והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)
משל לאדם, שהוא בעל ייסורים ובכדי להפטר מייסוריו, הוא משנה מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום – ייפטר מהייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שילך, הייסורים ילכו עמו! אלא העצה להיפטר מייסורים היא להתפלל לה' יתברך, שיסיר ממנו את הייסורים.
זהו שאמר הכתוב "והנה מצרים נוסע אחריהם... ויצעקו בני-ישראל אל ה'" – כאשר ראו בני-ישראל את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים כשהיא לעצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה' יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.
(כתר-שם-טוב, עמ' 28)
מה תצעק אלי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)
באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב"ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב"ה יעשה את הנס למענו יתברך – לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.
על כך השיב להם הקב"ה: "מה תצעק אלי". כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני; אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס – "דבר אל בני-ישראל וייסעו".
וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו נאמר (בראשית כב) "וישכם אברהם בבוקר" וכאן נאמר "לפנות בוקר".
(אור-תורה)
מימינם ומשמאלם (יד,כב)
"ימין" רומז לעבודה בקו החסד (נתינת צדקה, הכנסת-אורחים וכו').
"שמאל" מרמז לעבודה בקו הגבורה (כפיית עצמו לדבר מצווה וכו').
על האדם לעבוד את ה' בשני הקווים כאחד: קו החסד וקו הגבורה. אין הוא יכול להסתפק בעבודה בקו אחד בלבד, כי ייתכן שעבודתו זו נובעת מחמת נטייתו הטבעית לצד זה או לצד הנגדי.
אך כשעבודתו היא בשני הקווים יחדיו, מוכח הדבר שעבודתו היא מצד ציווי הבורא ולא מחמת טבעו.
(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 970-969)
נורא תהילות עושה פלא (טו,יא)
משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, גדול ונישא, שבנה הרבה מדינות גדולות ונצורות וכבש ארצות רבות; הייתכן לשבחו על שכבש עיירה קטנה?! והלוא שבח זה – ביזיון הוא למלך, והאדם המשבחו בכך מתחייב בראשו!
זהו שאמר הכתוב: "נורא תהילות" – הרי זה נורא מאוד להלל לה'. אנו יראים להלל אותו שגדולתו מתבטאת בבריאת העולמות. שהרי הוא,
"עושה פלא" – מה שנראה בעינינו דבר פלא ומופלא ("פלא" רומז לבחינת החכמה המופלאה מגדר התלבשות בעולמות), לגביו יתברך הוא רק בבחינת עשייה בלבד ("עשייה" – היא הדרגה הנחותה ביותר, המסמלת בין השאר את עולם העשייה הגשמי).
זאת ועוד:
גם השבח שכל העולמות אינם תופסים מקום כלל לגביו יתברך – גם הוא בבחינת "נורא תהילות". וכמשל האומר על אותו מלך אדיר וגדול שעיירה קטנה זו שכבש – בטלה אליו וסרה למשמעתו.
[ומה שאנו בכל-זאת מהללים ואומרים "קדוש" וכו' – הרי זה רק לגבינו, שהעולם נראה ל'יש' ומציאות ובעינינו זהו שבח גדול. אך חס-ושלום לא לגבי הקב"ה].
(אור-התורה – שמות, כרך ב, עמ' תקנד)
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור (טו,כב)
הסיען בעל כורחם (רש"י)
בני-ישראל לא רצו להנתק ולהיפרד מההתגלות האלוקית הנעלה שראו בשעת קריעת הים, ולכן הוצרך משה להסיעם "בעל כורחם".
ומדוע באמת הסיען משה מגילוי נעלה זה?
הכוונה העליונה היא שבני-ישראל יעשו לה' "דירה בתחתונים" – בעולם-הזה הגשמי דווקא. לכן "הסיען" משה, כלומר, הורידם מדרגתם הנעלית והביאם לבחינת "מדבר שור" – שור מלשון "ראייה", כנאמר (במדבר כד), "אשורנו ולא קרוב", היינו שיכירו בכך שעיקר הכוונה היא בעולם הזה התחתון, הנראה לעין הגשמית.
זהו שכתוב בהמשך "ויבואו מרתה" – כי רק בעולם-הזה ישנה מציאות של מרירות ורע.
(תורה-אור – פרשת בשלח, דף סב, עמ' ב)
צא הילחם בעמלק (יז,ט)
שתי מלחמות היו לבני-ישראל בצאתם ממצרים בדרך לקבלת התורה: מלחמת פרעה (לפני קריעת ים-סוף) ומלחמת עמלק.
במלחמת פרעה נאמר (שמות יד): "ה' יילחם לכם" ואילו במלחמת עמלק נאמר: "צא הילחם בעמלק", אתה תילחם. מהו הטעם לשינוי זה?
פרעה לא מנע מבני-ישראל ללכת להר-סיני (אלא הוא בא אחריהם) – על כן ה' הוא שנלחם בו. לעומת-זאת, עמלק התייצב כנגד בני-ישראל וביקש לעכב את הליכתם לקבלת התורה בהר-סיני – לכן נצטוו ישראל להילחם בו.
בשעה שיש מונע ומעכב לקבלת התורה, יש לצאת למלחמה כדי לבטל את המונע ומעכב מלקבל וללמוד תורה.
)ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 145-144)
ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (יז,יג)
כאשר עמלק בא להילחם נאמר "ויבוא עמלק" בלבד ולא נזכר "עמו", ומהו שמוסיף כאן "את עמלק ואת עמו"?
אלא: "ראשית גויים עמלק". עמלק – הגאווה והגסות שבאדם – הוא הראש והסיבה לכל יתר המידות הרעות הבאות מחמתו. שאר המידות הרעות הן בבחינת "עמו" של "עמלק".
לכן תחילה נזכר רק עמלק בעצמו (הגאווה והגסות) שהוא היסוד לכל הרע. אך מאוחר יותר "נולדו" מעמלק זה יתר המידות הרעות – "את עמלק ואת עמו".
(ספר המאמרים תש"ט, עמ' 66) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
