חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:35 זריחה: 6:30 כ"ג באלול התשע"ט, 23/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

חתונה בבית-מרפא
מעשה שהיה


מאת: זלמן רודרמן
מדורים נוספים
שיחת השבוע 1038 - כל המדורים ברצף
הגויים מכבדים יהודים גאים
חדש על המדף
עשר ברכות, עשרה מאמרות
דיבוק חברים
מיהו סומא
חתונה בבית-מרפא
מאבק הנפשות
ייפרע מעשיו
רוני, טוני ואלווין מצילים נפשות
נענוע בתפילה

נולדתי בתל-אביב, לאב שלחם בפלמ"ח, נמנה עם ותיקי מפא"י, ושמר על 'מרחק בטוח' מהמסורת. נאמן לחינוך שקיבלתי בבית הוריי, הלכתי גם אני באותה דרך. בצעירותי אף נמניתי עם חברי מפלגת השמאל הקיצונית ביותר. בגיל שמונה-עשרה החלפתי את שמי מיהודה – שם שנשמע לי 'יהודי' מדי – לטוני.

בהיותי כבן עשרים וארבע (זה היה בראשית שנת תשמ"ב) לקתה אימי בשיתוק חמור ברגליה ואושפזה בבית המרפא הסיעודי 'בית רבקה' שבפתח-תקווה. כל הניסיונות לרפאה עלו בתוהו. סִבלהּ של אימי, שאיבדה באחת את יכולת התנועה החופשית, לא נתן לי מנוח.

היה לי חבר טוב, יצחק שמו, שבאותם ימים החל לגלות עניין גובר והולך ביהדותו. יום אחד סיפר לי על "רב גדול" המתגורר בבני-ברק, והציע לי להצטרף אליו באחת מנסיעותיו אל הרב. העניין נשמע לי זר ומוזר, אך כשהפציר בי שוב ושוב נעניתי לו. כך מצאתי את עצמי בביתו של רבי שלמה-בנימין, האדמו"ר המנוח מאשלג.

האדמו"ר התעניין בי ובמצבי המשפחתי. סיפרתי לו על הצרה שפקדה את אימי. הדרך שבה הקשיב לדבריי, נתנה לי תחושה כי הם אכן נוגעים לליבו. לבסוף הביט בי ואמר: "עליך לעזוב את בית הוריך, לשכור לך דירה, ולפתוח בחיים עצמאיים".

לא הבנתי מה הקשר בין עצתו, שנשמעה יותר כהוראה, ובין השיתוק ברגליה של אימי. "ומה על אימי?", שאלתי. "לכך עוד נגיע", סתם ולא פירש.

היה משהו בטון דבריו של האדמו"ר –  שילוב של אמינות עם עוצמה – שגרם לי להישמע להם, אף שהייתי רחוק מאוד מעולמם של יהודים שומרי תורה ומצוות. כעבור זמן-מה עברתי לגור בדירה ששכנה לא-הרחק מבית הוריי, שכעת התגורר בו אבי בלבד.

בשבועות שלאחר מכן הצטרפתי פעם אחר פעם לחברי, בנסיעותיו לבני-ברק. האדמו"ר עטף אותי בחום ונהג בי כבבן-משפחה. יחסו אליי חולל מהפך מוחלט בהשקפותיי על שומרי מצוות בכלל ועל 'חרדים' במיוחד. מצאתי לפניי יהודי שהיה מוכן להקשיב לי ולהעניק מעצמו, ללא כל תמורה.

בהדרגה התחלתי לחמם את יחסי למסורת. בשלבים הראשונים אני זוכר את עצמי יושב בליל שבת בביתי, לבדי, מקדש על יין, סועד סעודת שבת ושר את מעט השירים היהודיים שהכרתי. לאחר מספר שבועות אמר לי האדמו"ר: "חזור להיקרא יהודה והתחל לחבוש כיפה".

האמת היא שעוד קודם-לכן שקלתי לעשות זאת, אך הפחד מתגובת בני המשפחה והחברים עצר בעדי. במיוחד חששתי מתגובת אבי, שהתקשה לעכל את השינוי שהתחולל בי. אך כאשר האדמו"ר אמר לי לעשות זאת, הרגשתי לפתע שיש בי הכוח לחצות את מחסום הבושה.

כעבור פרק-זמן נוסף, שבמהלכו התקדמתי עוד בשמירת מצוות, אמר לי האדמו"ר: "עליך להקים בית בישראל". התחלתי להתעניין בהצעות שידוכים, עד שחשתי כי מצאתי את בת-הזוג שנקבעה לי משמים.

התחלנו להתארגן לקראת חתונה. בשלב מסויים עלתה השאלה אם אימי, שהייתה מרותקת למיטתה, תוכל לבוא לחופה. דווקא כלתי סירבה להשלים עם המצב. "לא תיתכן חופה בלי ההורים!", טענה בלהט. אך איך מבצעים זאת הלכה-למעשה?

באנו לבית האדמו"ר להזמינו לחתונה, ולבקש ממנו להיות מסדר החופה והקידושין. "היכן תתקיים החופה?", שאל. "באולם", אמרתי בפשטות ונקבתי בשמו ובכתובתו. הוא שקע בהרהורים. "לא!", פסק לבסוף, "החופה תתקיים ב'בית רבקה', כדי שגם אימך תוכל להשתתף בה". חכמתו והאכפתיות שהקרין שבו והפעימו אותי.

חופתנו נערכה בראש-חודש מרחשוון תשמ"ג, על מדשאת 'בית רבקה'. אל האדמו"ר נלוותה קבוצה של חסידים, והמחזה כולו נראה תלוש מן המציאות. חתן וכלה עומדים תחת חופה, מוקפים בני משפחה ובאדמו"ר וחסידיו, שבלטו מאוד בנוף, בחצר בית-מרפא סיעודי.

קשה יהיה לתאר במילים את השמחה שאפפה את אבי ובמיוחד את אימי באותם רגעים, ואת ההתרגשות שהייתה מנת חלקם של כל אנשי הצוות ושל מקצת המאושפזים, שיצאו החוצה להשתתף בחופה הבלתי-שגרתית. מיותר לציין כי מעולם לא התקיים במקום אירוע דומה.

לאחר החופה פנה האדמו"ר לאימי. דמעות ניגרו מעיניה כשהודתה לו ואמרה כי אלו היו הרגעים המאושרים ביותר בחייה. בתגובה בירך אותה האדמו"ר כי עוד תזכה לקום ולצעוד על רגליה.

ברכתו זו באה בדיוק בימים שבהם הרופאים אמרו נואש מרגליה של אימי, וכבר התכוונו להעבירה למקום המיועד לחולים שמחלותיהם חשוכות-מרפא.

ואז אירע הנס: בבדיקת הרופא, אשר היה אמור לכתוב דוח מסכם, בטרם תועבר אימי למקום אחר, הבחין לפתע בתגובות של רפלקסים ברגליה. התדהמה הייתה רבה והוא המליץ לפתוח בתהליך של שיקום.

כמחצית השנה לאחר נישואיי עם רעייתי, יצאה אימי לביתה, צועדת על שתי רגליה, בכוחות עצמה. רגליה תפקדו כהלכה עד יום מותה, כעבור חמש-עשרה שנים.

אני ורעייתי הקמנו משפחה חסידית, ובחסדי ה' זכינו לדור שני ושלישי של צאצאים ההולכים בדרך התורה.

(תודתנו לשולח הסיפור וגיבורו, ר' יהודה להב מתל-אביב

– לע"נ האדמו"ר רבי שלמה-בנימין אשלג, שנסתלק בז' בכסלו תשד"מ)


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)