המצווה הגדולה והעיקרית של ראש-השנה היא תקיעת שופר – "מצוות היום בשופר". דברים גדולים ונשגבים טמונים בה. דיי לראות את טעמי המצווה, כפי שהם מופיעים בחלק ה'נגלה' של התורה, וקל-וחומר טעמיה המופלאים על-פי הקבלה והחסידות – כדי להבין עד כמה היא רבת חשיבות בעבור העולם כולו.
ואולם בימי בית שני תיקנו חז"ל, שכשראש-השנה חל בשבת – אין תוקעים בשופר (חוץ מאשר בבית-המקדש). בכך ביטלו מצוות-עשה מן התורה, ולא סתם מצווה, אלא את המצווה הגדולה והחשובה של תקיעת שופר בראש-השנה (כשהוא חל בשבת).
מה הסיבה לעקירת המצווה? מסבירה הגמרא (ראש-השנה כט,ב): "הכול חייבין בתקיעת שופר, ואין הכול בקיאין בתקיעת שופר; גזירה שמא ייטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות-הרבים". כלומר, מפני החשש שמא הדיוטות יעבירו את השופר ברשות-הרבים ויעברו על איסור הוצאה בשבת – ביטלו חז"ל את המצווה לכל עם-ישראל.
לעורר את העונג
מלבד השאלה למה החליטו חז"ל לבטל מצוות-עשה בגלל חשש בלבד, מעניינת אותנו שאלה מהותית יותר: הרי ידוע שכל שפע החיים של העולם במשך השנה בא על-ידי תקיעת השופר. תורת החסידות מרבה לבאר את מעלתו של השופר, שמעורר חיות חדשה מפנימיותו ועצמותו של הקב"ה. נמצא אפוא, שביטול המצווה בראש-השנה שחל בשבת, מונע לכאורה מאיתנו את ההשפעות העליונות של השופר!
נושא זה נדון בהרחבה רבה בתורת החסידות, וזו תמצית הביאור: בראש-השנה עלינו לעורר מחדש אצל הקב"ה את רצון המלוכה. כדי לעורר רצון כזה יש לעורר תחילה נקודה של עונג בקיום העולם. כלומר, צריך שהקב"ה יתענג מקיומו של העולם, ועל-ידי כך יתעורר בו הרצון למלוך עליו.
כיצד מעוררים את העונג הזה? – על-ידי השופר. תקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית של היהודי אל הקב"ה, צעקה בלי מילים, הפורצת מעומק הלב, והיא מגיעה עד פנימיותו ועצמותו של הקב"ה ומעוררת בו עונג בקיומו של העולם. על-ידי זה מתעורר אצל הקב"ה רצון חדש למלוכה, והוא נענה לבקשת עם-ישראל: "מלוך על העולם כולו בכבודך".
השבת מחוללת
אך כאשר ראש-השנה חל בשבת, אין כל-כך צורך לעורר את העונג העליון, מכיוון שהשבת עצמה היא התגלות של עונג. העונג הוא חלק מרכזי במהותה של השבת, שכן היא באה לאחר סיום המלאכה ("ויכל אלוקים"), ואז מתעורר עונג רב למראה המלאכה שהושלמה. עונג זה, שהיה בשבת הראשונה של הבריאה, חוזר וניעור מדי שבת בשבתו, עד שהדבר משפיע גם עלינו, ולכן אנו מצוּוים לענג את השבת.
יוצא אפוא, שכאשר ראש-השנה חל בשבת, מצטמצמת חשיבותו של השופר, שכן השבת עצמה מחוללת את מה שעושה תקיעת השופר. עצם מציאותה של השבת מעוררת את העונג העליון, ועל-כן דיי שעם-ישראל אומר את פסוקי ה'מלכיות', 'זיכרונות' ו'שופרות', כדי שהקב"ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם.
דבר זה מסביר למה דחו חז"ל את מצוות השופר בראש-השנה שחל בשבת. הואיל והפעולות הרוחניות שנוצרות על-ידי השופר נעשות ביום זה מעצמן על-ידי השבת, דיי היה בחשש שמא מישהו יחלל שבת לצורך השופר כדי לבטל את מצוות התקיעה ביום זה. איננו מאבדים אפוא דבר בכך שאיננו תוקעים בשופר בראש-השנה שחל בשבת; להפך, בשבת כל הברכות וההשפעות העליונות אינן תלויות כלל בעבודת האדם אלא באות מלמעלה, בזכות השבת, והן באות בשלמות ומתוך שמחה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
