הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק (שיום פטירתו יחול בכ"א באדר) נהג להתבודד בארבעים ימים שבהם עלה משה רבנו למרום, היינו מראש-חודש אלול ועד יום-הכיפורים.
באותם ימים ישב סגור ומסוגר בחדרו, שקוע בעבודתו הקדושה. איש לא הורשה אז להפריעו, אלא במקרים דחופים במיוחד. דבר זה היה ידוע בקרב החסידים, שמלכתחילה שמרו את שאלותיהם ובעיותיהם לזמנים אחרים בשנה.
שנה אחת אירע מקרה חמור באחת הערים הרחוקות מליז'נסק: נער יהודי, בן עשירים, החל להתנהג בדרך מוזרה. יום אחד החל להשמיע קולות שונים ומשונים ולעשות מעשים מוזרים.
הוריו ההמומים והמבוישים לא נזקקו לאבחון רפואי מלומד כדי להבין שדעתו של בנם יקירם נשתבשה עליו. הם הזעיקו אליו את טובי הרופאים מכל הסביבה, בניסיון להשיב לבנם את שפיות דעתו. הם לא חסכו במאמץ ובכסף, בחיפושם אחר מזור לבנם האהוב. ההורים האומללים אף נאלצו לשכור שומר מיוחד לבנם, כדי שלא יפגע בסביבתו או בעצמו.
הגיע לאוזנם שמעו של הצדיק היושב בליז'נסק, שתפילותיו וברכותיו מחוללות נפלאות. אף-על-פי שהדרך לליז'נסק הייתה ארוכה, נטל עמו האב את בנו ויחדיו יצאו בדרכם אל הצדיק, כדי שיאצול ברכה ויעתיר תפילה להחלמת הנער.
בהגיעם סמוך לליז'נסק הבחין לפתע הנער בהלך עני לבוש קרעים, הצועד בשולי הדרך. פנה הבן אל אביו ואמר: "אבא, בבקשה ממך, תן לעני זה נדבה". האב, שכבר זמן רב לא שמע מפי בנו משפט שפוי, הופתע למשמע דבריו הנכוחים, שנאמרו ברוגע. כטוב ליבו עליו הוציא מכיסו 'טולר' שלם (מטבע כסף), קרא לעני והעניקו לו בסבר פנים יפות.
"לאן מועדות פניכם, יהודים נדיבים?", שאל העני.
"לליז'נסק נוסעים אנו, כדי לבקש את ברכת הצדיק לרפואת בני היקר שנוסע לצידי", השיב האב בקול עצוב.
"האוּמנם הוא זקוק לרפואה? הלוא הוא נראה בריא לגמרי בגופו ובנפשו! חבל על זמנכם, פנו ושובו לעירכם ואל תטרחו לשווא!", שאל וגם ענה ההלך, בלא שנתבקש להשיא עצות.
למרות הפתעתו הגדולה של האב מהתנהגותו השפויה של בנו – לא התעלם האב מדברי ההלך, והשיב לו בנועם: "אמת ויציב, אף לי הוא נראה כעת בריא לגמרי, ואולם לאחר שעשינו את כל הדרך הארוכה ואנו כבר בשערי ליז'נסק, לא יעלה על הדעת כי נשוב לאחור ולא נחזה בפניו הקדושות של הצדיק!".
"ובכן", נענה ההלך ואמר, "רשאים אתם, כמובן, לעשות כרצונכם, ואולם דעו לכם כי בימים האלה נוהג הצדיק רבי אלימלך להתבודד עם עצמו ועם קונו. הכול נזהרים מלהפריעו בימים האלה, וגם אתם, אל-לכם לעכבו ולהטרידו יתר על המידה. בבואכם אליו, קצרו בדבריכם וצאו מיד "...
משתאה לנוכח דברי ההלך העני, שפרש לפתע את חסותו על הצדיק, הנהן האב בראשו ונפרד ממנו לשלום.
בהגיעם לליז'נסק פנה האב העשיר עם בנו לאכסניה בעיר. שם ישב והעלה בקצרה על הכתב את מצוקתו ואת שם בנו, בצרפו דמי 'פדיון-נפש' בסך עצום – שנים-עשר זהובים!
בשיחותיו הקצרות עם החסידים שפגש בינתיים, התברר לו כי צדק ההלך בדבריו, וכי רק בעניינים דחופים ביותר מטרידים את הרבי בימים האלה.
בגשתו אל גבאי הרבי, שניצב על סף חדרו, הקדים האב וסיפר לו על הצרה הגדולה שניחתה על ראשו ועל משפחתו כולה, צרה המתאימה בהחלט להגדרה 'מקרה דחוף'. הוא גם נקב בשם העיר הרחוקה שממנה הגיע, עם הבן הנזכר. מבקש הוא אפוא כי פניו לא יושבו ריקם כדי שלא יהיו טרחתו הרבה וטלטולי הדרך הקשים – לחינם. באותה נשימה גם הבטיח כי לא ישהה בחדרו של הרבי יותר מדקה-דקתיים.
ביקש ממנו הגבאי להמתין קמעה, ונכנס פנימה אל הקודש כדי לקבל את הסכמת הצדיק לבקשה המיוחדת. לאושרו הרב של האב, ניאות הצדיק לקבלו עם בנו.
בכניסתם הושיט האב לרבי את הפתקה שהכין והניח על השולחן את שנים-עשר הזהובים. הביט הרבי באב ובבנו. לאחר מכן שלח מבט חטוף בזהובים שעל השולחן וגנח גניחה עמוקה. "עולם משונה...", אמר, "לאליהו הנביא נותנים 'טולר' אחד ואילו לאלימלך – שנים-עשר זהובים... אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה".
בעוד האב מתקשה לעכל את הידיעה שנחתה עליו, כי ההלך העני שפגשו בדרך, וש'אִבחן' את הנער כבריא לגמרי, לא היה אלא אליהו הנביא – הושטה לעברו ידו של הצדיק לאות פרידה. בירכם רבי אלימלך ושב מיד להתבודדותו ולעבודתו הקדושה.
(על-פי ספרו החדש של הרב מרדכי גרליץ – 'צנתרות הזהב', א) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
