כשהגרמנים התקרבו נאלצו אבי, הרב אליהו לוין ואימי עליהם השלום, להימלט מבוברויסק עיר מגוריהם. תחילה הגיעו לרוגוצ'וב, לאחר מכן לגומיל, משם נדדו לקורסק, עד שלבסוף הגיעו לסמרקנד הרחוקה שבאוזבקיסאן.
בסמרקנד שימש אבי רב לא-רשמי של קהילת הפליטים המקומית, רובם חסידי חב"ד, שנמלטו לחבל ארץ זה מאימת המלחמה והגרמנים. הוא השיב על שאלות בהלכה, סידר חופה וקידושין ועוד.
מדי יום ביומו נהג להתפלל באריכות, ואת שאר שעות היום הקדיש ללימוד תורה – נגלה וחסידות.
התנאים הכלכליים באותן שנים היו קשים, והפרנסה דחוקה מאוד. צריך היה לעבוד קשה במיוחד כדי לקיים את בני-הבית, וכך מעט מאוד זמן נותר בידנו לשבת וללמוד תורה. פעם אחת התאוננתי באוזני אבי כי עיתותיי אינן בידי, ללמוד תורה כנדרש וכראוי.
בתגובה, פתח אבי וסיפר לי סיפור שמוסר-השכל בצידו:
היה פעם אברך ירא-שמים וחסיד שפתח חנות. על-אף טרדות הפרנסה והצורך לטפל בענייני החנות, לא ויתר האיש על חוק לימודו. על השולחן במרכז החנות היו מונחים דרך-קבע משניות, גמרא וספרי הלכה, שבהם נהג לעיין במשך רוב שעות שהייתו בחנות. מי שעקב אחריו הבחין כי לימוד התורה הוא שעמד בראש מעייניו, ואילו את ענייני החנות ראה כהכרח לא-יגונה.
הסדר בחנות היה על-פי מידת ההשקעה: המקום נראה מוזנח למדיי, הסחורה הייתה מפוזרת בכל פינה, הצבע התקלף מהקירות וחלון-הראווה כבר מזמן לא היה שקוף...
מדי פעם בפעם, כשנכנס לקוח לחנות, היה הבעלים מרים את מבטו מהספר שעיין בו, מבט שכאילו אמר, "אם באת עד פה, להפריע לי בלימודי, אות הוא שאתה באמת זקוק לדבר-מה; אסגור אפוא את הספר ואראה במה אוכל לעזור לך"...
וכך, סוגר היה את ספרו כאנוס, קם על רגליו ופונה לשרת את הלקוח ה'טרדן'. למרות כל זאת, הצליח בחסדי שמים לפרנס את משפחתו בכבוד.
ילדיו של בעל החנות, שהיו אז נערים צעירים, לא ראו עין בעין עם אביהם את דרך ניהול החנות. בכל פעם שנכנסו לחנות נהגו להציק לו בשאלות: "נו, אבא, מתי כבר תתקין מדפים ותסדר עליהם את הסחורה?", "האם לא הגיע הזמן לנקות את החנות?", "מדוע אינך נוהג ככל בעלי החנויות, המשקיעים את כל מרצם וזמנם בטיפוח העסק שלהם?", ועוד כהנה וכהנה.
ותשובת האב הייתה מוכנה על לשונו – "בניי היקרים, כל עוד אני מנהל את החנות, הניחו לי לעשות זאת כראות עיניי. בעזרת ה', יבוא יום ואמסור לכם את ניהולה, ואז תוכלו לנהוג בה כהבנתכם".
והנה הגיע היום הזה. האב זקן ובא בימים, ובניו שהתבגרו בינתיים והיו לאנשים, ירשו אותו בניהול החנות. עד מהרה פינו הבנים את הסחורה מהחנות, סיידו וצבעו את התקרה והקירות, התקינו מדפים נאים, ניקו את הרצפה והבריקו את חלון-הראווה. נוסף על כל אלה, גם תלו בפתח החנות שלט גדול המכריז על טיב החנות ועל תכולתה המשובחת.
כשהושלמה הכשרת החנות, התמסרו הבנים לניהולה. כל רגע פנוי הקדישו לה. הם עמדו הכן לשרת כל לקוח ולקוח. הם היו שבעי-רצון מעצמם, וחשו כי ריפאו את החנות מכל התחלואים שאפיינו אותה בימים שניהלהּ אביהם.
בסוף החודש הראשון התיישבו הבנים לערוך מאזן מדוקדק של ההוצאות מול ההכנסות, והנה התברר להם שהחנות נותרה בגירעון. כך גם היה בחודש השני והשלישי ובאלו שלאחר מכן. כעבור תקופה התייצבו מבוישים ונכלמים לפני אביהם, שישב אותה שעה בבית-המדרש והגה בתורה, וסיפרו לו על מצבה העגום של החנות.
"איך יכול להיות, אבא", שאלו, "שאף שהזנחת את ענייני החנות היא הייתה רווחית יותר מכיום, לאחר כל ההשקעה שלנו בה?!".
הביט בהם האב וחיוך דק עלה בקצות עיניו ועל שפתיו. "אגלה לכם את סוד הצלחתי", אמר. "יצר הרע, כידוע, איננו אוהב תורה ובמיוחד לא אוהב את לומדי התורה. כשראה אותי יושב בחנות ולומד תורה, עשה הכול כדי להפריעני ולהשבית את לימודי. דאג אפוא לשלוח אליי לקוחות שיטרידוני ולא יניחו לי להגות בספריי. כך הגיע קונה ועוד קונה, והחנות הניבה רווחים נאים שאפשרו לי להתפרנס בכבוד. אולם אתם, מלכתחילה השארתם את יצר הרע נטול תעסוקה, ומה הפלא אפוא שהכנסות החנות ירדו פלאים?"...
קלטתי את הרמז שעלה מסיפורו של אבי. מאותו יום והלאה הצלחתי לפַנות יותר זמן ללימוד תורה. הבנתי שמאחורי טענותיי על קשיי הפרנסה מסתתר היצר, וכי הצלחתו האמיתית של יהודי תלויה גם בתורה שהוא לומד.
(סיפורו של ר' זלמן לוין ז"ל – על-פי הספר 'ארבעה חסידים') |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
