וטרף זרוע אף קדקוד'".

מקורות: ברכות ו,א. זוהר ח"ג רסג,ב. רא"ש, הלכות קטנות, הל' תפילין סט"ו. שו"ע או"ח סו"ס לט, נו"כ ושו"ע אדמו"ר הזקן, מאסף לכל המחנות ס"ק מו ולקט הקמח החדש ס"ק כז. יו"ד סי' רצא ונו"כ. מטה אפרים סי' תקפא ס"י. קיצור שו"ע סי' קכח ס"ג. שיחת כ' מנ"א תשל"ד.