חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:42 זריחה: 6:27 י"ח באלול התשע"ט, 18/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 630 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ד במנחם-אב ה'תשס"ו (18/08/06)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 630 - כל המדורים ברצף
סימני טהרה בעבודת האדם
משיח הפרטי יפעל ביאת משיח הכללי
חסידות מתורגמת
פרשת ראה
"נאה לצדיקים ונאה לעולם"
הלכות ומנהגי חב"ד - אלול

גיליון 630, ערב שבת פרשת ראה, כ"ד במנחם-אב ה'תשס"ו (18.8.2006)

 דבר מלכות

סימני טהרה בעבודת האדם

עבודתנו היא להעלות את ה'דומם', ה'צומח' וה'חי' שבנו למדרגת 'מדבר' * ההוכחה שהיהודי פועל מתוך כוונה אמיתית לעבוד את ה' היא שעובד בשני קווים מנוגדים – "מפרסת פרסה" * אבל גם אז עדיין אין לו לסמוך על עצמו וצריך לחזור ו'ללעוס' ולבדוק את עצמו – "מעלת גרה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשתנו1 מדובר אודות "זאת הבהמה אשר תאכלו"2, בהמות טהורות, ואודות "הבהמה אשר לא תאכלו", בהמות טמאות. והתורה נותנת שני סימנים ל"הבהמה אשר תאכלו": "מעלה גרה" ו"מפרסת פרסה"3.

בסימנים4 שבתורה ישנם ב' סוגים: א) גורמים סימנים שהם טעם וסיבה לדבר, ובנדון דידן על-ידי זה שהבהמה היא מעלת גרה ומפרסת פרסה, הרי היא בהמה טהורה; ב) מבדילים סימנים שאינם טעם וסיבה לדבר, ואינם אלא מבררים את הטהרה והיפך הטהרה שישנה בדבר מצד עצמו, שעניין זה נתברר על-ידי הסימנים5.

פנימיות התורה, תורת החסידות, מקשרת את המשל עם הנמשל. ואף שהמשל הוא דבר זר, ואינו אלא משל בלבד אף-על-פי-כן מקשרים אותו עם הנמשל, כיוון שאין מקרה סתם ("קיין צופאל") בעולם, וזה שעניין זה הוא משל לנמשל הרי זה מפני שנלקח ממנו. העניין שבנמשל, כשיורד לעולם תחתון יותר נעשה משל6.

על-פי זה, לשני הסוגים שבסימנים ישנה שייכות להדבר עצמו. אפילו הסימנים שאינם טעם וסיבה, ואינם אלא סימנים כדי לברר גם הם קשורים עם הדבר עצמו. לא במקרה זהו הסימן של הדבר, אלא כאשר הדבר יורד למטה יותר נעשה הוא הסימן.

ובמילא מובן, שב' הסימנים ד"מעלת גרה" ו"מפרסת פרסה", בכל סוג סימנים שייכללו יש להם שייכות ל"זאת הבהמה אשר תאכלו".

ב. עניין האכילה "זאת הבהמה אשר תאכלו" הוא שלוקחים חי, צומם או דומם, ועל-ידי זה שאוכלים אותו, נעשה "דם ובשר כבשרו" שמהדומם, הצומח או החי נעשה מדבר, שעל-ידי זה מתמלאת התכלית דהדומם, הצומח או החי שהוא נכלל בהמדבר7.

גם באדם גופא ישנם עניינים שבהם הוא שווה לדומם, צומח וחי, על-דרך מאמר הגמרא8 "שלושה כבהמה", וישנם עניינים שבהם הוא מחולק מדומם, צומח, חי, שבהם הרי הוא אדם, מין המדבר.

וכשם שבדומם, צומח, חי ומדבר בכלל, לא הדומם, צומח וחי הם התכלית, אלא המדבר דווקא, וגם המעלה בדומם, צומח וחי היא דווקא כשהם נכללים בהמדבר כן הוא גם בהמדבר גופא: העניינים שבהם הוא דומה לדומם, צומח וחי – אינם המעלה והתכלית שלו. התכלית היא בעניין המדבר שבו; והתכלית דשאר עניינים הדומם, צומח וחי שבו היא, שגם הם יהיו בהתאם לעניין המדבר שבו, ויהיו נכללים בו.

וכן הוא גם בנוגע להדומם, צומח וחי בכללות שהאדם משתמש בהם והם נכללים בו, שהתכלית היא שיהיו נכללים בהמדבר שבאדם דווקא, על-ידי זה שהאדם ישתמש בהם בהתאם לעניין ומעלת האדם9.

ג. עניינו האמיתי של אדם הוא "אדמה10 לעליון11, כביכול, ל"אדם העליון שעל הכסא"12, שהוא "אדם העליון שעל הכסא" ה"אדם" האמיתי, אמיתית מעלת המדבר. המעלה דאדם התחתון היא שהוא "אדמה" לאדם העליון, ולכן נקרא בשם "אדם".

מעלת האדם היא שיהא נכלל ב"אדם העליון", על-ידי זה שימלא את שליחותו של "אדם העליון". וכמבואר בליקוטי-תורה13, שעל-ידי זה שעושים שליחותו של אדם העליון נעשים "כמותו"14, שהוא עניין ההתכללות, שנכלל באדם העליון.

ויש בזה סדר והדרגה: תחילה הרי זה במדריגה תחתונה, אחר-כך למעלה יותר, עד שפועל בעצמו ההתכללות שנכלל לגמרי באדם העליון. וכפי שנתבאר (בהמאמר15), שתחילה העבודה היא באופן ד"אחרי הוי' אלוקיכם תלכו"16 אחרי, שאין זה אלא "אחורים" בלבד, עד שמגיעים לתכלית העלייה "ובו תדבקון"16 , שאינו שום מציאות לעצמו כלל, אלא נעשה לגמרי דבוק, ועד שנעשה דבר אחד.

ועל-דרך מדריגת משה רבינו, שאמר17 "ונתתי עשב" כיוון שהיה בטל לגמרי ולא היה מציאות כלל, "ונחנו מה"18, "שכינה מדברת מפומא דיליה"19 (על-ידי ה' המוצאות שלו), שזוהי המדריגה ד"ובו תדבקון".

וכמו בו עצמו כן הוא גם בהדומם, צומח וחי שמשתמש בהם, שתכליתם היא שיהיו נכללים ב"אדם העליון".

ד. עניין זה לקחת בהמה, ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה"20, ולפעול בה העלאה והתכללות, היפך טבעה דירידה למטה תחילה התכללות באדם התחתון, ועל-ידי זה גם באדם העליון הרי זה דרך רחוקה ביותר, מ"אחרי הוי' אלקיכם" עד "ובו תדבקון", ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"21.

וכדי שיהיה אפשר לעבור דרך זו נתנה לנו התורה שני סימנים, המורים אם האדם עושה עבודתו כראוי:

אם הוא מתעסק בדברים הגשמיים דדומם, צומח וחי לשם שמים ולעבודת הוי', שאז פועל הוא בהם העלאה והתכללות כנ"ל "אשר תאכלו"; או שאינו עושה זאת כראוי, שאינו עושה זאת לעבודת הוי' אלא מצד טבעיותו ורגילותו, שאז אינו פועל בזה העלאה אלא להיפך, ואז "אשר לא תאכלו".

ה. בתורה-אור22 מובא אודות ר' חנינא בן תרדיון23, שעשה ב' עניינים מעשה אחד שעשה בקו החסד, ומעשה שני שעשה בקו הגבורה ועשה את שניהם באותו אופן, ועל-ידי זה ידעו שאין זה מצד הטבע אלא מצד עבודה, כי אילו היה זה מצד הטבע לא היו יכולים להיות ב' העניינים באותה חיות.

וכמו שכתוב בספרי24 שאהבה ויראה הם ב' מידות הפכיים ואינם יכולים להיות יחד, מלבד בעבודת הוי', שבזה יכולים להיות ב' המידות יחד.

וזהו גם כן מה שכתוב באברהם אבינו בשעת נסיון העקידה דווקא "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"25: הנסיונות הקודמים היו בקו אחד קו הימין, ולכן לא היה אפשר לדעת אם אין זה מצד הטבע. אבל כאשר היה ניסיון זה, שלקח את יצחק להעקידה, עד שרצה לעשות מה שרצה, שזהו עניין שמצד קו הגבורה אזי "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", "עתה ידעתי" גם על הנסיונות הקודמים, שהם מצד עבודה26.

ו. זהו הסימן ד"מפרסת פרסה":

כאשר פועלים רק בקו אחד, "בקיימא דחד סמכא"27 ייתכן שזהו מצד הטבע והרגילות. הסימן לבהמה טהורה הוא "מפרסת פרסה" שהפרסה מחולקת ומכוונת ימינה ושמאלה, לשני הצדדים. הוא יוצא מטבעו ורגילותו, ועושה את שליחותו של "אדם העליון", בכל מקום ששולחים אותו.

הדין ב"מפרסת פרסה" הוא, שהפרסה צריך להיות מחולקת מלמעלה ומלמטה, ואם לא אין זו בהמה טהורה28. והיינו, שהעבודה בב' הקווין צריכה להיות לא רק בחיצוניות בלבד; אם עניין זה הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות אינו עומד אלא בקו אחד אזי "לא תאכלו", שאינו פועל את ההעלאה והתכללות. עליו להיות מחולק בפנימיות וגם בפועל, בכל כולו ("דורך און דורך"), ואז "תאכלו", שפועל את ההתכללות, עד שבא לידי "ובו תדבקון".

ואף-על-פי-כן, כיוון שהוא עוסק בגשמיות, ששייכת לחומריות הרי אפילו כשהוא רואה ש"מפרסת פרסה", אין לו לסמוך על עצמו, וצריך להיות גם הסימן ד"מעלת גרה" לחזור וללעוס ("איבערקייען"), לבדוק את עצמו, ולברר עוד פעם ועוד פעם29.

ז. ההוראה מזה בעבודה בפועל שאפשר ללמדה מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה היא:

כשם שכאשר עומדים לאכול מבהמה, יש לבדוק אם יש לה סימני טהרה, ואם לא, אסור לאוכלה כך גם בכל עניין בעולם הזה שעומדים לעשות, צריכים לבדוק בסימנים אלו: עליו להיות בטוח שעושה זאת לא "למלאות תאות נפשו", ואפילו אם נראה בעיניו שסימן זה מתאים ("שטימט") אסור לו לסמוך על זה, ויש צורך בבירור שני.

* * *

ח. כתב30 במגלה-עמוקות31, ש"אלול" ראשי-תיבות "ארון לוחות ושברי לוחות" דלכאורה, מהי השייכות ד"אלול" ל"ארון לוחות ושברי לוחות"?

וביאור העניין:

אף שידוע שעניין התשובה הוא למעלה מהתורה, הרי גם את עניין התשובה יודעים מהתורה דווקא, והיינו, שהתורה מגלה את עניין התשובה32.

ועניין זה מרומז בכך שגם שברי לוחות היו מונחים בארון יחד עם הלוחות:

"שברי לוחות" הוא עניין התשובה. ולכן מצינו שיש מעלה בעניין שבירת הלוחות, שלכן, אמר הקב"ה למשה רבינו "יישר כוחך ששיברת"33, ויתירה מזו איתא בירושלמי34 ש"הקב"ה אמר לו שישברם" על-דרך מעלת בעלי-תשובה על צדיקים, ש"במקום שבעלי-תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"35.

וזהו שגם ה"שברי לוחות" (עניין התשובה שלמעלה מהתורה) היו מונחים באותו ארון שבו היו מונחים הלוחות (עניין התורה), כיוון שגם עניין התשובה (שלמעלה מהתורה) מתגלה על-ידי התורה דווקא. והיינו, שהצדיקים (שעניינם תורה) הם המגלים ומורים את סדר התשובה.

ונמצא, שההכנה דחודש אלול היא בנוגע לשני עניינים אלו, עניין התשובה (שברי לוחות) ועניין התורה (לוחות), ובאופן ששני עניינים אלו קשורים זה לזה – כיוון שחודש אלול הוא הכנה הן לראש-השנה (תשובה) והן לשמחת-תורה (תורה), כנ"ל.

וזוהי השייכות דחודש אלול להראשי-תיבות "ארון לוחות ושברי לוחות" כיוון שבחודש אלול ישנם ב' העניינים דלוחות ושברי-לוחות (תורה ותשובה), באופן שהם קשורים זה לזה (על-ידי הארון).

ט. ויש להוסיף בזה:

בנוגע לארון מצינו36, ש"מקום ארון אינו מן המידה". והיינו, שאף ש"מקום הארון" היה במציאות שהרי הארון עמד בקודש-הקודשים, וממנו היו "עשר אמות אוויר לכל רוח"37, והארון עצמו היה במידה (של אמות שלימות ואמות שבורות) הרי מקום זה היה באופן ד"אינו מן המידה".

והעניין בעבודה שבשני קווים אלו ("לוחות" ו"שברי לוחות") צריכה להיות העבודה באופן של יציאה ממדידה והגבלה, ואז פועל הקב"ה את היציאה ממדידה והגבלה לאמיתתה.

וזהו עניינו של חודש אלול, שהוא (כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר38) חודש החשבון, שבו יש לערוך חשבון נפש על כל המעשים, הדיבורים והמחשבות במשך כל השנה שיש לפעול שעניינים אלו לא יהיו על-פי המדידה וההגבלה שלו.

וזוהי ההכנה לראש-השנה, שבו נכתבין ונחתמין לאלתר בספרן של צדיקים39, לשנה טובה ומתוקה.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש וערב ראש-חודש אלול ה'תשי"ד.

'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד חלק שלישי (יב) עמ' 182-173 – בלתי מוגה)

---------------

1)    מכאן עד סוס"ז הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 375 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    פרשתנו יד,ד.

3)    שם,ו.

4)    ראה גם 'תורת-מנחם התוועדויות' ח"ח ס"ע 145 ואילך. וש"נ.

5)    ראה בפרטיות צפע"נ להגאון הרגצ'ובי על הרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות.

6)    ראה תורת-מנחם שם עמ' 229, ובהנסמן שם בהערה 181.

7)    ראה לקו"ש חי"ט עמ' 206, ובהנסמן שם בהערה 72.

8)    חגיגה טז,א.

9)    ראה גם תורת-מנחם שם ס"ע 44 ואילך.

10) ישעיהו יד,יד.

11) של"ה חלק תושב"כ וישב סוף הדרוש צאן יוסף. ובכ"מ. גם בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג. ועוד.

12) ראה יחזקאל א,כו.

13) ויקרא א,ג. ב,א.

14) שהרי "שלוחו של אדם כמותו" (ברכות לד,ב (במשנה) וש"נ). מהנחה בלתי מוגה.

15) לעיל עמ' 164 ואילך.

16) פרשתנו יג,ה.

17) עקב יא,טו.

18) בשלח טז,ז-ח.

19) להעיר מזח"ג רלב,א ושם ז,א. רסה, סע"א. שמו"ר פ"ג,טו. ויק"ר פ"ב, ג. מכילתא יתרו יח,ט. לקו"ת ויקרא נ,א.

20) קוהלת ג,כא.

21) ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד. קה"ר פ"ג, ב (ב).

22) תולדות יט,ב.

23) ע"ז יח,א.

24) ואתחנן ו,ה.

25) וירא כב,יב.

26) ראה תניא אגה"ק סי"ג (קיט,ב).

27) לשון האד"ר בתחלתה (זח"ג קכז,ב). וראה תורת לוי"צ עמ' שג.

28) פרש"י פרשתנו יד,ו.

29) וע"ד המבואר לעיל בהמאמר (עמ' 169)  בנוגע לב' המדריגות בעניין הביטול "משתאה ומחריש" (חיי-שרה כד,כא) הביטול ד"משתאה", שיוצא ממציאותו, והביטול ד"מחריש", שנכלל בדבר (מהנחה בלתי מוגה).

30) תוכן סעיף זה נדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1350 ואילך (בשילוב עם שיחת ש"פ תצא תשי"ז).

31) פ' עקב ד"ה אלול (נה,א).

32) ראה לקו"ש חי"ח עמ' 121. וש"נ.

33) שבת פז,א. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת ס"פ ברכה.

34) תענית פ"ד ה"ה.

35) ברכות לד,ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

36) יומא כא, סע"א. וש"נ.

37) פרש"י שם.

38) ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 141. וש"נ.

39) ראה ר"ה טז,ב. 

 משיח וגאולה בפרשה

ח וגאולה ה   משיח הפרטי יפעל ביאת משיח הכללי

מדוע לא נזכרה ירושלים בשום מקום בתורה?

בפרשת היום נאמר "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו וגו'", ומפרש רש"י שהכוונה היא על ירושלים.

והקשה בספר החיים (לאחי המהר"ל) בחלק גאולה וישועה: למה לא נאמר בשום מקום בתורה "ירושלים" בפירוש, אלא רק סתם "המקום אשר יבחר ה''"?

ומתרץ, ש"בכל מקום מוקטר מוגש לשמי", היינו, שלאו דווקא בירושלים, אלא בכל מקום שיהודי מתפלל להקב"ה, הרי זה מקום שהקב"ה בוחר בו. ולכן מתפללים לצד ארץ-ישראל, לצד ירושלים, לצד המקדש, לצד קודשי-קודשים ולצד הארון, כיוון שגם בכל מקום, אפילו בחוץ-לארץ בגשמיות, ישנו העניין דירושלים.

ומה שאמרו "כל הדר בחוץ לארץ כאילו אין לו כו'" ממשיך בספר החיים הרי זה "הדר" דווקא, ד"דר" פירושו בקביעות, היינו, שיושב בחוץ-לארץ בקביעות ולגמרי אינו חושב אודות הגאולה. אבל כאשר גם כשיושבים בחוץ-לארץ חושבים אודות משיח וארץ-ישראל, וכמו בשעת התפילה שפונים לצד ארץ-ישראל, אזי בכל מקום שבו נמצאים הרי זה המקום אשר יבחר ה'.

[...] וזוהי ההוראה שצריכים להפיק מפרשת היום ש"בכל המקום אשר אזכיר את שמי" הרי זה ארץ-ישראל, וזהו בכוחו של כל יהודי לפעול שהדבר יהיה בגלוי, וזהו העניין של משיח הפרטי, שיפעל גם ביאת משיח הכללי, שכל בני ישראל יילכו לארץ-ישראל הגשמית יחד עם משיח צדקנו.

ראיה הלכתית שמשיח יכול לבוא תיכף ומיד

כשמדברים אודות עניינים של משיח, יש החושבים שזהו כלשון הגמרא "הלכתא למשיחא". צריכים לדעת שאין הדבר כן. ויש על זה ראיה מוכחת מנגלה דתורה:

יש דיעה שכהן אסור לשתות רביעית יין בזמן הזה, כי במהרה יבנה בית-המקדש, ושיכור אסור בעבודה.

להפיג השכרות של יין יכולים על-ידי שני אופנים: א) שינה, ב) שהייה כדי מיל.

השיעור של מיל הוא י"ח דקות, והשיעור היותר גדול במיל הוא כ"ד דקות.

הרי ראיה על-פי נגלה, שבמשך זמן מועט ("א קליינער וויילע"), פחות משיעור מיל, שזהו לכל היותר כ"ג דקות ונ"ט שניות, יכול לבוא משיח עם בית-המקדש מוכן, כך שיוכלו מיד לגשת לעבודה.

(מהתוועדות כ' במנחם-אב ה'תשט"ו –'תורת-מנחם – התוועדויות' תשט"ו, חלקשני (יד) עמ' 264-262 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

חסידות מתורגמת

ניסיון ראשון להוציא לאור בדפוס ענייני חסידות בשפה הגרמנית והצרפתית נעשה בשנת תרצ"ז * הרבי עמד מאחורי היוזמה, ואף הדריך את העוסקים בדבר בפרטים טכניים * "צריך לדקדק בהוצאה זו ביותר,  כדי שתהיה משוכללת עד כמה שאפשר" – מורה הרבי לרב חודוקוב * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

קרוב ליובל שנים לא משה ידו של הרב חיים-מרדכי-אייזיק חודוקוב מידו של הרבי. היכרותם הראשונה החלה בשנים תרפ"ח-תרפ"ט (כמסופר בספר 'ימי מלך', כרך א, עמ' 252 ואילך). קשר זה התהדק והלך עם הזמן (ראה 'אגרות-קודש' כרך כא עמ' ז-ח איגרות הרבי אליו משנת תר"צ).

ב'תשורה' שהופיעה בשנת תשס"א, לקראת חתונת צאצאיו ('עטרת זקנים'), פורסמו שלושה מכתבים נדירים ומקוריים, משנת תרצ"ז, מהרבי  אל הרב חודוקוב. להלן מתוך ה'תשורה', בשינויים ובתיקוני לשון קלים:

המכתבים עוסקים בדבר הדפסת חוברת עם מכתב מאת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בתרגום לגרמנית. החוברת נקראת:  DIE CHASSIDUS-LEHRE. UND IHRE ERZIEHERISCHE UND ETHISCHE BEDEUTUNG.

["די חסידות-לערע און אירע ערצירישע אן עטישע באדייטונג]. תחת השם נכתב: "אן ענטפער פון כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש, אף א בריוו פון דייטשלאנד" [=מענה מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש על מכתב מגרמניה].

המכתב הוא מיום "ב', כ"ה ניסן תרצ"ו אטוואצק" (נדפס באיגרות-קודש של הרבי הקודם, חלק ג, עמ' תקלב-תקמב). ונשלחה "אל הגברת חוה תי' המכונה פרוי פראפעסאר ביטנער". המכתב נדפס לראשונה ב'התמים', חלק ד, תמוז תרצ"ו, עמ' מז-נג (קפט-קצב), בכותרת: "מכתב מענה מכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש שהשיב על הצעת אחד מעסקני אשכנז הנאורים, בדבר הפצת לימוד תורת החב"ד בין יהודי אשכנז הנאורים". במפתח רבנו על מכתב זה: "הפצת דא"ח באשכנז, הקדמות לימוד דא"ח יר"ש קיום התומ"צ".

צילום דף השער של החוברת המדוברת, בשפה הגרמנית

"ניסיון ראשון"

עד כה ידוע שהמכתב נעתק ליידיש, גרמנית ואנגלית, ונדפס במכתבי-עת ובפני-עצמו, כפי שמצויין באיגרות-קודש שם. אולם לא היתה ידועה פרשת הדברים, והעיקר – מעורבתו הישירה של הרבי בהדפסת תרגומים אלו.

מהמכתבים שלפנינו עולה, כנראה, כי הרבי הוא שעמד מאחורי כל העניין, ומתאר אותו כ"ניסיון הראשון" – "להוציא לאור בדפוס דא"ח בלשון אשכנז, צרפתית וכו'", הרבי מורה ומדריך בכל פרט ופרט של ההדפסה, גם בדברים החיצונים שלה, כמו גודל החוברת, אותיות יפות, נייר יפה וחזק, להשגיח על ההידור החיצוני, רווח בין פרק לפרק, שהכריכה תהיה עבה וכו'. הרבי גם מזרז את ההדפסה, כדי  שהחוברת תגיע למקומות אחרים לקראת חג הגאולה י"ב תמוז – חג יובל דעשר שנים (תרפ"ז-תרצ"ז).

החוברת אכן נדפסה בפועל והגיעה לידי הרבי, כנראה, בתחילת חודש אלול תרצ"ז. בחוברת 31 עמודים, ותורגמה לגרמנית על-ידי א. פאפנהיים (כנראה הכוונה לבתו של מוה"ר קלונימוס-קלמן פאפנהיים, וויען. כלתו של העסקן הנכבד הרה"ח ר' מרדכי דובין. זאת כמסתבר ממכתב הרבי הקודם מיום ד' במנחם-אב תרצ"ו (איגרות-קודש ח"ג עמ' תקנא) לאביה, מו"ה קלונימוס הנ"ל: "מוסגר בזה הנני שולח מכתב לבתו התלמידה תי', ואשמח במאוד אשר גם פה בסאנאטריום בעזה"י נעשה דבר תועלת בעזרת מכתב המתורגם" (הכוונה למכתב הארוך מיום כ"ה בניסן העבר)).

מצרפת ומאוסטריה – לריגה

וכעת, חזרה לשלושת המכתבים הנ"ל: המכתב הראשון (מכ"ג בסיוון תרצ"ז) הוא מפריז, שם גר הרבי נשיא דורנו באותה תקופה. המכתבים נשלחו אל הרב חודוקוב ששהה אז בריגה, שם שימש כ'רעפערענט' – אחראי לענייני חינוך יהודי במיניסטריום, והיה מעורב – בין השאר – בעסקנות חב"דית. אחר-כך נסע הרבי לפערכטעלדסדורף שליד וינה, לשהות עם חותנו הרבי הקודם (ששהה שם מיום ו' בתמוז עד אמצע חודש אלול). משם נכתבו המכתב השני והשלישי, על-גבי נייר המכתבים של המלון 'קונטיננטל' בווינה.

המכתבים עוסקים בחוברת הנ"ל ויש בהם רשימה מפורטת של הערות, תוספות ותיקונים שהרבי מורה לבצע בה קודם הדפסתה והפצתה. אגב, מתוכנם אפשר ללמוד רבות מאוד על גישתו המיוחדת של הרבי להוצאה-לאור בכלל ולהוצאה-לאור של דברי חסידות בפרט.

מה יעשה בחזקת 'חבר'?...

להלן המכתב הראשון (לתועלת הציבור, פתחנו כאן ראשי התיבות):

ב"ה, ד' כ"ג סיוון, תרצ"ז.

פאריז.

כבוד הכי נעלה וו"ח אי"א נבון

ומשכיל וכו' וכו' מהורחא"מ נ"י

ברכה ושלום!

מכתבו בצרוף הקארעקטען [עלי ההגהה] קיבלתי במועדם. ומסיבות שאינן תלויות בי לא יכולתי להחזיר עד עתה.

מוסגר פה הקארעקטען לאחר ההגהה, וכפי שיראה הנה רבו הטעות-סופר מכל המינים ביותר. ומה יעשה בחזקת חבר שאינו מוציא מתחת-ידו דבר שאינו מתוקן?

והנה כיוון שזהו הניסיון הראשון להוציא-לאור בדפוס דא"ח בלשון אשכנז, הרי, לפי עניות-דעתי, צריך לדקדק בהוצאה זו ביותר,  כדי שתהיה משוכללת עד כמה שאפשר, ושתוכל להתפשט בחוגים היותר רחבים, שזהו גם-כן תכלית ההעתקה ללשון אחרת. בתור יוצא מהנחה זו, צריך לשנות בפרטים הנ"ל – (מלבד ההגהות של הקארעקטן) – ואף שעל-ידי זה אפשר תודרש טרחא יתרה בהוצאה זו. וכל ההתחלות קשות.

א] להוציא-לאור בפורמט של כיס, דהיינו כמו הליקוטי-דיבורים שמוציאים-לאור בוורשא-אטוואצק. (ולא כגודל הקונטרסים וכמו העקזעמ' ששלח לי).

ב] שיהיה באותיות יפות ונייר יפה וגם חזק, שיוכל לעמוד ימים רבים. ובכלל להשגיח גם על ההידור החיצוני.

ג] להניח רווח בן פרק לפרק. וכמו שהוא בהליקוטי-דיבורים שזה מקל על הקורא ומעיין.

כדי להרבות בההגהה, הרי תודתי רבה נתונה לו מראש, אם ישלח לי גם הקארעקטען הב'. ובזמן שיהיה עדיין שהות לתקן. אף שתקוותי שבפעם הזאת תצא החוברת מתוקנת גם בקארעקטור.

מהנכון והראוי שיזרזו ההדפסה, באופן שיוכלו לשלוח החוברת ותגיע גם למקומות אחרים, לחג-הגאולה י"ב תמוז הבא עלינו לטובה. ובפרט שהוא חג יובל דעשר שנים (וארבעים שנה להתיסדות ישיבת "תומכי תמימים").

בוודאי יראה שנשמטה התיבה "Frl " והוא בכוונה. והטעם מובן.

דרך-אגב, אם תהיה התחלה זו בהצלחה, אקווה שאפשר יהיה לקבל הסכמה להעתיק ולהדפיס גם איזה מהקונטרסים בלשון אשכנז, צרפתית וכו'. ובכל אופן, הרבה תלוי ברושם ופעולת ניסיון הראשון, הוא הדפסת והוצאה-לאור מכתב ביטנער.

החותם בכבוד וברכת כל-טוב.

מ. שניאורסאהן

חיפשתי אצלי גוף העתקה האשכנזית ולא מצאתי, ובוודאי ישנה תחת-ידי כבודו. ובמילא יוכל לתקן ב' פיסקאות הראשונות של פרק יב, אשר ערבוב דברים ביותר יש בהם.

המכתב הראשון אל הרב חודוקוב – מפאריז לריגה

"שתהיה התחלה יפה ומהודרה"

המכתב שלפנינו (וכן המכתב הבא) נכתב כאמור על נייר מכתבים של מלון 'קונטיננטל' בווינה, שם התאכסן הרבי כשבא לשהות עם חותנו הרבי הקודם. גם הרבי הקודם כפי הנראה התאכסן שם. ראה איגרות-קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ, עמ' תסז; "שגרתי שם בנוסעי מהסענאטריום לביתי".

ב"ה, ועש"ק ר"ח מנ"א תרצ"ז

ידידי הנכבד וכו' נעלה וו"ח

איי"א נבון ומשכיל וכו' מהורחא"מ נ"י

ברכה ורוב שלום!

מוסגר פה קארעקטען אחרי ההג"ה, לפ"ד [לפי דעתי?].

בנוגע להנייר א] של הדעקעל [כריכה] אם באפשרי שיהיה יותר עב מה טוב, כדי שיעמוד ימים רבים.

ב] להדפים, טוב שיהיה מהודר יותר, עד כמה שאפשרי, וכמו שכתבתי כבר, שתהיה התחלה יפה ומהודרה כפי היכולת.

אמהר מפני קדושת יום השבת-קודש.

ידידו דו"ש ופו"ש [דורש שלומו ופורס שלום] כל הדו"ש

= [שני קווים אלכסוניים – כך נהג הרבי באותן שנים לכתוב, לפעמים, לפני חתימת שמו הק' במכתבים]

מש"נ [מנחם שניאורסאהן]

מכתבו השני של הרבי אל הרב חודוקוב, ממלון 'קונטיננטל' בווינה

"עושה רושם טוב"

הנה המכתב השלישי, אף הוא מווינה, שנכתב ונשלח אל הרב חודוקוב כעבור כחודש:

ב"ה, [יום] ג' ג' אלול תרצ"ז

כבוד ידידי הוו"ח אי"א נבון

ומשכיל וכו' וכו' מהורחא"מ נ"י

ברכה ורוב שלום!

 הגיעו לכאן איזה עקזעמפ' של המכתב בהעתקתו האשכנזית. וצורתו החיצונית עושה רושם טוב. וטיבותא לשקיא וכו'.

בדפוס נפלו איזה טעיות. ובאשר חלק מהם נוגע להבנת הדברים, ביקשתי פה לערוך לוח-התיקון מחלק זה. וכפי דעתי, ידפיסוהו בעלה בפני עצמו, אשר יצווה להדביקו, או לחברו על-ידי הקרסים שבחוברת, אחרי עמוד האחרון של החוברת (קודם דף השני של השער), בכל עקזעמפ' ועקזעמפ' [בכל עותק ועותק].

אשלח המכתב במהיר. ואסיים באיווי כל-טוב סלה.

ידידו ודורש שלומו כל הימים

= מ. שניאורסאהן

'לוח התיקון' שהורה הרבי לצרף לכל חוברת וחוברת

 ממעייני החסידות

פרשת ראה

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)

אמר משה נביא: חמון דאנא מסדר קדמיכון יומא דין ברכתא וחילופא (תרגום ירושלמי)

ה"משה" שבכל דור נותן לנו לפעמים "קללה", כלומר: מילוי הוראותיו כרוך בקשיים ואף בייסורים. אך עלינו לדעת שלאמיתו של דבר אין כאן קללה אלא ברכה, שכן על-ידי ייסורים אלו נפטרים מייסורים קשים יותר.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה תש"י)

ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכל בשר (יב,כ)

"ואמרת אוכלה בשר" – כאשר הגוף דורש אכילת בשר;

" כי תאווה נפשך לאכול בשר" – דע כי סיבת הדבר האמיתי היא שהנפש האלוקית מתאווה לבשר כדי לברר את ניצוצות הקדושה שבו.

בדומה לכך פירש הבעל-שם-טוב את הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהילים קז): כאשר אדם רעב או צמא למאכל ומשקה, הסיבה לכך היא שנפשו האלוקית מתעטפת ומשתוקקת לברר את ניצוצות הקדושה המצויים במאכל ובמשתה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1111)

העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך (טו,יד-טו)

צאן – רומז לקרבן פסח, הבא מן הצאן, שהוא זכר ליציאת מצרים ("שפסח המקום על בתי אבותינו").

גורן – רומז למצה, שבאה מדגן שבגורן, שאף היא זכר ליציאת מצרים ("שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם").

יקב – רומז לארבע כוסות, שנתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים.

אולם במרור אין דין הענקה. שכן המרור הוא זכר לעבודת פרך, ובעבד עברי נאמר (בהר כה) "לא תרדה בו בפרך".

(תורת לוי-יצחק, עמ' כ)

וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)

יכול אפילו יהא יושב ובטל? תלמוד-לומר, בכל אשר תעשה (ספרי)

אמנם הפרנסה באה מברכת ה', אבל בכל-זאת עלינו לעשות 'כלי' בדרך הטבע לברכה זו. שכן הברכה באה משם הוי', מקור כל הברכות, והיא חייבת לעבור דרך שם אלקים – בגימטרייה הטבע.

ומכיוון שהעיקר הוא ברכת ה', כמובן, ולא הכלי, לכן יש להיזהר שעסק הפרנסה לא יהיה על חשבון תפילה בציבור וקביעת עיתים לתורה. לא ייתכן לייחס חשיבות גדולה יותר ל'כלי' מלברכה.

(קונטרס ומעיין, עמ' 126)

* * *

על האדם לעשות 'כלי' (בלבד) לפרנסתו, ולהשתדל בכל כוחו שה'כלי' יהיה נקי מכל סיג ופסולת של הונאה וכדומה, היינו שיהיה הכל על-פי דיני התורה. אז - הוא אכן 'כלי' ראוי לברכה העליונה. ברכה בפרנסה ניכרת בשני היבטים: א) הפרנסה באה ברווח, ב) הפרנסה מנוצלת לצרכים נכונים וטובים.

(היום-יום – כז בסיוון)

מהחל חרמש בקמה (טז,ט)

פעם התלוננו חסידים לפני כ"ק אדמו"ר המהר"ש, שהמשפיע בעירם נוהג בהם ביד קשה.

כשנכנס המשפיע ליחידות, אמר לו הרבי:

"מהחל חרמש בקמה". את ה"קמה", דהיינו הגאווה והישות, צריך לשבור ב"חרמש" – כלומר, בתעניות ובסיגופים. אולם כל זה הוא כלפי עצמך. ואילו בכל הנוגע לזולת נאמר (תצא כג), "וחרמש לא תניף על קמת רעך".

(מפי השמועה)

ועשית חג שבועות (טז,י)

"ועשית חג" – הגילויים המתגלים בחגי ומועדי ישראל נמשכים על-ידי עשייה בפועל: בפסח – על-ידי אכילת מצה; בסוכות – על-ידי סוכה וד' מינים; ובשבועות – על-ידי אמירת אותיות התורה. ודיבור זה נחשב כמעשה, שכן הדיבור בתורה ותפילה הוא כעין דיבורו של הקב"ה, שחשיב מעשה (ב"ר פמ"ד).

(ספר-המאמרים תש"ה, עמ' 182)

ושמחת בחגך (טז,יד)

כ"ק אדמו"ר הזקן אמר: צריכים לקלוט את השמחה במידה כזאת, שהחג יהיה שלך – בחגך.

(ספר-השיחות תש"ד, עמ' 82)

איש כמתנת ידו (טז,יז)

ולעיל (פסוק י') נאמר "נדבת ידך".

כאן מדובר באדם שנתברך ב"אוכלין הרבה ונכסים מרובין" (רש"י). אדם כזה מרגיש שהעושר הרב שניתן לו אינו שלו אלא של העניים, והגיע לידו בתורת פיקדון בלבד, ואם-כן אין כאן "נדבה" אלא "מתנה" – נתינה בעין יפה. אבל לעיל מדובר באדם שאינו עשיר. איש זה עלול לחשוב שהמעט שיש לו אין בו כדי חלוקה לעניים; לכן נאמר שם "נדבת", שכן כל יהודי חייב לתרום לצדקה בנדיבות לב, כפי יכולתו.

וקדמה "נדבת" ל"מתנת", לומר לך, שמי שנותן בבחינת "נדבת" מברכו הקב"ה שיוכל לתת באופן של "מתנת".

(ליקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 288)

 פרקי אבות

"נאה לצדיקים ונאה לעולם"

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים – נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר, עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תימצא. ואומר, תפארת בחורים כוחם והדר זקנים שיבה. ואומר, עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר, וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר, אלו שבע מידות שמנו חכמים לצדיקים – כולם נתקיימו ברבי ובבניו (פרק ו, משנה ח)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

עטרת, זה העושר. תפארת, זה הנוי והבנים. ותפארת בנים אבותם, והכוח תפארת בחורים כוחם, והכבוד ונגד זקניו כבוד, ובחכמה דזקנים טובא איכא הכא וחד מינייהו לזה שקנה חכמה.

ביאור כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) מאחר שמידות אלו הן "נאה לצדיקים", פשיטא שגם נתקיימו בפועל, ומאי קא-משמע-לן. ב) "אלו שבע מידות" מנינא למה לי. וביותר יקשה: הרי לפנינו שמונה מידות! ג) הדיוק "שבע מידות". ד) הדיוק "כולם נתקיימו". ה) הקשר לבעל המאמר רבי שמעון בן מנסיא.

והביאור: אלו שבע מידות היינו רק דברים שהם בגדר מידות, לאפוקי "בנים" שאינו מידה. ולכן מדייק "אלו שבע מידות".

כולם נתקיימו ברבי ובבניו החידוש הוא שכל מידות אלו נתקיימו ברבי ובבניו, למרות היותם סותרים זה לזה. שהרי "כוח" ו"חכמה" מידות מנוגדות הן, כמאמר רז"ל "התורה מתשת כוחו של אדם"; "עושר" ו"חכמה" הפכים הם, ככתוב "לא לחכמים לחם"; ועל-דרך זה בשאר המידות.

והנה, מזה ששלושת התנאים שנזכרו במשנתנו נקראים בשם "שמעון" (רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון בן יוחאי, רבי שמעון בן מנסיא), מובן שתוכן משנתנו שייך לשם זה.

ביאור הדברים: רבי שמעון בן יוחאי היה נעלה מענייני העולם, וכן שם אביו הוא "יוחאי" ("חיים"), שרומז על ספירת החכמה שהיא מעל העולם, ולכן לא נאמר במשנתנו שהוא אומר בעצמו "הנוי והכוח כו' נאה לצדיקים ונאה לעולם", אלא שבכל זאת המאמר מתייחס אליו ("משום רבי שמעון בן יוחאי"), כי בכוח תורתו השפיע גם על ענייני העולם.

ובעל המאמר הוא רבי שמעון בן יהודה: גם הוא נקרא בשם "שמעון", המורה שהיתה תורתו אומנתו, אך ביחד עם זה היה "בן יהודה", מלשון הודאה, הרומז לספירת המלכות, שהיא שייכת לעולם.

ועל-דרך זה לגבי רבי שמעון בן מנסיא: העובדה שנתקיימו בפועל המידות שמנו חכמים היא מצד השפעת התורה ("שמעון"); וביחד עם זה היה "בן מנסיא", מלשון נס והרמה, הרומז על רוממות הטבע, כי מצד טבע העולם מצד עצמו אי-אפשר שיתקיימו כל המידות ההפכיות הללו בחדא מחתא.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בלק תשכ"ח – בלתי מוגה)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת ראה
כ"ה במנחם-אב – מברכים החודש אלול

אמירת כל התהילים בהשכמה בציבור. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות המובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

המולד: יום חמישי, בשעה 6:53 ו-5 חלקים.

מברכים ראש-חודש אלול: "ביום החמישי וביום השישי".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת.

פרקי אבות – פרק שישי.

יום רביעי,
כ"ט במנחם-אב – ערב ראש-חודש

חתן וכלה שחופתם בראש-חודש, מתענים היום1.

היום, ערב ראש-חודש, יש להוסיף בתורה, תפילה וצדקה2.

יום חמישי
ל' במנחם-אב – א' דראש-חודש אלול

ערבית: בתפילת שמונה-עשרה אומרים: 'יעלה ויבוא' (מזכירים זאת בטפיחה על הבימה קודם תפילת שמונה-עשרה. בקייטנות וכדומה שמכריזים, באופן המותר3, את סדרי התפילה – יש להכריז גם את אמירת 'יעלה ויבוא').

הרבי הורה להתחיל באיחולי 'כתיבה וחתימה טובה' מהיום4. ופעמים רבות שהיה מקדים יותר5.

שחרית: אחרי חזרת הש"ץ: הלל, ואברהם זקן, 'זבדיה', קדיש תתקבל. שיר-של-יום, ברכי נפשי, לדוד ה' אורי, קדיש-יתום.

מהיום עד הושענא-רבה ועד בכלל אומרים 'לדוד ה' אורי' בשחרית אחר שיר של יום, ובמנחה קודם עלינו. אומרים קדיש-יתום  רק פעם אחת אחרי כל המזמורים (שיר-של-יום, ברכי נפשי, לדוד ה' אורי); וכן במנחה אומרים קדיש-יתום רק אחרי עלינו6.

קריאת התורה – מוציאים ספר-תורה וקוראים לארבעה עולים בפרשת פינחס (במדבר כח, א-טו). חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון. הש"ץ מסיים 'ובא לציון' לעצמו, ולא בקול רם. אומרים 'יהללו' ומכניסים את ספר-התורה לארון-הקודש. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין של רבנו-תם. קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דרבנו-תם. הש"ץ אומר (ולפחות מסיים בקול) איזה מזמור, חצי קדיש, תפילת מוסף.

במשך יום זה תוקעים להתלמד7.

מנחה:

לפני 'עלינו' אומרים 'לדוד ה' אורי' (ראה לעיל בשחרית). המתפלל במניין שבו אומרים 'עלינו' תחילה, יאמר עלינו עם הציבור, ו'לדוד ה' אורי' לאחרי זה8.      

* בחודשי אלול ותשרי, חייבים תלמידי כל הישיבות לשהות וללמוד ולהתפלל בהשגחה מלאה בין כותלי הישיבה (ואין בזה כל סתירה לדרישה לצאת לעורר יהודים וכו', כי יש די זמן לשני העניינים). יש לפנות לשם כך להנהלות הישיבות [מכל החוגים] ולשכנע אותן שידאגו לכך, ואף לפנות לתלמידים – אם ההנהלה לא תצווה על כך, שהם, בקבלת-עול עצמית שלהם, ירצו וידרשו להישאר אז בישיבה9.

יום שישי
א' באלול – ב' דראש-חודש

חודש אלול10:

מנהג ישראל להוסיף בחודש אלול ביתר שאת וביתר עוז בתפילות ובתחנונים (ובפרט באמירת תהילים5) ובעבודת התפילה, בלימוד התורה (ובפרט – פנימיות התורה)11, וכן בגמילות-חסדים ובצדקה12, ובאהבת-ישראל בכלל13, והתעסקות מיוחדת ב'מבצעים'14.      

גם לנשים, יש להקפיד שלא יעבור עליהן יום ללא הלכות הצריכות וענייני מוסר וחסידות הקשורים לחודשי אלול ותשרי15.

כיוון שבמדינות אלה שנת הלימודים מתחילה בחודש אלול, יש להגביר בחודש זה את הפעילות בענייני חינוך16.

בישיבות תומכי-תמימים מוסיפים בחודש זה (התלמידים, והראשי-ישיבה וההנהלה לא-כל-שכן) זמן ללימוד חסידות, ובפרט מאמרי 'עבודה', ומאמרים השייכים לאלול, כגון: איגרת-התשובה בתניא, דרך-החיים, שער-התשובה ושער-התפילה, ליקוטי-תורה (שכבר מפרשת דברים ואילך מדובר שם אודות התשובה), עטרת-ראש, וכן עוסקים בתפילה במתינות ובחשבון-נפש17.

מעבודת חודש זה: עריכת חשבון-צדק על השנה שעברה וקבלה טובה על השנה הבאה18, והגברת הזהירות והפעילות בסור מרע ועשה טוב19.

נוהגים לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות (אם כבר עברו שנים-עשר חודש מבדיקתן האחרונה), וכל אשר ימצאו בדק בשאר מצוות – יתקנו. וכדאי ונכון ביותר, שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זה – נוסף על הקיום בעצמו – בכל מקום שידו מגעת, בכל מקום ומקום, לכל אחינו בני ישראל שליט"א20.

העבודה דחודש אלול (כולל התשובה שבו21) היא בשמחה רבה, שלא יכולה להיות שמחה גדולה ממנה, שהרי "המלך בשדה... ומראה פנים שוחקות לכולם"22.

יש לעורר את העם בדרכי נועם ומתוך ענווה, וחלילה לומר (בכל השנה, ובמיוחד בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות) דברים קשים על ישראל – בנו יחידו של הקב"ה23.        

יש להרבות בברכות בחודש זה, ולשלול ענייני היפך הברכה ח"ו24.

כשכותבים מכתב בחודש אלול, נהגו לאחל 'כתיבה וחתימה טובה'25. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לאחל זאת בסיום מכתביו26. כן הורה להשתדל לברך (ולהתברך) איש את רעהו ואשה את רעותה, וכן הטף, ילד לחברו וילדה לחברתה, גם בעל-פה פנים-אל-פנים27.

שחרית: מהיום אחר תפילת שחרית תוקעין בשופר: תשר"ת, תש"ת, תר"ת28.

ממשיכים בתקיעות בכל החודש, חוץ משבת-קודש וערב ראש-השנה (תוקעים בכל כינוס וכו', ובפרט לחיילי צה"ל ולאנשי צבא ומשטרה בכל מקום שהם29, וכן לילדים30). אם לא תקעו בשופר בסיום תפילת שחרית, מנהג נכון שיתקעו בשופר לאחרי תפילת מנחה31.

מהיום עד ערב יום-הכיפורים ועד בכלל, אומרים בכל יום – במשך היום – שלושה פרקי תהילים לפי הסדר. מי שהחסיר – יתחיל מהיום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר – ישלים (אי-אפשר לומר 'מראש' את הפרקים של הימים הבאים)32. נהוג לאומרם בציבור אחרי אמירת שיעור התהילים היומי, קודם קדיש יתום5.

-----------------

1)    ראה שו"ע או"ח סי' תקע"ג ובמג"א שם. ובמכתב הרבי (קטע – נדפס בליקוטי-שיחות כרך כד עמ' 464, ושערי הל' ומנהג ח"ד עמ' קטו) "...שגם העניין דתענית דיום החופה, גם ההוראה שביום ראש-חודש אין להתענות, כי אם ביום שלפני זה ותקפו כמו שמתענה ביום החופה [דעות הפוסקים כך, נסמנו בנטעי-גבריאל נישואין פ"ו ס"י], מרועה אחד ניתנו והיינו הך". ולעניין וידוי בתפילת מנחה דיום החופה שחל בר"ח יש דעות באחרונים, ראה המובא בס' הנישואין כהלכתם פ"ו סעיף סב ובס' נטעי-גבריאל שם פ"ח ס"ח. ובס' 'ליקוט דיני ומנהגי ראש חודש – חב"ד' פ"ד הערה 21 כתב ש"לפי מנהגנו שבכה"ג מתענה החתן בערב ראש חודש, נראה דגם הווידוי יאמר אז".

2)    כן יש לפרסם בכל מקום (כולל ההולכים לדבר בבתיכ"נ) "שלושים יום לפני החג" ע"ד השתדלות בנתינת צרכי החג לר"ה, כלשון הכתוב "איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו" (סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 808).

3)    במקום שצריך להדריך את המתפללים בכל קטע, ואין מי שיוכל לעשות זאת מבלי להתפלל עמהם, וגם לא ניתן לעשות זאת ע"י הנפת שלטים עם מספרי העמודים בזמנים המתאימים, בשו"ת איגרות-משה (או"ח ח"א סי' כב) מתיר זאת רק בין המזמורים דפסוקי-דזמרה, וכמובן בין ישתבח ליוצר, אך לא בק"ש וברכותיה אפילו בין הפרקים. וראה מש"כ בזה בקובץ הערות וביאורים, גיליונות: תת"כ עמ' 95 ותתמ"ו עמ' 40. בעיקר דנו מצד צורך התפילה, ובפרט ע"פ הד"מ סי' קיא ס"ק ב, עיי"ש. ולכאורה יש לדון במצב כזה דהוי כמו "אפרושי מאיסורא" כשאי-אפשר בעניין אחר (דשרי כמ"ש בכף החיים סי' סו ס"ק ז. וראה אישי-ישראל פי"ט הע' א).

4)    'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 339 (מבואר שם שהעיקר הוא הברכה פא"פ, אם כי מדובר גם על כתיבה כשחל בחול, כמנהג המובא להלן ע"י ציון 25).

5)    'אוצר מנהגי חב"ד', אלול, עמ' יג.

6)    ספר-המנהגים עמ' 17. כיוון שהטעם הוא כדי למעט באמירת קדישים כשאינו מוכרח, מסתבר שגם 'חיוב' מאנ"ש המתפלל במניין שאומרים עוד קדישים, לא יאמרם.

7)    המג"א (תקפא ס"ק א) הביא שתי שיטות בזמן התחלת התקיעות, אם ביום א' דר"ח או ביום השני, והכריע שאין לזוז מהמנהג להתחיל ביום השני (אבל במקום שאין מנהג הכריע בהוספות לשו"ע רבנו לבעל 'דברי נחמיה' שם סו"ס א, להתחיל ביום הראשון). ומנהגנו הוא כעין פשרה בין השיטות. ובליקוטי-שיחות כרך לד עמ' 95 נתבאר, שתקיעה זו היא 'קול אחד', מעין 'תקיעה אחת' דיום-הכיפורים. מסתבר שכדי להתלמד צריך לתקוע תקיעה, שברים ותרועה, אך מסתמא אין קפידא במספרם.

8)    אג"ק כרך יט עמ' תל. אלא שעליו לזכור, לומר את פסוקי 'אל תירא' ו'אך צדיקים' ששייכים לסיום התפילה – רק אחרי 'לדוד אורי'. המקור לאמירת עלינו עם הציבור – במקום שמותר להפסיק – הוא במחצית-השקל סי' סה (בק"ו מאמירת תהילה לדוד עם הציבור שנז' שם במ"א ס"ק ג ובשו"ע אדמוה"ז ס"ב), הובא בקצות-השולחן סי' יג ס"ו. וראה בערוך-השולחן (שם ס"ו) אודות 'תהלה לדוד': "ואנו אין נוהגין כן, רק בשמע ישראל, וב'עלינו' כשאומרים 'ואנחנו כורעים' צריך לכרוע עמהם כמו ב'מודים'... ויש נוהגים לומר גם 'עלינו' עם הציבור" [וכן רווח כיום].

9)    ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 641. ואף בשנים אלו, שרבים מהתמימים נוסעים לבית חיינו או לשליחות, נמשכים סדרי הישיבות עם כל הנשארים עד אחרי היום הקדוש.

10)  בכמה פרטים במנהגי חודש אלול נעזרתי ברשימתו של הרה"ח רמ"א שי' זליגזאן ב'כפר חב"ד', גיליון 918 עמ' 72.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר: "חודש אלול הוא אחד הזמנים המתאימים שבהם נהגו לנגן את ניגון 'ארבע הבבות' של רבנו הזקן" – ספר-השיחות תרפ"ח עמ' 12. בליקוטי-דיבורים עמ' 204 "ראש-חודש אלול", ובליקוטי רשימות שבראש ספר-הניגונים עמ' כד, מובא מאותו מקור "בשעת התפילה (כשמתפללים ביחידות באריכות)". ספר-השיחות תש"א עמ' 86-85 – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יד-טו. אבל מאז התוועדות כ"ד טבת תשמ"ט ואילך לא ניגנו זאת עוד בהתוועדויות לפני הרבי, כידוע.

11) ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 383 וח"ד עמ' 1345. ולהעיר, שע"פ המסופר בליקוטי-דיבורים (ח"א דף קטז,א) שהיו אומרים או לומדים בחודש אלול בליובאוויטש 'תיקוני זוהר', הסיק הרבי שאכן היה מנהג כזה (המוזכר בהקדמה הא' של ס' כסא מלך על תיקוני הזוהר) בין חסידי חב"ד, אע"פ שאין הכוונה שחייבים לנהוג בזה (משיחת ש"פ נצו"י תשכ"ב).

12)  צ"ל באופן ד'מתנות (לאביונים') הן בכמות והן באיכות, שתהיה דבר חשוב הן מצד הנותן והן מצד המקבל – התוועדויות תשמ"ט ח"ד עמ' 209.

13)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 700, תש"נ ח"ב עמ' 638,  643 וש"נ.

14)  שיחת ש"פ ראה תשל"ד ס"ג. ש"פ ראה תשל"ז ס"כ.

15)  משיחת ח"י אלול תשל"ז, הנחת הת' בלתי מוגה סל"ב, עיי"ש.

16)  ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 261, וראה שם עמ' 251. שיחת ח"י אלול תשל"ח סי"ט.

17)  'אוצר מנהגי חב"ד' אות ג, וש"נ.

18)  שיחת ש"פ ראה תש"ל ס"ב.

19)  שיחת אדר"ח אלול תשל"ה ס"ב.

20)  ספר-השיחות תשמ"ח שם, ממטה-אפרים סי' תקפ"א ס"י. לוח כולל-חב"ד. וראה שיחות-קודש תשל"ד ח"ב עמ' 377, שכאשר זקוקים לברכה מיוחדת, עדיף לבדוק מידי י"ב חודש (כהידור קבוע – ואפילו שלא בחודש אלול).

21)  ראה שיחת ח"י אלול תשל"ז סל"ד.

22)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 618.

23)  ליקוטי-שיחות כרך כד עמ' 308, 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 1929 ועוד.

24)  שיחת כ' מנ"א תשמ"ו סי"ט-כ.

25)  'ספר מהרי"ל – מנהגים' (הוצאת מכון-ירושלים עמ' רנט), הובא בא"ר סי' תקפ"א ס"ק א ובבאר-היטב שם ס"ק י.

26)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יב. לעיל שם נקבצו גם מנהגי רבותינו נשיאינו שלפניו בנדון.

27)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 610.

מנהג ישראל שגם ילדים שקודם בר (או בת) מצוה יברכו [גם את הגדולים], אף שאי"ז דרך-ארץ... ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 339, עיי"ש).

28)  ספר-המנהגים – מנהגי חודש אלול (עמ' 53 ואילך). הטעם – כנגד עשר כוחות הנפש (ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 446) וראה גם בס' המאמרים מלוקט ח"ג עמ' רסט (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' רכט).

29)  שיחות-קודש תשל"ו ח"ב עמ' 691 וס"ע 693, עיי"ש.

30)  התוועדויות תשמ"ג ח"ד עמ' 1956, ועוד.

31)  "וכמדובר כמה פעמים, ויש רמז לזה בכמה מקומות" – ר"ד משיחת יום ג' דסליחות, כ"ד אלול תנש"א, לנשי ובנות חב"ד.

32)  ספר-המנהגים שם.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)