עם כל חשיבותו של הדיון במלחמת יום-הכיפורים, לא ייתכן שהיא תעמיד בצל את היום הקדוש ואת הדיון הערכי-רוחני שיום מיוחד זה אמור לעורר

בשלושים השנים האחרונות קבעה התקשורת כי בימים הסמוכים ליום-הכיפורים עוסקים במלחמה שפרצה ביום הקדוש; מעלים זיכרונות, מביאים גילויים חדשים ומקיימים דיונים על המלחמה והשפעותיה. עד היום נמנענו מן העיסוק הזה. עם כל חשיבותו של הדיון באותה מלחמה, לא ייתכן שהיא תעמיד בצל את היום הקדוש ואת הדיון הערכי-רוחני שיום מיוחד זה אמור לעורר.

ובאמת, עד כמה חשוב הדיון הזה לחיינו כיום? מה התועלת שאנו מפיקים מהנבירה החוזרת ונשנית ב'קונצפצייה', בשאננות, בתוהו-ובוהו, במפולת שהתחוללה אז? הוקמה ועדת חקירה, הוסקו המסקנות, והגורמים המופקדים על הביטחון אמורים להפיק את הלקחים. מה ההצדקה להוסיף ולדוש בזה שנה אחר שנה?

הלקחים האמיתיים

מעניין שדווקא הלקחים החשובים באמת אינם זוכים לדיון רציני. למשל, ערכם של הסכמים במזרח-התיכון. חיל-האוויר שלנו ספג את המכה הקשה והכואבת בחזית המצרית רק מפני ששלוש שנים קודם-לכן הנחנו למצרים להפר את הסכם הפסקת-האש ולקדם את סוללות הטילים שלה. העדפנו שקט רגעי, אבל ההתעלמות מהפרת ההסכם גבתה מאיתנו מחיר נורא כשפרצה המלחמה.

לו היינו מיישמים את הלקח הזה לא היינו אמורים לעבור בשתיקה על הפרת כל ההסכמים שעליהם חתמה הרשות הפלסטינית. בחרנו להעלים עין מהברחת הנשק וחומרי החבלה ומבניין תשתיות הטרור בשנות אוסלו העליזות, ועל כך שילמו בחייהם יותר מאלף יהודים.

עוד לקח: עד כמה אסור להפקיר את הביטחון לטובת שיקולים מדיניים. לו היו מחליטים לגייס את המילואים כאשר כבר היה ברור שצפויה מתקפה, הייתה תמונת המלחמה יכולה להיות שונה לגמרי. אבל הממשלה העדיפה להיראות בעיני העולם כבשה תמה ונמנעה מגיוס המילואים עד שתתחיל התקיפה, כדי שהכול יראו כי לא אנחנו פתחנו במלחמה. צדקנות שמאוד הועילה לנו.

ועוד לקח: ההחלטה להסתכן ולספוג מתקפת-פתע נבעה מתחושה שאנחנו חזקים, "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון". וכי לא אותה 'קונצפצייה' שחצנית היא העומדת ביסוד הנכונות לוותר על הגולן ועל בקעת הירדן ולאפשר את הקמתה של מדינת טרור עויינת בלב-ליבה של הארץ? אולי מוטב להיות פחות 'חזקים' ויותר דאגנים, ולא להניח שקיומנו במזרח-התיכון מובטח לנצח?

מכיוון שאין עוסקים בלקחים האמיתיים הללו, נהפך הדיון במלחמת יום-הכיפורים למעין הלקאה עצמית כמעט מזוכיסטית. כל-שכן שהנטייה היא לצייר את המלחמה כתבוסה מוחלטת וכמפלה גמורה. ולא היא, אמנם ספגנו מכה קשה וכואבת ביותר, אבל בהתחשב בנתוני-הפתיחה זכינו אז לניצחון ניסי כביר, שאף עולה על הניצחון במלחמת ששת הימים. עלינו להודות ולהלל לקב"ה שהפך למעננו את הקערה על פיה וסייע להדוף מתקפת-פתע קשה כל-כך ולהפוך תבוסה לניצחון גדול.

לא רק "אחת בשנה"

מוטב אפוא להקדיש את הימים האלה של עשרת ימי תשובה וערב היום הקדוש לדיון במשמעות היותנו יהודים. יום-הכיפורים מצליח לאחד באורח מופלא את כל חלקי העם-ישראל. בבת-אחת נחשפת הנקודה היהודית המשותפת לכולנו, הנקודה שמעבר לכל ויכוח ומחלוקת.

פתאום מתברר כי כולנו יהודים, וכולנו מרגישים קשר בל-יינתק אל ה' ותורתו. יום-הכיפורים צריך לשמש מנוף להחדרת אותה תחושה יהודית לתוך חיי היום-יום, כדי שנחוש יהודים כל השנה ולא רק "אחת בשנה".

חתימה וגמר חתימה טובה לכל בית-ישראל!