חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:35 זריחה: 6:30 כ"ג באלול התשע"ט, 23/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1043 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויגש, ח' בטבת ה'תשס"ז (29/12/06)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1043 - כל המדורים ברצף
לא מחשבותיי מחשבותיכם
יש חדש
הצוואר הוא העיקר
עבודת הבירורים
למה להעניש
תרופה יקרה
טובה תחת רעה
זיכוך בשלמות
זוכרים את הנצר האחרון
מהלכות עשרה בטבת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1043, ערב שבת פרשת ויגש, ח' בטבת תשס"ז (29.12.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא מחשבותיי מחשבותיכם

מדוע קיים הסבל, ואיך אפשר להסביר אירועים כואבים ומצערים שפוקדים אותנו? התשובה היא שאין תשובה, כי אין אנו יכולים להבין את דרכי האלוקים

שאלת הסבל המצוי בעולמנו מעסיקה את בני-האדם משחר ההיסטוריה. הזוג האנושי הראשון שנברא בעולם, אדם וחווה, היו ההורים השכולים הראשונים: הם איבדו את הבל, בנם, שנהרג על-ידי אחיו, קין. מדוע קיים הסבל, ואיך אפשר להסביר אירועים כואבים ומצערים שפוקדים אותנו?

גישתה הבסיסית של היהדות בשאלת הסבל היא, שאין אנו יכולים להבין את דרכי האלוקים. מאמינים אנו באמונה שלמה כי הקב"ה מנהיג את העולם, וכי הוא תכלית הטוב והחסד. לכן עלינו לברך על הרעה כשם שאנו מברכים על הטובה. כשיהודים קורעים קריעה על קרוב-משפחה שנפטר, הם מברכים "דיין האמת", ומצדיקים עליהם דין שמים: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

קטע של תמונה

אבל המוח האנושי רוצה בכל-זאת להבין. גם כשהאמונה איתנה, ואין חס-ושלום ערעור על גזֵרת הבורא, מבקש השכל להבין את פשר הסבל הפוקד אותנו. במקורותינו מופיעות כמה וכמה תשובות לשאלה זו, אבל יותר משיש בהן תשובות של ממש, ההסברים הללו ממחישים את אי-יכולתנו להבין את דרכי הבורא.

יש סיפור ידוע מהבעש"ט, על אישה עקרה שבאה אליו שוב ושוב וביקשה לזכות בפרי-בטן. לבסוף נתן לה הבעש"ט ברכה, והיא אכן ילדה בן, אולם בהיותו בגיל שנתיים נפטר הילד. באה האישה בזעקה אל הבעש"ט. סיפר לה הצדיק סיפור על בן למשפחת מלוכה שחיפש את האמת, והגיע למסקנה כי היהדות היא דת-האמת. עזב אותו צעיר את מנעמי בית-המלוכה, החליף את זהותו וחי כל ימיו כיהודי פשוט. בבואו לעולם האמת נקבע, שהוא ראוי לדרגה גבוהה מאוד בגן-העדן, אך כדי להגיע אליה, עליו לרדת שנית לעולם הזה ולהיוולד כיהודי. "הנשמה הגדולה הזאת", אמר הבעש"ט לאישה, "ירדה לעולם בתוך התינוק שנולד לך. היא השלימה את תכלית ירידתה לעולם הזה, ועכשיו היא נמצאת במדור עליון ביותר בעולם הנשמות".

הסיפור הזה, וכמוהו הסברים נוספים המבוססים על העיקרון הזה, מבטאים בעיקר את חוסר יכולתנו לשפוט את המציאות על-פי החלקים הגלויים לעינינו. אנו רואים קטע קטן ביותר של התמונה. איננו יודעים מאַיִן באנו ולאן אנו הולכים. אין לנו שום מושג מה משמעותם של שבעים-שמונים שנות חיינו בעולם הזה, בתוך הטווח הנצחי של חיי הנשמות. לכן איננו יכולים להבין דבר.

זעקה מתוך אמונה

הרבי מליובאוויטש נותן משל הממחיש את העובדה שהעדר רקע מתאים לתמונת מציאות כלשהי יכול לעוות את שיפוטו של האדם מן הקצה אל הקצה. דַמוּ לכם אדם נטול כל מושג ברפואה הנקלע לחדר-ניתוח. התמונה שהוא רואה מזעזעת ומחרידה: עומדים אנשים רעולי-פנים, סכינים בידיהם, והם חותכים בגופו של אדם. האיש בטוח שלפניו רצח אכזרי, והאנשים הללו הם קניבלים. אולם כאשר יקבל את הרקע החסר, תתהפך תחושתו אל הקצה השני: הוא יעמוד נפעם נוכח אצילותם של הרופאים, הנאבקים במסירות-נפש כדי להציל את חייו של אדם. התמונה עצמה לא השתנתה, אבל הרקע קובע אם האיש יתרשם שלפניו רוצחים או מלאכים.

דוגמה זו היא המחשה פשוטה לחוסר יכולתנו להבין את מחשבותיו של הבורא ולרדת לסוד דרכי הנהגת העולם. אין לנו שום רקע לתמונות שאנו רואים, ואיננו יודעים באיזה פאזל אלוקי ענק הן משתלבות. לכן אנו משפילים את ראשנו בהכנעה ומקבלים את גזֵרת הבורא באמירה "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו".

השואה האיומה, שפקדה את עמנו לפני כשישים שנה, מביאה אל מלוא הקיצוניות את אי-היכולת להבין את הנהגת הבורא. לכן היא נשארת כזעקה גדולה, שבאה דווקא מתוך אמונה גדולה ומתוך ציפייה לראות בקרוב את נפלאות הגאולה, שתיוולד אחרי חבלי-המשיח הללו.

 יש חדש

לעילוי נשמתם

פעילות החנוכה הגדולה של צעירי-חב"ד, להבאת אור החג להמוני בית-ישראל, נמהלה בכאב גדול, בעקבות התאונה הקשה שאירעה באזור אילת. רכב שהיה בדרכו לשמח את חיילי צה"ל באזור, התהפך, שלושה בחורים נהרגו וחמישה נפצעו. בישיבות חב"ד ובקהילות חב"ד ברחבי הארץ נערכים כינוסים מיוחדים וננקטות יוזמות ברוכות לעילוי נשמתם של משה בן דוד גולן, יונתן בן ציון ביטון ולוי בן הרב ישראל-יוסף הנדל.

תלמידות נוסעות

לאחר ההצלחה בשנים הקודמות מתארגנת גם השנה נסיעה של קבוצת תלמידות כיתות י-יב בתיכון ובנות סמינר לחצר הרבי מליובאוויטש, לקראת כ"ב בשבט, יום פטירתה של הרבנית חיה-מושקא. התלמידות הנוסעות ישתתפו בכינוס העולמי של בנות חב"ד, במסגרת כינוס השלוחות העולמי. את התלמידות מלווה המשפיע הרב אהרן-אליעזר צייטלין. טל' 057-3177090.

אמבולנס לציון הרשב"י

המונים שובתים בכל שבת-קודש במירון, ליד ציון רבי שמעון בר-יוחאי, אולם במקום אין אמבולנס להצלה בשעת חירום. ארגון חסדי שבתאי, בראשות יוסי זליקוביץ' ממירון, יוזם רכישת אמבולנס חדש למטרה זו. האמבולנס ישמש כל השבוע את תושבי היישובים באזור מרום הגליל ומדי שבת בשבת יחנה בצמוד לציון רשב"י ויהיה ערוך לטפל בכל מקרה חירום והצלה. לתרומות: 04-6990701.

בראשית עם מלכהלי

הפקה נוספת לילדים בסדרת ההפקות של מלכהלי: הפקת-ענק בראשית עם מלכהלי. סיפורי חומש בראשית על-פי פרשיות השבוע. לכל פרשה סיפור, דקלום, שיר ומופע מוזיקלי. טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

הצוואר הוא העיקר

כשהתוודע יוסף לאחיו, מספרת התורה: "ויִפול על צוְארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה  על צַוָאריו". על מה בכו שניהם? אומרת הגמרא שיוסף בכה על שני בתי-המקדש, הראשון והשני, שעתידים להיות בחלקו של בנימין, וייחרבו; ובנימין בכה על משכן שילה, שיהיה בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.

נמצא אפוא שהצוואר רומז לבית-המקדש. רמז דומה מצוי גם בשיר-השירים: הפסוק "כמגדל דוד צווארך" רומז לבית-המקדש, כפי שמסביר המדרש: "מה צוואר זה נתון בגובהו של אדם, כך בית-המקדש נתון בגובהו של עולם".

נקודת-חיבור

אך אם הכוונה היא לבטא את גובהו של בית-המקדש, מדוע הוא נרמז דווקא בצוואר ולא בראש, הגבוה מן הצוואר? וכך אומרת הגמרא, שבית-המקדש "נמוך עשרים ושלוש אמה מעין-עיטם" (הנקודה הגבוהה ביותר באזור), כצווארו של אדם, הגבוה מכל הגוף אך נמוך מעט מהראש.

הדבר יובן על-פי מהותו של הצוואר, שהוא משמש נקודת-חיבור בין הראש לבין הגוף. מקור החיוּת הוא בראש, ודרך הצוואר שופעת החיות לכל איברי הגוף. גם השכל נמצא בראש, והוא עובר ללב דרך הצוואר, ומשם מתפשטת השפעתו בכל הגוף.

מילוי התכלית

נמצא שדווקא בצוואר יש מעלה מיוחדת, שכן הוא מביא לפועל את תכליתו של הראש: על-ידי הצוואר יכולים כל האיברים לקבל את חיוּתם מהראש, וכמו-כן דווקא על-ידי הצוואר מתנהלים כל איברי הגוף על-פי השכל שבראש.

אמנם מעלתו של הראש, כפי שהוא לעצמו, גבוהה מזו של הצוואר, שלכן הוא גבוה בגשמיות מהצוואר, אבל כל זה אמור רק על מדרגתם הפרטית של הראש והצוואר; אולם כאשר אנו דנים במילוי התפקיד והתכלית של הראש, כאן יש יתרון מעלה בצוואר, דווקא משום שהוא נמוך במדרגתו מהראש, בהיותו נקודת-החיבור שיכולה להעביר את החיוּת והשכל מהראש אל הגוף.

עניינו של הבכי

זה גם עניינו של בית-המקדש – לשמש נקודת-חיבור בין הקב"ה לבין העולם, ושדרכו יאיר האור האלוקי בעולם. לכן נמשל בית-המקדש לצוואר, ולכן לא נבנה במקום הגבוה ביותר, אלא מעט למטה ממנו, כדי לבטא את העובדה שהוא קרוב אל העולם ומשמש צינור לשפע האור האלוקי שמאיר בעולם.

עתה יובן מדוע בכו יוסף ובנימין איש על צווארו של אחיו, ולא על הראש. על ראשו של יהודי אין לבכות, מכיוון שגם יהודי שחטא, 'ראשו' נשאר שלם וקשור עם הקב"ה. הפגם יכול להיות רק ב'צוואר', באותה דרגה של הנפש שצריכה לפעול בגוף ובעולם. על כך היא הבכייה, כהשתתפות בצערו של הזולת, על ש'צווארו' אינו בתכלית השלמות.

(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 146)

 מן המעיין

עבודת הבירורים

כל כסף העולם

"וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען" (בראשית מז,יד). בשאר ארצות מניין? תלמוד-לומר "וכל הארץ באו מצרימה", וכשעלו ישראל ממצרים העלום עמם.

(פסחים קיט)

הניצוצות התקבצו

ה' יתברך הביא למצרים את ניצוצות הקדושה שהיו מפוזרים בעולם כולו, כדי שבני-ישראל, בהיותם במצרים, יבררו אותם ויעלו אותם עמם.

(אור תורה)

תכלית ההגעה

יהודי צריך לדעת את הכוונה העליונה שגרמה להגעתו למקום פלוני, לזמן קצר או לזמן ארוך או כעובר-אורח בלבד. במקום הזה עליו לומר ברכה או להתפלל. מאז ששת ימי בראשית מחכה המקום לברכתו או לתפילתו.

(לקוטי דיבורים)

טיהור העולם

בני-ישראל התפזרו בכל קצוות תבל, ואף באיים רחוקים, כדי לטהר את טומאת ארץ העמים. האמונה הפשוטה שבלב כל יהודי, אף אם היא בבחינת 'שינה', מטהרת טומאה זו. יהודי תועה   לפעמים בדרך ומתהלך בעיירות בגלל מטרה זו.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

הכשרה לגאולה

עבודת הבירורים של בני-ישראל בכל חלקי תבל מכשירה את העולם כולו לגילוי מלכות שמים בגאולה העתידה. אז יקויים הייעוד (צפניה ג,ט): "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד".

(ליקוטי דיבורים)

תיקון ב'טעות'

אחד מחסידי הרבי מהר"ש מליובאוויטש נסע אל רבו לקראת ראש-השנה. בדרכו נתקל בעיכובים שאילצו אותו להישאר בראש-השנה בעיר ויטבסק. אחרי ראש-השנה, כשנכנס לרבי ליחידות, אמר לו הרבי: אינך יודע מה תיקנת בוויטבסק.

הניצוצות מחכים

לכל יהודי יש ניצוצות שעליו לברר. ניצוצות אלה מחכים לו, שיבוא ויבררם, כשם שהאסיר החבוש בבית-האסורים מחכה לשחרורו. על-פי גזֵרת ההשגחה העליונה הולך האדם למסעיו במקום אשר הניצוצות שצריכים להתברר על-ידו מחכים לו.

(אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ) 

אין טעות

אדם צריך להגיע למקום פלוני כדי להיפגש עם פלוני, אך הוא מגיע למקום אחר. נדמה לו שתעה בדרכו. האמת היא שאין כאן שום טעות. יהודי אינו הולך; הוא מוּבל.

(ספר המאמרים תש"י)

 אמרת השבוע

למה להעניש

אל הצדיק רבי חיים מקוסוב הגיע יהודי, שהתפרנס מחכירת נחלה מהפריץ המקומי, והתאונן כי יהודי שני הוסיף על דמי החכירה והוציא מידו את הנחלה. שאלו הצדיק: "מה אתה רוצה שאעשה, בני?".

אמר היהודי: "שהרבי יורה לו להחזיר לי את הנחלה".

השיב הצדיק: "הוא לא ישמע בקולי".

אמר היהודי: "אם-כן, יתפלל עליו שיבוא על עונשו".

נענה הצדיק: "נאמר 'גם ענוש לצדיק לא טוב', וחוץ מזה, מה תרוויח אתה מזה?".

"אם-כן, ממה אתפרנס?", שאל היהודי.

"אתן לך פרנסה אחרת", אמר רבי חיים, והיהודי אכן מצא במהרה מקור פרנסה מרוּוח יותר.

 מעשה שהיה

תרופה יקרה

שנות ילדותו ובחרותו של ר' דניאל הורוביץ עברו עליו באווירה חקלאית – בין שדות, פרדסים ובעלי-חיים. הוא נולד בשנת תקע"ג, בעיירה ההונגרית בַּרְצִיקָה. ר' דניאל היה דור שישי לצדיק רבי שמלקה מניקלשבורג.

בילדותו עברה משפחתו לכפר בְּרֶנְטֶה, ושם התנהלו חייה מתוך שפע ושלווה. אביו, ר' נתן-צבי, היה חוכר קרקעות, והעסיק תחתיו פועלים רבים. נוסף על אלה הייתה לו רפת גדולה של פרות חולבות. את החלב היה משווק ליהודי מישקולץ.

עבודת האדמה בבית משפחת הורוביץ הייתה ספוגה תמיד בחלום אחד גדול – לזכות ביום מן הימים לעלות לארץ-ישראל ולעבד את אדמתה.

דניאל למד בישיבה בפרשבורג. בתום שנות לימודיו בישיבה הצטרף לאביו, וסייע לו בחקלאות. לאחר נישואיו התפרנס משיווק ומכירה של בעלי-חיים.

שלוות החיים נקטעה בפרוץ מלחמת-העולם השנייה. דניאל גוייס לאחת מפלוגות-העבודה ההונגריות, שפעלו בשיתוף-פעולה עם הגרמנים. הוא נשלח לאזור החזית באוקראינה, והוטל עליו לכרות עצים ביערות, תחת עיניהם של חיילים גרמנים. השמירה ההדוקה שללה כל אפשרות של עריקה. דניאל הועבד מבוקר ועד לילה, בקור מקפיא של כחמש-עשרה מעלות מתחת לאפס, ובתנאים קשים ביותר.

שלוש שנים שירת באוקראינה, ובמהלכן הצליח להתראות עם רעייתו הצעירה – שהיטלטלה בדרך הארוכה והמסוכנת עד אליו – פעם אחת בלבד. קודם לכן התבשר על הולדת בתו הבכורה, במכתב ששיגרה לו הרעיה באמצעות הדואר.

מאוקראינה הועברו ר' דניאל וחבריו לנינינברג שבגרמניה. אז התברר להם כי השנים האחרונות היו 'קלות' יחסית למה שצפן להם העתיד. בגרמניה הוטלו עליהם עבודות מפרכות עוד יותר, ותנאי החיים הורעו מאוד. הם הועבדו בבניית בונקרים תת-קרקעיים, עבודה שכללה גם פיצוץ סלעים. על הקושי הגופני הרב נוספה גם סכנת-חיים. כל זה כמעט ללא בגדים לגופם, ועם מזון דל ביותר.

אין פלא אפוא כי שיעור התמותה בפלוגות-העבודה היה גבוה מאוד. רבים נפחו את נשמתם מחולשה, מרעב, מטיפוס ומשאר מחלות.

יום אחד הוכרע גם דניאל, שבאותם ימים שקל כשלושים וחמישה ק"ג בלבד. זה היה לאחר שנשלח מנינינברג למחנה דכאו. בדרך נדבק במחלת הטיפוס וכושר עבודתו ניטל ממנו לגמרי. היה ברור לו כי אובדן כושר העבודה כמוהו ככרטיס כניסה מובטח למשרפות המוות. דניאל היה מודע היטב למצבו.

דווקא בשלב הזה, כאשר היה בטוח כי כלתה אליו הרעה וכי נחרץ גורלו – אירע מפנה בלתי-צפוי לגמרי. הוא נשלח להיבדק אצל רופא המחנה הגרמני. הרופא מדד את חומו שהגיע לארבעים מעלות.

"מה שמך?", שאלו הרופא בגרמנית.

"דזידריו (דניאל) הורוביץ", ענה.

הרופא נעץ בו מבט בוחן. הוא קירב את פיו לאוזנו של דניאל ולחש: "אם-כן אתה לוי!".

חומו הלוהט וחולשתו הרבה לא טשטשו את הכרתו והוא הגיב בתדהמה: "כן", מלמל בקושי רב, "לוי אני".

"אז אתה מהמשפחה שלי!", הוסיף הרופא. לתדהמתו של דניאל לא היה שיעור.

הרופא לא השתהה. הוא פנה לארון התרופות שבפינת החדר, הוציא מזרק ובקבוק פניצילין והזריק את התרופה לגופו של דניאל. על תווית הבקבוק היה רשום באותיות גדולות וברורות: "פנצילין – לאנשי אס-אס ולחיילים גרמנים בלבד!".

זריקת הפניצילין הצילה את חייו של דניאל. כעבור ימים אחדים התאושש מהמחלה ויצא לחפש את הרופא המושיע, כדי להודות לו. אולם כל חיפושיו העלו חרס. הרופא נעלם ועקבותיו אבדו.

הגרמנים הובסו והאמריקנים המשחררים נכנסו לדכאו. דניאל נזהר שלא לעוט על שפע המזון שהציעו המשחררים לאסירים מזי-הרעב. רוב האסירים שלא התאפקו, מתו כעבור כמה שעות, בגלל אי-היכולת של גופם לעכל את המזון.

לאחר המלחמה חזר דניאל להונגריה, שם התברר לו, למרבה יגונו, כי רעייתו ובתם התינוקת נשלחו לאושוויץ ולא חזרו. עוד נודע לו כי אחיו נרצח בידי צלף גרמני, וכי שתיים מאחיותיו נספו אף הן באושוויץ.

דניאל החל לשקם את חייו מהריסותיהם ולבנותם מחדש. הוא התחתן עם מרים לבית צייזלר, ועם אחיו הנותרים התכונן לעלות לארץ-ישראל. לילה אחד הפליגו יחדיו, על סיפונה של אניית מעפילים רעועה, 'כנסת ישראל' שמה. כאשר התקרבו לחופי הארץ גילו אותם הבריטים ושלחו אותם למחנות הפליטים בקפריסין.

רק בשנת תש"ז הצליחו לממש את משאלתם ולהגיע בשלום לחופי הארץ. דניאל נטע את ביתו במושבה בפרדס-חנה, שם המשיך את המסורת המשפחתית והגשים את החלום הישן של עבודה חקלאית בארץ-הקודש.

בערוב ימיו, במפגשים משפחתיים שבהם סיפר לצאצאיו את סיפור חייו, נהג להוסיף ולשאול: "יודעים אתם מדוע זיכה אותי הקב"ה לשרוד את אימי השואה ולהאריך ימים?". על שאלה זו רק הוא עצמו היה מעז לענות: "מפני שתמיד-תמיד הקפדתי לשלם לעובדיי בזמן ומעולם לא הלנתי את שכרו של איש!".

ר' דניאל נפטר בשיבה טובה בז' בטבת תשס"ו.

(תודתנו לשולחת הסיפור, הגב' דינה לוין מבני-ברק, בתו של ר' דניאל ז"ל)

 חסידות

טובה תחת רעה

נטייתם הטבעית של בני-אדם היא לא להבליג על פגיעה בהם, אלא לנקום ולנטור ולהשיב לפוגע כגמולו. האם אפשר להעלות על הדעת שאדם ינהג במי שפגע בו במידה הפוכה, ויגמול לו טוב? רבנו הזקן (סוף פרק יב בתניא) מתאר את ההתנהגות האידאלית של ה'בינוני', שגם כשפוגעים בו הוא נזהר מלכעוס ואף גומל טובה תחת רעה:

"וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס-ושלום, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבליבו, לעשות ההפך ממש – להתנהג עם חברו במידת חסד, וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה אחרון ולא לכעוס חס-ושלום, וגם שלא לשלם לו כפועלו חס-ושלום, אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר, ללמוד מיוסף עם אחיו".

להמתין שישים ואחת דקות

על יהודי שבאמת התנהג כך מספר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 148): בימי הבעל-שם-טוב היה יהודי פשוט ועני, ושמו ר' דוד. כל השנה קיבץ פרוטה לפרוטה לשם מצוות אתרוג. בערב חג-הסוכות נסע העירה, סכום לא-קטן בכיסו, וקנה לו, בשמחה גדולה, אתרוג נאה ומהודר ביותר. כשליבו טוב עליו שב ר' דוד אל ביתו ואל זוגתו, אשר המתינה לו בחירוק שיניים. היטב חרה לה על שהוציא סכום כזה על אתרוג, ועוד שמח בו כפי ששמח. במר ליבה נטלה את האתרוג ושברה את הפיטם. ור' דוד – לא כעס, ואף אמר: "נראה שאינני ראוי לאתרוג שכזה. ובאמת, בזכות מה יגיע יהודי פשוט שכמותי לאתרוג מהודר כל-כך?". הבעש"ט אמר על כך: "מזמן העקֵדה לא היה ניסיון כזה במידה טובה!".

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה אומר, שאי-אפשר לכעוס סתם כך; צריך תחילה לעיין בדבר. מסופר עליו, שכשהיה קורה דבר-מה שמטבעו מעורר כעס, היה אומר: "הלוא הכעס הוא עבֵרה חמורה, וכשרוצים להתיר דבר עבֵרה צריכים קודם-לכן לחפש היטב בשולחן-ערוך ובפוסקים ולעיין היטב בדין זה, כמו בהיתר עגונה ובשאלת חמץ בפסח, שאפילו גדולי ישראל אינם רשאים לפסוק את הדין ברגע אחד, אלא רק אחרי התבוננות ועיון מרובים. כך צריכים להתמהמה ולעיין היטב בשאלה זו של היתר הכעס". מובן שאחרי עיון כזה כבר לא נותר מקום לכעס... (אהלי-שם חוברת ג, עמ' 38).

הרב זלמן-אהרון, אחיו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב, היה אומר, שכאשר אדם בא לידי כעס, עליו לחכות לפחות שישים ואחת דקות, ואז יוכל להתבונן בעניין כפי שהוא לאמיתתו (איגרות-קודש של הרבי מליובאוויטש, כרך ז עמ' קטז).

הכעס נובע מצמצום המוחין

בספר 'ראשית חכמה' מובאת סגולה למידת הכעס, שכאשר אדם כועס – ישתוק ולא ידבר. בדרך זו ישקוט כעסו עד כי ייעלם לגמרי. מבאר זאת כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שבכוחו של הדיבור להגביר את המידות או להחלישן, כמו באדם המדבר דברי אהבה, המוסיף ומגדיל בכך את אהבתו, ואור האהבה מאיר עוד יותר מבתחילה. כן הוא בכעס: הדיבור מחזקו ומגבירו, והעדר הדיבור מחלישו ומבטלו (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' ה).

כ"ק אדמו"ר האמצעי כותב, שמידת הכעס יש בה משום צמצום המוחין ומיעוט הדעת, כמו שאמרו (ספרי מטות מח,לא) "בא לכלל כעס – בא לכלל טעות". וכן נאמר (קוהלת ז,ט) "כי כעס בחיק כסילים ינוח". לוּ היו מאירים אצל האדם הדעת והמוחין, לא היה בא לכלל כעס. וכפי שאנו רואים אצל התינוק, שדעתו קצרה, שהוא כועס בנקל יותר מהמבוגר שדעתו רחבה, שכן הכעס בא מצמצום הדעת (ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי עמ' תתו).

 בציפייה לגאולה

זיכוך בשלמות

"לאחרי כל הגזרות והשמדות, רחמנא ליצלן, שסבלו בני-ישראל... ובפרט גזרת השואה בדור האחרון, בוודאי נעשה הצירוף והזיכוך בשלמות... ובלשון חז"ל, שהקב"ה אומר לישראל: 'בניי, אל תתייראו... הגיע זמן גאולתכם'" (הרבי מליובאוויטש, עשרה בטבת תנש"א)

 חיים יהודיים

זוכרים את הנצר האחרון

עשרה בטבת נקבע על-ידי הרבנות הראשית ל'יום הקדיש הכללי' לנספי השואה. יצחק קליין (77) מפתח-תקווה החליט ללכת עם העניין הזה צעד נוסף קדימה, כשיזם את 'קדיש לנצר אחרון', במסגרת עמותת 'זעקה' (=זוכרים עדי-עד קדושי השואה), שבראשה הוא עומד.

זה מיזם מרגש לזכרם של מאתיים שבעים וחמישה חיילים, שכל אחד ואחד מהם היה נצר אחרון למשפחה שלמה שנספתה בשואה. בחורים צעירים, שבניסי-ניסים שרדו מן התופת והגיעו ארצה כשעורם לגופם, הוטלו למערכה על הגנת הארץ – ולא שבו. מתוך כורח המציאות, או שמא מחוסר רגישות, כבו גם אודים מוצלים-מאש אלה, בלי להניח אחריהם מישהו שיבַכה את מותם, שיזכור אותם, שיאמר אחריהם קדיש.

אימוץ חייל שנפל

קליין, נשיא בית-הכנסת 'שונה הלכות' הסמוך לביתו ו'יקיר העיר' פתח-תקווה, פנה לפני כשנה לחבריו בבקשה שכל אחד ואחד מהם 'יאמץ' לו חייל אחד ויאמר עליו קדיש ביום נפילתו. החברים נענו לבקשה והמיזם יצא לדרך. בתחילת כל חודש נשלחת לכל אומרי הקדיש באותו חודש תזכורת בכתב, ובה שם החייל וכל הידוע עליו ועל משפחתו. קליין אף חילק את שמות החיילים בין עשרים ושלושה בתי-כנסת בעיר, שבהם נישאת תפילת 'יזכור' לעילוי נשמת הנופלים.

קליין עצמו חווה על בשרו חוויה דומה. עם הגיעו ארצה בפעם השנייה (בפעם הראשונה נתפס וגורש לקפריסין בידי האנגלים), נשלח לחזית מלחמת השחרור. אמנם הוא לא היה נצר אחרון למשפחתו, ששרדה כמעט כולה, אך איבד אח ושלושה אחיינים באושוויץ ובבוכנוולד.

טעות של חיים

סיפור ההצלה שלו ושל רוב בני משפחתו, ילידי ותושבי העיר דבריצין שבהונגריה, כרוך במאורע מופלא. זה היה כאשר אייכמן ימ"ש הורה להעביר כעשרים אלף יהודים בהגליה 'משפחתית' למחנה-עבודה לראווה באוסטריה. באותו יום יצאו מהונגריה שתי רכבות. בכל אחת ואחת מהן כשלושת-אלפים נפש. רכבת אחת נסעה לאוסטריה. רכבת שנייה – ובתוכה יצחק קליין בן הארבע-עשרה ומשפחתו – פנתה לאושוויץ.

בגלל טעות של קצין אס-אס, המופקד על הכְוונת הרכבות בגבול סלובקיה, נשלחה הרכבת הראשונה לאושוויץ. כשהתבררה הטעות, הורה אייכמן לשלוח לאוסטריה את הרכבת הבאה שתגיע לגבול. כך ניצלו חייהם של רוב בני משפחת קליין, ויצחק ביניהם.

פרידה לעולמים

חזרה למיזם: באמתחתו של יצחק לא-מעט סיפורים מרגשים הקשורים להנצחת זכר החיילים באמירת קדיש. אחד מהם סוּפר ופורסם לפני כשנה, במקומון פתח-תקוואי, על-ידי אברהם מרמורשטיין (לשעבר סגן ראש העיר), מאומרי הקדיש. הלה סיפר כי כשקיבל את שם החייל שעליו התבקש לומר קדיש – מנחם-זאב (ברו) בן הרצקל ושיינדל – התקשה להאמין למראה עיניו. "הלא מנדל-זאב הוא קרוב-משפחתי ובן עירי מלפני השואה!... הזכרתי אותו כל השנים בתפילת 'יזכור' בחגים".

מרמורשטיין מגולל ברשימתו את סיפור חייו רצופי התלאות של מנדל-זאב, דרך איבוד כל משפחתו הקרובה במחנות ההשמדה ועד לנפילתו בימיה הראשונים של מלחמת השחרור. "את השבת לפני גיוסו בילה זאב ז"ל בביתנו בבת-ים. זו הייתה פרידה לעולמים", הוא מסיים בהתרגשות.

קליין. קדיש לאוד האחרון שכבה

פינת ההלכה ומנהג

מהלכות עשרה בטבת

שאלה: מה הן הלכות תענית עשרה בטבת?

תשובה: מצוות-עשה מדברי הנביאים (זכריה ח) להתענות בארבעה צומות, שאחד מהם הוא עשרה בטבת, "צום העשירי", היום שבו החל המצור שנסתיים בחורבן בית-המקדש הראשון.

הצום מתחיל בעלות השחר (למחמירים ביותר: 4:35), ומסתיים בצאת הכוכבים (5:12). גם מי ששכח ואכל, חייב להשלים את התענית. בתעניות אלו אסורות האכילה והשתייה, אך לא הרחיצה, נעילת הסנדל וכו'.

כשיש חתן או ברית-מילה, אין אומרים וידוי ומקצרים את הסליחות עד "הרחמים והסליחות", ויש המקצרים יותר. החתן ובעל-הברית אינם אומרים סליחות ותחנון כלל.

גם למנהג חב"ד אומרים 'סליחות לעשרה בטבת', כנדפס בסידורים, אחרי נפילת אפיים, וכן 'אבינו מלכנו'. ויש חסידים אחרים שאינם אומרים 'אבינו מלכנו'.

מכיוון שיום ראשון איננו יום קריאה, יש פוסקים הדורשים שיהיו בבית-הכנסת עשרה מתענים, כדי לקרוא 'ויחל', ויש המקילים בשבעה. לעומתם, יש פוסקים הסבורים שקריאת 'ויחל' היא חובת היום, ודי בשלושה מתענים, וכן מנהג חב"ד.

יש מתירים להעלות לכתחילה לתורה מי שאינו מתענה, ויש אומרים שרק אם כבר קראוהו וצר לו להודיעם מפני חילול-השם – יעלה. אחרים, בפרט מהספרדים, פוסקים שגם אם קראוהו לא יעלה.

לאחר חורבן יהדות אירופה נקבע יום זה על-ידי הרבנות הראשית בארצנו הקדושה ל'יום הקדיש הכללי' לקדושי השואה שיום פטירתם לא נודע.

כבכל יום תענית, יש לערוך חשבון-נפש ביום זה, להתנהג בנחת ולהישמר מן הכעס. ויהי רצון שצום זה ייהפך במהרה, עם שאר התעניות, לששון ולשמחה.

מקורות: שו"ע ונו"כ סי' תקנ ס"ב, ור"ס תקסח. סי' תקסו ס"ו. ערוך השלחן שם ס"ז. שו"ת צמח צדק שער המילואים ס"ח. 'שערים המצויינים בהלכה' לקיצור שו"ע סי' קכד ס"ק יב, וש"נ. לוח דבר בעתו. שו"ע ונו"כ סו"ס תקסח.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)