גיליון 637, ערב שבת חג הסוכות, י"ד בתשרי ה'תשס"ז (06.10.2006)
דבר מלכות
בסוכות השמחה בשלימות!
עניינם של פסח ושבועות הוא עבודת הצדיקים, ואילו סוכות עניינו עבודת התשובה * ההבדל בין עבודת הצדיקים לעבודת בעלי-תשובה הוא כהבדל בין תבואת השדה לפירות האילן * הראשונים עובדים את עבודתם ללא טרחה יתרה והצמיחה היא לפי ערך, בעוד שהאחרונים טורחים רבות בעבודתם והצמיחה היא שלא לפי ערך * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. מבואר בכמה מקומות1 בפירוש מאמר חז"ל2 "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", שיש מעלה בעסק בתורת עולה על הקרבת קרבנות בגשמיות, כי, בהקרבת קרבן גשמי יש כמה הגבלות, שההקרבה היא בבית-המקדש דווקא, וביום דווקא, ובכהן דווקא וכו', ואילו בהעסק בתורת עולה, שהוא עניין הקרבת קרבן ברוחניות, אין כל הגבלות אלו, שהרי עניין זה יכול להיות גם בחוץ-לארץ, אפילו בלילה, ואפילו על-ידי זר.
– הן אמת שלשון חז"ל הוא "כאילו הקריב עולה", בכ"ף הדמיון, שמזה מובן שההקרבה ברוחניות אינה דומה ממש להקרבה בגשמיות, והיא למטה במדריגה ממנה, ולכן מבקשים3 "ושם נעשה לפניך כו'", לפי שההקרבה בגשמיות היא למעלה מההקרבה ברוחניות, אבל אף-על-פי-כן, בפרטים ועניינים אלו שישנם בההקרבה הרוחניות, יש יתרון מעלה על ההקרבה בגשמיות, בכך שאין בהם שום הגבלות, כנ"ל.
וכן הוא גם בעניין שמחת בית-השואבה – ששמחת בית-השואבה בזמן הזה, שאינה אלא ברוחניות, יש בה יתרון מעלה לגבי שמחת בית-השואבה כפי שהיתה בגשמיות, כיוון שבשמחת בית-השואבה בזמן הזה אין ההגבלות שהיו בשמחת בית-השואבה בגשמיות:
בנוגע לשמחת בית-השואבה בזמן שבית-המקדש קיים – איתא במשנה4 "החליל (ד"שמחת בית-השואבה (ש)היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומנגנים בחלילים ובכינורות") חמישה ושישה" (ש"אינו דוחה יום-טוב, הלכך לפעמים שהוא חמישה ימים בחג – ופעמים שהוא שישה כגון שחל יום-טוב ראשון בשבת דפשו להו שישה של חול המועד"), היינו שלא חגגו שמחת בית-השואבה אלא בימות החול.
אבל הגבלה זו היא רק בנוגע לשמחת בית-השואבה בגשמיות, מה-שאין-כן שמחת בית-השואבה ברוחניות, כיוון שמתקיימת בלי כלי שיר המנגדים לקדושת שבת ויום-טוב, יכולה להיות גם בשבת ויום-טוב, וכיוון שיכולה להיות גם בשבת ויום-טוב, חייבת היא להתקיים גם בשבת ויום-טוב, היינו, שהחיוב דשמחת בית-השואבה בזמן הזה הוא גם בשבת ויום-טוב, וזהו יתרון המעלה שבשמחת בית-השואבה ברוחניות לגבי שמחת בית-השואבה בגשמיות.
כלומר: הן אמת ששמחת בית-השואבה ברוחניות אינה בערך לשמחת בית-השואבה בגשמיות (על-דרך מה שנתבאר לעיל גבי קרבנות, שהקרבה ברוחניות אינה דומה להקרבה בגשמיות), אבל אף-על-פי-כן, בפרטים ועניינים אלו הקיימים בשמחת בית-השואבה ברוחניות, יש יתרון מעלה בכך שאין בהם ההגבלות הקיימות בשמחת בית-השואבה בגשמיות, שישנה גם בשבת ויום-טוב.
– ישנם אמנם אחרונים שכותבים נגד עריכת שמחת בית-השואבה בשבת ויום-טוב, כי לדעתם אסור לרקוד ולטפח בידיו בשבת ויום-טוב5, אבל כבר רבו עליהם הדעות שבשמחה של מצווה אין כל חששות אלו6, ובמילא מובן גם לעניין שמחת בית-השואבה עכשיו, דלהיותה שמחה של מצווה אין כל ההגבלות גם בשבת ויום-טוב.
ב. התחלת זמנה של החגיגה והשמחה דשמחת בית-השואבה היא (לא בלילה, כמו שסובר העולם, אלא עוד קודם לזה) תיכף לאחרי תמיד של בין-הערביים – כדאיתא בגמרא7: "כשהיינו שמחים שמחת בית-השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר כו' משם לתמיד של בין-הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית-השואבה", והרי "תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה"8 (והיינו, שזמן שחיטת התמיד לפי השעון שלנו הוא בשעה שלש וחצי, והקרבתו בשעה ארבע וחצי), ותיכף לאחרי זה9 התחיל הסדר של שמחת בית-השואבה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) היות והשעה היא כבר אחרי ארבע וחצי, ובזמן הזה ששמחת בית-השואבה אינה אלא ברוחניות ישנה גם בשבת ויום-טוב כנ"ל – צריכים לשמוח עכשיו בשמחת בית-השואבה, ועל-ידי זה זוכים לשמוח בשמחת בית-השואבה בגשמיות, השמחה בבית-המקדש, שעליה אמרו10 "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה לא ראה שמחה מימיו".
* * *
ג. אחד מהטעמים על השם "שמחת בית-השואבה" הוא "שמשם שואבין רוח-הקודש"11. והכוונה בזה – לא רק שבשעת מעשה שרתה רוח-הקודש, אלא שמשם שאבו רוח הקודש גם על כל השנה כולה.
וכדמוכח מהא דמייתי11 עובדא דיונה בן אמיתי ש"נכנס לשמחת בית-השואבה ושרתה עליו רוח הקודש", והרי נבואת יונה בן אמיתי נמשכה משך זמן אחרי שמחת בית-השואבה – בנינווה שבחוץ-לארץ, ומוכח מזה, שהרוח-הקודש ששואבים משמחת בית-השואבה נמשכת גם על הזמן שלאחרי זה, ואף במקום אחר.
יתר על כן:
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר12 בשם כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, שבסוכות תקס"ט אמר אדמו"ר הזקן בפעם השישית את הדרוש ושאבתם מים בששון הנדפס בליקוטי-תורה13, והיה זה על-דרך מה שהגמרא אומרת שמשם שואבים, יונה קיבל בשמחת בית-השואבה את גילוי הנבואה, אנו קיבלנו עד אין סוף, הסוף הוא שמשיח יבוא. והיינו, ששאבו ושאבו ("מ'האט געשעפט און געשעפט") לעצמו, לבנים ובני בנים עד ביאת המשיח.
מסיפור זה רואים, שהעניין ד"משם שואבין רוח-הקודש" הוא לא רק ששואבים לעצמו לכל זמן ולכל מקום (כנ"ל מסיפור דיונה בן אמיתי), אלא עוד יותר, ששואבים גם לדורות הבאים, עד ביאת המשיח. כי, כשהצמח-צדק אומר עד ביאת המשיח, כוונתו לביאת המשיח כפשוטה "פאר זיך, פאר די קינדער, פאר די איינקלאך וכו' וכו', ביז ביאת המשיח".
ועוד דבר רואים מסיפור זה, ש"משם שואבין רוח הקודש" קאי לא רק על שמחת בית-השואבה שבבית-המקדש – מצד קדושת המקום, שהרי שמחת בית-השואבה התקיימה בעזרת נשים, שקדושתה היא אחת מהעשר קדושות14 – אלא אפשר לשאוב רוח הקודש גם משמחת בית-השואבה שחוגגים בחוץ-לארץ ולאחרי החורבן, כבסיפור הנ"ל מהצמח-צדק שהיה אחרי החורבן.
ועוד זאת – שדבר זה שייך לכל אחד ואחד, שכל אחד יכול לשאוב רוח-הקודש משמחת בית-השואבה, וכמובן מדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע15 שרוח-הקודש היינו ש"מודיעין לו רזי תורה", ובמילא הרי זה שייך לכל אחד ואחד. – אלא שאצל כל אחד הוא לפי ערכו ומדרגתו. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר16, שחסיד אחד אמר להחסיד ר' אייזיק מהאמיל: "אתה שאבת דליים מלאים ואני שאבתי כוסית קטנה" ("איר האט אנגעפילט פולע קאטקעס, און איך – א קליין קעלישיקל").
ובמילא צריכים הכל לשמוח בשמחת בית-השואבה, והשמחה [שמחת יום-טוב בכלל, ובפרט שמחת בית-השואבה, שעליה אמרו "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה לא ראה שמחה מימיו"] פועלת ומשנה מ"כלים קטנים" – "כלים גדולים",
ועד שזוכים לביאת המשיח, שאז לא יצטרכו העניין דשאיבת רוח-הקודש, כיוון שיהיה עניין נעלה יותר מרוח הקודש – "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"17.
* * *
ד. איתא בילקוט18: "אתה מוצא שלוש שמחות כתיב בחג [הסוכות] – אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה, אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה לפיכך אין כתוב שם שמחה... וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת... מפני שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות לפי שפירות האילן נידונין... אבל בחג [הסוכות] לפי שנטלו הנפשות דימוס [פירוש, פטור] ביום-הכיפורים... ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים לפיכך כתב שלוש שמחות".
ויש לבאר תוכן דברי הילקוט, שעיקר עניין השמחה הוא באסיפת פירות האילן דווקא.
ה. החילוק בין תבואת השדה ותבואת האילן הוא19:
תבואת השדה – "אין צריך שהות כל-כך ועיכוב מזמן הזריעה עד הצמיחה", כך שבזמן קצר יודעים כבר מה נעשה עם התבואה, מה-שאין-כן בשדה אילן "יש שהות ועיכוב רב בזמן צמיחתו", ועד שיש פירות – כמו תמר וחרוב – שמוציאים פירות לאחרי שבעים שנה (וכמאמר רז"ל20 על הפסוק21 "צדיק כתמר יפרח").
ומעלה נוספת בתבואת השדה – שאינה זקוקה לריבוי עבודה ויגיעה כמו פירות האילן, דאף שיש צורך בל"ט מלאכות, דתנא סידורא דפת נקט22 החורש והזורע כו', מכל-מקום, אין זה בערך להעבודה והיגיעה שישנה בשדה אילן, ועד כדי כך, שהיגיעה בתבואת השדה והיגיעה בשדה אילן נקראים בשמות שונים – זו נקראת זריעה וזו נטיעה. ועוד זאת, שבשדה אילן נמשכת היגיעה כל זמן צמיחת הפירות על האילן, כי הפירות צריכים השגחה תמידית שלא יתקלקלו.
אבל לאידך גיסא גדלה מעלת פירות אילן על תבואת השדה – שהרווח בפירות אילן גדול הרבה יותר מאשר בתבואת השדה, הן בכמות והן באיכות, שהרי "הזריעה דתבואה כמו גרעין החיטה יצמח ממנו כדמותו ובצלמו אלא שהוא בתוספת וברבוי",
כלומר: הן באיכות – הרי התבואה הנצמחת היא מאותה האיכות של הגרעין הנזרע, והן בכמות – שהצמיחה היא לפי ערך הזריעה, דאף-על-פי "שהוא בתוספת ובריבוי", ועד שיכול לצמוח עשר פעמים ככה, או אפילו מאה או אלף פעמים (ועל-דרך מה שכתוב ביצחק23 "ויזרע יצחק גו' וימצא גו' מאה שערים"), מכל מקום הכל הוא לפי ערך הזריעה;
מה-שאין-כן בפירות האילן – הצמיחה היא שלא לפי ערך הנטיעה כלל, שזורעין גרעין אחד בארץ שאין בו לא טעם ולא ריח, וממנו צומח אילן גדול נושא פירות, שאין בין הפירות להגרעין שום ערך כלל וכלל, לא בכמות ולא באיכות.
ו. והנה, ההבדל בין תבואת השדה לפירות אילן בעבודת השם, הוא החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת בעלי-תשובה, דעבודת הצדיקים היא כמו תבואת השדה, ועבודת בעלי-תשובה היא כמו פירות אילן.
ביאור העניין:
צדיקים הולכים בדרך המלך, מלכו של עולם, וכל הנהגותיהם הן על-פי שולחן-ערוך, ולכן דומים הם לתבואת השדה, דכמו שבצמיחת תבואת השדה אין יגיעה ביותר ואין כל-כך דאגות, כך צדיקים, אין להם יגיעה ודאגות (מעניינים של היפך כו'); לפני כל דבר שעושים, מביטים המה בשולחן-ערוך, או שאר ספרי קודש, והולכים לבטח דרכם. וכמו כן בטוחים הם בשכרם, דכיוון שכל ימיהם היו כל הנהגותיהם במחשבה דיבור ומעשה על-פי שולחן-ערוך, הרי בוודאי תתקיים אצלם הבטחת התורה "ונתתי גשמיכם בעתם"24, שירד המטר, ובעתו דווקא, בזמן שצריכים אותו, ולא באיחור זמן.
מה-שאין-כן אצל בעלי תשובה יש ריבוי יגיעות ודאגות, שהרי אפילו על עשיית דבר שלא כפי הרצון פעם אחת בלבד, צריכים כבר לעשות תשובה, וכידוע25 שבעניין ה"רצון" אין התחלקות, כך שיש רק אפשרות אחת מבין השנים: או שהוא מקושר להקב"ה או שאינו מקושר, או שהוא מציאות לעצמו או שאינו מציאות לעצמו, ובמילא, אפילו אם פעם אחת עשה דבר כפי רצונו ולא כפי רצון העליון, הרי זה הוראה שהוא מציאות בפני עצמו ומתנהג כרצונו (ועניין זה הוא גרוע יותר מעצם המעשה שעשה), וחייב לעשות תשובה על זה. ומזה מובן עד כמה בעלי-תשובה הם בדאגה תמידית.
אבל לאידך גיסא, הרי דווקא בגלל זה שבעל-תשובה הוא בתנועה של יציאה ממצבו, הנה בשעה שיוצא ממצבו, אפשר לדלג למעלה מכל סדר ההשתלשלות ולמעלה מכל מדידה והגבלה. וזוהי המעלה שבעבודת בעלי-תשובה לגבי עבודת הצדיקים – שעבודת הצדיקים היא סוף-סוף במדידה והגבלה, אבל עבודת בעלי-תשובה היא למעלה ממדידה והגבלה.
ולכן נמשלו בעלי-תשובה לפירות האילן – כי כמו שצמיחת פירות האילן באה על-ידי יגיעה גדולה ביותר, ויש בה דאגות כו', אלא שבגלל זה גופא הרי הצמיחה היא שלא לפי ערך כלל, כן הוא גם בבעלי-תשובה, שעבודת התשובה היא אמנם ביגיעה רבה, אבל דווקא בגלל זה מגיעים הם למעלה יותר. וכידוע26 שעל-ידי התשובה נמשך חיות לאדם ממקום נעלה ועמוק יותר מהמשכת החיות על-דרך הרגיל, דמאחר שחטא ופגם ועבר את הדרך אי-אפשר לו לקבל חיות מסדר השתלשלות, אלא צריך להמשיך חיות חדש מלמעלה מהשתלשלות.
וכמובא בחסידות27 בפירוש הכתוב28 "באור פני מלך חיים", שזהו כמשל "הנידונין להריגה רחמנא-ליצלן כשנפגעין במלך נמחל להם העונש והרי אין המלך מעיין כלל בדינו אם ראוי כו' רק שנמחל לו ממילא מפני שאין שם עניין הדין כו' וזה עניין באור פני מלך חיים שזהו בחינת עצם הטוב", ומובן, שחיות זה הוא למעלה מהחיות שנמשך לו מצד חוקי והנהגות המדינה, אלא חיות זה הוא מפנימיות המלך, "פני מלך".
ז. ועל-פי זה יובנו דברי הילקוט בחילוק שבין שלושת הזמנים דפסח שבועות וסוכות – דבפסח לא כתיב שמחה כי עדיין אין התבואה בפנים, ובשבועות נאמר שמחה פעם אחת "מפני שאז התבואה נכנסת בפנים", ורק בסוכות כתיב שלוש שמחות לפי שגם "פירות האילן בפנים":
פסח ושבועות הוא עניין עבודת הצדיקים, אלא שבפסח הוא רק התחלת העבודה, ועדיין לא יודעים כיצד תהיה העבודה בפועל כו', ולכן, תורה שבכתב אינה יכולה לתבוע בפירוש עניין השמחה, ורק בתורה שבעל-פה יש ילפותא29 שגם אז צריך להיות שמחה, אבל לתבוע שמחה בפירוש – אי-אפשר. מה-שאין-כן בשבועות, זמן מתן תורתנו – כבר ישנה עבודת הצדיקים בפועל, וזהו ש"התבואה נכנסת בפנים", כי עבודת הצדיקים היא כעניין תבואת השדה כנ"ל, ולכן תובעים שמחה בפירוש. אלא שעדיין אין השמחה בשלימות, כיוון שעבודת הצדיקים היא במדידה והגבלה.
ואילו סוכות, שבא לאחרי יום-הכיפורים, שעניינו עבודת התשובה, הוא עניין פירות האילן ברוחניות, ולכן השמחה אז היא בשלימות.
(קטעים מהתוועדות יום ב' דחג הסוכות ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד, חלק ראשון (יו"ד) – עמ' 36-29 בלתי מוגה)
---------------------
1) ראה לקו"ת אחרי כו,ד ואילך. במדבר יג,א ואילך. ובכ"מ.
2) מנחות בסופה (וראה לקו"ש חל"ב עמ' 37 הערה 17. וש"נ).
3) בנוסח תפילת המוספין.
4) סוכה רפ"ד (ובפרש"י).
5) ראה ביצה לו,ב (במשנה). שו"ע (ואדה"ז) או"ח סשל"ט ס"ג (ס"ב).
6) ראה שו"ת מנחת-אלעזר ח"א סכ"ט.
7) סוכה נג,א.
8) פסחים רפ"ה.
9) לאחרי משך זמן קצר דשריפת התמיד, והקטרת הקטורת.
10) סוכה נא, סע"א (במשנה). שם,ב.
11) ירושלמי סוכה רפ"ה.
12) ראה שיחת ליל ב' דחגה"ס תרצ"ז ס"א (סה"ש תרצ"ז עמ' 162) – נעתק ב"היום יום" טז תשרי, ב' דחג הסוכות. וראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חי"א עמ' שנג.
13) דרושי סוכות עח,ג ואילך.
14) כלים פ"א מ"ו-ח. רמב"ם הל' בית-הבחירה פ"ז הי"ג-ז.
15) המשך תער"ב ח"ג ס"ע א'שפה (נעתק ב"היום יום" ו שבט). סה"מ עזר"ת ריש עמ' קיב.
16) סה"ש תש"א עמ' 37. וראה גם שם עמ' 36.
17) ישעיה יא,ט. וראה רמב"ם הל' מלכים בסופן.
18) יל"ש אמור רמז תרנד (בתחילתו).
19) לקו"ת בחוקותי מט,ד.
20) ראה זח"ג טז, א ובנצו"ז אות ד. וש"נ.
21) תהילים צב,יג.
22) שבת עד,ב.
23) תולדות כו,יב ובפרש"י (נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' 121 ואילך).
24) ר"פ בחוקותי.
25) ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שיא,ב. שנ,ב. וראה גם המשך תרס"ו עמ' תקכב. ועוד.
26) ראה לקו"ת אחרי כו,ג. ובכ"מ.
27) סה"מ עת"ר עמ' קח. המשך תער"ב ח"ג א'שכא. ועוד.
28) משלי טז,טו.
29) ראה פסחים קט,א.
משיח וגאולה בפרשה
חג הסוכות קשור עם הגאולה העתידה
השמחה תפרוץ את גדרי הגלות
ההוראה מכל האמור לעיל למעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר" – בנוגע ל"שמחת בית השואבה": יש לצאת ולשמוח ב"שמחת בית-השואבה" בפועל ממש – על-ידי השירה בפה, "עקימת שפתיו הווי מעשה", עד לריקוד ברגליים (מעשה כפשוטו), ובאופן ד"כל עצמותי תאמרנה", כולל גם – שמחה וריקודים ברשות הרבים, עד שהרחוב בעצמו ירקוד, ועל-אחת-כמה-וכמה שפועלים השמחה והריקוד אצל בני-ישראל שדרים ברחוב, או אפילו רק עוברים ברחוב, כי הדיבור עמהם בענייני התורה הנצחית (ועל-אחת-כמה- וכמה בעניין "ואהבת לרעך כמוך", "כלל גדול בתורה") פועל אצלם באופן של קביעות – "שמחת בית-השואבה", ועד שגם הם נעשים "נרות להאיר",שפועלים על יהודים נוספים לשמוח ב"שמחת בית השואבה"...
ויהי-רצון שעל-ידי ההוספה ב"שמחת בית-השואבה" ימהרו ויזרזו עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה – שהרי תכונת השמחה שפורצת גדר, ועל-אחת-כמה-וכמה "שמחת בית-השואבה", עליה אמרו חז"ל "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה לא ראה שמחה מימיו", בוודאי שפורצת כל הגדרים, ולכל לראש – פריצת גדרי הגלות, באופן שלא נשאר רושם מעניין הגלות, כי אם ההוספה בשמחה – כמו שכתוב "שמחנו כימות עיניתנו".
ויש להוסיף, שחג הסוכות בכללותו קשור עם הגאולה העתידה – כמו שכתוב בהפטרה דיום א' דסוכות אודות היעודים דלעתיד לבוא: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". ולהעיר גם מדברי הגמרא שלעתיד לבוא ינסה הקב"ה את אומות העולם במצוות סוכה – "מצווה קלה יש לי וסוכה שמה; לכו ועשו אותה כו'".
והעיקר – שיהיה כן בפועל ממש, ותיכף ומיד, עוד לפני אמירת ההפטרה...
ולכן, יש להתחיל ב"שמחת בית-השואבה" תיכף ומיד [...] ריקוד בשמחה גדולה, ועד לגדולה שאין למעלה ממנה – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.
וכן תהיה לנו – תיכף ומיד ממש, ובמילא, ממשיכים לחגוג "שמחת בית-השואבה" בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בבית-המקדש השלישי ועד לקודש-הקודשים וכאמור, תיכף ומיד ממש.
(משיחת ליל א' דחג הסוכות ה'תשמ"ט. 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך א, עמ' 106 – בלתי מוגה)
במחיצת רבותנו נשיאנו
חג הסוכות במחיצת רבותינו נשיאינו
מנהיג אמיתי
פעם עשה הבעל-שם-טוב סוכה שהיתה מלאה שאלות הלכתיות, שגדולי מז'יבוז' נטו לפוסלה.
הבעל-שם-טוב התווכח עמם להכשירה, אך ללא הועיל. סמך הבעל שם טוב את ראשו על ידו, וירד פתק מן השמים: "סוכתו של רבי ישראל כשרה". הפתק נשא את חתימתו של מלאך מט"ט.
* * *
מסביר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
הבעל שם-טוב בנה לעצמו סוכה, שיש לפקפק בכשרותה, שכן הוא היה "ראשיכם" של כל העם, גם לכל אותם יהודים שהיו בדרגת "חוטב עציך ושואב מימיך", ולכן בנה סוכה שלא לפי מדרגתו האמיתית, כדי שגם אצלם יהיו השפעות וההמשכות של הסוכה בשלמות וכדי "להעלות" אף את סוכותיהם.
וזה הראה הבעל-שם-טוב ולימד לגדולי מז'יבוז': מנהיג אמיתי הוא מי שמוכן לוותר על הידור מצווה שלו אם הוא יודע שעל-ידי זה יעזור ליהודי אחר, ולו גם יהא מפשוטי העם!
(שיחת יום ב' דחג הסוכות תשכ"ז)
אדם מועד לעולם
בחייו של אדמו"ר הזקן היה בנו, אדמו"ר האמצעי, ממונה על חינוכם של האברכים. פעם סיפרו לאדמו"ר האמצעי שהאברכים ישנים בסוכה. הוכיח אותם הרבי על כך, באומרו: בשלמא ללמוד ב'מקיף' – דחק ונכנס; אבל לישון ב'מקיף'?! הרי אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן. וסיים: "מי שהוא 'פנימי' אינו עושה אלא דבר שהוא 'מחזיק בו'".
החסידים פירשו אז את כוונתו של הרבי, שמילא בעת הלימוד, הרי למרות כל החיות עדיין ניתן שהאדם יהיה בעל-הבית על עצמו; אבל בעת השינה, כשנשארת רק 'קיסטא דחיותא' (חיות מזערית), אי-אפשר לאדם להיות בעל-הבית על עצמו וכיצד יכול הוא להיות ללא שליטה עצמית במקום שבו מאירים אורות מקיפים.
ומני אז – יראו האברכים מן ה'מקיף'...
(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 295)
הסכך אינו אוהב כעס
פעם נכנס משרתו של הרבי מהר"ש אל הסוכה כשהוא שרוי בכעס. אמר לו הרבי: צריכים להתנהג בדרך ארץ לפני הסכך, הסכך אינו אוהב כעס.
(ספר השיחות תש"ד עמ' 12)
אילו ידעו...
כשהרבי הרש"ב היה ברוסטוב, היתה שם קבוצה של בעלי מוסר. בחג הסוכות נתן להם הרבי משקה כדי שיערכו התוועדות של שמחת בית-השואבה. לאחר מכן שאל אותם הרבי: איך היתה ההתוועדות? וענו, שבעת "התוועדותם" אמרו חרוזים, כמו: סכך, איך לאך, מיט דיר צוזאמען (= סכך, אני צוחק יחד אתך).
אמר על כך הרבי: אילו ידעו איך הסכך צוחק מהם, לא היו צוחקים כלל.
(ספר-השיחות תש"ד עמ' 23)
נוי סוכה
אצל הרבי הרש"ב היה נוי הסוכה – היושב בסוכה.
(ספר-השיחות תש"ד עמ' 12)
כשהיו שומעים...
בליובאוויטש היה החזן חסיד, ר' איסר שמו. בחג הסוכות היה בא להתוועדות חסידית והיה שר: והחסידים וה'עובדים' העומדים בעזרה, כשהיו שומעים ברכת לחיים יוצא מפי רבינו, היומברכים שהכל נהיה בדברו ושמחים בשמחת יום טוב...
(ספר-השיחות תש"ג עמ' 1)
הפעם הראשונה
פעם, בהושענא רבה, נכנס הרב המגיד ממזריטש לסוכתו, ואחריו נכנס תלמידו, אדמו"ר הזקן. אמר לו המגיד: נעול את הדלת, שאף אחד לא יכנס. אל תהיה בהתפעלות אלא בהתיישבות – הרבי (הבעל-שם-טוב) בא.
וזו היתה הפעם הראשונה שראה אדמו"ר הזקן את הבעל שם טוב בהקיץ.
(ספר השיחות תש"ה עמ' 52)
"אוי רבי!"
החסיד רבי פינחס רייזעס נהג לנסוע אל אדמו"ר הזקן לחודש תשרי. פעם חלה ולא היה יכול לנסוע. בשמיני-עצרת, בעת שישב רבי פינחס בסוכה, צעק לפתע: "אוי רבי"! והוא הסביר למסובים, שעכשיו הזכירו הרבי. לאחר מכן התברר, שאמנם באותה עת ממש ישב אדמו"ר הזקן בסוכתו, והזכיר את רבי פינחס ובירכו ברפואה שלימה.
(ספר-השיחות תש"ה עמ' 55)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד*
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש, חג הסוכות
ט"ו בתשרי
כדאי ונכון שיתחילו הבנות להדליק בפעם הראשונה ביום-טוב, שאז יברכו 'שהחיינו' גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר שבת ויום-טוב1.
אם אפשר, מדליקים את הנרות בסוכה2, ולפחות במקום שיראו אותו בעת הקידוש3.
מברכים: 'להדליק נר של שבת ושל יום טוב', ו'שהחיינו'.
מנחה. אומרים 'הודו' ו'פתח אליהו' – כבכל ערב-שבת-קודש4.
קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד", וממשיכים כבכל שבת5.
בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"5.
הסדר בתפילת ערבית: כגוונא, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב, בהזכרת שבת. ויכולו, ברכת מעין שבע, קדיש שלם. מזמור לדוד, חצי קדיש, ברכו. עלינו, קדיש יתום.
שמחת החג, וגם שמחת-בית-השואבה, מתחילות מליל ראשון של חג-הסוכות. נוהגים לשיר, למחוא כף ולרקוד [לא רק בחול-המועד, אלא] גם ביום-טוב (ואפילו אם חל בשבת)6.
ממצוות שמחת יום-טוב, לשתות בכל אחד מימי החג רביעית יין7. אך אפשר לצאת ידי חובה בשתיית הרביעית מכוס הקידוש (כשמכוונים לצאת בזה. ואפשר גם בלילה)8.
פעמים רבות דיבר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו על המבצע לבקר בבתי-כנסת (ולנסוע בחול-המועד לערי-השדה) כדי לשמח בשמחת בית השואבה ושמחת החג בכלל9. החל משנת תשמ"א היתה ההוראה לערוך שמחה זו בחול-המועד "ברחובה של עיר", וברוב עם הדרת מלך.
סדר הקידוש:
אומרים בלחש: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא", 'אתקינו' דשבת, ואחר-כך אומרים בקול: "אתקינו" (דיום-טוב) "יום השישי. ויכולו", "בורא פרי הגפן", "אשר בחר בנו", "לישב בסוכה", ו"שהחיינו"10.
קודם שהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מברך 'לישב בסוכה', היה מביט בסכך11.
מי שבירך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות – לא יברכנה עתה. ברכת 'שהחיינו' בקידוש שבסוכה, עולה גם על עשייתה ועל מצוות הישיבה בה12, ולכאורה יש לכוון על כך בשעת הברכה, הן המקדש והן השומעים. איש שבירך (בטעות) 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, אם הדליקן חוץ לסוכה, יכוון לצאת כעת, או יברך בעצמו שוב ברכה זו בקידוש.
ביום-טוב דחג-הסוכות טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח13.
המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא" (וכן ביום)14.
אף-על-פי שנשים פטורות מן הסוכה, בכל-זאת אינן נמנעות מלאכול בה ולברך 'לישב בסוכה'15.
בלילה הראשון של חג-הסוכות חייבים [האנשים] לאכול כזית פת בסוכה. ואפילו ירד גשם, מקדשים בסוכה ומברכים 'לישב בסוכה' ו'שהחיינו', אוכלים כזית וגומרים את הסעודה בבית16 (ובשעת ברכת 'המוציא' יש לכוון לגמור הסעודה בבית17). ואם פסק הגשם אחר-כך, יש לשוב לאכול בסוכה כזית פת (מבלי לברך שנית 'לישב בסוכה') ולברך ברכת-המזון בסוכה. אם כשיורד גשם נראה שהוא ייפסק אחרי שעה או שעתיים, צריך להמתין18.
מנהגנו שלא לצאת מהסוכה באמצע הסעודה גם כשיורד גשם, וגם במשך שאר ימי החג, במצב כזה נכנסים לסוכה, מקדשים ואוכלים בה ומברכים 'לישב בסוכה', ללא פקפוק, וגם מתוועדים19. וכן נהג הרבי.
מברכים 'לישב בסוכה' רק על לחם או מיני מזונות יותר מכביצה20 (כביצה: 54 סמ"ק). ומברכים תחילה 'המוציא' או 'מזונות' ואחר-כך, לפני שטועמים, מברכים 'לישב בסוכה'21.
המהדרים – גם מים אינם שותים מחוץ לסוכה6.
אין מנהגנו לישון בסוכה22.
בשולחן-ערוך רבינו הזקן23 נפסק, שהנכנס לסוכת חברו ל"שינה וטיול", מברך 'לישב בסוכה'. [והנכנסים לביקור קצר ומסתפקים אם זו קביעות, משתדלים לכבדם במיני מזונות יותר מכביצה].
אין מנשקים את הסוכה בכניסה או ביציאה6.
שחרית: שמונה-עשרה של יום-טוב, בהזכרת שבת. אחר חזרת הש"ץ אומרים הלל שלם. לכל הדעות מברכים תחילה וסוף, וגם ביחיד (וכן גם בימי חול-המועד ושמחת-תורה).
כופלים "הודו לה'" אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו... " והציבור24 עונה בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל... "; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמו בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרן... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמו בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמו בנחת): "הודו...".
בשבת אין מקיפין את הבימה6, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל"25.
אחר 'הלל' – קדיש תתקבל. שיר-של-יום, לדוד אורי, קדיש יתום.
קריאת התורה. 'אתה הראת'. בפתיחת הארון אין אומרים י"ג מידות ו"ריבונו-של-עולם", אלא כרגיל: "בריך שמיה... ישועה ורחמים". מוציאים שני ספרי-תורה, את הראשון מוליך הש"ץ, וקוראים בספר הראשון לשבעה עולים (ויקרא כב) "שור או כשב", מניחים ספר שני על הבימה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. קוראים למפטיר בספר השני (במדבר כט) "ובחמישה-עשר יום". הגבהה וגלילה. הפטרה דיום א' דסוכות (זכריה יד) "הנה יום בא לה'", ומזכירים בברכה אחרונה שבת ויום-טוב. יקום פורקן, מי שבירך, אשרי. הש"ץ נוטל את ספר-התורה השני ואומר 'יהללו'. חצי קדיש. מוסף של יום-טוב, בהזכרת שבת.
נשיאת כפיים: לאחר קריאת 'כוהנים'26, הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית27. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית28.
הכוהנים מפנים את פניהם לשמאלם, לימינם ולאמצע, בכל אחת מהמילים: 'יברכך', 'וישמרך', 'אליך', 'ויחונך', 'אליך', 'לך', 'שלום'29.
כשאומרים תיבת 'יברכך' – המתברך ראשו באמצע. ה' – מיסב ראשו לימינו. וישמרך – באמצע. יאר – לשמאלו. ה' – באמצע. פניו – לימינו. אליך – באמצע. ויחונך – לשמאלו. ישא – באמצע. ה' – לימינו. פניו – באמצע. אליך – לשמאלו. וישם – באמצע. לך – לימינו. שלום – באמצע30.
אין הקהל אומרים "ברוך הוא וברוך שמו" כשמזכירים הכוהנים את השם, ולא "כן יהי רצון" וכדומה31.
הש"ץ והכוהנים מנגנים בניגון המיוחד של ברכת כוהנים32. אין מנגנים בשם ה'.
כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם... " – בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "רבונו של עולם... הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" – "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" – "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיים הציבור "ותשמרני ותחנני ותרצני"33.
"אדיר במרום... " אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על הפנים31.
הכוהנים נשארים על הדוכן עד אחר סיום 'קדיש תתקבל', וכך נהגו אצל הרבי. במקום שיורדים הכוהנים לפני-כן, יש להימנע מלומר להם אז 'יישר-כוח'34.
קידוש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא היא סעודתא", "זכור", "על כן" – בלחש. ורק ["אתקינו" דיום-טוב], "אלה מועדי", וברכות "בורא פרי הגפן" ו"לישב בסוכה" אומרים בקול35.
בסיום הקידוש מברכים "לישב בסוכה". המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא"14.
מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. חצי קדיש. ואני תפילתי. מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של יום-טוב [ב'והשיאנו' – אומרים כנדפס בעבר "שבת36 (ומועדי) קדשך"]. אין אומרים 'צדקתך'.
יום ראשון,
ט"ז בתשרי, א' דחול-המועד**
מוצאי שבת ויום טוב.
ערבית: אתה חוננתנו. יעלה ויבוא.
אם שכח לאומרו – בכל תפילות חול-המועד: אם נזכר קודם שאמר ה' של סיום הברכה – חוזר ואומר כסדר. לאחר שאמר ה' – יסיים "למדני חוקיך", ויתחיל 'יעלה ויבוא'. נזכר אחר הברכה קודם מודים – אומרו שם, ובסיומו אינו אומר "ותחזינה" אלא ממשיך בברכת "מודים אנחנו לך". אם כבר התחיל 'מודים' – חוזר ל'רצה'. אם כבר סיים 'יהיו לרצון' השני שבסוף התפילה – חוזר לראש התפילה, ללא "ה' שפתי תפתח". אם נזכר רק בזמן התפילה הבאה – מתפלל שתיים, והשנייה לתשלומין37.
אין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש"38.
הבדלה בסוכה. מברכים ברכת "בורא מיני בשמים" וברכת "בורא מאורי האש". כשמבדיל על היין, מברך, אחר ברכת "המבדיל", "לישב בסוכה"39. "ויתן לך" אומרים בלחש40.
שמחת-בית-השואבה נעשית בשנים האחרונות בלילות חול-המועד בכל אתר ואתר בפרסום גדול וברחובה של עיר, בהשתתפות תזמורת וברוב עם41. כמו-כן נעשית שמחה וכו' לנשים בפני-עצמן.
המניחים את הלולב ומיניו במים, מצווה להחליף בחול-המועד מידי פעם את המים, כדי שיישאר הלולב לח והדור42.
מבצע תורה:
מכיוון שחול-המועד אסור במלאכה, וגם אין בו מצוות "חציו לכם" דיום-טוב, ו"לענגו" דשבת, לכן נשאר בו על כל אחד ואחד הציווי המלא של "חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" (מלבד זמני התפילה, ומלבד שמחת יום-טוב [ומבצעיו], כמובן). ולכן, מכיוון שהקביעות דשנה זו היא שכל ימי חול-המועד רצופים הם, הרי זו הוראה על תוקף החיוב של לימוד התורה ביתרון מיוחד בימים אלה43.
נטילת לולב:
אסור לאכול לפני נטילת לולב44. והבריאים אינם טועמים, וגם אינם שותים מאומה לפני-כן45.
משכימים ומקדימים לקיים מצוות לולב, ובפרט לפעם הראשונה6.
נטילת לולב בסוכה היא מצווה מן המובחר, ואפילו קודם התפילה מברכים בסוכה46. וגם אם יורדים גשמים, מצווה מן המובחר להמתין עד שייפסק הגשם כדי ליטלו בסוכה47.
כשנותנים את ארבעת המינים לאחר לברך, גם לאחר היום הראשון, נכון לומר בפירוש שהוא "במתנה על-מנת להחזיר", "והוא תועלת לנותן ולמקבל"48.
איטר יד נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל-כל-אדם, ואת האתרוג בשמאלו שהוא ימין-כל-אדם49.
שדרת הלולב צריכה להיות מול פני הנוטל50.
עומד כשפניו למזרח, נוטל את הלולב ביד ימין ומברך על הלולב, ומתחיל ברכת שהחיינו – כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו. בסיום הברכה – מחברים אותם6.
את הלולב ומיניו מחבר לשליש העליון של האתרוג, אשר אוחזו באלכסון קצת6.
הנענועים: לדרום וצפון – לקרן דרומית מזרחית, קרן צפונית מזרחית. למזרח – לאמצע המזרח. למעלה – בהבאה מורידים תחילה מעט "המשכה בעולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למטה – בהבאה מעלים תחילה מעט "העלאת העולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למערב [דרך ימין] – שתי פעמים הראשונות לקרן מערבית דרומית, בפעם השלישית – לאמצע מערב6. לכאורה הכיוון צ"ל למזרח ומערב העולם, ולא שה"מזרח" הוא תמיד לכיוון ירושלים כבתפילה51.
לכל צד – הולכה והובאה שלוש פעמים. בהבאה צריך להגיע עד החזה, "מקום שמכים באמירת 'אשמנו'"6.
גם ההולכה, כולל ההולכה הראשונה, מתחילה מן החזה52. אחר כל הולכה מנענעים (מכסכסים) את הלולב, ואחר-כך עושים את ההובאה53.
ראש הלולב יהיה למעלה בכל הנענועים25.
במשך כל הנענועים, האתרוג מכוסה ביד – חוץ מהנענוע האחרון, שאז מגלהו קצת6.
שחרית:
אין מניחים תפילין בכל ימי חול-המועד54.
באמירת הלל אוחזים את הלולב (ביד ימין), ולנענועים מצרפים אליו גם את האתרוג (ביד שמאל)6.
מנענעים את הלולב ומיניו ארבע פעמים בהלל: ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ב"אנא ה' הושיעה-נא", ובכופלו [בין שני הנענועים ב"אנא ה'" היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עושה הפסק כלשהו, כגון הנחת האתרוג, פיזור הרגליים, סידור הטלית על כתפיו וכדומה55], וב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" הראשון56 אשר בסוף ההלל. ואם בירך על הלולב בבית-הכנסת קודם הלל, אינו מנענע ב"אנא ה' הושיעה-נא" אלא פעם אחת25.
סדר הנענועים: "הודו" – לדרום (הכיוון המדוייק לכל הצדדים – כנ"ל בברכת הלולב), "לה'" – אינו מנענע (אבל מצרף אמירתו לאמירת מילת "הודו"), "כי" – לצפון, "טוב" – למזרח, "כי" – למעלה, "לעולם" – למטה, "חסדו" – למערב. "אנא" – לדרום ולצפון, "ה'" – אינו מנענע, "הושיעה" – למזרח ולמעלה, "נא" – למטה ולמערב57.
הושענות:
מוציאים ספר-תורה אחד, ועומד איתו ליד הבימה ומחזיקו58. בעת אמירת ההושענות נשאר ארון-הקודש פתוח59.
[כמדומה שנהוג להקיף בבית-הכנסת גם כשמתפללים ביחיד].
באמירת ההושענות היה הרבי מחזיק את ארבעת המינים בשתי ידיו, ומצמידם לחזהו60. לפני אמירת ה'הושענא' של היום אומרים ההושענא דיום השבת – 'למען אמיתך', אבל אין מקיפים אלא באמירת הושענא דיום זה ('אבן שתיה')6.
אומרים תיבת "הושענא" בראש כל ארבעת ה'אותיות' המקדימות (הושענא למענך אלוקינו, בוראנו...), וכן קודם כל 'אות' שבסדר אותו היום (הושענא למען אמיתך, הושענא למען בריתך... – כך נהג הרבי)59. באותיות שאומרן החזן בקול רם – שאז מקיפין בהן – אומרים זאת לפניהן ולאחריהן6.
מנהגנו שהש"ץ מתחיל לומר בקול רם מאות ס' או ע'. מדייקים לעשות היקף אחד שלם סביב הבימה, ומסיימים אותו באמירת אות ת'6.
ההקפות הן (נגד כיוון השעון) מזרח – צפון – מערב – דרום61 (מי שהתחיל ממקומו – ישלים סיבוב).
מי שאין לו ד' מינים – ייקח מאחר שסיים, ויקיף גם הוא. מי שאירע לו אבל (רח"ל) בחג, אינו מקיף, וכן אבל על אביו ואמו במשך כל י"ב חודש אינו מקיף. ויש לו לכבד בארבעת-המינים שלו אדם אחר שאין לו ד' מינים – שיקיף הוא62.
את הפסוקים "כי אמרתי..." (ודומיו, שבסוף כל הושענא) אומרים רק בהושענא-רבה6.
בשנים האחרונות הורה הרבי לנגן "הושיעה את עמך..." בניגון הידוע63.
את הפסוק "למען דעת..." שבסוף ההושענות, אומרים בקול רם כשמכניסים את ספר-התורה להיכל63.
קדיש תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.
קריאת התורה: מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת פינחס לארבעה עולים, כמנהג הרגיל בארה"ק64, לכולם – "וביום השני". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון, יהללו, חצי קדיש, מוסף.
בקורבנות בתפילת מוסף אומרים בארץ-הקודש "וביום השני", "ומנחתם" (כיוון שאין כאן 'ספיקא דיומא').
בכל ימי חול-המועד (כמו ביום-טוב), חייבים האנשים לשתות בכל יום רביעית יין, לקיים מצות שמחת-יום-טוב7.
בדבר ביקור בקברי צדיקים בחול-המועד – ניתן להתפלל שם על הצריכים לישועה, אף ש"הנפשות עולות למעלה ואינן מושגות"65.
מבצע לולב:
הרבי הנהיג, אשר בימי חג הסוכות יוצאים עם הד' מינים לרחוב וכיוצא בזה, מקומות שם נמצאים בני ובנות ישראל לזכותם במצווה זו6. גם במבצע לולב משתדלים שיטלוהו בסוכה. [וכן לכבדם במיני-מזונות, ולברך עמהם "לישב בסוכה"]66.
ידועה הנהגת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הד' מינים שהוא מברך עליהם הוא מוסרם כדי שהקהל יוכל לברך עליהם. "מסופר על אחד הרה"צ (כמדומה מפולין) שהתנהג כן בקביעות, וכששאלוהו והרי על-ידי המשמוש נוגעים בהעניין דהדר, ענה, שאין לך הדר מזה שכמה וכמה מבני-ישראל יקיימו בו מצווה נעלית זו"67.
במשך ימי חול-המועד, יש לנסוע מחוץ לעיר לעורר יהודים בענייני תורה ומצוות, כולל הפצת המעיינות, ולדאוג לכך שיהיו גם שם ארבע מינים כשרים, כולל הוספה במניין ההדסים, לפחות עוד ג' הדסים; ומה טוב – לצרף לנסיעה גם את ה'אשת חבר', וכמו כן את הילדים, לחנכם גם בענייני הפצת המעיינות68.
יום שני
י"ז בתשרי, ב' דחול-המועד
היום, וכן בימים הבאים, אין מברכים עוד 'שהחיינו' על הלולב (אלא מי שלא בירך עדיין על הלולב בשנה זו).
הושענות: "אום אני חומה".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. לכולם: "וביום השלישי".
במוסף – "וביום השלישי".
במשך ימי חול-המועד מחליפים ההדסים והערבות, כולם או חלק מהם, אבל אין לוקחים בכל יום ערבה חדשה וכו'6.
יום שלישי
ח"י בתשרי, ג' דחול-המועד
הושענות: "אדון המושיע".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. לכולם: "וביום הרביעי".
מוסף – "וביום הרביעי".
יום רביעי
י"ט בתשרי, ד' דחול-המועד
הושענות: "אדם ובהמה".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. לכולם: "וביום החמישי".
במוסף – "וביום החמישי".
יום חמישי
כ' בתשרי, ה' דחול-המועד
הושענות: "אדמה מארר".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. לכולם: "וביום השישי".
במוסף – "וביום השישי".
יום שישי
כ"א בתשרי, הושענא-רבה
יש להתוועד גם בלילה זה69. מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן ש"מועט מחזיק את המרובה"70. פעם אחת71 הורה בנוגע לפועל, לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקירבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך", עיי"ש.
נשארים ערים כל הלילה. כל אחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת72.
מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל72*.
זמן חצות הלילה באזור המרכז: 11.27.
אחר חצות אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו73.
באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים74.
לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה"יהי רצון" של הושענא-רבה ואת ה"יהי רצון" שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל"יהי רצון" של יום-טוב75.
מנהג ישן, שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו היתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה76.
אחרי גמר אמירת התהילים, ניעורים כל הלילה (עלות השחר באזור המרכז לדעה המקדימה: 3.44) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר77.
חשוב לדעת, שבכמה מקומות בשיחותיו מיום זה, נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר גם את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'78.
בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה, וגם חסידים נהגו כך79.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים80. לקטנים שבעריסה – יש נוהגין גם לחבוט עבורם].
קושרים אותן על-ידי עלים של לולב81.
גם מי שהיה ער כל הלילה ולא ישן חצי שעה – מברך בבוקר את כל ברכות השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) – מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך82, חוץ מ'הנותן לשכווי' למי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [עדיף לצאת לצרכיו תחילה, אבל גם אם לא יצא יברך 'אשר יצר'].
שחרית:
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות ב[משך] חול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים83, אבל אין זו הוראה לרבים.
בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד84.
לפני הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד6, כי בהושענא רבה צריך להרבות בכיסכוס עלי הלולב ובשמחה85.
הושענות:
מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל6, ועומדים עמם ליד הבימה. אומרים את ז' ההושענות (ולאחר גמר ההקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה) ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים86 בלבד87. גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'88. לאחר-מכן, אומרים "אני והו . . כהושעת . . אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות25.
[כמדומה שנוהגים לומר כל 'כותרת' שבין הפיוטים, בקול, הש"ץ ואח"כ הקהל]
יש לפסק כך: "ואוצרך – הטוב לנו – תפתח"89.
"קול מבשר ..." – אומר הש"ץ ג' פעמים, ואחר-כך הקהל ג' פעמים.
בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים מהיד, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש], מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה"יהי רצון"90.
גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה.
הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש; לעיתים הניחן על כסאו, לעתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו91.
אחר-כך מוציאים ספר תורה, וקוראים לארבעה עולים.לכולם: "ביום השביעי".
קרבן היום במוסף – "ביום השביעי".
בספר-המנהגים (משיחות תש"ח) איתא: "אין מנהגנו לאחל איש לחברו בהושענא-רבה "גמר חתימה טבא", "פתקא טבא" וכיוצא בזה" (אולי – כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד). אבל בשנים האחרונות הזכיר זאת הרבי ואף אמר זאת כאיחול פעמים רבות בהתוועדויות יום זה92, ולכן גם אנ"ש אומרים זאת.
[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב'93 לפני חצות היום – אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה'].
טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח94.
מנהג ישראל לאכול היום "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר)95.
בארץ-ישראל, מעבירים היום את הסדרה (פרשת השבוע – 'ברכה'), שנים מקרא ואחד תרגום, כולל ההפטרה.
בארץ-ישראל, נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון"6.
הדלקת הנרות: ברכת 'להדליק נר של שבת ושל יום-טוב' ו'שהחיינו'.
במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.
_____________
*) מקוצר היריעה נשמטו רוב ההערות, אך רוב ההוראות המעשיות הועברו מן ההערות אל גוף הלוח.
**) לבני חו"ל: ערבית דיו"ט, ותודיענו. הדלקת הנרות: לאחר צאת-הכוכבים, ומברכים "של-יום-טוב", ו"שהחיינו". סדר הקידוש בסוכה, הפעם: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן, לישב בסוכה. לפני תפילת שחרית, קורא כל אחד לעצמו את הפטרת היום ("ויקהלו" מלכים-א ח). בהוצאת ס"ת בשחרית אומרים י"ג מדות פ"א, רבש"ע וכו', מוציאים ב' ס"ת וקוראים לה' עולים 'שור או כשב', חצי קדיש כדאתמול, בספר הב' מפטיר כדאתמול, הפטרה "ויקהלו אל המלך שלמה", אשרי, יהללו, מוסף, "ובחמשה עשר", "ומנחתם" (ואין אומרים "וביום השבת" ו"ישמחו"), נשיאת-כפיים וכו'. מוצאי יו"ט: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא, הבדלה בסוכה (כנ"ל, בלי "בשמים" ו"מאורי האש", ואין אומרים "ויתן לך"). שחרית חוה"מ: הקריאה בתורה, וכן קרבנות היום במוסף – כנדפס בסידורים, חצי קדיש לאחרי 'רביעי'. העברת הסדרה 'ברכה' שנים מקרא ואחד תרגום – לכאורה (רק) בשבת שהיא ערב שמחת-תורה.
----------------
1) סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 481. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסא.
2) לוח כולל-חב"ד, ממטה-אפרים סי' תרכ"ה סל"ג. משנ"ב סי' תרל"ט ס"ק ח.
3) ראה ליקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 283, וש"נ.
4) לוח כולל-חב"ד, ער"ה.
5) ספר-המנהגים עמ' 26.
6) שם, מנהגי חג הסוכות.
7) שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ז. תו"א מגילת אסתר צט,ג (רביעית).
8) שיחות-קודש תשל"א ח"ב עמ' 87, תוד"ה ידי יין פסחים קח,ב. ועצ"ע, שהרי צריך גם "לקבוע סעודתו על היין" כמ"ש בשו"ע רבינו שם. וראה 'התקשרות' גיליון תקל"ט.
9) נסמנו ב'אוצר' עמ' שכו.
10) ע"פ ספר-המנהגים, עמ' 56 והגש"פ של הרבי.
11) 'אוצר' ס"ע רצט. וי"א שעשה זאת בסיום הברכה, לפני התיבות 'לישב בסוכה' ('התקשרות' גיליון תקל"ז עמ' 14).
12) שו"ע אדמוה"ז סי' תרמ"א ס"א. וראה שלחן המלך שם.
13) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ח, וכף החיים סי' תקפ"ג ס"ק ד.
14) כדין השו"ע (אדמוה"ז סי' תרמ"ג ס"ג-ד), כיוון שאין הם אומרים קידוש היום, ואף אינם שותים יין כשיעור קביעות סעודה.
15) שו"ע אדמוה"ז סי' תרמ ס"ב. 'אוצר' עמ' ש.
16) שו"ע אדמוה"ז סי' תרל"ט סי"ז-יח.
17) שו"ע אדמוה"ז סי' קעח ס"א.
18) עיין בנו"כ השו"ע סי' תרל"ט ס"ה.
19) 'אוצר' עמ' שב, עיי"ש.
20) שו"ע אדמוה"ז סי' תרל"ט סי"א.
21) שם סי' תרמ"ג ס"ד.
22) ליקוטי-שיחות חכ"ט עמ' 211, ובלה"ק 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רסח, וש"נ. 'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 325. וראה 'אוצר' עמ' שא (עיקר הטעם משום 'מצטער', ובפרט אם נפחת יחס הקדושה לסוכה עקב השינה).
23) סי' תרל"ט סט"ז.
24) ולא הש"ץ, כמ"ש בהגש"פ של הרבי וכן משמע ב'היום יום' ל' בתשרי, ודלא כנדפס בספר-המנהגים עמ' 41 ומשם ב'אוצר', בגיליונות 'התקשרות' בעבר וכו' – הרה"ח רי"ל שי' גרונר ור"י שי' מונדשיין, קובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתי"ט עמ' 73.
25) סידור אדמוה"ז.
26) הנהגת הרבי, כפר-חב"ד, גיליון 618, בשם קונטרס 'מלך ביופיו'. בגיליון תרי"ט (לוח חג השבועות) פורטו דיני ומנהגי נשיאת-כפיים.
27) ליקוטי-דיבורים ח"א עמ' 58. 'היום יום', טו בתשרי. 'ציצית הלכה למעשה' פי"ב סכ"ז-כח וש"נ.
28) כדעה הראשונה בשו"ע אדמוה"ז סי' קכח סל"ו.
29) שם סעיף נח.
30) 'היום יום' ז' בסיוון (ועיי"ש טו תשרי בסופו), 'רשימות' חוברת קיד עמ' 26.
31) ספר-המנהגים עמ' 42.
32) שנסדר ע"י ה'מקהלה' של חסידי אדמו"ר האמצעי, ספר הניגונים ניגון כז.
33) 'היום יום', ספר-המנהגים ו'רשימות' שם.
34) ולברכם רק בהושטת-יד. ראה משנה-ברורה סי' קכח ס"ק ס. הרבי היה מברך כל כוהן 'יישר-כוח, כוהן!', הכוהנים נוהגים לענות 'ברוכים תהיו!'.
35) ע"פ ספר-המנהגים עמ' 57 הערה 8. וראה הנסמן לעיל בקידוש הלילה.
36) כן נהוג ללא ספק. וכך מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר. והאמור בספר-המנהגים עמ' 64 סוף הערה 39, כנראה נפלה בו איזו טה"ד.
37) ע"פ לוח כולל-חב"ד. פרט נוסף בדין תפילת שחרית, ראה להלן.
38) לוח כולל-חב"ד. הטעם למניעתו כשיש יו"ט בימי החול הוא מפני שאין ששת הימים ראויים למלאכה (שו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג), וחוה"מ אינו נחשב "ימי המעשה" – ראה שע"ת סו"ס זה בשם הברכ"י, וליקוטי מהרי"ח ח"ג 'סדר מוצאי יו"ט' (דפוס ראשון לג ע"ב).
39) 'רשימות' חוברת ד' עמ' 11. וראה 'אוצר' עמ' שח ועמ' שכד.
40) היום יום בשבת חוה"מ פסח וסוכות. וחבל שנשמט מספר-המנהגים.
41) ראה 'אוצר' עמ' שכב-ג.
42) שו"ע סי' תרנ"ד.
43) ליקוטי-שיחות ח"ז עמ' 266.
44) שו"ע סי' תרנ"ב ס"ב.
45) ראה 'אוצר' עמ' רצג, ובעמ' צ לעניין תקיעות. [מפי השמועה, הוראת הרבי שמן הראוי לאכול 'מזונות' אחר נטילת הלולב, כדי שברכת 'לישב בסוכה' תעלה גם על הנטילה שלפניה (אף שגם היא נחשבת 'קביעות' בקל-וחומר משינה וטיול, ראה ליקוטי-שיחות כרך כב עמ' 125). וראה מש"כ ע"ז ב'פרדס חב"ד' גיליון 15 עמ' 207 וגיליון 16 עמ' 227.
46) סידור אדמוה"ז.
47) ליקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 125.
48) ע"פ ספר-המנהגים. ואכן הרבי אמר זאת גם בחול המועד.
49) שו"ע אדמוה"ז סי' תרנ"א סי"ד.
50) סידור אדמוה"ז. בספר-המנהגים צויין למג"א שם ס"ק ח, שזה כדעת רס"ג, שלטי-הגבורים והשל"ה שהובאו שם. וכ"כ במשנת-חסידים מסכת ימי מצווה וסוכה פ"ד מ"ו, דלא כתולעת-יעקב (ראה כף-החיים שם ס"ק טו).
51) ראה בס' 'ארבעת המינים השלם' עמ' תעד, שכן מנהג הנוהגים ע"פ האר"י בצפת ובטבריה.
52) 'אוצר' עמ' רצ.
53) ליקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1162. עוד נהג הרבי, שהיה מביאם אל מול החזה, ואח"כ בתנועה נוספת היה מביאם ומגיעם אל החזה ממש. בכל משך הנענועים עמד במקום אחד כשפניו למזרח. לא פנה לכיוון הנענועים אלא בהפניית הידיים וחלק הגוף העליון. בכל העננועים המינים זקופים ובגובה החזה, מלבד הנענועים למעלה ולמטה, שבהם המינים זקופים ורק הידיים מורמות לגובה הפנים או מושפלות למטה – 'אוצר' שם.
54) פסקי הסידור אות נה (וצ"ע מ"ט מביא את המניח תפילין בחוה"מ בהל' תפילין שבסידור, נדפס בשו"ע ח"א במהדורה החדשה עמ' תרי"ט). וראה שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סי' קפו.
55) 'אוצר' עמ' שיב.
56) בספר-המנהגים נסתפק בזה הרבי, אבל ע"פ הגהתו ללוח כולל-חב"ד מנענעים ב'הודו' הראשון – שם.
57) ע"פ המג"א סי' תרנ"א ס"ק ט, ומנהגי האריז"ל. ואגב, צ"ע איך מקיימים כראוי אמירה וענייה דש"ץ וקהל ב'הודו' וב'אנא', כשלמעשה כל אחד אומר ומנענע בקצב שלו.
58) בלוח כולל-חב"ד כתוב שאם לכולם יש לולבים, יניחו את ספר-התורה על הבימה. ולכאורה אי"ז כבוד לס"ת. וכמדומני שלמעשה אין נוהגין כן.
59) 'אוצר' עמ' שיד.
60) שם עמ' שטו. צ"ב אם תמיד החזיקו עבורו סידור, או שלפעמים אמר את ההושענות בע"פ.
61) מג"א סי' תר"ס.
62) רמ"א שם ס"ב, א"ר שם. ספר-המנהגים.
63) 'אוצר' עמ' שיז.
64) בקשר לקריאת התורה בחוהמ"ס בארה"ק, כתבנו כאן בעבר (ע"פ ההקלטה משיחת י"ז בתשרי תשמ"ט) כפי שהנהיגו מאז שיחה זו בהרבה קהילות אנ"ש בארה"ק, לקרוא לכל העולים כמנהג חו"ל, להוציא הרביעי שקורא רק בחובת היום. אולם לאחר שסו"ס נתפרסמה אשתקד (בקובץ 'פרדס חב"ד' גיליון 16, עמ' 26 ואילך) מלוא חליפת המכתבים שבין הרה"ג הרה"ח ר' ברוך נאה ז"ל, עורך 'לוח כולל-חב"ד', לבין הרבי בנדון, נתברר שהגר"ב, לאחר שנודע לו על השיחה והנהגת אנ"ש, פנה לרבי בכ"ב בתמוז תש"נ וביקש אישור מהרבי לשנות את המנהג בלוח תנש"א כפי ששינו את ההנהגה בכפר-חב"ד (עמ' 27) ע"פ השיחה האמורה, אך הרבי כתב לו בר"ח מנ"א תש"נ (עמ' 28): "הנ"ל משנה ראשונה, אח"כ היו ידיעות שונות מ(מבקרי) אה"ק, ולכן קודם שיפסוק דין ויפרסם, כדאי שיברר ככל הדרוש ויפרסם בצירוף מ"מ וכיו"ב". בתשובה, כתב הגר"ב לרבי את אריכות הבירור במנהג חו"ל ע"פ הגאונים והראשונים, ולסיום, לעניין המנהג בארה"ק, הביא שם מס' 'בית יעקב' למוהר"י בי רב ואת דברי הצמח צדק, וביקש אישור להדפיס בלוח את המנהג החדש. אך הרבי השיב ע"ז ביום ז' אלול תש"נ (עמ' 33): "לא ישנה ממה שנדפס כבר". מכל זה ברור שיש לחזור למנהג הרגיל בארה"ק, ועפ"ז תוקן כאן בפנים.
65) ראה חוה"מ כהלכתו בסוף ההוספות, להיתר. וכ"כ ב'דרכי חיים ושלום' אות תשפ"ג. אף שבזוהר ח"ב קמב,א ובשער רוה"ק הקדמה לח דף מב,א איתא שאז נפשותיהם עולות למעלה ואינן מושגות (וזה נזכר בהוראת הרבי שבס' 'ימי בראשית' עמ' 131, ובס' 'ימי מלך' ח"ג עמ' 1130). ובס' 'אבן השוהם', שו"ע מכתבי האריז"ל, חלק קברי צדיקים פ"א, 'פיתוחי חותם' אות לז, ביאר שאעפ"כ יש מעלה בתפילה מפני קדושת המקום, שלכן כ' ב'שער הגלגולים' דף מט,א שהאריז"ל הלך בחוהמ"פ למערת רבי ינאי. וראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק פג הערות ג,ה.
66) ממכתב המזכירות. אף שגם בלא אכילה אין חשש בברכת 'לישב בסוכה', מפני עצם הביקור בסוכת חבירו (כנסמן לעיל הערה 23) ובפרט שנטילת הלולב עושה קביעות (כנ"ל בליקוטי-שיחות שבהערה 45) – אולי הכוונה להרגילם שמברכים זאת כשאוכלים מזונות או פת, כי למעשה קשה לדאוג שיאכלו שם "כביצה ועוד".
67) אג"ק חט"ז עמ' לח. וראה 'אוצר' עמ' רצו ואילך.
68) 'התוועדויות' תשנ"ב ח"א עמ' 76, שיחות קודש תשנ"ב ח"א עמ' 97.
69) ראה גם שיחת שמחת בית-השואבה תשי"ח, תורת-מנחם חכ"א עמ' 83.
70) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד.
71) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 325.
72) מלשון ספר-המנהגים עמ' 20 משמע, שבליל הושענא-רבה אין ההגבלה דמקרא בלילה, כמו בעשי"ת. והאמור שם "והו"ר – גופא – לאחרי חצות" כוונתו שאמירת תהילים של יום זה (שהיא הנושא הנדון בקטע זה) מתחילה רק לאחרי חצות. ועצ"ע.
72*) התוועדויות תשד"מ ח"א עמ' 294.
73) ראה התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 418. לאידך, י"א שפעם אירע שמיהרו מאוד, ואז הרבי המשיך וסיים בחדרו].
74) לדברי הרה"ח רי"ל שי' גרונר ('הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתמה ס"ע 76), הרבי אמר קדיש אחרי כל ספר וספר בליל הו"ר, הן בשנת תשכ"ה והן בשנת תשמ"ט (דלא כסברת ה'אוצר' עמ' שלב). רק בשנת תשי"א לא אמר כלל (ימי בראשית עמ' 269).
75) בספר-המנהגים, מסה"ש תש"ח עמ' 171, ההוראה היא לומר אחר כל ספר את היהי-רצון של הו"ר והיהי-רצון שלאחר צאת הלבנה, אבל לא את היהי-רצון של יו"ט. אבל בהתוועדות ליל הו"ר תש"נ (התוועדויות ח"א עמ' 193 הערה 33, מהקלטה) מדובר על היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים, שבו אומרים "כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו" – "כולל גם (ואדרבה – במיוחד) בהושענא רבה".
76) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רעו, מהתוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 346. וראה 'אוצר' עמ' שלג. כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ג, ובסידורו סוף סדר נט"י לסעודה.
77) 'תקנות' כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לתלמידי ישיבות תומכי תמימים, 'אוצר' עמ' שלד. ולפלא שלרוב אין נזהרין בזה.
78) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ו ח"א עמ' 408, תשמ"ח ח"א ס"ע 291, ועוד.
79) 'אוצר' עמ' שלג, אדמו"ר מהורש"ב – משיחות תש"ח הנ"ל. ושם, שהטבילה שייכת להו"ר (אולי – ע"ד ליל שבועות. וראה גם 'אוצר' ניסן-סיון ריש עמ' רטו בקשר לליל שש"פ) ולא לתפילת שחרית.
80) שם עמ' שלד-ו.
81) שם עמ' שלד.
82) ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש. לעניין הנהוג בכלל וגם ע"י הרבי שלא להפסיק מהלימוד אף לאחר שעלה השחר בוודאות, דלא כאמור בלוח כולל-חב"ד, ראה בלוח חג השבועות (גיליון תרי"ט הערה 24, וש"נ). שם נתבארו וצויינו כו"כ פרטים בעניין ברכות השחר למי שניעור בלילה בכלל.
83) סה"ש תש"ד עמ' 14.
84) 'אוצר' ס"ע שלו.
85) ליקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1368.
86) הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שלח.
87) ללא ה'הושענות' – שער הכולל פמ"ח ס"ט, ממשמעות האמור בסידור רבינו שלוקחים את הערבות רק לאחר סיום אמירת ה'הושענות'.
88) 'אוצר' עמ' שלט.
89) סה"מ תרפ"ז ס"ע כא, ליקוטי דיבורים ח"א דף נט,א.
90) ע"פ סידור אדמוה"ז ו'אוצר' עמ' שלט-שמ (ולא כמש"כ שהרבי עמד על הבימה).
91) 'אוצר' עמ' שמ.
92) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 309, 'התוועדויות' תנש"א ח"א עמ' 163 (המקור האחרון – כאיחול).
93) ערוך-השולחן תרס"ד סי"ג (ויש לברר מנהגנו בזה).
94) נסמן בלוח ר"ה ועיו"כ.
95) נזכר בהערת הרבי בספר-המנהגים ס"ע 58 (וכיוון שאינו מנהג חב"ד, אף שנוהגין בו גם אצלנו, לא נזכר בספר-המנהגים במקומו, משא"כ בעיו"כ שנזכר במאמר אדמוה"ז כמובא שם – יש לו גם עניין חב"די עצמאי). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
