אברהם היה תושב שווייץ, שקיים את הוראת חכמים "הווי גולה למקום לתורה", והרחיק עד מיר שבליטא כדי ללמוד בה תורה. אברהם ראה ברכה בתלמודו והתעלה במעלות התורה.
קרב ובא היום שבו עמד אברהם לסיים את לימודיו בישיבה הגדולה במיר ולשוב לבית הוריו. קודם לכן ביקש לממש משאלה ישנה שלו – לראות את דמותו של רבי ישראל מראדין, ה'חפץ חיים', לשאול בעצתו בכמה עניינים שהטרידוהו, ואולי אף לזכות בברכתו.
אברהם עלה לרכבת שנסעה לכיוון ראדין. בשעת לילה מאוחרת עצרה הרכבת בתחנת בסטון, הסמוכה לראדין. הימים היו ימי חורף. שלג כבד כיסה את הארץ. מכיוון שהיה בדרכו לביתו, נשא עמו אברהם מזוודה גדולה וצרור נוסף. יהודי נשוא-פנים, שעמד אף הוא לרדת באותה תחנה, הציע לו עזרה בנשיאת הצרור. אברהם הודה לאיש על טוב ליבו ושמח לקבל את עזרתו.
ברדתם מהרכבת הגיח מן העלטה עגלון והציע לקחתם במזחלת השלג שלו עד ראדין. לאחר שסיכמו עם האיש על המחיר, עלו אברהם והנוסע הנוסף על המזחלת ויצאו לדרך. שלושה-עשר קילומטרים הפרידו בין בסטון לראדין. כל הדרך רעד אברהם מקור ושיניו נקשו זו לזו. "הכול שווה, כדי לחזות בפני ה'חפץ חיים'", חשב בליבו.
לפתע פנה אליו הנוסע שלצדו והתעניין בשמו, מהיכן הוא ומה מטרת נסיעתו. אברהם הציג את עצמו בשמו, סיפר על ארץ מגוריו, על מקום לימודיו, וכי הוא נוסע לראדין כדי לפגוש את ה'חפץ חיים' בטרם ישוב לביתו. "אכן, מטרה חשובה ונעלה!", הגיב הנוסע.
כעבור רגע הוסיף האיש: "כשנגיע לראדין, תהיה השעה שלוש בלילה. העיר כולה תהיה שקועה בתרדמה עמוקה וקלושים הסיכויים שתצליח למצוא אכסניה שדלתה פתוחה. הנך מוזמן אפוא לעשות את שארית הלילה בביתי, שם תוכל לנוח, ובבוקר תפנה לענייניך".
אברהם הודה בחום רב למיטיבו, שרק עתה עלה בדעתו לשאול לזהותו. "צבי לוינזון", ענה האיש.
"הגאון הרב צבי לוינזון?!", הגיב אברהם במבוכה. "יסלח לי כבודו על כי הטרחתיו בנשיאת חפציי, פשוט לא ידעתי...".
רבי צבי, שהיה ראש ישיבת ראדין וחתנו הגדול של ה'חפץ חיים', חייך אל אברהם בחביבות והניף יד בביטול. "כל יהודי מחוייב במצוות 'עזוב תעזוב עמו'", הפטיר.
בהגיעם לביתו של רבי צבי התעקש אברהם לשאת בעצמו את המזוודה והצרור גם יחד. גופו היה על סף קיפאון וכל-כולו היה מותש מן הנסיעה הארוכה. הוא מיהר לעלות על מיטה שהוצעה לו ולהתכסות בשמיכה חמה.
לפתע נזכר כי טרם התפלל תפילת ערבית. מלחמה פנימית קשה התחוללה בו. הוא ידע שעליו לקום מיד ולהתפלל, אבל הגוף זעק למנוחה. אנוח עשר דקות ואז אקום ואתפלל, חשב אברהם, שהתקשה להיאבק בשמורות עיניו הנעצמות.
כשפקח אברהם את עיניו חדרו קרני שמש מבעד לחלון. המחשבה על הזכות העומדת ליפול בחלקו – לפגוש את ה'חפץ חיים' – מילאה אותו מרץ והשכיחה ממנו כליל את עניין התפילה שהחסיר. בצעדים נמרצים יצא לתפילת שחרית בישיבה הסמוכה. לאחר מכן שב לבית מארחיו, שם הוגשה לו ארוחת בוקר.
בתוך כך הוציא אברהם מכיסו דף נייר שעליו רשם את השאלות שביקש לשאול את ה'חפץ חיים'. הוא שב ושינן אותן לעצמו כדי שלא ישכח אף אחת מהן. לאחר שסיים את ארוחתו פנה לעבר ביתו של ה'חפץ חיים'. הוא נאלץ לבוסס בשלג הגבוה, אך ליבו הנרגש לא היה נתון לזוטות שכאלה.
ה'חפץ חיים' קיבלו במאור פנים ולאחר החלפת אי-אלו מילות שלום ונימוסין, פתח ואמר: "זכורני, כי לפני עשרות שנים, בימי השפע והשבע ששררו בימי שלטון הצאר, אנשים זלזלו בפרוטת נחושת. אדם שהלך ברחוב וראה פרוטת נחושת על הארץ אפילו לא טרח להרימה. ואולם בימינו אלה, ימי רעב ומחסור, אין איש מזלזל אפילו בפרוטת נחושת. פרוטה לפרוטה מצטרפת לסכום שבו אפשר לקנות כיכר לחם! כיום, כאשר אדם נתקל בפרוטת נחושת על הארץ, הוא גוחן ומרימה"...
אברהם הביט בפניו המאירות של ה'חפץ חיים' וניסה להבין מה גורם לו לשתפו בזיכרונות העבר.
ה'חפץ חיים' הביט באברהם כסבא טוב ואז המשיך ואמר: "בעבר היו צדיקים וגאונים לרוב. זוכר אני עדיין את הדור שהיה ספוג תורה ותפילה, עשיר במצוות ובמעשים טובים. במצב כזה של עושר רוחני, ייתכן שהיה אפשר לקבל בסלחנות מקרה שיהודי נרדם באפיסת כוח על תלמודו ואגב כך החסיר תפילת ערבית. אבל עתה, בדור יתום ועני כשלָנו – אפילו על תפילת ערבית יחידה, שהוחמצה מסיבות כאלה ואחרות, קשה מאוד לוותר"...
פיו של אברהם נפער בתדהמה לנוכח מה שראה כגילוי מופלא של רוח-הקודש. נרעש ונסער נפרד אברהם מה'חפץ חיים' בהרכנת ראש כנועה, ובלי לשאול אף אחת מהשאלות שהכין. דיי היה לו במה שכבר ראה ושמע. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
