חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:59 זריחה: 6:51 כ"ד בתשרי התש"פ, 23/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 655 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת יתרו, כ"א בשבט ה'תשס"ז (09/02/07)

נושאים נוספים
התקשרות 655 - כל המדורים ברצף
עלייה של יהודי היא עלייה אמיתית רק כשנמשכת למטה, בעולם המעשה
הקב"ה רוצה את הגאולה תיכף ומיד!
סמינר בית-רבקה וכפר-חב"ד ב'
פרשת יתרו
מים בדוד השבת
לוח השבוע

גיליון 655, ערב שבת קודש פרשת יתרו, כ"א בשבט ה'תשס"ז (09.02.2007)

 

 דבר מלכות

עלייה של יהודי היא עלייה אמיתית רק כשנמשכת למטה, בעולם המעשה

מתן-תורה פעל שהתורה ומצוותיה יומשכו ויחדרו למטה ויזככו את גשמיות העולם, עד שהעולם עצמו ייעשה חפצא של קדושה * לכן ביקשו בני-ישראל "דבר אתה עמנו", שההמשכה מלמעלה תהיה על-ידי משה, ממוצע המחבר אותם עם הקב"ה * תכלית הכוונה שיהיה ו"חי בהם ולא שימות בהם", נשמות בגופים דווקא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ביארצייט הראשון של הרבנית הצדקנית ע"ה

א. ישנם דינים ומנהגי ישראל שונים שעושים ביארצייט לזיכרון ולעילוי הנשמה1.

הפירוש בפשטות הוא, שהמנהגים והעניינים שעושים בקשר ליארצייט (וההמשך לזה) – הרי זה לעילוי ולזכר הנשמה, בכדי שהנשמה תתעלה למעלה מעלה בגן-עדן.

אבל יש לומר שיש בזה עוד עניין (גדול יותר), כדלקמן.

ובהקדים שאלה בפרשתנו:

לאחרי שבני-ישראל שמעו עשרת הדברות אמרו למשה רבינו2: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות".

וצריך להבין: המדריגה הכי נעלית אליה יכולים בני ישראל להגיע, היא כאשר הקב"ה עצמו מתגלה ומדבר אליהם (בלי ממוצעים), כפי שביקשו בני-ישראל, "אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך", "רצוננו לשמוע מפי מלכנו כו' רצוננו לראות את מלכנו"3, והקב"ה מילא את בקשתם, כפי שבני-ישראל אמרו אחר-כך כמסופר על-ידי משה בתורה4) "הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי".

ואם-כן מדוע ביקשו בני-ישראל אחר-כך "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים" – בגלל החשש "כי5 תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד" – הרי זה עתה ראו ש"ידבר אלוקים עם האדם וחי"?!

ויתירה מזה: הקב"ה אמר למשה6 – על דבריהם של בני-ישראל – "שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי גו'"!

ב. ויש לומר הביאור בזה:

תכלית וכוונת כל העניינים הוא – שתושלם הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים7, שהעולם יהיה דירה לו יתברך.

והכוח לזה נפעל (בעיקר) במתן-תורה, כשבטלה הגזירה8 דעליונים לא יירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה: גם לפני מתן-תורה למדו וקיימו תורה ומצוות, ועד ש"תורה קדמה לעולם"9, אבל אז התורה והעולם נשארו שני דברים "נפרדים";

מתן-תורה פעל שתורה ומצוותיה יומשכו למטה ויחדרו ויזככו את גשמיות העולם, כך שהעולם ייעשה חפצא של קדושה.

וזה נתחדש במתן-תורה על-ידי זה שנתגלה עצם התורה ("חמודה גנוזה"10) כפי שקשורה בעצמותו יתברך, ולכן היה בכוחה להיות נמשך למטה ולחדור בגשמיות העולם, מה-שאין-כן התורה שלמדו לפני מתן-תורה, "ריחות היו"11, תורה שבערך להבריאה.

כלומר: כיוון ש"נתאווה" הקב"ה שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים, שהוא למעלה והוא הסיבה לכל העניינים, כל ההשפעות והארות כו' וכל סדר השתלשלות, מובן, שכל העניינים, אפילו העליות וגילויים הכי נעלים שהיו במתן-תורה, כוונתם להשלים את ה"נתאווה הקב"ה" שתהיה דירה בתחתונים.

ולכן, באם ישנו גילוי ד"מלכנו" ששם לא נרגשת הכוונה (ההמשכה למטה) – אין זה השלימות האמיתית, ועד שאין זה אפילו עלייה בשלימות, כי עלייה של יהודי היא עלייה אמיתית, רק כשנמשכת למטה12.

ובסגנון אחר: המשכה למטה נוגעת לא רק למקבל שנמצא למטה, אלא גם לגילוי שמלמעלה. כי דווקא על-ידי זה שההמשכה באה למטה וחודרת בהתחתון, נשלמת שלימות הכוונה, כנ"ל.

ולכן ביקשו בני-ישראל "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" – הגם שראו שזה עתה שמעו "קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש" ונשארו בחיים – כי זה שנשארו בחיים היה בדרך נס [ואמרו רז"ל13 על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, רק אחר-כך החזירה להן בטל תחיה].

ולכן ביקשו "דבר אתה עמנו", שההמשכה מלמעלה תהיה על-ידי משה, ממוצע המחבר14 את בני-ישראל עם הקב"ה15, שדווקא על ידי זה מתבטאת שלימות הכוונה.

דווקא בזה מתבטאת תכלית הכוונה דתורה ומצוות (שניתנו במתן-תורה) – שיהיה "וחי16 בהם ולא שימות בהם"17, דווקא נשמות בגופים (ובאופן ד"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"18), ולא על-ידי העלאה בלבד "כי תאכלנו האש הגדולה הזאת גו'"19.

ג. על-פי זה אפשר לבאר גם הציווי שהקב"ה אמר למשה בסוף פרשתנו בהמשך למתן-תורה ובקשת בני-ישראל "ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" – "מזבח20 אדמה תעשה לי וזבחת עליו גו' ואם מזבח אבנים תעשה לי גו', ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו".

דלכאורה: כאשר הכהן עולה על המזבח להקריב קרבן לה', הרי הוא בוודאי נתעלה, והיה צריך להיות מציאותו על-דרך קודם החטא, ובמילא – ולא יתבוששו, ואין החשש ד"תגלה ערוותך"?

אלא הכוונה במתן-תורה בעבודת ה' היא, שתהיה מציאות האדם, כבאמירתם נעשה ונשמע, ואצל בני-ישראל על-ידי עבודתם יהיה "לא תעלה במעלות על מזבחי", בכדי ש"לא תגלה ערוותך עליו". ויש לומר דאדרבה – שעל-ידי זה ניתוסף עוד מצווה בתורה (שלא היתה לולא המציאות ד"ערוותך").

ועל-דרך זה מובן גם ההמשך בפרשה שלאחרי זה – ששם מסופר אודות "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שהמשפטים רובם דינים ומצוות הקשורים עם דברים ועניינים גשמיים (העבודה בפועל דעשיית דירה בתחתונים21), ועד לעניינים בלתי רצויים (גניבה ודיני עבדות, נזקי נפש וכיוצא בזה); אבל ביחד עם זה "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"22, ועד ש"ואלה מוסיף על הראשונים", על-ידי זה ניתוסף הוספה ועילוי23. והמשפטים קשורים עם "תשים לפניהם", העניינים הכי נעלים בתורה, תשים מלשון סימה (אוצר)24 ולפניהם – לפנימיותם25, וביחד עם זה – כפי שזה יורד במציאות וסדר העולם – "סדורה בפיהם כו', כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"22.

ד. על-פי כל הנ"ל יובן גם עניין היארצייט אחרי הסתלקות הנשמה למעלה:

בהשקפה ראשונה יש מקום לומר, שלאחרי שהיתה ה"הבערה" והנשמה נסתלקה בהאש, ועולה מדרגה לדרגה בעילוי אחר עילוי – אינה רוצה "לרדת" למטה, ובפרט שטבע הנשמה ("נר ה' נשמת אדם"26) הוא לעלות למעלה27.

אבל האמת היא, כמובן על-פי הנ"ל, שה"מבעיר" (העלאה) לעצמו אינו התכלית, הכוונה והתכלית בזה הוא – "שיהא צריך לאפר", שמההעלאה וההסתלקות יהיה נמשך השפעה למטה (אלא שזוהי המשכה למטה החדורה ו"שרופה" ב"הבערה" ועלייה באש אלוקי), כמו שכתוב28 בנוגע להסתלקות של צדיק – שבעלייה הכי נעלית "פועל ישועות (בחינת שע"ה נהורין29) בקרב הארץ" (למטה מטה) דווקא;

ומה שהעלייה היא יותר נעלית – צריך ומוכרח יותר להיות ההמשכה למטה, ועל-דרך "צדיקא30 דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין (גם בעולם המעשה) יתיר מבחיוהי31, ועל-דרך זה: ככל שההמשכה היא למטה יותר – העלייה היא למעלה יותר.

ובכלל – שיהיה "והחי יתן אל לבו", לא בשביל עליית הנשמה עצמה, אלא בשביל ההשפעה ופעולה למטה.

ובלשון חז"ל32: "יעקב אבינו לא מת, וכי בכדי ספדו ספדייא כו', אלא כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", על-ידי זה ש"זרעו בחיים" (נשמות בגופים) נעשה "אף הוא בחיים".

ה. ועל-ידי זה שמקשרים הנשמה עם הפעולות וההמשכות למטה, ניתוסף בברכות ה' – "חי העולמים" – בכל העניינים המצטרכים, בפרטים ופרטי-פרטים ("כל פסיעה ופסיעה").

ועד לברכה הכי עיקרית33 – "ובא לציון גואל", "ונאמר אמן" שאמן מורה על גמר הניצחון34, ועד – גמר הניצחון על הגלות.

– ובפרט שמקשרים ההסתלקות עם הוספה באחכה לו ובציפייה לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, "דרך35 כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט36 מישראל זה מלך המשיח"37, שהיא דווקא גאולה גשמית לעיני בשר, לעיני כל בשר.

כולל הגאולה של הנשמות שלמעלה (שיש מקום לומר שזוהי הגאולה הכי גדולה) על-ידי "הקיצו ורננו שוכני עפר"38 בתחיית המתים – ונעשים נשמות בגופים.

ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר39, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך40. וכל זה – תיכף ומיד ממש, ולא עכבן אפילו כהרף עין41, וכההלכה42 מיד הן (כל העולם כולו) נגאלין.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו, כ"ב בשבט ה'תשמ"ט. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט כרך ב עמודים 284-293)

--------------------

1)    ראה בהמלוקט בס' כל-בו פ"ה ס"ד. ס' גשר-החיים פל"ב. וש"נ. וראה ס' המנהגים – חב"ד עמ' 78 ואילך.

2)    יתרו כ,טז.

3)    מכילתא ופרש"י פרשתנו יט,ט. וראה שמו"ר פרשתנו פכ"ט, ד וביפ"ת.

4)    ואתחנן ה,כא.

5)    שם,כב-כג.

6)    שם,כה-כו.

7)    תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו.

8)    שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

9)    ראה מדרש תהילים צ,ד. ב"ר פ"ח, ב. תנחומא וישב ד. וש"נ. זח"ב מט,א.

10)  שבת פח,ב.

11)  שהש"ר פ"א,ג (א).

12)  ראה תניא פל"ו בנוגע לעולמות העליונים: הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' כו'. והעלי' שבהם נעשית דווקא ע"י העבודה דתחתונים.

13)  שבת פח,ב. שמו"ר פרשתנו פכ"ט, ד.

14)  ד"ה פנים בפנים תרנ"ט. ובכ"מ.

15)  ומה שמשה היה מצטער על בקשת בנ"י (פרש"י ואתחנן שם, כד), יש לומר – מפני שלא היה להם הכלים לשמוע ולקבל דבר ה' עצמו (ולא ע"י משה) וישארו בחיים בדרך הטבע, כמשה.

16)  אחרי יח,ה.

17)  יומא פה,ב. סנהדרין עד,א. וש"נ. רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ה.

18)  ואתחנן ד,טו.

19)  ועפ"ז יומתק ההוספה ד"לא שימות בהם", דלכאורה מאי קמ"ל (לאחרי שנאמר "וחי בהם"), אלא ש"לא ימות" ע"י ההבערה וההעלאה באש האלוקי בכלות הנפש.

20)  כ,כא ואילך.

21)  ראה לקו"ש חכ"ו עמ' 368 ואילך.

22)  פרש"י ר"פ משפטים.

23)  ראה קונטרס ניחום אבלים (קה"ת, תשמ"ח) עמ' 20 ואילך.

24)  ירושלמי ע"ז פ"ב סוף ה"ז ובפ"מ שם.

25)  תו"א משפטים עה,ג. תו"ח שם תט, רע"א. ועוד.

26)  משלי כ,כז.

27)  תניא רפי"ט.

28)  אגה"ק סי' כח.

29)  אגה"ק ס"ג (קד,ב).

30)  זח"ג עא,ב. הובא ונתבאר באגה"ק סי' זך וביאורו.

31)  להעיר מהמבואר בהמשך ההילולא יו"ד שבט ה'שי"ת העניין ד"אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" (ראה זח"ב קכח,ב), שאין זה עניין של סילוק ח"ו, אלא גילוי האור בבחי' רוממות כו'.

32)  תענית ה,ב.

33)  כמנהג ישראל – לסיים בברכה זו.

34)  נזיר בסופה.

35)  בלק כד,יז.

36)  ולהעיר מהרמז והשייכות לכ"ב שבט – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל".

37)  רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א.

38)  ישעיהו כו,יט.

39)  שם מ,ה.

40)  שם ל,כ.

41)  מכילתא ופרש"י בא יב,מא.

42)  רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

 משיח וגאולה בפרשה

הקב"ה רוצה את הגאולה תיכף ומיד!

אלא שממתין ומצפה לתפילתם של צדיקים – "עד מתי"

בנוגע לעבד עברי או אמה עבריה – פוסק הרמב"ם: כל הקונה עבד עברי או אמה עבריה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ומדור וכו', מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

וביאור העניין בעבודת ה': כתיב "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות". ולכן, מכיוון שכל יהודי הוא בבחינת "עבד עברי" (ויתירה מזו: "אמה העבריה", שהרי "ועמך כולם צדיקים") – הרי ישנו פסק-דין ברור בתורה ש"חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה כו'", כלומר, שהקב"ה צריך לתת לכל אחד ואחד מישראל כל העניינים הכי טובים, לא רק דברים המוכרחים, כמו "חיטה ושעורה", ועל-אחת-כמה-וכמה אוויר לנשימה, שזהו דבר הכי מוכרח בכל רגע ורגע ממש, אלא גם ענייני תענוג – "להחיות בהם נפש כל חי"...

ועל-דרך זה בנוגע ללימוד התורה – שיש לתת לכל אחד ואחד מישראל (לא רק "חיטה ושעורה" שבתורה, כי אם) גם בחינת יין ("גפן") ושמן ("זית שמן") שבתורה, היינו רזין דתורה – בחינת יין שבתורה, עד לרזין דרזין שבתורה – בחינת שמן שבתורה בדוגמת השמן שצף על גבי כל המשקין, כולל – יין.

ולא עוד, אלא ש"כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" – כפי שאמרו חז"ל – "צדיק (ועמך כולם צדיקים") גוזר והקב"ה מקיים"!

ומכיוון שכן, בוודאי צריך הקב"ה לקיים את תפילתם ובקשתם ודרישתם של בני ישראל שאינם יכולים לסבול יותר את מצב הגלות, עד שצועקים "עד מתי"... ולכן גוזרים הם: "אלוקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל"... ואז – הקב"ה מקיים!...

וכאמור, שאין זה באופן שצריכים לפעול שינוי חס-ושלום ברצונו של הקב"ה, שהרי בוודאי רוצה הקב"ה שתבוא הגאולה תכף ומיד, אלא שממתין ומצפה לתפילתם של צדיקים שיצעקו "עד מתי", "אלוקים אל דמי לך גו'", ועל-ידי זה מגלים את רצונו של הקב"ה שיומשך ויבוא בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו ה'תשמ"ה; 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ה, כרך ב, עמ' 1213 – בלתי מוגה)

גואל ראשון הוא גואל אחרון

על-פי המדובר כמה-פעמים ראשי-התיבות בדרך אפשר של "מיד" – משה, ישראל (הבעל-שם-טוב), דוד מלכא משיחא, זאת אומרת: הדור הראשון של מתן-תורה (דור משה) מתקשר עם הדור האחרון (של הגאולה על-ידי דוד מלכא משיחא), על-ידי גילוי החסידות של הבעש"ט ורבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו, והרי לכשיפוצו מעינותיך חוצה "אתי מר", דא מלכא משיחא.

ויש לומר שבהתאם לתוכן דתיבת "מיד", בהכרח לבאר ששלוש האותיות קשורות לא עם ג' זמנים שונים (משה בדורו, ישראל הבעש"ט בדורו, ודוד מלכא משיחא בדורו), אלא הם באים כולם יחד בסמיכות ממש ("מיד") בכל דור ודור ובכל זמן וזמן. כמרומז גם בזה ש"מיד" הוא גם ראשי-תיבות "משה, יהושע, דורם", ששלושתם היו בדור אחד.

וכן יש לומר בנוגע לדורנו זה – שבאותו דור ישנו הגילוי של כל השלושה – מ' (ראשי-תיבות משיח ), י' (ראשי-תיבות דב' שמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) וד' (דורם); יחד עם משה שבדורנו (כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא-דורנו), בחינת עשר (עשירי בשבט), כולל גם הגילוי דתורת החסידת (מעיינות הבעש"ט) על-ידו, ישנו גם הגילוי דבחינת אחד-עשר, "גואל ראשון הוא גואל אחרון", דוד מלכא משיחא.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו ה'תשנ"ב, ספר-השיחות ה'תשנ"ב, עמ' 341)

 ניצוצי רבי

סמינר בית-רבקה וכפר-חב"ד ב'

המוסד הגדול לבנות, שהוקם בשנת תשי"ז וזכה להדרכה צמודה של הרבי * "בברכת הצלחה בעבודתו בקודש, חינוך בנות ישראל, שכל אחת מהן נקראת בת שרה רבקה רחל ולאה", כתב הרבי למנהל המוסד * "מובן וגם פשוט דעניין שמטיל ספק בהנקודה דיראת-שמים ויהדות מסורתית, אין כדאי כלל להיכנס בזה", כתב הרבי להורי תלמידות שביקשו לשנות בצביון הסמינר, בשנותיו הראשונות * ניצוצות והדרכה – רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"למה לא ייסדו הורי התלמידות סמינר לבנות, והלא הוא אחד מהם..." – כך כתב הרבי בשאלה ובתביעה, בקיץ תשט"ז, לרה"ח ר' משה-צבי סגל, תושב כפר-חב"ד באותם ימים, שבנותיו, כמו עוד בנות תושבות הכפר, סיימו את לימודיהן בבית-הספר היסודי.

התגייסו אפוא עסקני אנ"ש באותם ימים, הרה"ח ר' פינחס (פיניע) אלטהויז ורעייתו, מרת ג' גינזבורג ומרת ח' זלמנוב, הרה"ח ר' שמריהו גוראריה, הרה"ח ר' רפאל נחמן הכהן – והחליטו על הקמת הסמינר. בהמלצת המרא דאתרא, הגה"ח הרב שניאור-זלמן גרליק, נתמנה מקבל המכתב הנ"ל מהרבי (ר' משה-צבי סגל) למנהל הסמינר החדש.

"ממה שמכירו אני"

בכ"ז בסיוון תשי"ח עבר ניהול המוסד לידי הרה"ח ר' לייב זלמנוב. הרבי עודד והדריך, התערב בפרטים ותבע שהמוסד יהיה לשם ולתהילה ולתפארת.

המוסד לא העפיל לפסגות המצופות ואף כמעט נסגר, וכמה שנים אחר-כך נקרא לנהל אותו הרה"ח ר' שמואל הלוי שיחי' חפר. הוא נכנס לעבודה בשלבים, עד שכעבור זמן-מה הועמד בראשו.

"בהכירי את מר ש[מואל] ח[פר] זה זמן רב", התבטא הרבי במכתב (מראש-חודש שבט תשל"ה) לעורך עיתון מסויים. במכתב נוסף מאותם ימים כתב הרבי:

ממה שמכירו אני ממכתביו, יש כל הסיכויים אשר בעזר ה' יתברך יצליח בעבודתו בקודש, חינוך על טהרת הקודש בסמינר.

"אחיין של גיסי"

בשנת תשכ"ו ביקר מר שז"ר אצל הרבי. כשמשלחת מתושבי כפר-חב"ד באה לבקרו לאחר מכן (בערב ראש-חודש אלול), סיפר שז"ר לחבריה את הדברים הבאים (שתוארו על-ידי הרה"ח ר' לייב כהן – במכתב לרבי – תשורה י"ב בסיוון תשס"ו עמ' 3):

"הרבי דיבר אתי בנוגע לבניית כפר-חב"ד ב' ושיעבירו לשם את הסמינר שמנהלו הוא חפר. 'איר קענט עם מסתמא, ער איז מיין שוואָגערס פלימעניק' [=מן הסתם מכיר אתה אותו, הוא אחיין של גיסי – הרש"ג ע"ה], אמר. והרבי נתן (או אמר שייתן) עשרת-אלפים דולר על-החשבון לבניית כפר-חב"ד ב'...".

עזרה באתערותא דלעילא

לימים הורה הרבי באופן של אתערותא דלעילא להרה"ח ר' אברהם שיחי' שמטוב להשיג תקציבים מממשלת ארצות-הברית לבניית כפר-חב"ד ב'. היה בכך חידוש גדול, שכן הרבי בעצמו כתב כמה שנים קודם לכן לרב חפר:

כתבו שעל... המל"ח [המרכז לענייני חינוך] להכין הדרוש למגביות וכו' – אינו מובן כלל, שהרי יודע שאין למל"ח כל שטח "עבודה" זו כלל, לא מנגנון מסוג זה וכו'. ולכל היותר מסייע בהשגחה או בקורת משרד או ב"כ [בא-כח] של מוסד פ' [פלוני].

מדוע להפחית שעות?!...

עד כמה היה הרבי מעורב בפרטים, יעיד המכתב שכתב הרב חפר לעמיתו הרב לייב זלמנוב – מובא כאן כלשונו:

"לידידי הרה"ח ר' לייב יחי'

"שלום וברכה,

"את מכתבך קיבלתי ותכף ומיד הכנסתי אותו לכ"ק. בערב נכנסתי ל'יחידות' ובין היתר הזכרתי את עניינך וההצעה שר' נחום גולדשמיד יקבל על עצמו את לימוד החסידות ואתה את הוראת הדינים. אצל כ"ק לא התקבל הדבר ביותר. תחילה שאל מה פתאום [ר'] נחום ומי מלמד עד עתה? עניתי שאתה ושאתה מסכים שר' נחום יחי' ילמד חלק ואתה חלק ויש מספיק שעות לשניכם. הוא [הרבי] שאל באם נחום מתאים לכך ומדוע אתה רוצה להפחית שעות. תשובתי לא הניחה דעתו הק' ואמר לי בזו הלשון: 'מכוח לייבל זלמנוב וויל איך נאָך טראַכטן' [=מצד לייבל זלמנוב רוצה אני עדיין להתבונן]. וזכית שכ"ק יעלה אותך על דעתו הק' וניכרו בדבריו חיבה אליך וכינה אותך בשם לייבל...

"למחרת כשהכנסתי את מכתבך קיבלתי תשובה לא על שאלתך אלא כהמשך למדובר ב'יחידות'.

"וזה תוכן הכתוב: 'בהמדובר אמש בנוגע לתפקידו של הר"ל שיחי' זלמנוב בבית-רבקה כו' – לע[ת] ע[תה] אין לשנותו עד שאקבל מהר"ל השקפתו בזה'.

"לאור הכתוב מאת כ"ק אבקשך באופן דחוף לכתוב מכתב דחוף לכ"ק ולהרצות השקפתך בנידון לעבודתך בסמינר ונקווה שהכל יהיה לטובה...

"ידידיך דורש בשלומך, שמואל".

"בת שרה, רבקה, רחל ולאה"

"בעניין הנהלת הסמינר – הכל תלוי במנהל, באם יפעול כדבעי – יוכל (באופן דיפלומטי ונועם) לרתום כו"כ [כמה וכמה] מאנ"ש שי' לעבוד ולסייע בזה. וזכות העניין הזה הכי נעלית מסייעתו" – כתב הרבי להרב חפר ביום כ"ח בסיוון תש"כ.

קצת יותר מחודש ימים קודם לכן (בי"ג באייר תש"כ) דיווחה ההנהלה לרבי על המצב ("לפועל נמצאים ג' מנהלים, אבל אף אחד מהם אינו מסור כולו לעניין... ר' משה סגל... ר' לייב זלמנוב... ר' שמואל חפר...")

"ר' שמואל חפר, שמוסר שיעורים בתנ"ך דברי הימים ופדגוגיה בסך-הכול – 19 שיעורים לשבוע. הוא גם המייעץ והמדריך של סדרי ההוראה במוסד ומחנך התלמידות המבוגרות. אילו נשאר רק בסמינר והיה נוטל העניין לידו בשלימות, נראה לנו שהיה מצליח... אם כ"ק ירשה לרש"ח לעבור רק לסמינר וכולו יתמסר כדבעי, ולהרחיבו כראוי...".

אבל הרבי רצה שהרב חפר יעבוד בכמה תחומים גם יחד ובמכתב מימי הסליחות תשכ"א חותם: "בברכת הצלחה רבה בעבודת-הקודש בסמינר ובמקצועי ומתוך שמחה וטוב-לבב – המצפה לבשורות טובות".

בכ"ב באלול תשכ"א חותם הרבי מכתב להרב חפר במילים האלה:

בברכת הצלחה בעבודתו בקודש, חינוך בנות ישראל, שכל אחת מהן נקראת בת שרה רבקה רחל ולאה, ומתוך שמחה מנוחה וטוב לבב דווקא...

"כמנהג בית-יעקב דבני-ברק"

בשולי מכתב ממחרת ימי הגאולה יב-יג תמוז ה'תשכ"ט, כותב הרבי בכתב-יד-קודשו לרב חפר:

בנוגע לבחינות בגרות –

כמנהג "בית יעקב" דבני-ברק.

ובהזדמנות נוספת כתב לו:

"הלקבל מורות מסוג פ[לוני] כו' – מובן שזהו תלוי באופי המועמדת, אבל פשוט (ונזכר גם בשיחתנו) שסותר יסודי החינוך דהסמינר שביקורת המקרא היא כפירה וכו' כשהמורה מתפאר ומתגאה שלמד במוסד שהנ"ל הכרח לדעת אותה וכו' וכו' ועד ל"ביטול" ערכו התרבותי של הקול נוע וסרטים הידועים בציבור – בה בשעה שרואים המדריכה נוהגת כן...

התאמת "חכמתם" לדרישות המקצועיות

בנושא הנ"ל – בחינות הבגרות – האריך הרבי באיגרת מי"א בתמוז תשי"ח (איגרות-קודש, כרך י, עמ' רלג-רלה); איגרת זו נכתבה ונשלחה כתשובה למכתב ששיגרו אל הרבי הורי התלמידות וזה לשונו:

"ב"ה, ו' תמוז תשי"ח, כפר-חב"ד

"אל כ"ק אדמו"ר שליט"א

"התאספנו היום, הורי תלמידות הסמינר "בית רבקה" בכפר-חב"ד לדון על מגמת ותכנית הלימודים של הסמינר.

"עד עתה היתה התכנית של המקצועות ברמה גבוהה יותר מ'בית יעקב', פרט לספרות והיסטוריה, שלמדנו לפי התכנית של 'בית יעקב'. אנו הורי התלמידות מעוניינים בהמשך התכנית הקיימת כדלעיל. מובן שרצוי להגביר את החינוך היהדותי–חסידותי, וגם לימודי קודש, בכמות יותר גדולה, אולם לא לצמצם את יתר המקצועות, הנחוצים גם-כן להכשרת הבנות שתהיינה מתאימות בידיעותיהן המלאות, לפי הדרישות של משרד-החינוך, וזה גם יקצר את שנות הלימוד. ברור שבהתאם להנ"ל, אנו מעוניינים במורות ומורים מתאימים להנ"ל, שאמנם יראתם קודמת לחכמתם, אלא שגם "חכמתם" תתאים לדרישות המקצועיות.

"נ.ב.

"הורים אחדים עוררו את השאלה, אם יש להימנע מבחינת בגרות של משרד החינוך כדי לקבל תעודת בגרות על המקצועות שלמדו אצלנו".

יראת-שמים – קודמת לכול!

על כך השיב הרבי במכתב ארוך ומנומק (נדפס באג"ק כרך יז, עמ' רלג):

ב"ה י"א בתמוז תשי"ח

ברוקלין

הנהלת סמינר בית רבקה אסיפת הורי התלמידות הסמינר

אשר בכפר-חב"ד. שם ציווה ה' את הברכה

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת מכתביהם והפ"נ של ההנהלת ואסיפות ההורים, ונעם לי לקרות בהם אשר כולם לבבם שלם ובפה אחד שמוכרח שבסמינר רצוי להגביר החינוך היהדותי והחסידותי גם יותר ממה שהיה עד עתה. וכן להוסיף בלימודי קודש, וכתוצאה מזה כמובן שהרי תלוי בסגל המורים-ות, מעוניינים שיהיו גם המורים-ות מתאימים לנ"ל, שיראתם קודמת לחכמתם.

אשר בודאי על-פי האמור הרי כל אחד ואחד, הן מההנהלה והן מההורים, יעשה כל התלוי בו להשגת המטרות האמורות, אשר אם בכל מקום ובכל זמן אמרו רז"ל יגעת ומצאת, על-אחת-כמה-וכמה בזמננו זה, שרואים אנו הצלחת השתדלות בענייני תורה ויראת-שמים באם רק מתעסקים בתום לבב ובמרץ הדרוש, ובפרט שבארצנו הק' ת"ו על-ידי משיח צדקנו, הרי כל הנ"ל מוכרח ביותר וביותר, ולכן מובן שכל יגיעה והשתדלות כדאיות הן בזה.

ומפני גודל ערך הדבר, כוונתי לכל העניינים אשר בשטח החינוך, שהרי שינוי בהמחונך פועל פעולתו במשך כל ימי חייו לאחרי זה. מובן וגם פשוט דעניין שמטיל ספק בהנקודה דיראת-שמים ויהדות מסורתית, אין כדאי כלל להיכנס בזה, וכדוגמת העניין – אשר ספק-ספיקא בגדרי פיקוח-נפש גם-כן אסור הוא. והוא מובן גם בשכל הבריא דשכל האנושי.

שמזה מובן יחסי לספרים המפוקפקים מנקודת מבט דיראת-שמים, והוא הדין למורים-ות אשר יש ספק איך ישפיעו על המחונכים בעניינים של יראת-שמים, וליתר שאת – אוסיף עוד נקודה, שאף שכאמור לעיל יש לשלול ספרים ומורים-ות כהאמור אפילו במצב דלית ברירה דספרים ומורים-ות אחרים, שהרי לכל לראש על ההנהלה, ופשיטא דעל ההורים, לראות שהמחונכים שלהם יהיו נאמנים לד' ולתורתו והרי זהו אושרם בגשם וברוח, הרי בוודאי עתה יש למצוא מורים וספרי לימוד אשר שלמים יהיו מהנקודה דיראת-שמים (וכלשונם במכתבם) וגם חכמתם תהיה ברמה מתאימה. והרי כמה מבתי-ספר בית-יעקב נמצאים באה"ק ת"ו, שלאחרי שעברו תקופת ההתחלה וההתלבטות והספיקות, הרי על יסוד הניסיון של כמה שנים הראו דרך לפתרון בעיות האמורות. ובטח גם הסמינר דבית-רבקה יכול לנצל תוצאות ניסיון האמור. וע"פ כתבם גם הם – החלטתם פה אחד שהיראה צריכה להיות קודמת לחכמה וכדברי חכמים במשנתם, בוודאי למותר להוסיף שקדימה זו היא לא רק בזמן אלא גם במעלה, זאת אומרת שבמקום בחירה בין מורה למורה ובספרי לימוד, שנפקא-מינא בין יראתם לחכמתם הרי – על-פי האמור – דין קדימה להראשונה. מובן גם-כן שבהנקודה שמזכירים – שבאיזה מקצועות היה הלימוד בבית-רבקה ברמה יותר גבוה מבית-יעקב, הנה בכל האמור לעיל – אין הכוונה להשפיל רמת הלימודים באם אין זה נוגע לענייני יראת-שמים, ובוודאי גם בזה אין חילוקי דעות ביניהם, שלכן אין מובן קצת, מה שמזכירים במכתבם כאילו איזה ספק בדבר.

כן אין ברור מהמכתבים בהנוגע לנקודה דתכנית בית-ספר תיכון, שמוזכרת איזה פעמים. והרי הסמינר הוא בראשית היוסדו ולמרות זה הצליח – לפי ערך, על-כל-פנים, ואין סברא לתת לו דמות בית-ספר תיכון וכו'. וכמדומה שכתבתי זה מכבר שאין זה נראה לי כלל וכלל. ויהיה הסמינר בצביונו של סמינר למורות וגננות ועל-דרך הסמינר של בית-יעקב, תפקיד אשר בזמננו זה חיוני הוא ביותר. והחשש שמזכירים שאפשר ממשרדים המתאימים לא יסכימו שתהיינה מורות מוכרות מבלי תעודת בגרות, יש סיכויים טובים שגם זה ישתנה. והעיקר – אשר גם בלא הכרה האמורה, שטח פעילי רחב ביותר למורות ולגננות מבלי ההכרה האמורה וכנ"ל – הרי העיקר ונוגע ביותר שתהיה התאמת המורות והגננות במאה אחוז לתפקידן הכי נעלה, ואין להפחית אפילו במידה קטנה התאמתן זו על-ידי שינוי תכנית הלימוד, שינוי צביון הסמינר וכו'.

בהמשך מכתבו הארוך מוסיף הרבי וכותב:

ומגלגלין זכות ליומין זכאין, אשר כותב הנני מכתב זה ערב ימי י"ב וי"ג תמוז, גאולת רבנו נשיאנו, אשר לחם – מבלי להביט כל העלמות וההסתרים לניצחון יהדות מסורתית חסידותית ותורה תמימה, וניצח בגלוי לעיני בשר, אך שבדרך הטבע לא היה לזה כל מקום.

הרבי ממשיך ותובע:

שכל אחד ואחד מחסידיו מקושריו והשייכים אליו יילכו בדרך זו הורה לנו, ובפרט בעניינים אשר אין נדרש למסירות-נפש כלל וכלל, כי אם מסירת רצון של נפש הבהמית, להיות שלמים עם ה' בורא עולם ומנהיגו... שאז שלם יהיה לבב כל אחד ואחת ללכת בדרך התורה והמסורה, מוארים אור וחום חסידותי, ולהינזר ולהיבדל מכל סטייה ומכל עניין של ספק וספק-ספיקא בחוסן וטהרת העניינים... אשר ההורים שיחיו והמורים וההנהלה שיחיו ירוו רוב נחת אמיתי הוא נחת יהודי חסידותי מכל חניכות הסמינר, ובצדק ובגאון דקדושה יוכלו לומר, ראו גידולים שגדלנו".

אחרי חתימת-יד-קודשו הוסיף הרבי את הקטע הבא (כאן בפרסום ראשון):

מסיבה נתאחר השילוח, ונתקבל ז"ע [זה עתה] מכתבם ע[ל] ד[בר] תביעות מפקח עליית-הנוער – ובאם יסכימו על תביעות צודקות אלו, הנה בעזהשי"ת אעורר אנ"ש לסלק מהמגבית המיוחדת רביע האחרון של הוצאות הקמת הפנימייה והקמת הגן ופינה שמזכירים.

"ללכת בדרכי אבות"

באיגרת להנהלת בית-רבקה מ"ימי הגאולה יב-יג תמוז, ה' תשכ"ג" מאשר הרבי "קבלת ב' התמונות". לאחר דברי חיזוק וברכה ברוח הימים, מוסיף הרבי בכתב-יד-קודשו את המילים:

הצלחה בעבוה"ק בחעטה"ק [בעבודת הקודש בחינוך על טהרת הקודש] של בנות ישראל שתליט"א.

בשולי איגרת מימי הסליחות ה'תשכ"א מוסיף הרבי בכתב-יד-קודשו: "בברכת הצלחה רבה בעבודת הקודש בסמינר ובמקצועי ומתוך שמחה וטוב לבב – המצפה לבשורות טובות".

בשולי איגרת מי"ג מרחשוון ה'תשכ"ה. הרבי מוסיף בכתב-יד-קודשו: "בברכת הצלחה בעבודת הקודש בסמינר בית-רבקה והמקצועיים – והעמידו תלמידו הרבה בכמות (ובמילא אחר כך גם) באיכות".

בשולי איגרת לרב שמואל חפר מ"עש"ק אחר חצות, כ"ד טבת ה'תשכ"ז". הרבי מוסיף בכתב-יד-קודשו: "בברכה להצלחה נוספת על הצלחתו עד עתה ובבית-רבקה ובעניני כפר-חב"ד והלואי שיוסיף בשמחה וטוב לבב ויתוסף בהנ"ל כהנה וכו'".

איגרת הרבי מאור לו' באלול תשכ"ה, שבה הוסיף בכתב-יד-קודשו: "ות"ח ת"ח על הבשו"ט ביותר מקליטת מספר נכון של תלמידות חדשות תי' – כן תרבינה". הרבי מוסיף ושואל: "איך נסתדר סופית (בקשר לרשימות ששלח) 1) קליטת הת' מהרשת? 2) סידור בוגרות הסמינר תי'?

איגרת הרבי שנחתמת במילים "שכל אחת מהן נקראת בת שרה רבקה רחל ולאה"

איגרת הרבי מראש-חודש כסלו תשכ"ה, שבה הוסיף בכתב-יד-קודשו לפני החתימה: "מתוך הצלחה רבה ביותר בבית רבקה סמינר ומקצועי". הרבי מוסיף ב"נ.ב.": "זה עתה נתקבלו ב' מכתביו מיום ח' כסלו. ובדרכי נועם – ופשוט מבלי לוותר בעניני יראת-שמים – סוף-סוף וצעד אחר צעד יצליח בביתו ובמשרדים וכו', שהרי אמרו רז"ל מסייעין אותו".

 ממעייני החסידות

פרשת יתרו

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה (יח,א)

הפרשה פותחת בשבחו של יתרו, ומובן מדוע היא מציינת את היותו "חותן משה". אבל איזה שבח, לכאורה, יש בכך שהיה "כהן מדיין", כוהן לעבודה-זרה?

דווקא בשילוב שני התארים הללו כאחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת "ישת חושך סתרו":

"כהן מדיין", הקליפה שהיא תכלית הישות וממנה נובעים המדון והמריבה, מתהפכת לתכלית העילוי עד לבחינת "חותן משה". וכן, לאידך גיסא, יתרו פעל במשה ירידה ("חות דרגה") שהודות לה יכול היה משה, למרות רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב"ה לעם ישראל ובין ישראל לתורה – ולהיות מקבל התורה.

(מאמר ד"ה "וישמע ויתרו" תשמ"ה. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1185)

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים (יח,יא)

אלוקים – רמז למידת הדין והצמצום.

"כל האלוקים" – רמז לריבוי ההעלמות וההסתרים של שם אלוקים.

"גדול הוי'" – שם הוי' גדול מכל בחינות אלו, ומושל בכולם.

בהתגלות בחינת שם הוי' מתבטל ההעלם וההסתר של שם אלוקים. ככתוב (ישעיהו מ) "ונגלה כבוד הוי' (ועל-ידי זה) וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", היינו שעל-ידי גילוי שם הוי' יתבטלו כל ההעלמות, עד שגם הבשר הגשמי ואפילו אומות-העולם – יראו אלוקות.

זהו שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים". לאחר ששמע על הניסים של יציאת מצרים הגיע להכרה זו; כי על-ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים נתגלה לו ששם הוי' מושל ושולט על ההעלמות וההסתרים שמקורם בשם אלוקים.

(סידור עם דא"ח, דף רעא עמ' ג)

ויהי אלוקים עימך (יח,יט)

בכל הפרשה הזאת ("ואתה תחזה") נזכר שם אלוקים בלבד, כי הפרשה מדברת על מינוי דיינים, שתפקידם לפסוק פסקי-דין, והם שייכים לשם אלוקים המורה על מידת הדין.

(תורת לוי-יצחק, עמ' קפז)

ואתה תחזה (יח,כא)

על-דרך הרמז יש לומר:

דברי יתרו "ואתה תחזה" (ולא "ואתה תראה" וכיוצא בו) רומזים לנאמר "לכו חזו מפעלות ה'" (תהילים מו). שהרי דייני ישראל היו שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש-מאות (סנהדרין יח), וזהו "חזו" – ראשי תיבות: ז' רבוא, ח' אלפים, ו' מאות.

(תורת לוי-יצחק)

אלה הדברים אשר תדבר אל בני-ישראל (יט,ו)

אלה הדברים: לא פחות ולא יותר (רש"י)

כיצד אפשר בכלל להעלות על הדעת אפשרות שמשה רבנו ישמיט או יוסיף דבר-מה על דבר ה', עד שיש צורך לצוותו "לא פחות ולא יותר"?

אלא משה נצטווה לדבר אל הנשים בלשון רכה, ואל הגברים – "דברים הקשים כגידים" (רש"י פסוק ג). לכן אפשר היה לחשוב שכאשר דיבר אל הנשים ראה לעצמו רשות להשמיט מעט, כדי שיהיו הדברים "רכים" ויתקבלו עליהן; ולאידך גיסא, כשידבר אל הגברים, אפשר שהוסיף דבר-מה על דברי ה', כדי להדגיש את חומרתם. לכן נאמר "לא פחות ולא יותר"; לא פחות – לנשים ולא יותר – לגברים.

(לקוטי שיחות כרך לו, עמ' 86)

וגם בך יאמינו לעולם (יט,ט)

בסוף ימיו של הרב המגיד ממזריטש כבר התגבשה קבוצה של אברכים שהיו מקושרים לרבנו הזקן, והיה נוהג להתוועד עמם מזמן לזמן. באחת ההתוועדויות, שהתקיימה לפני חג-השבועות, הקשה רבנו הזקן: מדוע אמר הקב"ה למשה "וגם בך יאמינו לעולם" – וכי בכך ביקש, כביכול, לתת "שוחד" למשה?!

ותירץ על-פי פירוש הרב אברהם אבן עזרא: ישראל פקפקו בנבואתו של משה. הם לא האמינו כי אומנם ייתכן שהקב"ה ידבר אל אדם וזה יישאר חי. לכן אמר הקב"ה למשה "וגם בך יאמינו", היינו, שיאמינו כי אתה נביא.

מקשה על כך הרמב"ן: "לא ייתכן שזרע אברהם יטילו ספק בנבואה, כי האמינו בה' מאבותם". לכן מפרש הרמב"ן את הכתוב בצורה שונה.

והמשיך אדמו"ר הזקן: כוונת הכתוב היא, שבני-ישראל אמנם האמינו בעצם עניין הנבואה, אלא שהטילו ספק אם משה הוא הנביא. על זה הבטיחו הקב"ה שבני-ישראל יאמינו שהוא-הוא נביא ה'.

וסיים רבנו הזקן: כולם יודעים על הרב המגיד, אלא שמסופקים הם אם הוא – הוא ("אויב ער איז דער")... עלינו לדעת אפוא כי הרבי שלנו (הרב המגיד) הוא-הוא הרבי. באותו חג השבועות אכן הרגישו האברכים ברב המגיד את ה"אנוכי עומד בין ה' וביניכם"...

(ספר-השיחות תש"ד)

וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלותם (יט,י)

אומר אדמו"ר הזקן: "וקידשתם היום ומחר" – זהו מלמעלה, אבל "וכבסו שמלותם" צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.

ומבאר ה'צמח-צדק': "וקידשתם" נאמר למשה רבנו ול"אתפשטותא דמשה" שבכל דור ודור, אשר ביכולתם לקדש את "היום" ואת "המחר". אבל דרושה לכך הכנה, והיא העבודה של "וכבסו שמלותם" – לנקות את ה'לבושים' של המחשבה, דיבור ומעשה. מלאכה זו – צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.

(היום-יום, ה' סיוון, עמ' נט)

 בירורי הלכה ומנהג

מים בדוד השבת

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן1 איתא:

"וכן לא ישתה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה אחר שנמזגו במים, והוא שלנו בכלי מתכות או כלי נתר (ואין צריך לומר מים עצמן שעבר עליהם הלילה בכלי המתכות)".

המקור לדין "משקין מזוגין" הוא, כמצויין על הגיליון לנושאים שלפני כן, בגמ' נידה יז,א2. אך למה שכתוב במוסגר "ואין-צריך-לומר מים עצמן", כתב בספר 'מראי-מקומות וציונים' להר"נ שי' מאנגעל "לא מצאתי לעת-עתה מקור לזה – ולהעיר מ'חיים וברכה' יו"ד סי' קטז אות ה3". ובספר 'שמירת הגוף והנפש'4 יש דיון בזה, והביא דעת האדר"ת5 וה'משמרת שלום'6 ושו"ת: 'מחשבות בעצה'7 ו'יביע אומר'8, להקל בזה כנהוג, עיי"ש.

ובאג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ9, כתב בנושא זה:

ועל-דבר מים שלנו בכלי מתכת, מה שהרבה עושין כן להטמין או להסיק, בכגון דא אין אנו מתחשבים עם המקובל, ופוק חזי מאי עמא דבר [כנראה הכוונה, שאין מתחשבים עם המקובל, למרות מאמר רז"ל "פוק חזי..", כיוון שזה נאמר10 רק כשיש ספק מהי ההלכה, ולא כשיודעים אותה בוודאי]. והירא את דבר ה' יזהר בזה. ובעזרת ה' אני זהיר בזה. אמנם כאשר "כלי נתר – ככלי מתכת דמי"11 [האם הכוונה כאן לכלי אלומיניום?], איך עושים עם הצ'ייניק [הקומקום] כאשר מטמינים חמין על שבת. [לפנינו מסתיים בזה הקטע, ללא מענה לשאלה. ובקטע הבא עובר לנושא אחר].

[אגב, בספר 'לשמע אזן'12 מביא שהיו תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש שנזהרו משתיית המים במיחם שבבית-החומה שם, מכיוון שתמיד נותרו מים מאמש, והרבי מוהריי"צ ביקש את שמותם, כנראה כביקורת על הנהגתם זו].

ובאג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו13, בקשר למנהג ירושלים להשתמש במים שעבר עליהם הלילה (מכיוון שמיכלי המים היו – ועדיין בבתים רבים – קבועים בגגות הבתים), כתב בנושא:

[א] על דברי אדמו"ר הזקן בנדון, שכיוון שמופיעים בסוגריים, "זהו הוראה שספק יש בדין זה, וכמו שכתוב ב'שארית יהודה'... והספק הוא אם למדין קל-וחומר בעניינים כאלו" (ובהמשך משיב על השגת האדר"ת הנ"ל).

[ב] מיישב מנהג ירושלים, שכיוון שהמיכלים מחוברים בבניין או בקרקע, "שלכמה עניינים בטל מתורת כלי, ובענייני רוח רעה הרי – 'הבו דלא להוסיף עלה', ואין לנו אלא מה שכתוב בפירוש".

[ג] ומסיים: "ובאמת איני יודע אם זקוקים לכל ישובים אלו, ומחוורתא אשר "כיוון דדשו בה רבים – שומר פתאים ד'"14, ולא עוד אלא שבמקום סכנה טבעית... על-כורחך צריך לומר "שומר פתאים", דבעי שמירה על-כל-פנים, כי אין לומר שהסכנה בטלה; אבל בנדון דידן, כיוון שהוא עניין סגולי, הרי יש לומר שעל-ידי ד"דשו בה רבים" – בטל העניין לגמרי. ואם כן הוא, הרי פשיטא שגם תלמיד חכם יוכל לסמוך על זה, אף אם-תימצי-לומר... שבמקום שנאמר "שומר פתאים" – [תלמיד-חכם] אינו סומך [על זה. ומביא ראיות לזה, ומסיים:] ואף דאמרו רז"ל15 "פירוקא לסכנתא?!" – אני הרי לא באתי בכל הנ"ל אלא ליישב את המנהג הנהוג כבר" עכ"ל.

ולהעיר מהמסופר, שכשהיו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ובנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ באסיפת הרבנים במוסקבה בקייץ בשנת עזר"ת, לא שתו מים מן המיחם (סמובר) אלא הביאו לעצמם קומקום חשמלי כדי לחמם מים16. ויש לברר אם אכן הנהגה זו אינה מטעמי כשרות אלא בגלל "מים שלנו".

כן להעיר מהמסופר17 שכמה רבנים התארחו אצל כ"ק אדמו"ר מהר"ש, ובשבת-קודש בבוקר הגיש להם המשרת מים בקנקן של נחושת. המסובים תמהו על כך משום פסק אדמו"ר הזקן ב"מים שלנו בכלי מתכת", והציעו ליישב זאת משום "שומר מצווה – לא יידע דבר רע", משום כבוד שבת, או משום שהמיחם היה מחובר לקרקע. לבסוף נכנס אליהם כ"ק אדמו"ר מהר"ש, והראה להם שהמים עמדו על האש בכלי חרס, ורק מכיוון שאין זה מכובד להגישם בכלי זה, העבירום לכלי מתכת.

בישיבות חב"ד בעולם כיום, יש מקומות שהנהיגו לחבר את דוד המים לקיר, כדי שייחשבו המים כאילו לנו ב"מחובר לקרקע" (כדלעיל במכתב הרבי אות ב); ויש שהקפידו להניח תמיד במים מעט תמצית-תה, כדי שלא ייחשבו 'מים' (ולכאורה מה הועילו בזה, הרי זהו הדין המקורי בגמרא "משקין מזוגין"?!18).

ויש לברר כיצד יש לנהוג בנושא זה למעשה, לכתחילה. כי לכאורה, לעניין דוד המים החמים של שבת גם אדמו"ר מהוריי"צ במכתבו הנ"ל לא אסר במפורש, והמנהג רווח להשתמש בו גם בין חסידי חב"ד, ואם-כן חל על זה מה שסיים הרבי בנדון. ובכל זאת – לכאורה אין זה אלא לימוד זכות בלבד.

ומעניין לעניין באותו עניין: הר"ר לוי-יצחק שיחי' ברוק מספר, שנסע הרבה יחד עם הרה"ג הרה"ח ר' יהודה-קלמן מארלאו ע"ה, והיה קונה עבורו משקאות קלים בדרך, והרב שתה רק מבקבוקים אך לא מפחיות. כנראה – כיוון שסבר שהן בגדר "משקין מזוגין". ובספר 'שמירת הגוף והנפש' לא נכנס לנושא זה כלל.

-------------

1)    חלק חו"מ, הל' שמירת גוף ונפש סו"ס ז. בהוצאת קה"ת תשכ"ח, ח"ה-ו ריש עמ' 1774. בהוצאה החדשה, ח"ו עמ' קמד.

2)    דין זה הובא ברא"ש ברכות פ"ח סו"ס ב – כמצויין במ"מ להלן.

3)    "נדפס בשו"ע יו"ד – הוצאת 'אוצר הלכה' נ.י. ה'תש"כ – סוף ח"ב".

4)    סי' מה ס"ב הערות ג-ד.

5)    קונטרס 'עובר אורח' (נדפס בסוף ספר 'ארחות חיים' (ספינקא) על או"ח) סי' ד.

6)    יו"ד סי' קטז אות ה.

7)    חלק יו"ד סי' ה.

8)    ח"ב חיו"ד סי' ז.

9)    ח"א ס"ע רד.

10)  ברכות מה,א וש"נ.

11)  כן הוא בגמרא נדה שם. אודות "כלי נתר" שבדברי חז"ל, ראה פירוש המשנה להרמב"ם כלים פ"ב מ"א (ותרגום הרב קאפח) ותוד"ה כלי נתר ע"ז לג,ב וגמ' אבן-ישראל (שטיינזלץ) שם, שהם מיוצרים מעפרות ודומים לכלי-חרס. וכאן לכאורה הכוונה לכלי אלומיניום, שהחלו לייצרם בתעשייה לערך בשנת תרמ"ט, ומוצריהם הראשונים אכן היו קנקני-תה.

12)  לבעל השמועה, הרה"ח ר' שניאור-זלמן דוכמן ע"ה. מהדורת תש"נ עמ' רנה.

13)  ח"ב עמ' קמ-קמד; 'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד סי' יב. משום-מה, לא נכלל הנושא בספר החדש "אוצר מנהגים והוראות – יו"ד", למרות ששייך ליו"ד סי' קטז. ואולי רצו לכללו בחלק חו"מ כמו בשו"ע אדמו"ר הזקן.

14)  "וכמאמר רז"ל שבת קכט,ב ובמקומות שנסמנו בשו"ת צמח-צדק חלק אבן-העזר סוף סימן יא".

15)  עבודה-זרה ל,א.

16)  'שמועות וסיפורים' להרה"ח ר' רפאל-נחמן הכהן ע"ה, ח"א, מהדורת תשכ"ד עמ' צג.

17)  בס' הנ"ל, ח"ב, מהדורת תשל"ד עמ' 43.

18)  וכתב לי הרהמ"ח ס' שמירת הגוף והנפש, ש"דבר זה בוודאי השתרבב בטעות מדין שתיית מים פושרים [בשו"ע אדמוה"ז שם סו"ס ד], וכמבואר בדברינו סי' מה-מו".

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת יתרו
כ"ב בשבט

יום השנה להסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא1 ע"ה (תשמ"ח), בת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ואשת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו2.

שחרית: בקריאת-התורה3 קוראים את עשרת-הדברות בטעם העליון4. בשעת הקריאה עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה5.

הפטרה: "בשנת מות... זרע קודש מצבתה" (ישעיה ו)6.

--------------

1)    רגילים היו לקרוא לרבנית 'מוסיא' וכך גם היתה רגילה לחתום, גם כאשר היתה חותמת בשפות אחרות. הרבי כתב שלפעמים קראו לה גם 'מושקא' בשי"ן ימנית, אך מעולם לא שמע שיבטאו 'מוסקא' ('עבודת הקודש...' להרה"ח ר' שלום-דובער שי' לוין עמ' קנח-קס, עיי"ש).

2)    מתולדותיה – בס' 'עטרת מלכות' (חיפה, תנש"א) עמ' 249. וראה רמזים בשמה והוראות מזה בקונטרס 'בך יברך ישראל', ספר-השיחות ה'תשנ"ב ח"ב עמ' 344, ועוד. צילום המצבה – 'ימי חב"ד' עמ' 125.

3)    אדמוה"ז היה קורא בתורה את עשרת-הדיברות דפרשה זו בנוסח-טעמים השונה מהנוסח דקרה"ת כל השנה, וגם מהנוסח דעשרת-הדיברות דפרשת ואתחנן, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן אדמו"ר הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 459, וראה גם תולדות אדה"ז ח"ד עמ' 1070).

המנהג לקרוא את המרא-דאתרא לעלייה זו (מג"א סי' תכח ס"ק ח) אינו 'מנהג חב"ד' (אלא אם כן יש המנסים לערער על תוקפם של הרבנים – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 490, עיי"ש).

4)    לוח כולל-חב"ד, כדעה האחרונה בשו"ע אדמוה"ז סי' תצד סי"א. ובשו"ע שם פסק, שגם לדעה זו היחיד קורא לעצמו (שניים מקרא ואחד תרגום וכד') בטעם התחתון (ומתרגם פסוק בפסוק, כבכל התורה).

5)    ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. זאת למרות שבשו"ע אדמוה"ז סי' תצד לא הובא המנהג, אם כי בלבוש שם הביאו; ושלל החשש (בתשובת הרמב"ם, מהדורת בלאו סי' רסג) מפני תרעומת הצדוקים, שיאמרו שרק עשרת-הדברות כתובות בתורה (על-פי ברכות יב,א) - כיוון שאינם מצויים בינינו. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ד,כב בשם בנו הג"ר דוד) כתב שכיוון שעומדים גם בשירת הים וב'חזק' אין מקום לטעות. והחיד"א (בס' לדוד-אמת סי' ז אות ה), כתב שעל-פי האר"י ז"ל אין עומדין בקריאה זו. וראה בעניין זה שערי-אפרים שער ז סעיף לז ובפתחי-שערים ושערי-רחמים שם. המועדים-בהלכה עמ' שכו. שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' כט ועוד.

הרבי הפנה את פניו לס"ת (ובשנים שהיה יושב בקרה"ת – גם עמד ממקומו) כמה תיבות לפני התחלת עשרת-הדיברות.

6)         ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

 


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)