מראה עגום נגלה לעיניו של רבי שמלקה הורוביץ, עם בואו לכהן כרבה של ניקלשבורג שבמורביה. כבר בכניסתו לעיר הבחין בחבורת צעירים ריקים ופוחזים, שכמותם לא הורגל לראות במקום שבתו הקודם, בפולין. הללו התהלכו גלוחי-זקן, מרכיבים משקפיים לצרכים אופנתיים, ואוחזים מקלות דקים ומגולפים, כמנהג ה'משכילים' באותם ימים.
אילולא ציווה עליו רבו, המגיד ממזריטש, לקבל עליו את עול הרבנות בניקלשבורג, ואף הוסיף לכך גם את ברכתו, אפשר שעוד באותו רגע היה פונה לאחור ושב על עקבותיו. אולם, כאמור, מצוות רבו חזקה עליו.
פנה הרב לחבורת ה'משכילים' ואמר להם: "סדר העולם הוא, שעם השנים האדם מזדקן. זקנו מלבין, ראייתו נחלשת וברכיו כושלות. כשהזקנה באה עליו, הוא נזכר בבית-הדין של מעלה ומתעורר בתשובה. ראה השטן כך והגה רעיון מקורי. הוא הסית יהודים לגלח את זקנם, וכבר בגיל צעיר להרכיב משקפיים על אפם ולאחוז מקל-הליכה בידם. כך ניטלו סימני הזקנה, ועמם אבדו הסיכויים שיעוררו את האדם לתשובה"...
דבריו החדים של רבי שמלקה עשו להם כנפיים בקהילת ה'משכילים' בניקלשבורג, שראתה בכך כעין הכרזת מלחמה של הרב החדש עליה ועל דרכה. ואמנם, בתוך זמן קצר התלקח מאבק חריף ביותר בין ה'משכילים' לבין הרב הטרי. הללו עשו הכול כדי להצר את רגליו, ואילו הוא השיב מלחמה שערה. מאבק זה גבה מרבי שמלקה כוחות-נפש רבים.
אולם את עיקר עוגמת-הנפש לא הסבו לו ה'משכילים' עצמם, אויביו המוצהרים, אלא כמה מפרנסי העיר, שנמנעו במכוּון מלגַבות אותו במאבקו. תהום עמוקה נפערה בינו לבינם כשהכריז מלחמה על רוח ה'השכלה' שחדרה למקצת בתי היראים וגם בהם הפילה חללים. קצתם אף רמזו לו, ברמזים דקים כפיל, כי איננו מתאים ל"עיר גדולה ומפותחת" כניקלשבורג, וכי עליו לשקול להתפטר.
תקופה ממושכת הבליג והבליג, אך בשלב מסויים חש שבאו מים עד נפש.
יום אחד, בשעה שחברו של רבי שמלקה, הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק, הלך לטבול במקווה, שמע קול: "מי שיסייע לרבי שמלקה במצוקתו מפני רודפיו, הרי הוא בן העולם הבא"... רבי אלימלך לא השתהה ומיד יצא לדרך, לניקלשבורג.
עם הגיעו לשם ביקש את רשות חברו, רב העיר, לשאת דרשה בבית-הכנסת. "פעם אחת ולתמיד יש להעמיד במקום את כל המחוצפים הקמים נגדך!", טען בלהט.
"לאט-לך, ידידי הטוב והאהוב", אמר רבי שמלקה לרבי אלימלך, "ניקלשבורג איננה ליז'נסק, ובעיר כזו אנו מצוּוים במיוחד לשים לב לאזהרת חז"ל 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'". אך רבי אלימלך הוסיף להפציר בחברו, עד שזה הניח לו לשאת דרשה בבית-הכנסת.
רבים מבני העיר, ובהם גם כמה מה'משכילים' וחבריהם, נאספו ובאו להאזין לדרשת האורח, ששמו הלך לפניו., לעומת זאת, רב העיר לא נכח בדרשה.
את דבריו פתח רבי אלימלך בפלפול חריף במיוחד, שממנו היה אפשר להבין כי הוא מצדד בהתחדשות ובהתאמת אורחות-החיים לרוח הזמן. מרבית הנוכחים, יהודים יראים ושלמים, תהו אם אמנם הבינו היטב את כוונת האורח הדגול. לעומת זה, קומץ ה'משכילים' שנכח במקום קיבל את הדברים בקורת-רוח ובסיפוק.
הדרשה נמשכה שעה ארוכה ובסופה הודיע רבי אלימלך כי עדיין לא הגיע לעיקר הדברים שעליהם ביקש לדבר, וכי בגלל קוצר הזמן ישלים את הדברים למחרת היום.
הדרשה המפולפלת והמקורית הִכתה גלים בניקלשבורג. למחרת, בשעה הידועה, היה בית-הכנסת מלא עד אפס מקום. רבי אלימלך סקר את הקהל בעיניו והיה שבע-רצון. זו בדיוק הייתה מטרת הדרשה אתמול – למשוך את מרבית התושבים לבית-הכנסת ולהשמיע באוזניהם את הדברים שאותם ביקש לומר.
דבריו הבאים לא הותירו כל ספק בדבר דעותיו האמיתיות. באמנות רבה טווה את חוט דבריו כך, שמהם אפשר היה להבין כי כל מה שנאמר אתמול לא היה אלא בגדר של טענה אפשרית, בבחינת הווה-אמינא בלבד.
במתק לשונו הסביר כי גם מצוות קלות מדברי סופרים, ואפילו מנהגים – אין להזיז ממקומם. הוא הביא דוגמאות מההיסטוריה היהודית וציטט מהמקורות, בהוכיחו באותות ובמופתים כי כל מי שסטה מהמסורת היהודית סופו שהפנה עורף לגמרי ליהדות.
מכאן עבר רבי אלימלך לדברי תוכחה כנגד המחציפים את פניהם נגד "רב העיר, הצדיק הקדוש, גאון הגאונים, רבי שמלקה, נרו יאיר". בשבט לשונו הִכה ב'משכילים' ובמשתפי הפעולה איתם.
כשחתם רבי אלימלך את דבריו שרתה דממה בחלל בית-הכנסת. ניכר היה על פני הנוכחים כי הדברים הניעו את מיתרי ליבם ועוררו אותם למחשבה מחודשת על דרכם. רוח של תשובה ריחפה באוויר.
שעה קלה לאחר מכן צעד קהל גדול מבית-הכנסת לעבר ביתו של רב העיר. בראש פסעו פרנסי הקהילה, שבאו לבקש מרבי שמלקה מחילה ולהבטיח לו כי מכאן ואילך יעמדו לימינו ויעשו ככל אשר יורה להם, בלי לסור ימין ושמאל.
(על-פי 'צנתרות הזהב', מאת הרב מרדכי גרליץ) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
