גיליון 481, ערב שבת חג הסוכות, י"ד בתשרי ה'תשס"ד (10.10.2003)

התחלת השנה צריכה להיות באופן של "לולב" דווקא

אף-על-פי שמברכים על כל הד' מינים, מכל-מקום נוסח הברכה הוא "על נטילת לולב", שעניינו תורה * כאשר מדובר על לולב ואתרוג, שיש בהם טעם הרומז לתורה, אין מקום לעניין של רוב אלא נדרשת שלמות * האפשרות היחידה לעשות שלום בפמליה של מטה היא לגרום ליצר-הרע להודות בצדקת היצר-הטוב * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע מאמר חז"ל¹ אודות ד' המינים - שזוהי המצווה דחג הסוכות, כמו שכתוב² "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' " - שהם רומזים על ד' הסוגים שבבני-ישראל הכוללים את כל בני-ישראל, "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"³:

בד' המינים ישנו ה"אתרוג" ש"יש בו טעם ויש בו ריח", "לולב" ("כפות תמרים") ש"יש בו טעם ואין בו ריח", "הדס", ש"יש בו ריח ואין בו טעם", ו"ערבה" ש"אין בה טעם ואין בה ריח".

והעניין בזה:

החילוק בין "טעם" ל"ריח" הוא - ש"טעם" שייך למאכל או משקה שנכנס בתוך מעיו של האדם ונעשה דם ובשר כבשרו ועל-ידי זה נהנה ממנו, ומורה על עניין המתקבל בשכל האדם, שמבינו לאשורו כו' ("ער קייט דאס פאנאנדער"); מה-שאין-כן "ריח" הוא עניין של מקיף, והיינו, שמוסיף אמנם חיות ותענוג (שלכן מחוייב בברכת הריח שהיא בכלל ברכות הנהנין), אבל אין זה באופן שנעשה דם ובשר כבשרו, שאינו מתקבל בשכל בהבנה והשגה.

ועניינו בעבודת האדם לקונו - "אני נבראתי לשמש את קוני"⁴, על-ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה בכל יום ויום - החילוק שבין לימוד התורה לקיום המצוות:

תורה - "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"⁵, שזהו כמו דבר ש"יש בו טעם", היינו,  שצריכים ללמוד זאת בפרטיות ("פאנאנדער-נעמען") עד שנעשה באופן ש"תורתך בתוך מעי"⁶, להיות דם ובשר כבשרו, היינו, חלק מהשכל שלו, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא בהתחלת פרק ה' שהשכל והמושכל נעשים דבר אחד.

ומצוות - הן בבחינת "גזירה גזרתי חוקה חקקתי"⁷ ו"אין לך רשות להרהר בהן"⁸, והיינו, שצריכים לקיימם בגלל שכך ציווה הקב"ה, ללא נפקא-מינה אם זוהי מצווה שמתקבלת בשכל, או שזוהי חוקה וגזירה - שגם אז יש לקיימה באותה חיות והתלהבות ("ברען"); ועניין זה הוא כמו דבר שאין בו טעם אבל יש בו ריח, והיינו, שיש לאדם הנאה מזה שמקיים מצוותו של נותן התורה, ללא נפקא-מינה אם הוא מבין זאת בשכלו והבנתו אם לאו, אבל זהו עניין שמקיף את האדם.

וזהו שד' המינים הם כנגד ד' הסוגים שבבני ישראל:

"אתרוג" ש"יש בו טעם ויש בו ריח" - רומז על אלו ש"יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים" (מצוות);

"לולב" ש"יש בו טעם ואין בו ריח" - רומז על אלו שעיקר עניינם הוא לימוד התורה, והיינו, שהם מקיימים גם מצוות, דאם לא כן, הרי "נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו"⁹, אבל עיקר עסקם הוא בלימוד התורה, שיושבים באוהלה של תורה ו"תורתם אומנתם"¹⁰;

"הדס", ש"יש בו ריח ואין בו טעם" - רומז על בעלי-עסק שעיקר עניינם הוא קיום המצוות, ויש להם רק קביעות עתים לתורה כפי שחייבים על-פי שולחן-ערוך;

ו"ערבה" ש"אין בה טעם ואין בה ריח" - רומזת על אלו שמפני סיבות שונות ומשונות נמצאים הם במעמד ומצב שלפי שעה "אין בהם לא תורה ולא מעשים טובים", אבל אף-על-פי-כן, יש בהם המעלה "שגדלים באחוונא"¹¹, היינו, שעניינם הוא לפעול אחדות ושלום בין כל בני-ישראל.

וכיוון ש"גדול השלום", הרי כאשר הם מתקשרים עם שאר ג' המינים אזי נעשים גם הם מהמצווה הכללית דנטילת ד' מינים, דכשם שאי-אפשר לקיימה ללא ה"אתרוג", כמו כן אי-אפשר לקיימה ללא ה"ערבה".

אך התנאי בזה הוא - ש"יעשו כולם אגודה אחת (כדי) לעשות רצונך בלבב שלם" (כהנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה).

ואז, כאשר "ישראל יוצאין מלפני הקב"ה" - לאחרי הדין ומשפט דראש-השנה ועשרת ימי תשובה ויום-הכיפורים - "ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעים דישראל אינון נצוחייא"¹² ("דידן נצח"¹³), היינו שניצחו בהדין ומשפט דהימים-הנוראים, והקב"ה נתן שנה טובה ומתוקה הן בגשמיות והן ברוחניות.

ב. והנה, אף-על-פי שישנם ד' מינים, מכל-מקום, באמירת הברכה לא מזכירים את כל ד' המינים (או ד' מינים סתם), אלא מברכים "על נטילת לולב" דווקא¹⁴:

אף-על-פי שגם "אתרוג" יש בו טעם, כמו הלולב, מכל-מקום, כיוון שיש בו גם טעם וגם ריח, היינו, שרומז על יהודי שמקדיש חלק מהיום ללימוד התורה, אבל חלק מהיום מוכרח הוא להקדיש למצוות ומעשים טובים, כיוון שכבר יצא לעולם ואין תורתו אומנתו - הנה בפרט זה יש ל"לולב" מעלה עליו, היינו, שאלו שתורתם אומנתם ונמצאים באוהלה של תורה כל היום, יש להם מעלה אפילו לגבי ה"אתרוג", כיוון שה"אתרוג" יש לו כבר שייכות לעולם ואין תורתו אמונתו (אף שעושה זאת על-פי שולחן-ערוך, כדי למלא שליחותו של הקב"ה).

ולכן, כאשר צריכים להתחיל את העבודה של כל השנה כולה - אזי לא מספיק סוג העבודה שעוסקים בתורה כמה שאפשר, אבל מוכרחים לעסוק גם בענייני העולם, "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"¹⁵; הוא אמנם יהודי, וגם יהודי דתי, אבל לא באופן כזה צריכה להיות ההתחלה; התחלת השנה צריכה להיות באופן העבודה של "לולב", שתורתו אומנתו.

וכפי שרואים בחיי האדם בפרט - שבתור הכנה להזמן שיוצא לעולם ישנן שנות החינוך שבהן מלמדים אותו תורה כדי שיידע כיצד להתנהג בחיים לאחרי כן.

וכן הוא בכל יום ויום - שתחילה צריך להיות עניין התפילה, ואחרי-כן "מבית-הכנסת לבית-המדרש"¹⁶, ללמוד שיעור בתורה; ועניין זה נותן לו את ההוראה והכוח שלאחרי זה יוכל לצאת בחוץ, מחוץ לביתו, מחוץ לבית-הכנסת ומחוץ לבית-המדרש, ולהתנהג שם כמו "אתרוג" ש"יש בו טעם ויש בו ריח".

וכמו-כן הוא בכל שנה ושנה ובכל אחד ואחת מישראל - שתחילת השנה צריכה להיות באופן שהעיקר הוא התורה כשלעצמה (עניינו של "לולב"), ועניין זה נותך כוח שבכל ג' המינים יידעו את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה.

* * *

ג. בנוגע לחג הסוכות מצינו שני עניינים הפכיים:

בנוגע לסוכה - הרי אף שסתם בניין שלם צריך ד' מחיצות, מכל-מקום, בסוכה מספיק ג' דפנות, "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח"¹⁷, כהכלל בכל דיני התורה ש"רובו ככולו"¹⁸. והיינו, שהן אמת שמוטב שיהיה כולו, אבל אף-על-פי-כן, גם רובו נחשב ככולו.

ולאידך גיסא, בנוגע לאתרוג ומיניו - הנה כאשר יש בו חיסרון, לא רק בגוף וממשות האתרוג, אלא רק ביופי האתרוג, שאינו "הדר", כיוון ש"עלתה עליו חזזית" וכיוצא בזה, הרי זה פסול¹⁹.

ולכאורה אינו מובן: כיוון שבמצוות ד' מינים בחג הסוכות שבתחילת השנה מתחיל סדר עבודה חדש בענייני התורה ומצוות, לאחרי הכפרה מחילה וסליחה דיום-הכיפורים - שזהו מה שכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל", "ראשון לחשבון עוונות"²⁰ - היתה צריכה להיות ההנהגה בד' המינים כמו בכל התורה כולה ש"רובו ככולו"?

ד. ובהקדם הביאור בגדר הדין של רוב - "רובו ככולו", "אזלינן בתר רובא"²¹ - שיש לפרש זה בשני אופנים²²:

א) התורה קובעת דבר ברור שרובו הוא ככולו, ו"אזלינן בתר רובא" משום שדבר ברור הוא שגם נידון זה הוא כמו הרוב.

ב) התורה פוסקת שבעניין של ספק יש לילך אחר הרוב, אבל אף-על-פי-כן, מגדר ספק לא יצא.

ונפקא-מינה לדינא - לגבי עניינים שהתורה אוסרתם רק כשהדבר הוא ודאי, ולא כשיש ספק בדבר, ואם-כן, אם נאמר שדין רוב אינו בתורת ודאי אלא בתורת ספק, אזי בנידון זה צריך להיות מותר.

ועל-דרך זה יש נפקא-מינה בכמה דינים בנגלה דתורה.

אמנם, יש עניינים בתורה שבהם לא מספיק רוב, אלא צריך להיות כולו דווקא²³.

 ולדוגמה - בהכלל ד"אחרי רבים להטות"²⁴ גופא שנאמר בסנהדרין בנוגע לכל דיני התורה:

במה דברים אמורים ש"אחרי רבים להטות" - כאשר בהקדמה לזה ישנם כל שבעים ואחד חברי הסנהדרין במציאותם ובמקומם, בבית-דין הגדול שבלשכת הגזית שבבית-המקדש, ובלשון הגמרא²⁵: "מלמד שהמקום גורם" - "המקום אשר יבחר ה' "²⁶; ואם חסר אפילו אחד מהם שאינו נמצא בלשכת הגזית, אזי בטל כל הפסק-דין שלהם בתור פסק-דין של סנהדרין.

כלומר: אף-על-פי שבנוגע להפסק-דין עצמו מספיק דעת הרוב, ל"ו חברי הסנהדרין, מכל-מקום, במה דברים אמורים שהפסק-דין הוא כדעת הרוב - כאשר גם שאר ל"ה חברי הסנהדרין נמצאים בצוותא חדא עמהם, בלשכת הגזית, מה-שאין-כן כאשר אפילו שבעים חברי הסנהדרין פוסקים דין, אבל חסר אחד שאינו נמצא עמהם בצוותא חדא, אזי נתבטל כל גדר הפסק-דין של סנהדרין.

וככל עניין בתורה, הרי זה הוראה (לא רק בנוגע לסנהדרין, ובמילא אין זה שייך לאחרי שגלתה סנהדרין, ועל-אחת-כמה-וכמה בזמן הזה לאחרי שבטלה סמיכת הסנהדרין, אלא) גם לימינו אלו.

ונקודת העניין - שאף-על-פי שהכלל "אחרי רבים להטות" הוא סברה שמתקבלת גם בשכל, דכיוון שסוף-כל-סוף צריכים לעשות באופן מסויים, הרי מוטב להניח את דעת המיעוט ולעשות כדעת הרוב, מכל-מקום, צריך לידע שלא בכל פעם יכולים לקבל כלל זה; וגם כאשר מקבלים כלל זה, צריך להיות בזה תנאים מוקדמים, ורק כשישנם תנאים אלו אזי ישנו הדין ד"אחרי רבים להטות".

וכיוון שכן הוא בתורה, לכן רואים זאת גם בענייני העולם, אפילו אצל אומות העולם להבדיל - שישנם ענייני העולם שבהם מסתפקים בכך שיש רוב, שני שליש; אבל ישנם עניינים שלאחרי שקיבלו החלטה פעם אחת - אין לבטלה ואין לשנותה, כיוון שזהו עניין שנוגע בעצם מציאות הדבר, ובמילא, לא שייך להעמיד להצבעה לברר מהי דעת הרוב ומהי דעת המיעוט.

וכמו בנוגע לסנהדרין, שכאשר מדובר אודות עצם מציאות הסנהדרין, אם יש מציאות של סנהדרין או לא - לא שייך לומר בזה רוב או מיעוט; לכל ראש יש צורך במציאות בסנהדרין, ובמילא, צריכים להיות שבעים ואחד אנשים ראויים לזה, וצריכים להושיבם בלשכת הגזית, בסמיכות להמקדש ולקודשי-קודשים; ולאחרי שכל זה הוא בשלימות, אזי יכולים לילך לפי הכלל ש"אחרי רבים להטות".

ועל-דרך זה בנוגע להכלל בתורה "יחיד ורבים הלכה כרבים"²⁷ - שישנו כלל מוקדם לזה: "אין בית-דין יכול לבטל דברי בית-דין חבירו אלא אם-כן גדול ממנו בחכמה ובמניין"²⁸, ובזה גופא - במה דברים אמורים שבית-דין גדול יותר יכול לבטל דברי בית-דין חבירו, רק אם הדבר לא נתקבל עדיין אצל כלל ישראל, כי, לאחרי שנתקבל בכלל ישראל, חל על זה ציווי התורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"²⁹ (כפסק-דין הרמב"ם³⁰), וציווי שבתורה אי-אפשר לשנותו בתמידיות (אלא אם-כן בתור הוראת שעה כאשר הדבר נוגע לתיקון העולם, ובכמה תנאים בזה³¹).

ה. וזוהי גם הוראה בימינו אלו:

כאשר בא היצר-הרע ליהודי שומר תורה ומצוות, ואומר לו שעל-פי תורה צריך לילך אחר הרוב כו' - הנה לכל לראש צריך לידע שכיוון שטענה זו באה מהיצר-הרע, הרי זה בוודאי היפך התורה, אפילו אם הוא מביא ראיות מהתורה.

וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר³² דיוק לשון הגמרא³³ "כך אומנתו של יצר-הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה-זרה" - דלכאורה אינו מובן: הרי היצר-הרע אינו אומר לאדם לעשות "כך", אלא אומר דעתו שצריך לעשות היפך התורה? וההסברה בזה - ש"אומנתו של יצר-הרע" היא שאינו מתחיל מיד לומר היפך התורה, אלא מתחיל לומר "עשה כך": כיוון שהנך לומד תורה ומקיים מצוות, הנני מראה לך מהתורה כיצד עליך להתנהג על-פי תורה.

צריכים איפוא לדעת שכאשר הדברים באים מהיצר-הרע, הנה גם כאשר מביא מראה-מקום בדבריו של ראשון ואחרון, הרי זה בוודאי היפך התורה. -

אלא מאי, הקושייה היא - הרי יש לו את הרוב ("ער האט דאך צו זיך א גאנצע חברה")?!

והתירוץ על זה - כדאיתא בגמרא³⁴ ש"הווה קא מסתפי חזקיה אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקוב"ה בתר רובא", כיוון שסייעתו של חזקיה היו מועטים מסיעת שבנא, "בא נביא ואמר לו: לא³⁵ תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר".

כאשר מדובר אודות עצם מציאות העניין אם צריך לשמוע להקב"ה או לעשות להיפך ח"ו - אין מקום לעשות חשבון מהי דעת הרוב ומהי דעת המיעוט (כפי שמצביעים ב"בחירות", ובלשון המדינה: "עלעקשנ'ס"), ובעניין זה אין הרוב יכול להכריע את המיעוט, כיוון שאין זו דעת המיעוט, אלא זוהי עצם המציאות של המיעוט והרוב גם יחד!

כאשר מדברים אודות שבעים ואחד חברי הסנהדרין - לא מספיקה העובדה שישנם שבעים ואחד יהודים; יש צורך שאותם שבעים ואחד יהודים שיושבים בלשכת הגזית יהיו ראויים לישב בסנהדרין על-פי כללי התורה, ויהיו דנים על-פי כללי התורה, כולל גם שיקבלו עליהם את כל דיני התורה, הגזירות וכו', שנתקבלו ונקבעו בזמנים שלפניהם, ונעשו ציווי בתורה מצד "לא תסור" (כנ"ל). אבל כאשר נמצאים שבעים ואחד יהודים, ואחד מהם טוען היפך השולחן-ערוך - אזי בטל הדבר מעיקרו!

ו. וזוהי ההוראה:

כאשר עומדים לאחרי יום-הכיפורים לצאת לעולם, ומקיימים המצווה "ולקחתם לכם ביום הראשון גו'", "ראשון לחשבון עוונות", לשלול ("באווארענען") את עניין העוונות - צריכים לידע שלא מספיק לילך בסדר של הסתמכות על הרוב, שאז יטענו אליו שכיוון ש"אתם המעט מכל העמים"³⁶, צריכים להתנהג כמו אומות העולם; ועל-דרך זה בין בני-ישראל גופא - אלו שמניחים ב' זוגות תפילין מועטים הם משאר בני-ישראל, וכך יכולים לילך "מדרגה לדרגה" מדחי אל דחי, מבלי לדעת היכן יעצרו!...

כאשר מדובר אודות אתרוג ולולב, שיש בהם טעם, שזהו משל ורמז על עניין התורה (כנ"ל ס"א) - הרי בנוגע לתורה אין להתחשב ("עס גייט ניט אן") בדעת הרוב ודעת המיעוט; לכל לראש צריכים לברר את הדין בתורה (בתורה-שבכתב ובתורה שבעל-פה ובכל הספרים שתלמיד ותיק עתיד לחדש), ולאחרי-זה לחשוב מה עליו לעשות, כיצד לפעול את הפעולות הדרושות באופן היותר שלם והיותר תמים.

וזוהי ההוראה כיצד לפעול שהתחלת השנה תהיה באופן של זהירות מעוונות - על-ידי-זה שהאתרוג והלולב יהיו שלמים:

בנוגע ל"אתרוג" - איתא בספרים³⁷ שאתרוג ראשי-תיבות "אל תבואני רגל גאווה"³⁸, היינו, שאינו מציאות בעיני עצמו.

ובנוגע ל"לולב" - איתא בספרים³⁹ ש"לולב" אותיות "לו לב", ו"לב" זה צריך להיות בשלימות, כמרומז בדינו של לולב, שהתיומת (שני העלין שבאמצעו שדבוקים מגבן) צריכה להיות שלימה⁴⁰, וכיצד יכול להיות ליבו של יהודי בשלימות? - הנה בנוגע להיצר-טוב, אי-אפשר להפכו, שהרי "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"⁴¹, ואם-כן, האפשרות היחידה לעשות "שלום בפמליא של מטה"⁴², בין היצר-טוב ליצר-הרע, היא - על-ידי הפיכת היצר-הרע שיודה להיצר-הטוב, כמו שכתוב⁴³ "בכל לבבך, בשני יצריך", שצריכים לעשותם לב אחד⁴⁴.

ועל-ידי זה נעשית הפעולה לא רק בנוגע להאתרוג וללוב עצמם, אלא גם בנוגע לשאר הסוגים שבכלל ישראל,  ש"יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", ובאופן ד"דידן נצח" (כדברי המדרש¹³). שתהיה שנה דתית ("א פרומער יאר"), שלימות בתורה ומצוותיה, ואז תהיה שנה בריאה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים של כל אחד ואחד מישראל.

 (קטעים משיחת ליל ג' דחול המועד סוכות, שמחת בית השואבה ה'תשי"ז - 'תורת-מנחם התוועדויות' ה'תשי"ז, חלק ראשון (יח) עמ' 58-31 בלתי מוגה)

----------

1) ויק"ר פ"ל, יב.

2) אמור כג,מ.

3) ר"פ נצבים. וראה לקו"ת ר"פ ניצבים. ובכ"מ.

4) משנה וברייתא קידושין בסופה.

5) ואתחנן ד,ו.

6) תהילים מ,ט.

7) מדרש תהילים (באבער) ט,ב.

8) יומא סז,ב.

9) ירושלמי ברכות פ"א סה"ב.

10) שבת יא,א.

11) ראה תו"מ שם עמ' 103. וש"נ.

12) ויק"ר פ"ל, ב.

13) שם פכ"ד, ג.

14) ראה גם שיחת שמחת ביה"ש תשי"ד ס"ח ואילך (תו"מ ח"י עמ' 49 ואילך). וש"נ.

15) עקב יא,יד.

16) ברכות בסופה. וש"נ.

17) סוכה ו,ב. וש"נ.

18) נזיר מ"ב, רע"א. וש"נ.

19) סוכה לד, סע"ב (במשנה). רמב"ם הל' לולב פ"ח ה"ז. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סתרמ"ח ס"ט (סי"ט).

20) תנחומא אמור כב.

21) יבמות יד, רע"א. ועוד.

22) ראה שו"ת צפע"נ (נ.י. תשי"ד) סר"ז.

23) ראה גם מכתב יו"ד כסלו תשי"ז (אג"ק חי"ד ס"ע קסד).

24) משפטים כג,ב. וראה רמב"ם הל' סנהדרין רפ"ח.

25) ע"ז ח, סע"ב. וש"נ.

26) פ' שופטים יז,ח-י.

27) ברכות ט,א. וש"נ.

28) מגילה ב,א. וש"נ.

29) שופטים שם, יא.

30) הל' ממרים פ"א ה"ב. פ"ב ה"ג.

31) ראה שם ה"ד.

32) סה"מ קונטרסים ח"א לז,א. ועוד.

33) שבת קה,ב.

34) סנהדרין כו,א.

35) ישעיה ח,יב (ובפרש"י).

36) ואתחנן ז,ז.

37) מושב זקנים עה"ת בראשית ג,ג. סה"ל להאריז"ל עה"פ. וראה תו"מ ח"א עמ' 86. וש"נ.

38) תהילים לו,יב.

39) זח"א רסז,ב. תקו"ז ת"ו (כג,א). תכ"א (נו,ב). ועוד.

40)  סוכה לב,א. רמב"ם הל' לולב פ"ח ה"ד. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סתרמ"ה ס"ג (ס"י).

41) תניא ספכ"ד.

42) סנהדרין צט,ב.

43) ואתחנן ו,ב ובספרי ופרש"י עה"פ.

44) ראה לקו"ת מטות פו,ד. ובכ"מ.

ניצוצי רבי

ולקחתם לכם

כיצד היה הרבי בוחר אתרוג? על מה הקפיד בעת בחירת הלולבים? ומה עשה כאשר באחד מימי חול המועד הפיל מישהו את האתרוג שלו והפיטם נשבר?

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

תשובות לשאלות מעניינות אלה ועוד אפשר למצוא בדברי רבה המנוח של עיה"ק צפת, הרה"ג הרה"ח הרב לוי ביסטריצקי ז"ל, אשר פורסמו אשתקד בשבועון 'כפר חב"ד' (גליון 1013 עמ' 56-58). הרב ביסטריצקי, שבמשך כמה שנים היה מביא לרבי לולבים ואתרוגים בשליחות אביו - יבדלח"ט הרב יהודה לייב שיחי' - גילה 'סודות מן החדר':

"במשך כמה וכמה שנים היתה לי הזכות להביא לרבי לולבים, ומתוכם היה בוחר לולב לעצמו. בשנים הראשונות הסדר היה שהייתי נכנס לחדרו הקדוש ביחידות, כשאני אוחז את הלולבים בידי, והרבי היה בוחר מהם את הלולב. בשנים האחרונות הסדר השתנה ובחירת הלולבים על-ידי הרבי נעשתה מחוץ לחדרו הקדוש - ב'גן-עדן התחתון'.

"הסיפור התחיל בכך שאבי מורי שיחי' היה שותף במשך שנים עם ישראלי אחר, סוכן גדול מאוד, שהיה מייבא לולבים, אתרוגים והדסים מארץ-ישראל. הרבי היה משתמש בהדסים צפתיים. לפני סוכות הייתי יושב שעות על שעות ובוחר בעבור הרבי מאה ועשרים הדסים משולשים שהיו מיובאים מצפת. זה היה עוד קודם שקריית חב"ד בצפת עלתה על המפה. בכל שנה, כשהרבי היה רואה את אבי שיחי' ביום הראשון של החג, היה אומר לו: 'השתמשתי בהדסים'.

"היו שולחים לרבי הדסים מעוד כמה מקומות, מארגנטינה ומאיזה מקום בארה"ב, אבל פעם הרבי אמר לאבי שאת כל ההדסים הוא לוקח מצפת, ומכל יתר המקומות בעולם ששולחים לו הדסים, הוא לוקח רק שלושה הדסים. גם לאחר שקריית חב"ד בצפת עלתה על המפה, נמשך אותו הסדר, וזה נמשך כך כל השנים - הייתי בוחר את ההדסים עבור הרבי,  ובהם הוא השתמש. הרבי אף פעם לא בדק אחריי את כשרותם של ההדסים שבחרתי עבורו. הייתי מכניס את חבילת ההדסים ואומר לרבי שהם בדוקים. באחת הפעמים הרבי אמר במפורש שהוא לא בודק את ההדסים.

"שנה אחת, בערב סוכות בשעה שתים-עשרה בצהריים, קיבל אבי טלפון מהרב חודוקוב: "הרבי שואל אולי יש לך בשבילו לולב מהודר". מתברר שהרבי היה באותה שנה מאוכזב מהלולבים שהביאו לו. היו משקיעים אז בעיקר באתרוגים שהובאו אל הרבי בערב החג. הרבי עבר על כל הלולבים, והרב חודוקוב התקשר לשאול את אבי אולי נשאר לו בשבילו לולב מהודר. באותה שעה נשארו בידינו רק חמש-מאות עד שש-מאות לולבים אחרונים, מתוך אלפים שהיו ברשותנו בימים הקודמים. שש-מאות הלולבים היו סגורים בארגזים אורגינליים שעדיין לא נגענו בהם. מיד סגרנו את העסק, והשותף של אבי, שהיה מומחה גדול, אבי ואני עברנו על כל שש-מאות הלולבים והוצאנו מהם את המובחרים ביותר.

"עבדנו בשיטה שנקט שמאי הזקן בכל שבוע לקראת שבת - היה קונה בהמה במשך השבוע, ובכל פעם שהיה מוצא משהו יותר טוב, היה אוכל את הקודמת ומשאיר לשבת את המשובחת. בצורה כזו עברנו על כל הלולבים. לבסוף אספנו כשלושים לולבים, קשרנו אותם ונכנסתי איתם לחדרו של הרבי. בחדרו של הרבי היו לפני השולחן שני כיסאות עם ריפוד אדום וידיות (אנשים שהיו נכנסים לרבי ל'יחידות' - הרבי היה מציע להם להתיישב בכיסאות). כשנכנסתי, הרבי סידר כיסא אחר, והנחתי את הלולבים לבדיקה, לולב אחר לולב. ומאז נמשך הסדר הזה כל השנים. הייתי נכנס אל הרבי ביחידות ומוסר כשלושים לולבים מהודרים לבחירה (לפעמים הייתי מגיע עם חמישים לולבים, ומתוכם הרבי היה בוחר כשלושים). אחרי שזכיתי לעלות לצפת בשליחות הרבי (בשנת תשל"ו), כבר לא נכנסתי אל הרבי עם הלולבים. בשנים האחרונות היו מגיעים הדסים גם מעוד מקומות, אבל את הלולב הרבי בחר תמיד משל אבי שיחי'.

"כשהרבי היה בודק את הלולב, קודם כול היה לוקחו ואוחזו בצורה אופקית ובודק אם הוא ישר. אחר-כך היה מסובב את הלולב לצד שמאל כדי לבדוק את צבעו בצד שמאל, ואז היה מסובב את הלולב לצד ימין,  כדי לבדוק את צבעו בצד ימין, שיהיה כולו ירוק, ולא לבן. אחר-כך הרבי היה לוקח את הלולב ובודק את ה'שפיץ' שלו, הרבי תמיד לקח לולב שסגור על-ידי קליפה חומה דקה שנקראת 'קארע'. הרבי הקפיד שהלולב יהיה סגור הרמטית. כידוע, יש בזה מחלוקת הפוסקים - האם צריך לדעת מה יש מתחת לקליפה החומה, או שמכיוון שזהו דרך גידולו, ואם הלולב סגור על-ידי הקליפה החומה - זה נקרא שהוא סגור. הרבי היה בדעה שלולב סגור על-ידי הקליפה החומה נקרא לולב סגור, ובלולב כזה הרבי היה משתמש. והלולב שהקליפה שלו היתה הכי חומה והוא הכי סגור - אותו הרבי בחר. היה מדהים לראות את השמחה של הרבי כשהיה מוצא לולב ראוי לשמו, לולב שהרבי באמת נהנה מהכשרות וההידור שלו.

"כידוע, הרבי היה מחלק גם לולבים ואתרוגים לשלוחים ולנציגי מוסדות מכל העולם. וגם אותם היה בוחר בעצמו.

"כמו בכל יתר הדברים, הרבי תמיד הקפיד לשלם מיד אחר כך על הדברים, ובמיוחד שכאן יש עניין של 'ולקחתם לכם', שיהיה משלכם. אמנם יש מכתב מהרבי (שנדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג') שעוסק בשאלה אם אדם צריך לשלם על הלולב שלו לפני החג כדי שזה ייקרא 'לכם', או שגם אם הוא משלם באשראי או בצ'ק דחוי, גם זה נקרא 'לכם'. יש מחלוקת בין הפוסקים בעניין זה והרבי היה מכריע שלא חייבים לשלם דווקא לפני החג, אבל היו כמה פעמים שהרבי היה נותן לי כסף, שכר טירחה. והיו כמה פעמים שהרבי נתן לי כסף ואמר לי: 'יש חיוב לקנות לאישה מתנה לפני החג'.

לגבי האתרוג, הרבי היה מקפיד קודם-כול שיהיה כולו צהוב. אתרוג שהיה יפה ביותר, אבל לא צהוב - הרבי לא היה מסתכל עליו. אף-על-פי שמצד הדין אפשר להצהיבו בין תפוחים וכו', אצל הרבי אף פעם לא היה בפועל מושג כזה. הוא היה מקפיד גם על הגודל והצורה של האתרוג. הרבי בחר לעצמו אתרוג די גדול, יחסית לגודל של השיעור המינימלי. צריך לזכור שבמשך ימי החג כל אתרוג יכול להצטמק, מה גם שעל האתרוג של הרבי בירכו אלפי אנשים כל יום מימי החג. כבר אחרי היום הראשון אפשר היה לראות כי האתרוג של הרבי נראה 'משומש' מאוד.

"מאתרוגי קלבריה הרבי היה לוקח רק אתרוג אחד, ועליו היה מברך בבוקר ובו היה מנענע ב'הלל'. אבל הרבי היה מקבל גם אתרוגים מארץ-ישראל, וידוע שאחרי התפילה היה מנענע גם באתרוג מארץ-ישראל.

"היו כמה שנים שלרבי היה אתרוג עם פיטם בולט. כלומר, כל אתרוג גדל עם פיטם, והרי זהו אחד הסימנים שזה אתרוג, אבל בהרבה מקרים הפיטם נופל. כשהפיטם נופל  בזמן שהאתרוג מחובר לעץ, חייב להישאר באתרוג שקע, או גומה, במקום הפיטם (יש תשובה ארוכה של ה'צמח צדק' לגבי אתרוג שאין בו גומה במקום הפיטם. הוא דן בעניין הגומה והחור, מה הסימן לדעת אם היה פיטם וכו').

"באחת השנים היה לרבי אתרוג עם פיטם בולט, וכשמישהו בירך על האתרוג, נפל הפיטם. כרגיל, הרבי היה יורד לתפילה ואנשים היו ממשיכים לברך על ארבעת מינים של הרבי, ולפני הלל היו מכניסים את ארבעת המינים לרבי, הפעם, כשהכניסו את האתרוג לרבי לפני הלל, אמרו לו שהפיטם נפל, ובכל-זאת, הרבי לקח להלל את האתרוג הזה שעליו בירך כבר מקודם.

"אבי שיחי' שמע על זה מיד. הוא הכיר אדם מהימן בברוקלין שהיה מייבא אתרוגים מאיטליה, ושנשאר לו ארגז אורגינלי סגור, ארגז עץ שבתוכו למעלה ממאה אתרוגים שנארזו באיטליה. הסוחר הזה אפילו לא הספיק לפתוח את אותו ארגז. אבי הלך אליו ולקח ממנו את הארגז, ואמר לו: "אם הרבי יבחר מכאן אתרוג אחד, אני משלם לך על כל הארגז". עוד לפני שהרבי הספיק לגמור את התפילה, אבי כבר היה שם עם הארגז, כדי שהרבי יוכל לבחור ממנו אתרוג. הוא זכה לברכות מהרבי על מאמציו, אבל הרבי אמר לו שהיות וזה כבר לא עניין של "ולקחתם לכם ביום הראשון", הוא יכול לברך בימים הבאים על האתרוג של הרבנית חיה-מושקא (ע"ה). כך באמת היה: בשאר ימי החג הרבי בירך על האתרוג של הרבנית (בדרך כלל, הרבי היה דואג שבבית יהיה סט של ארבעת המינים עבור הרבנית ע"ה, כי הסט של הרבי היה נשאר כל הזמן ב-770)".

עד כאן מעדותו של הרב ביסטריצקי ז"ל.

ברכות ליהודי רוסיה

בשנת תשל"א ('תשרי בליובאוויטש' עמ' 52 - בתוספת יומן פרטי) הורה הרבי שנוסף על הרגילים להיכנס לקבל ד' מינים - והם המשפיע הרה"ח ר' שמואל לויטין; הרב חודוקוב; המזכיר הרב ניסן מינדל; הרב בן ציון שם-טוב; הרב שמואל-דוד רייטשיק; והרב מנחם-מענדל פוטערפאס - ייכנסו הפעם גם הרה"ח ר' יהודה בוטראשווילי, בתור נציג העולים החדשים (שיצאו מרוסיה והגיעו לאה"ק); הרב קנייבסקי; שניים מהעולים מגרוזיה המתגוררים בנחלת-הר-חב"ד; שני הזוכים בגורל (הרה"ח ר' יעקב-יהושע שיחי' לאופר והרה"ח ר' שלום-דובער הלוי שיחי' וולפא) ושני  נציגים מכפר-חב"ד. הרבי הורה כי הרב חודוקוב ימסור כל זאת למוזמנים.

ר' יהודה בוטראשווילי (קולאשר) ניגש לרבי לפני צאתו לקבלת הברכה, ושאל כ"ק אדמו"ר כמה הדסים יש לו, ואמר ג', ובחר  כ"ק אדמו"ר עוד עשרה הדסים, מסרם בידו ואמר לו: ביחד ישנם י"ג הדסים, ובירכו שימשיך כל ההמשכות בעד כל היהודים שברוסיה.

התוועדות עריבה

בספר 'למען יידעו... בנים יוולדו' - זכרונות הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן עמ' 97-98 מסופר:

"בחול המועד סוכות תש"י הורה הרבי - אז הרמ"ש  - להת' יהודה-לייב גרונר לנסוע לבית-הדפוס ולהאיץ בו  (בר"מ שוסטערמאן) ולסייע בהכנת הקונטרס 'שמיני עצרת - שמחת תורה' לדפוס. הרבי היה רגיל אז להתוועד עם תלמידי הישיבות. באותו ערב בדיוק הגיע הריל"ג לבית הדפוס והוא והמדפיס עבדו עד שעה מאוחרת בלילה, כך שהפסידו את ההתוועדות.

למחרת - סיפר לימים הריל"ג - אמר הלה לרבי מכיוון שלא זכו להיות נוכחים בהתוועדות למה ניגרע? הרבי שאל אותו: מי מבקש את ההתוועדות? והשיב: מרדכי שוסטרמן, לייב גרונר ועוד מישהו.

הרבי הסכים להתוועד והתוועדות זו היתה מאוד עריבה.

בין השאר תבע מהרה"ח ר' יעקב שי' פרידמן: מדוע אביו הרב אינו מביא את בעלי-הבתים שלו? אילו היה יודע שהבעש"ט נמצא ב-770, האם לא היה מביא אותם? ובכן יכריז: "הבעל שם טוב נמצא ב-770!" [פרטים נוספים על אותה התוועדות ראה 'ימי בראשית' עמ' 18-19].

יצויין כי יש להשוות סיפור זה למה שסיפר הרבי במוצאי פסח שני תש"י ('תורת-מנחם - התוועדויות' תש"י כרך א' עמ' 54):

"כשהרבי [=הריי"צ] אמר את המאמר ד"ה 'טעמו וראו' בי"ג תשרי שנת תרצ"ג, לא היו נוכחים כמה שלוחים שהרבי שלח אותם למקום מסויים, וכאשר שבו משליחותם, חזר הרבי בפניהם את המאמר עוד הפעם" [הרבי סיים: ומכאן רואים שכאשר הולכים למלא את שליחותו של הרבי לא מפסידים מאומה].

באותה הזדמנות לא גילה הרבי בענוותנותו הרבה את פרטי הסיפור שבשנת תרצ"ג. פרט זה נתגלה ביומנו של הרבי שנתפרסם ב"רשימות" חוברת יד (יומן ד') מתשרי תרצ"ג (עמ' 18) שבו מסופר: "ליל ב' וכן יום ב', היה גשם שוטף... לא אמר דא"ח ברבים, [אבל] קראני וגיסי... וחזר בפנינו המאמר די"ג תשרי - שלא שמעתיו [כשאמרו ברבים] מפני שנסעתי [בשליחותו] לקנות לולבים - [דיבור המתחיל] טעמו וראו וגו', בשטריימעל ואבנט, אבל בלא מטפחת [כרוכה על היד]".

תגובת הרבי על מכתב 'תמים' לאביו

מעשה בבן ששיגר מכתב לאביו ובו דיווח לו כיצד עברו עליו ימי חג הסוכות. בין הדברים כתב הבן (כל זה פורסם על-ידי המזכיר הרב בנימין שיחי' קליין ב'כפר חב"ד' גליון 827 עמ' 29):

"ימי החג עברו עלינו תודה לא-ל בכי טוב. עשיתי סוכה על המרפסת, וממש יופי הוא הסכך שסיככתי בענפי דקל (שזהו הנפרצו עליו של הלולב, וחשבתי שמאוד מתאים הוא שהמקיף וצל הסכך, והפנימיות של הלולב הם מאותו המין אלא שבהמקיף הוא באופן דנפרצו עליו כדוגמת המקיפין דתוהו ענפין מתפרדין, ובהפנימי העלין מאוגדין כדוגמת האורות דתיקון".

האב מסר לרבי העתק מהמכתב והרבי העיר על כך:

ראה נחמי' (ח, טו) ועלי תמרים

בהשקו"ט: מאמר חז"ל אין משיבין על הדרוש אפילו בנוגע לחשבון שנמצא אינו מכוון! (ס' הליקוטים להאריז"ל שמות א, יד) אבל מובן ש(עניין ד) סוכה בתיקון הוא ועיקר אלא שבסכך  כמטרתו לסכך  כשנפרצו עליו מסכך יותר, ובד' מינים שעניינם אחדות (גם בנגלה) - ההיפך ועל-דרך יעלה הפורץ - והוא יחידה".

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד*

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, חג הסוכות
ט"ו בתשרי

אחר חצות - קורא כל אחד לעצמו את ההפטרה של הסדרה (ברכה - הפטרת שמחת תורה, יהושע א).

מנחה. אומרים 'הודו' ו'פתח אליהו' - כבכל ערב-שבת-קודש.

קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד". בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה". כגוונא, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב. ויכולו, ברכת מעין שבע, קדיש שלם. מזמור לדוד, חצי קדיש, ברכו. עלינו, קדיש יתום.

שמחת החג, וגם שמחת-בית-השואבה, מתחילות מלילה ראשון של חג-הסוכות. נוהגים לשיר, למחוא כף ולרקוד גם ביום-טוב (ואפילו אם חל בשבת).

ממצוות שמחת יום-טוב, לשתות בכל אחד מימי החג רביעית יין. אך אפשר לצאת ידי-חובה בשתיית הרביעית מכוס הקידוש (כשמכוונים לצאת בזה. ואפשר גם בלילה).

פעמים רבות דיבר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו על המבצע לבקר בבתי-כנסת (ולנסוע בחול-המועד לערי-השדה) כדי לשמח בשמחת בית השואבה ושמחת החג בכלל. החל משנת תשמ"א היתה ההוראה לערוך שמחה זו בחול-המועד "ברחובה של עיר", וברוב עם הדרת מלך.

סדר הקידוש:

אומרים בלחש: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא", 'אתקינו' דשבת (הגש"פ), ואחר-כך אומרים בקול: "אתקינו" (דיום-טוב) "יום השישי. ויכולו", "בורא פרי הגפן", "אשר בחר בנו", "לישב בסוכה", ו"שהחיינו".

קודם שהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מברך 'לישב בסוכה', היה מביט בסכך.

מי שבירך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות - לא יברכנה עתה. ברכת 'שהחיינו' בקידוש שבסוכה, עולה גם על עשייתה ועל מצוות הישיבה בה, ולכאורה יש לכוון על כך בשעת הברכה, הן המקדש והן השומעים. גבר שבירך (בטעות) 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, אם הדליקן חוץ לסוכה, יכוון לצאת כעת, או יברך בעצמו שוב ברכה זו בקידוש.

ביום-טוב דחג-הסוכות טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא" (וכן ביום).

אף-על-פי שנשים פטורות מן הסוכה, בכל-זאת אינן נמנעות מלאכול בה ולברך 'לישב בסוכה'.

בלילה הראשון של חג-הסוכות חייבים [האנשים] לאכול כזית פת בסוכה. ואפילו ירד גשם, מקדשים בסוכה ומברכים 'לישב בסוכה' ו'שהחיינו', אוכלים כזית וגומרים את הסעודה בבית (ובשעת ברכת 'המוציא' יש לכוון לגמור הסעודה בבית). ואם פסק הגשם אחר-כך, יש לשוב לאכול בסוכה כזית פת (מבלי לברך שנית 'לישב בסוכה') ולברך ברכת-המזון בסוכה. אם כשיורד גשם נראה שהוא ייפסק אחרי שעה או שעתיים, צריך להמתין.

מנהגנו שלא לצאת מהסוכה באמצע הסעודה גם כשיורד גשם, וגם במשך שאר ימי החג, במצב כזה נכנסים לסוכה, מקדשים ואוכלים בה ומברכים 'לישב בסוכה', ללא פקפוק, וגם מתוועדים. וכן נהג הרבי.

מברכים 'לישב בסוכה' רק על לחם או מיני מזונות יותר מכביצה (כביצה: 54 סמ"ק). ומברכים תחילה 'המוציא' או 'מזונות' ואחר-כך, לפני שטועמים, מברכים 'לישב בסוכה'.

המהדרים - גם מים אינם שותים מחוץ לסוכה.

אין מנהגנו לישון בסוכה.

בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן נפסק, שהנכנס לסוכת חברו ל"שינה וטיול", מברך 'לישב בסוכה'. [והנכנסים לביקור קצר ומסתפקים אם זו קביעות, משתדלים לכבדם במיני מזונות יותר מכביצה].

אין מנשקים את הסוכה בכניסה או ביציאה.

שחרית: לפני התפילה, קורא כל אחד לעצמו את הפטרת היום (זכריה יד).

שמונה-עשרה של יום-טוב. אחר חזרת הש"ץ אומרים הלל שלם. לכל הדעות מברכים תחילה וסוף, וגם ביחיד (וכן גם בימי חול-המועד ושמחת-תורה).

כופלים הודו לה' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו... " והציבור [ולא הש"ץ, כמ"ש בהגש"פ של הרבי וכן משמע בהיום יום ל' תשרי, ודלא כנדפס בספר-המנהגים עמ' 41 ומשם ב'אוצר', בגיליונות 'התקשרות' בעבר וכו'] עונה בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל... "; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרן... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...".

בשבת אין מקיפין את הבימה, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל".

אחר 'הלל' - קדיש תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.

קריאת התורה. 'אתה הראת'. בפתיחת הארון אין אומרים י"ג מידות ו"ריבונו-של-עולם", אלא כרגיל: "בריך שמיה... ישועה ורחמים". מוציאים שני ספרי-תורה. את הראשון מוליך הש"ץ. וקוראים בספר הראשון לשבעה עולים (ויקרא כב) "שור או כשב". מניחים ספר שני על הבימה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. קוראים למפטיר בספר השני (במדבר כט) "ובחמישה-עשר יום". הגבהה וגלילה. הפטרה דיום א' דסוכות (זכריה יד) "הנה יום בא לה'", ומזכירים בברכה אחרונה שבת ויום-טוב. יקום פורקן, מי שבירך, אשרי. הש"ץ נוטל את ספר-התורה השני ואומר 'יהללו'. חצי קדיש. מוסף של יום-טוב: וביום השבת, ובחמשה עשר, ומנחתם, ישמחו.

נשיאת כפיים: הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית.

הכוהנים מפנים את פניהם לשמאלם, לימינם ולאמצע, בכל אחת מהמילים: 'יברכך', 'וישמרך', 'אליך', 'ויחונך', 'אליך', 'לך', 'שלום'.

כשאומרים תיבת 'יברכך' - המתברך ראשו באמצע. ה' - מיסב ראשו לימינו. וישמרך - באמצע. יאר - לשמאלו. ה' - באמצע. פניו - לימינו. אליך - באמצע. ויחונך - לשמאלו. ישא - באמצע. ה' - לימינו. פניו - באמצע. אליך - לשמאלו. וישם - באמצע. לך - לימינו. שלום - באמצע.

אין הקהל אומר "ברוך הוא וברוך שמו" כשמזכירים הכוהנים את השם, ולא "כן יהי רצון" וכדומה.

כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם... " - בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "רבונו של עולם . . הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" - "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" - "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיימים "ותשמרני ותחנני ותרצני".

"אדיר במרום..." אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על הפנים.

קידוש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא היא סעודתא", "זכור", "על כן" - בלחש. ורק ["אתקינו" דיום-טוב], "אלה מועדי", וברכות "בורא פרי הגפן" ו"לישב בסוכה" אומרים בקול.

מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. ואני תפילתי, מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של יום-טוב [ב'והשיאנו' - אומרים כנדפס "שבת (ומועדי) קדשך]. אין אומרים 'צדקתך'.

יום ראשון,
ט"ז בתשרי, א' דחול-המועד**

מוצאי שבת ויום טוב. [לעניין בן חו"ל הנמצא בארה"ק, רבים מרבני אנ"ש בארה"ק פוסקים לנהוג תמיד יום א', גם כשחוזרים לחו"ל באמצע החג, וזאת ע"פ סתימת שו"ע אדה"ז בסו"ס תצו (ראה שדי-חמד כללי הפוסקים סי' יג אותיות ח-יב) ודברי הרבי ב'המלך במסיבו' ח"ב עמ' רה, שיכולים לבחור את הרב בעל 'שער הכולל' כהרב הפוסק בזה].

ערבית: אתה חוננתנו. 'יעלה ויבוא' (ואם שכח - בכל תפילות חול-המועד - חוזר). אין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".

הבדלה בסוכה. מברכים ברכת "בורא מיני בשמים" וברכת "בורא מאורי האש". כשמבדיל על היין, מברך, אחר ברכת "המבדיל", "לישב בסוכה". "וייתן לך" אומרים בלחש.

שמחת-בית-השואבה נעשית בשנים האחרונות בלילות חול-המועד בכל אתר ואתר בפרסום גדול וברחובה של עיר, בהשתתפות תזמורת וברוב עם. כמו-כן נעשית שמחה וכו' לנשים בפני-עצמן.

המניחים את הלולב ומיניו במים, מצווה להחליף בחול-המועד מידי פעם את המים, כדי שיישאר הלולב לח והדור.

מבצע תורה:

מכיוון שחול-המועד אסור במלאכה, וגם אין בו מצוות "חציו לכם" דיום-טוב, ו"לענגו" דשבת, לכן נשאר בו על כל אחד ואחד הציווי המלא של "חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" (מלבד זמני התפילה, ומלבד שמחת יום-טוב [ומבצעיו], כמובן). ולכן, מכיוון שהקביעות דשנה זו היא שכל ימי חול-המועד רצופים הם, הרי זו הוראה על תוקף החיוב של לימוד התורה ביתרון מיוחד בימים אלה.

נטילת לולב:

אסור לאכול לפני נטילת לולב. והבריאים אינם טועמים, וגם אינם שותים מאומה לפני-כן [מפי השמועה, הוראת הרבי שמן הראוי לאכול 'מזונות' מיד אחרי נטילת הלולב, כדי שברכת 'לישב בסוכה' תעלה גם על הנטילה שלפניה, שגם היא מעין 'קביעות'].

משכימים ומקדימים לקיים מצוות לולב, ובפרט לפעם הראשונה.

נטילת לולב בסוכה היא מצווה מן המובחר, ואפילו קודם התפילה מברכים בסוכה. וגם אם יורדים גשמים, מצווה מן המובחר להמתין עד שייפסק הגשם כדי ליטלו בסוכה.

כשנותנים את ארבעת המינים לאחר לברך, נכון לומר בפירוש שהוא "במתנה על-מנת להחזיר", ובפרט ביום הראשון [למעשה אמר זאת הרבי גם בחול-המועד], "והוא תועלת לנותן ולמקבל".

איטר יד נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל-כל-אדם, ואת האתרוג בשמאלו שהוא ימין-כל-אדם.

שדרת הלולב צריכה להיות מול פני הנוטל.

עומד כשפניו למזרח, נוטל את הלולב ביד ימין ומברך על הלולב, ומתחיל ברכת שהחיינו - כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו. בסיום הברכה - מחברים אותם.

את הלולב ומיניו מחבר לשליש העליון של האתרוג, אשר אוחזו באלכסון קצת.

הנענועים: לדרום וצפון - לקרן דרומית מזרחית, קרן צפונית מזרחית. למזרח - לאמצע המזרח. למעלה - בהבאה מורידים תחילה מעט "המשכה בעולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למטה - בהבאה מעלים תחילה מעט "העלאת העולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למערב [דרך ימין] - שתי פעמים הראשונות לקרן מערבית דרומית, בפעם השלישית - לאמצע מערב.

לכל צד - הולכה והבאה שלוש פעמים. בהבאה צריך להגיע עד החזה, "מקום שמכים באמירת 'אשמנו'".

גם ההולכה, כולל ההולכה הראשונה, מתחילה מן החזה. אחר כל הולכה מנענעים (מכסכסים) את הלולב, ואחר-כך עושים את ההבאה.

ראש הלולב יהיה למעלה בכל הנענועים.

במשך כל הנענועים, האתרוג מכוסה ביד - חוץ מהנענוע האחרון, שאז מגלהו קצת.

[עוד ממנהגי הרבי:

הביא את ד' המינים אל מול החזה, ואחר-כך בתנועה נוספת הביאם והגיעם אל החזה ממש.

בכל משך הנענועים עמד במקום אחד כשפניו למזרח. לא פנה לכיוון הנענועים, אלא בהפניית הידיים וחלק הגוף העליון.

בכל הנענועים - המינים זקופים ובגובה החזה, מלבד הנענועים למעלה ולמטה, שבהם המינים זקופים, ורק הידיים מורמות לגובה הפנים או מושפלות למטה].

שחרית:

אין מניחים תפילין בכל ימי חול-המועד.

באמירת הלל אוחזים את הלולב (ביד ימין), ולנענועים מצרפים אליו גם את האתרוג (ביד שמאל).

מנענעים את הלולב ומיניו ארבע פעמים בהלל: ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ב"אנא ה' הושיעה-נא", ובכופלו [בין שני הנענועים ב"אנא ה'" היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עושה הפסק כלשהו, כגון הנחת האתרוג, פיזור הרגליים, סידור הטלית על כתפיו וכדומה], וב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" הראשון אשר בסוף ההלל. ואם בירך על הלולב בבית-הכנסת קודם הלל, אינו מנענע ב"אנא ה' הושיעה-נא" אלא פעם אחת.

סדר הנענועים: "הודו" - לדרום (הכיוון המדוייק לכל הצדדים - כנ"ל בברכת הלולב), "לה'" - אינו מנענע (אבל מצרף אמירתו לאמירת מילת "הודו"), "כי" - לצפון, "טוב" - למזרח, "כי" - למעלה, "לעולם" - למטה, "חסדו" - למערב. "אנא" - לדרום ולצפון, "ה'" - אינו מנענע, "הושיעה" - למזרח ולמעלה, "נא" - למטה ולמערב. [צ"ע איך מקיימים כראוי אמירה וענייה דש"ץ וקהל ב'הודו' וב'אנא', כשלמעשה כל אחד אומר ומנענע בקצב שלו].

הושענות:

מוציאים ספר-תורה אחד, ועומד איתו ליד הבימה ומחזיקו. [בלוח כולל-חב"ד כתוב שאם לכולם יש לולבים, יניחו את ספר-התורה על הבימה. וע"ע]. בעת אמירת ההושענות נשאר ארון-הקודש פתוח.

[כמדומה שנהוג להקיף בבית-הכנסת גם כשמתפללים ביחיד].

באמירת ההושענות היה הרבי מחזיק את ארבעת המינים בשתי ידיו, ומצמידם לחזהו (ואומר על-פה). לפני אמירת ה'הושענא' של היום אומרים ההושענא דיום השבת - 'למען אמיתך', אבל אין מקיפין אלא באמירת הושענא דיום זה ('אבן שתייה').

אומרים תיבת "הושענא" בראש כל ארבעת ה'אותיות' המקדימות (הושענא למענך אלוקינו, בוראנו...), וכן קודם כל 'אות' שבסדר אותו היום (הושענא למען אמיתך, הושענא למען בריתך... - כך נהג הרבי). באותיות שאומרן החזן בקול רם - שאז מקיפין בהן - אומרים זאת לפניהן ולאחריהן.

מנהגנו שהש"ץ מתחיל לומר בקול רם מאות ס' או ע'. מדייקים לעשות היקף אחד שלם סביב הבימה, ומסיימים אותו באמירת אות ת'.

ההקפות הן (נגד כיוון השעון) מזרח - צפון - מערב - דרום (מי שהתחיל ממקומו - ישלים סיבוב).

מי שאין לו ד' מינים - יקח מאחר שסיים, ויקיף גם הוא. מי שאירע לו אבל (רח"ל) בחג, אינו מקיף, וכן אבל על אביו ואמו במשך כל י"ב חודש אינו מקיף. ויש לו לכבד בארבעת-המינים שלו אדם אחר שאין לו ד' מינים - שיקיף הוא.

את הפסוקים "כי אמרתי..." (ודומיו, שבסוף כל הושענא) אומרים רק בהושענא-רבה.

בשנים האחרונות הורה הרבי לנגן "הושיעה את עמך..." בניגון הידוע.

את הפסוק "למען דעת..." שבסוף ההושענות, אומרים בקול רם כשמכניסים את ספר-התורה להיכל.

קדיש תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.

מוציאים ספר-תורה וקוראים לארבעה עולים. מנהגנו בארץ-הקודש - שלוש העליות הראשונות הן כמו בחו"ל: כוהן - "וביום השני", לוי - "וביום השלישי", ישראל - "וביום הרביעי",  והרביעי קורא את קורבן היום בלבד "וביום השני", חצי קדיש. וכיוצא-בזה בכל ימי חול-המועד. [כן נדפס גם בסידורים החדשים של קה"ת באה"ק (שלהי תשס"ב). העירו בצדק, שיש להיזהר מאיסור 'לא תתגודדו' בזה, דהיינו כאשר בקהילה אחת (שיש לכולם רב אחד, וכל-שכן אם באותו בית-כנסת עצמו) נוהגים בשני המנהגים. ועל המרא-דאתרא בכל קהילה להודיע לכל הציבור שלו את הכרעתו עבורם בזה].

בקורבנות בתפילת מוסף אומרים בארץ-הקודש "וביום השני", "ומנחתם".

בכל ימי חול-המועד (כמו ביום-טוב), חייבים האנשים לשתות בכל יום רביעית יין, לקיים מצות שמחת-יום-טוב.

בדבר ביקור בקברי צדיקים בחול-המועד (ראה בהנסמן ב'התקשרות' גיליון שכה עמ' 17 ובנטעי-גבריאל הל' אבילות פרק פג הערות ג,ה) - אפשר להתפלל שם על הצריכים לישועה, אף ש"הנפשות עולות למעלה ואינן מושגות".

מבצע לולב:

הרבי הנהיג, אשר בימי חג הסוכות יוצאים עם הד' מינים לרחוב וכיוצא בזה, מקומות שם נמצאים בני ובנות ישראל לזכותם במצווה זו. גם במבצע לולב משתדלים שיטלוהו בסוכה. [וכן לכבדם במיני-מזונות, ולברך עמהם "לישב בסוכה"].

ידועה הנהגת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הד' מינים שהוא מברך עליהם הוא מוסרם כדי שהקהל יוכל לברך עליהם. "מסופר על אחד הרה"צ (כמדומה מפולין) שהתנהג כן בקביעות, וכששאלוהו והרי על-ידי המשמוש נוגעים בהעניין דהדר, ענה, שאין לך הדר מזה שכמה וכמה מבני-ישראל יקיימו בו מצווה נעלית זו".

במשך ימי חול-המועד, יש לנסוע מחוץ לעיר לעורר יהודים בענייני תורה ומצוות, כולל הפצת המעיינות, ולדאוג שיהיו גם שם ארבע מינים כשרים, כולל הוספה במניין ההדסים, לפחות עוד ג' הדסים; ומה טוב - לצרף לנסיעה גם את ה'אשת חבר', וכמו-כן את הילדים, לחנכם גם בענייני הפצת המעיינות.

יום שני
י"ז בתשרי, ב' דחול-המועד

אין מברכים עוד 'שהחיינו' על הלולב וכן בימים שלאחר מכן (אלא מי שעדיין לא בירך על הלולב בשנה זו).

הושענות: "אום אני חומה".

קריאת התורה: כוהן - וביום השלישי. לוי - וביום הרביעי. ישראל - וביום החמישי. רביעי - וביום השלישי. חצי קדיש.

בתפילת מוסף - "וביום השלישי".

במשך ימי חול-המועד מחליפים את ההדסים והערבות, כולם או חלק מהם, אבל אין לוקחים בכל יום ערבה חדשה וכו'.

יום שלישי
ח"י בתשרי, ג' דחול-המועד

הושענות: "אדון המושיע".

קריאת התורה: כוהן - וביום הרביעי. לוי - וביום החמישי. ישראל - וביום השישי. רביעי - וביום הרביעי. חצי קדיש.

בתפילת מוסף - "וביום הרביעי".

יום רביעי
י"ט בתשרי, ד' דחול-המועד

הושענות: "אדם ובהמה".

קריאת התורה: כוהן - וביום החמישי. לוי - וביום השישי. ישראל - וביום השביעי. רביעי - וביום החמישי. חצי קדיש.

בתפילת מוסף - "וביום החמישי".

יום חמישי
כ' בתשרי, ה' דחול-המועד

הושענות: "אדמה מארר".

קריאת התורה: כוהן - וביום החמישי. לוי - וביום השישי. ישראל - וביום השביעי. רביעי - וביום השישי. חצי קדיש.

בתפילת מוסף - "וביום השישי".

יום שישי
כ"א בתשרי, הושענא-רבה

יש להתוועד גם בלילה זה (ראה גם שיחת שמחת-בית-השואבה תשי"ח סכ"ב). מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן ש"מועט מחזיק את המרובה" ('התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד). ב'התוועדויות' תשמ"ז (ח"א עמ' 325) הורה בנוגע לפועל, לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקרבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך", עיי"ש.

נשארים ערים כל הלילה. כל אחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת.

מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל.

אחר חצות הלילה (באזור המרכז: 11:26) אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו [לאידך, אירע שמיהרו מאוד, ואז הרבי המשיך וסיים בחדרו]. באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים.

לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה"יהי רצון" של הושענא-רבה ואת ה"יהי רצון" שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל"יהי רצון" של יום-טוב.

מנהג ישן, שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו היתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה. [כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז ובסידורו]

אחרי גמר אמירת התהילים ניעורים כל הלילה (עלות השחר לדעה המקדימה: 3:46) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר.

חשוב לדעת, שבכמה מקומות בשיחותיו נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר גם את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'.

בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים. לקטנים שבעריסה - יש אומרים לחבוט גם בעבורם]. קושרים אותן על-ידי עלים של לולב.

מי שנשאר ער כל הלילה עד לאחר שבוודאי עלה השחר, אסור ללמוד עד שיברך ברכות התורה.

גם מי שהיה ער כל הלילה ולא ישן חצי שעה - מברך בבוקר את כל ברכות השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) - מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך (ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש), חוץ מ'הנותן לשכווי' למי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [יש לצאת לצרכיו תחילה כדי לברך אשר יצר].

שחרית:

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות בחול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים.

בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד.

לפני הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד, כי בהושענא-רבה צריך להרבות בכיסכוס עלי הלולב ובשמחה.

הושענות:

מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל, ועומדים עמם ליד הבימה. אומרים את ז' ההושענות (ולאחר גמר ההקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה) ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים בלבד. גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'. לאחר-מכן, אומרים "אני והו... כהושעת... אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות.

יש לפסק כך: "ואוצרך - הטוב לנו - תפתח".

"קול מבשר..." - אומר הש"ץ ג' פעמים ואחר-כך הקהל ג' פעמים.

בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש], מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה"יהי רצון".

גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה.

הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש; לעיתים הניחן על כסאו, לעיתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו.

מוציאים ספר תורה, וקוראים לכהן: "ביום החמישי". ללוי: "ביום השישי". לישראל: "ביום השביעי". לרביעי: "ביום השביעי". חצי קדיש.

קרבן היום במוסף - "ביום השביעי".

אין מנהגנו לאחל איש לחברו בהושענא-רבה "גמר חתימה טבא", "פתקא טבא" וכיוצא בזה. (אולי - כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד).

[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב' לפני חצות היום - אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה']. טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח. מנהג ישראל לאכול היום "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר).

אחר חצות - אומרים היום  שניים מקרא ואחד תרגום (וההפטרה) דפרשת ברכה.

נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון".

הדלקת הנר: ברכת 'להדליק נר של שבת ושל יום-טוב' ו'שהחיינו'.

במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.

----------

*) מקוצר היריעה נשמטו רוב ההערות, אך רוב ההוראות המעשיות הועברו מן ההערות אל גוף הלוח.

**) לבני חו"ל: ערבית דיו"ט, ותודיענו. הדלקת הנרות: לאחר צאת הכוכבים, ומברכים "של-יום-טוב", ו"שהחיינו". סדר הקידוש בסוכה, הפעם: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן, לישב בסוכה. היום, לפני תפילת שחרית, קורא כל אחד לעצמו את הפטרת היום ("ויקהלו" מלכים-א ח). בהוצאת ס"ת בשחרית אומרים י"ג מדות פ"א, רבש"ע וכו', מוציאים ב' ס"ת וקוראים בספר הא' לה' עולים 'שור או כשב', חצי קדיש כדאתמול, בספר הב' מפטיר כדאתמול, הפטרה "ויקהלו אל המלך שלמה", אשרי, יהללו, מוסף: ובחמשה עשר, ומנחתם (ואין אומרים "וביום השבת" ו"ישמחו"), נשיאת-כפיים וכו'. מוצאי יו"ט: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא, הבדלה בסוכה (כנ"ל), בלי "בשמים", "מאורי האש", ואין אומרים "ויתן לך". שחרית חוה"מ: הקריאה בתורה, וכן קרבנות היום במוסף - כנדפס בסידורים, חצי קדיש לאחרי 'רביעי'. העברת הסדרה 'ברכה' שנים מקרא ואחד תרגום - לכאורה (רק) בשבת שהוא ערב שמחת תורה.