מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1061 - כל המדורים ברצף
	מי מפחד מפנימיות התורה
	יש חדש
	למצוא את עצם נקודת החיוּת
	גדולים וקטנים
	לא שינה מדיבורו
	להציל מהרשימה
	תכלית העבודה
	פרד"ס בסוד
	ההבטחה שעודדה את הלבבות
	אמירת 'ושמרו' בליל שבת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1061, ערב שבת פרשת אמור, ט"ז באייר תשס"ז (04.05.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מי מפחד מפנימיות התורה

אם בימים שעברו היו סיבות לחשוש מלימוד תורת הנסתר, הרי בימינו נסללו דרכים ללימודה בלי כל חשש. תורת החסידות היא השער לפנימיות התורה

תורת הנסתר, הקבלה, זוכה בזמננו להתעניינות רבה, ובה-בשעה היא מעוררת רתיעה וחששות. יש המונים הנמשכים אחריה, והמקווים למצוא בה את התשובות לשאלות החיים. הרצאה על קבלה או קורס בקבלה הם מילות-קסם, המושכות ציבור גדול. אך יש חוששים שמא אין הם ראויים ללומדה, או שמדובר בדברים סתומים וקשים להבנה.

כדאי אפוא לעשות קצת סדר בדברים. יש רבדים בתורת הסוד שאכן אינם שווים לכל נפש. יש חלקים שנדרש ידע רחב ומעמיק כדי להבינם. יש עניינים שרק מי שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה ולהיטהרות נפשית רשאי לעסוק בהם. אך עדיין יש תחומים בתורת הנסתר שבגישה נכונה יכולים להיות פתוחים לפני כל אדם, ולהעניק לו יכולת לתפוס את המציאות ברמה אחרת, פנימית יותר.

תהליך ההתגלות

כרקע לדברים, כדאי לגעת מעט בתהליך התגלותה של פנימיות התורה. ל"ג בעומר הוא נקודת-ציון מרכזית בדרך הזאת. רבי שמעון בר-יוחאי, מחבר ספר הזוהר, היה הראשון שהחל לגלות במידה רחבה, יחסית לתקופתו, את סודות התורה ואת פנימיות כוונותיה. הוא ריכז סביבו חבורת תלמידים שעסקו בפנימיות התורה והנחילוה לדורות הבאים. כך החלה הקבלה להתפשט אט-אט.

אך גם בימי רבי שמעון בר-יוחאי עדיין נמשכה המסורת של העברת תורת הנסתר מפה לאוזן ליחידי-סגולה. המפנה הממשי החל בימי האר"י ז"ל (חי לפני כארבע-מאות וחמישים שנה), שהחל לפרסם ולהפיץ את תורת הקבלה. הוא אף אמר, שבדורות האלה האחרונים "מותר ומצווה לגלות זאת החכמה".

ואכן, מאז האר"י ז"ל ניכרת מגמה עקיבה של התפשטות תורת הנסתר בשכבות נרחבות של העם היהודי. בקהילות אשכנז נעשה הדבר בתנופה יתרה על-ידי הבעש"ט ותלמידיו, שהביאו את מעיינות החסידות, פנימיות התורה, למאות-אלפי יהודים. בקהילות ספרד התפשטה הקבלה על-ידי בעל 'אור החיים', שספרו מלא רעיונות מתורת הסוד.

חכמי הנסתר, בכל הדורות, אמרו דברים ברורים – ככל שמתקרבים יותר לזמן הגאולה, כן מוּסרים סייגים שהושמו בעבר על גילויָה והפצתה. אם בימים שעברו היו סיבות לחשוש מלימוד תורת הנסתר, הרי בימינו נסללו דרכים ללימודה בלי כל חשש. אנו קרובים ביותר אל הגאולה, והרי בזוהר נאמר, שבספר הזה יצאו בני-ישראל מן הגלות ברחמים.

בספר הזוהר אף נאמר, שבימים הסמוכים לביאת המשיח, גם ילדים קטנים יֵדעו את סודות תורת הנסתר. ואכן, תפיסותיה העקרוניות של הקבלה על נוכחותו של הקב"ה בכל דבר ועל תכלית חייו של האדם בעולם הזה, נקלטות היום גם במוחם של ילדים רכים, על-פי השגתם, כמובן.

לפתוח צוהר

תורת החסידות מעבירה את רעיונות הקבלה בדרך שמסירה לגמרי את כל החששות מפני הכניסה לעניינים האלה. החסידות כמעט אינה עוסקת באותם תחומים בתורת הסוד שאינם שווים לכל נפש, אלא מאירה ומסבירה את הרעיונות המרכזיים שמעניקים לאדם תפיסה מעמיקה יותר של משמעות חייו, של התורה והמצוות ושל היחסים בין האדם לבוראו.

במיוחד באים הדברים בהרחבה יתרה בתורת חסידות חב"ד, המסבירה את הרעיונות העמוקים ביותר של פנימיות התורה בדרך שניתנת להבנה על-ידי כל אחד ואחד לפי ערכו. בכך היא מעניקה רעננות ומשמעות עמוקה לכל מערכת חיי היהדות.

בימינו הכרח ללמוד את העניינים הללו, ולפתוח צוהר אל עולם עשיר ומופלא של אור פנימי זה. לימוד פנימיות התורה הוא גם הכנה לביאת המשיח במהרה בימינו, שאז יתגלה הנסתר ממש כפי שכיום גלוי לעינינו החלק הנגלה, כמו שנאמר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

 יש חדש

כל הארץ תהלוכות

ביום ראשון, ל"ג בעומר, יהיו אי"ה בכל עיר ויישוב בארץ תהלוכות וכינוסי ילדים, בסִסמה "יחד כל ילדי ישראל". התהלוכות מבטאות את אחדות העם ואת הזיקה העמוקה שחשים כולנו לערכי-היסוד של העם היהודי. בתהלוכות ישתתפו מאות-אלפי ילדים, מכל גוני הציבור בארץ. במרכז ירושלים מתוכננת התהלוכה הגדולה והמרכזית, ובה אמורים להשתתף יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-תורה מכל רחבי העיר.

ספרון חדש

כמסורת השנים האחרונות, זוכה כל ילד שמשתתף בתהלוכות בשי מיוחד – ספרון חדש וצבעוני. הספרון, הבטחת הניצחון שמו, מגיש סיפור מרתק, שיש בו מסר של אמונת צדיקים וכוחה של מצוות תפילין. זה הספרון העשרים ושלושה בסדרת הספרונים החינוכיים שיצאו-לאור על-ידי צעירי-חב"ד. את מרבית הספרונים שהופיעו בעבר אפשר להשיג ביודאיקה, טל' 1-700-704120.

אוהל במירון

צעירי-חב"ד מפעילים אוהל מרכזי לפעילות ליד ציון רשב"י במירון. באוהל זה, המאוייש בתלמידי ישיבות חב"ד מכפר-חב"ד ומ'צעירי השלוחים' בצפת, מתקיימת פעילות ענפה לזיכוי המוני בית-ישראל בהנחת תפילין, לצד מכירת ספרי חסידות במחירים מוזלים ביותר. כמו-כן מוצב במקום מרקע ענק, שעליו מוקרנים לאורך כל היממה התוועדויות ומראות-קודש מהרבי מליובאוויטש.

רישום לספר-התורה

מבצע רישום לספר-התורה של ילדי-ישראל יהיה בתהלוכות בירושלים, בביתר, בבני-ברק ובאשדוד. כל ילד שיירשם לספר-התורה במהלך התהלוכות ישתתף בהגרלה מקומית על כרטיס טיסה למז'יבוז'. פרטים במוקדי התהלוכות. את המבצע יזמו תלמידי ישיבת תומכי-תמימים במגדל-העמק.

 שלחן שבת

למצוא את עצם נקודת החיוּת

כאשר התורה מזהירה את הכוהנים מלהיטמא, הציווי נאמר בכפל לשון: "אמור... ואמרת". הגמרא לומדת מכך הוראה מיוחדת: "להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, הכוהנים מוזהרים שלא לתת לכוהנים קטנים (=ילדים) להיטמא.

בשני איסורים נוספים בתורה מופיעה האזהרה שהגדולים צריכים להשגיח על הקטנים שלא יעברו את האיסור – באיסור אכילת שרצים ובאיסור אכילת דם.

חומרה מיוחדת

לשם מה נדרשה התורה לומר זאת שלוש פעמים ולא היה דיי בפעם אחת, שממנה היינו למדים על כל דיני התורה? מסבירה הגמרא, שבכל אחד ואחד משלושת האיסורים הללו יש חומרה מיוחדת, ואילו הציווי היה נאמר באיסור זה בלבד, לא היינו יודעים שהוא חל על כל דיני התורה.

באיסור אכילת שרצים יש חומרה מיוחדת, שאיסורם ב'משהו'. כלומר, גם פירור קטן ביותר של שרץ אסור באכילה, ואין לאיסור מידה מינימלית. איסור אכילת דם חמור מאיסורים אחרים, שכן דינו כרת. אף מטומאת כוהנים כשהיא לעצמה לא היינו יכולים ללמוד זאת, מכיוון שבכוהנים "ריבה בהם מצוות יתרות" (הקב"ה העניק לכוהנים מצוות נוספות על המצוות של כלל ישראל). לכן היה צורך להדגיש זאת בכל שלושת האיסורים הללו, ומהם אנו יכולים ללמוד על כל מצוות התורה.

אותה נפש

תחילה עלינו להבין את פשר הציווי "להזהיר גדולים על הקטנים". הלוא מדובר בילדים קטנים, שאינם בני-הבנה כלל, ומדוע מוזהרים הגדולים למנוע את הקטנים מלחטוא? אלא יש דברים שבהם יכולים להיות הבדלים בין גדולים לקטנים, ויש דברים שבהם הכול שווים.

הבדלים בין גדולים לקטנים יש במידת ההבנה וביכולת לפעול ולעשות דברים, אבל בעצם נקודת החיוּת אין הבדל. אותה נפש שמחיה את גופו של מבוגר, נמצאת גם בגופו של ילד קטן. יש פתגם, שהנפש המחיה את גופו של תינוק בן יומו יכולה להחיות את גופו של עוג מלך הבשן, כי עצם נקודת החיוּת אינה משתנה בין גדולים לקטנים.

אור וזוהר

נקודה זו אנו מוצאים בכל שלושת האיסורים הללו: העובדה שהשרצים 'איסורם במשהו' מעידה שמדובר בעצם מהותו של הרע, ולכן אין לו מידה ושיעור, אלא אפילו פירור קטנטן אסור. איסור אכילת דם עונשו כרת, מכיוון שהוא מנתק את הנפש כולה משורשה, ולא כחטאים אחרים, הפוגמים רק נימים פרטיים של הנפש. הכוהנים, ש"ריבה בהם מצוות יתרות", משקפים את גילוי עצם החיות של הנפש, שמאירה אצלם, ולכן ניתנו להם יותר מצוות.

לכן נבחרו דווקא המצוות האלה לייצג את הכלל "להזהיר גדולים על הקטנים". כאשר הגדולים יתמסרו לקטנים – יתקיים בהם "להזהיר", מלשון זוהר ואור, על-ידי שתתגלה בהם עצם נקודת הנשמה, ובכך יזכו לתוספת אור.

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 147)

 מן המעיין

גדולים וקטנים

זוהר של אור

"אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם" (ויקרא כא,א). מפרש רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים". "להזהיר" מלשון "זוהר", בבחינת "המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל יב,ג). הגדולים צריכים להאיר מאורם על הקטנים, ולאצול מכוחם על המוני בית-ישראל.

(בארות המים)

לדאוג לקטנים

האחריות הגדולה המוטלת על הגדולים ושצריך להזהירם על כך היא – "על הקטנים", מוטלת עליהם החובה לדאוג לתינוקות של בית-רבן, להדריכם ולחנכם לתורה ולמצוות.

(עיטורי תורה)

לשנן אמונה

הציווי "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז) נאמר בתורה לפני "ולימדתם אותם את בניכם" (שם יא,יט). תחילה יש 'לשנן' ולהחדיר בילד את האמונה, את ה'שמע', ראשי-תיבות: "שאו מרום עיניכם", על-ידי שמרגילים אותו באמירת ברכות וכיוצא בזה, ורק לאחר מכן יש לגשת ל"ולימדתם אותם".

(ספר השיחות תש"ג)

המנהיג מותאם לדור

"אמור אל הכוהנים בני אהרן" – מלמד שהראה הקב"ה למשה דור ודור ושופטיו, דור דור ומנהיגיו (מדרש רבה). המנהיג מותאם לדור – דור קטן זקוק למנהיג גדול. משל לחולה, שככל שמחלתו קשה יותר, נזקקים לרופא מומחה יותר.

(רבי שמחה-בונם מפשיסחה)

לא להתנשא

יש להזהיר את הגדולים, את המנהיגים העומדים בראש העם, שיתנהגו יפה עם הקטנים, עם שאר העם. עליהם להקטין את עצמם, לא להתגאות ולא להתנשא על העם.

(עיטורי תורה)

דוגמה חיה

בראש ובראשונה צריך המחנך להראות דוגמה חיה מדרך התנהגותו האישית. זו הדרך הטובה ביותר להשפיע על הזולת, כי כשהמחונך רואה שהמחנך שלו וסביבתו הקרובה מתנהגים על-פי אותם עקרונות שדורשים ממנו, הדבר פועל עליו שגם הוא ינהג כן.

(הרבי מליובאוויטש)

שלהבת עולה

חינוך אמיתי הוא כאשר אין המחונך זקוק לעידוד מתמיד של המחנך, אלא יכול להלך בכוחות עצמו. יש להביא את המחונך שיהיה בבחינת "שלהבת עולה מאליה".

(לקוטי שיחות)

זהירות בגרעין

חינוך הילדים הוא בדוגמת גרעין או שתיל רך, אשר כל הטבה וטיפול בהם מביאים תוצאות באין-ערוך כאשר הגרעין או השתיל נעשה אילן נושא פירות. כך הוא גם בחינוך הילדים, "כי האדם עץ השדה".

(אגרות-קודש)

אמרת השבוע

לא שינה מדיבורו

חסיד אחד בא אל רבי ירחמיאל-משה מקוזניץ והזמינו להיות סנדק ומוהל של בנו. התנצל הרבי שכבר הבטיח ליהודי אחר להיות מוהל אצלו באותה שעה. החסיד, שידע כמה יקר לרבי עניין מעות ארץ-ישראל, הודיע שאם הרבי יבוא אליו, ייתן עשרים וחמישה רובל לטובת ארץ-ישראל.

השיב הצדיק: "אינני יכול לשנות את הבטחתי לאותו יהודי, אבל ארץ-ישראל לא צריכה להפסיד". קם והוציא ממגירת הכספים שלו עשרים וחמישה רובל ונתנם בקופת-הצדקה של ארץ-ישראל.

החסיד התעקש: "רבי, אתן עוד שבעים וחמישה רובל לארץ-ישראל אם הרבי יבוא אליי". אמר הצדיק: "את הבטחתי איני יכול לשנות, אבל גם ארץ-ישראל לא צריכה להפסיד". קרא למשמש וביקשו למשכן את כלי-הכסף שבבית, ולקבל הלוואה של שבעים וחמישה רובל, ואותם נתן בקופת ארץ-ישראל.

 מעשה שהיה

להציל מהרשימה

מגֵפה נוראה פרצה באי ג'רבה שבדרום תוניס. מדי יום ביומו הפילה המגֵפה חללים רבים, והתושבים נמנעו מלצאת לרחובות, מחשש  שיידבקו במחלה הקטלנית. חיי הקהילה היהודית המקומית – אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם – הושבתו. התפילות בציבור וכל שיעורי התורה חדלו מלהתקיים.

גם הדרשן הנודע, רבי רחמים חורי, חשש לצאת מפתח ביתו. בימים כתיקונם היה מכתת רגליו מבית-כנסת אחד למשנהו, כדי לעורר את הציבור לתקן את מעשיו, בעניינים שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו.

שמונה בתי-כנסת פעלו ברובע היהודי הקטן והעתיק (חארה אל-זרירה), ועוד כמה בתי-כנסת התקיימו ברובע היהודי הגדול והחדש יותר (חארה אל-כבירה), שהוקם במרחק כמה קילומטרים משם. אבל בימי חג ומועד, וכמו-כן בימי חול שבהם יש קריאה בתורה, היו הכול מתכנסים ובאים לבית-הכנסת העתיק, 'לה גריבה', שברובע הקטן.

על-פי המסורת העוברת מדור לדור בקרב יהודי ג'רבה, ראשיתו של רובע עתיק זה בקבוצת כוהנים שהגיעה מירושלים מיד לאחר חורבן הבית הראשון (לפני כאלפיים ושש-מאות שנים).

כאמור, רבי רחמים הדרשן היה מטריח את עצמו מבית-כנסת אחד למשנהו, ודורש בכל מקום. רוב הדרשות ניתנו בימי שבת, לאחר תפילת מנחה. יוצאות מן הכלל היו כמה שבתות בשנה, שבהן ניתנה דרשה מרכזית אחת לכל בני הקהילה.

עם השבתות הללו נמנו 'שבת הגדול' שלפני פסח, 'שבת כלה' – כך כונתה השבת שלפני חג-השבועות – והשבת שקדמה לל"ג בעומר, ונקראה 'שבת גריבת ג'רבה'. בשבת הזאת היה הדרשן מעלה על נס את דמותו של התנא רבי שמעון בר-יוחאי, ומדבר על סגולותיו של יום הסתלקותו לפעול ישועות בקרב הארץ.

אך בשנה שבה מתרחש סיפורנו פרצה המגֵפה הנוראה, חיי הקהילה הושבתו וגם הדרשות לא נישאו עוד. הדבר הסב צער עמוק ביותר לרבי רחמים. "הנה אנו לוקים בכפליים", אמר בליבו, "לוקים בגוף, כאשר אנשים צעירים מתים בדמי-ימיהם, ולוקים גם בנפש, שכן אין תפילות, אין שיעורי-תורה ואין דרשות"...

יום אחד, בעוד רבי רחמים יושב בביתו, אפוף עצב על המצב, שקוע בתלמודו, הרים לפתע את עיניו מספרו והנה ניצבות לפניו שתי דמויות שלא הכיר ושלא ראה עד אז. "מדוע הפסקת למסור את דרשותיך, המעוררות את לב הציבור לאביהם שבשמים?", שאלוהו קודם שהספיק לשאול את אורחיו לזהותם.

"וכי אינכם יודעים שמגֵפה איומה פרצה בכל האזור והיא מפילה חללים רבים?!", השיב להם רבי רחמים בתמיהה.

"יודעים אנו גם יודעים", אמרו לו, "אך לא המגֵפה ממיתה אלא החטא, וההחלטה על גורלו של כל אדם ואדם נתונה בידי בית-דין של מעלה!".

"ושמא כשלתי בחטא וראוי לי לנקוט משנה זהירות, שהרי, כידוע, 'השטן מקטרג בשעת הסכנה'?", הקשה רבי רחמים על דבריהם.

"יודעים אנו בבטחה כי אינך כלול בגזֵרה", אמרו השניים בנימת ביטחון, שהפליאה את רבי רחמים. "ולראיה, הנה רשימת כל האנשים שנגזר עליהם למות במגֵפה", הוסיפו כעבור רגע, מניחים לפני רבי רחמים פנקס ובו רשימה ארוכה של שמות, יהודים ושאינם יהודים.

צמרמורת הרעידה את כל גופו של רבי רחמים בשומעו את דברי השניים וכאשר קלט את המשמעות הנסתרת שמאחוריהם. כעבור רגע התעשת והביע את רצונו לבחון את רשימת השמות שבפנקס.

זעזוע אחז בו בכל פעם שנתקל בשם של יהודי מבני הקהילה. "איך יכול להיות?!", נזדעק לפתע, בראותו שם של פלוני, "הרי רק השבוע חילק האיש שקים של שעורים לעניים, ומעשי החסד שלו בסתר עולים אף על אלה שבגלוי!".

"אם-כך, יימחק שמו מהרשימה!", פסקו השניים. "יתרה מזו", הוסיפו ואמרו, "הרשות בידך ללמד זכות על כל שם ושם המופיע ברשימה, וכל דבריך ייבדקו לאשורם"...

שעה ארוכה עיכב רבי רחמים את השניים בביתו, כשהוא מוגיע את מוחו למצוא לימוד-זכות – גדול או קטן – על כל אחד ואחד מיהודי ג'רבה, ששמו הופיע בפנקס.

בצאת השניים מביתו מיהר רבי רחמים לעבר בית-הכנסת. בדרכו לשם הקיש על דלתות הבתים וצירף אליו עוד רבים. לאחר שהתפללו תפילת מנחה בציבור, נשא באוזני המתפללים דרשה נרגשת, שבקעה מעומק ליבו. כשדמעות זולגות מעיניו קרא רבי רחמים לציבור להתעורר בתשובה אמיתית, כדי להגביר את הזכויות ולעצור את המגֵפה. "לא המגֵפה ממיתה, אלא החטא!", חזר על הדברים שנאמרו לו שעה קלה קודם לכן.

גם בימים הבאים לא נח ולא שקט לרגע. הוא הוציא את התושבים היהודים מבתיהם וריכז אותם בבית-הכנסת – לתורה ולתפילה. אט-אט החלו חיי הקהילה היהודית בג'רבה לשוב לתקנם. בתוך כך דעכה המגֵפה עד שנעצרה לגמרי.

רק לימים סיפר רבי חיים למקורביו על המאורע המסעיר שחווה בעיצומה של המגֵפה הקטלנית. אך גם באוזניהם לא פירט את רשימת השמות שהופיעו ברשימה השחורה – שמות שרובם ניצלו בזכותו ממוות לחיים.

(תודתנו לשולח הסיפור, לע"נ ר' בן-ציון סעיד כהן ז"ל)

 לומדים גאולה

תכלית העבודה

העובדה שהאמונה בביאת המשיח היא אחד מי"ג עיקרי האמונה דורשת הסבר. עיקרי האמונה הם הדברים שבלעדיהם אי-אפשר להיות יהודי מאמין ושומר תורה ומצוות כהלכה. הם כמו יסודות מרכזיים של בניין, שבלעדיהם אין הבניין יציב. מדוע אפוא האמונה בביאת המשיח זוכה למעמד מרכזי כל-כך? אמנם זו בשורה עתידית מאוד נעימה ומעודדת, אבל לכאורה אין חיינו היום-יומיים תלויים בה.

על סוג זה של התייחסות אפשר להשתמש בביטוי 'עיקר חסר מן הספר'. עניין המשיח והגאולה איננו פרט שולי כלל וכלל. זה המרכז והתכלית של כל חיינו ופעולותינו, ושל הבריאה כולה. זה היעד שאליו מוליכה כל העבודה של עם-ישראל בתורה ובמצוות. יהודי שעוסק בתורה ובמצוות אבל אינו מודע לחשיבות עניין הגאולה, דומה לטייס העוסק כל הזמן בהפעלת המכשירים, אבל אינו מתעניין כלל ביעד הטיסה.

לעשות "דירה" לה'

רבנו הזקן כותב בספר התניא (פרק לו): "נודע, שימות המשיח... הם תכלית ושלמות בריאת העולם הזה, שלכך נברא מתחילתו". זאת, על-פי מאמר המדרש, שתכלית בריאת העולם הזה היא – "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". כל מטרת הבריאה היא 'תאוותו' של הקב"ה, שהעולם הזה התחתון יהיה 'דירה' לו יתברך, 'דירה' שבה ישכון ויתגלה במלוא העוצמה.

לכן ברא הקב"ה דווקא את העולם הזה, שבו שוררת חשֵכה רוחנית ושבו יש רע, כדי שיהודי יכפה את הטוב על הרע ויהפוך את החושך לאור. דבר זה נעשה על-ידי התורה והמצוות, שעל-ידן מביא האדם את אור ה' אל העולם הזה ומאיר את חשכתו. כל מצווה שיהודי עושה וכל דבר-תורה שהוא לומד – הם נקודות אור נוספות, שמאירות את העולם ומכשירות אותו להיעשות 'דירה' לקב"ה.

זו אפוא תכלית כל חיינו וכל עבודתנו בקיום התורה ומצוותיה – להאיר את העולם ולעשותו 'דירה' לו יתברך. על-ידי שיהודים עוסקים בתורה ובמצוות בכל קצווי תבל, ועל-ידי שיהודים מסרו את נפשם על קדושת שמו במשך הדורות – הם האירו את העולם והכשירו אותו לקראת תכליתו. בזכות עבודה זו תוכל להתמלא 'תאוותו' של הקב"ה והוא יוכל להתגלות בעולם-הזה במלוא הדרו.

לחשוב על המטרה

מתי יגיע העולם לתכליתו? בימות המשיח. העבודה נעשית היום – "היום לעשותם". בירור וזיכוך העולם נעשה במשך זמן הגלות, כמו שנאמר בתניא (פרק לז), ש"תכלית השלמות הזה... תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". הארת חשכת העולם נוצרת על-ידי כל דבר-תורה וקיום מצווה של יהודי בזמן הזה. אבל עכשיו עינינו עצומות ואיננו רואים את הפעולה שעבודה זו חוללה בעולם ואת אור ה' שמאיר בעולם. כאשר העבודה תגיע לשלמותה והעולם יהיה מוכן לשמש 'דירה' לקב"ה – אז יבוא משיח-צדקנו והכול יתגלה, ככתוב: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

ברור אפוא, שביאת המשיח איננה רק עניין של שכר ו'פרס' המיועד למאמינים בה. ציפייה לשכר בלבד לא הייתה יכולה להיחשב 'עיקר' באמונה. מרכזיותה של האמונה בביאת המשיח נובעת מכך, שהיא בעצם היעד שאליו אנו חותרים בכל פעולותינו ובכל עבודת-ה' שלנו. בלי העניין הזה של ימות המשיח, מושמטת כל התכלית של הבריאה – לומדים תורה ומקיימים מצוות, אבל לא חושבים על היעד והמטרה. כמו חייל שנלחם ומסתער, אבל אין הוא חושב כלל על המטרה – הניצחון על האוייב.

יהודי התופס נכון את תכלית הבריאה ואת מטרת עבודתו בתורה ובמצוות, חייב להיות מלא ציפייה להגיע ליעד הזה של ביאת המשיח, שאז תושג המטרה במילואה והעולם אכן יהיה 'דירה' לו יתברך. יהודי שרואה כך את פני הדברים, אך טבעי שהוא חושב על המשיח, מתפלל על הגאולה ופועל לזירוזה, מכיוון שהגאולה היא תכלית הכול (ועיין בליקוטי-שיחות כרך כא, עמ' 18).

 פתגם חסידי

פרד"ס בסוד

"גם בגילוי הסוד שבתורה היו שלבים, בשיטת הפרד"ס: את הפשט שבסוד גילה רשב"י. את הרמז שבסוד גילה האריז"ל. את הדרש שבסוד גילה הבעש"ט. ואת הסוד שבסוד יגלה המלך המשיח" (ה'צמח-צדק')

 חיים יהודיים

ההבטחה שעודדה את הלבבות

זה היה ביום ראשון, ל"ג בעומר, תשכ"ז, בדיוק לפני ארבעים שנה. הרב יוסף ויינברג מתרוצץ בנמל-התעופה 'קנדי' בניו-יורק ומחפש נוסע שעמו אפשר להעביר לארץ-ישראל חבילה קטנה, אך יקרה מפז. בחבילה היה סרט-הקלטה מדברים מפתיעים שהשמיע הרבי מליובאוויטש כמה שעות קודם לכן. בדבריו הבטיח הרבי כי עם-ישראל עתיד לנצח את אויביו ניצחון גדול.

מספר השבוע הרב ויינברג, כיום מזקני חסידי חב"ד ומגדולי מפיצי החסידות בארה"ב: "אחרי ששמעתי את הדברים הברורים של הרבי, חשבתי שמוכרחים להעביר את הדברים לארץ במהירות האפשרית, כדי לעודד את רוח התושבים השרויים בחרדה. נסעתי לנמל-התעופה וחיפשתי נוסע נאמן שייקח עמו את סרט ההקלטה. שלטונות ארה"ב אסרו על אזרחי המדינה לטוס לארץ, אבל היו מי שנסעו בכל-זאת. ביניהם פגשתי את ר' חיים סולובייצ'יק, בנו של הגאון המנוח רבי יוסף-בער. כשהסברתי לו מה יש בהקלטה, שמח לקחתה עמו".

ניצחון, ניסים ונפלאות

השבוע הזה, לפני ארבעים שנה, היה שבוע דרמטי מאוד. ישראל נערכה למלחמה שהכריזו עליה צבאות ערב. באוויר עמדו איומים על 'מחיקת ישראל מהמפה' והשלכת היהודים לים (היו-לא-תהיה). בליל שבת, י' באייר, הוכרז גיוס חירום של אנשי המילואים. המשק שותק. העם כולו היה שרוי בחרדה עמוקה. גם העם היהודי לתפוצותיו עצר את נשימתו ונשא תפילה לה'.

ופתאום, בתוך כל המתח והחרדה, נשמע קולו שופע הביטחון של הרבי מליובאוויטש. בדבריו לפני אלפי ילדים ומבוגרים, שנאספו מול  בית-מדרשו בברוקלין, בתהלוכת ל"ג בעומר, הכריז הרבי: "בקשר למצב הנוכחי של אחינו ואחיותינו הנמצאים בארץ-הקודש, ארץ-ישראל – הם עומדים כעת במצב שהקב"ה שומר עליהם ושולח להם ברכות וישועה במידה גדולה יותר, כדי שיֵצאו ממצב זה – והם אכן יֵצאו מהמצב הנוכחי – בהצלחה, בניצחון גדול, בניסים ובנפלאות!".

מברק עידוד

סרט-ההקלטה הגיע למחרת לארץ וזכה לתהודה תקשורתית עצומה. דברי הרבי שודרו ב'קול ישראל' ונסכו עידוד רב בציבור. ככל שהמתח גאה והלך, הוסיף הרבי לשגר מסרים של אמונה וביטחון בישועת ה'.

במברק ששיגר לתושבי כפר-חב"ד נאמר: "זכו ונמצאים בתוככי רבבות אלפי ישראל בארץ הקודש אשר עיני ה' אלוקיך בה תמיד, ובוודאי ובוודאי לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' על יד ימינך, ה' ישמור אותם וכל בני ישראל שליט"א מעתה ועד עולם. המצפה לבשורות טובות, בטוב הנראה והנגלה, הנגלה והנראה ובקרוב".

כרוז עידוד לחיילים

תוכן המברק מתפרסם בכלי התקשורת וזוכה להד עצום. בכותרת המשנה של העמוד הראשון ב'ידיעות אחרונות' נכתב: "ממברק עידוד שהרבי הריץ אתמול לכפר-חב"ד בישראל, מסתבר שהאדמו"ר, רבי מנחם-מנדל שניאורסון, שופע כולו ביטחון שישראל תינצל מכל רע, וידה תהיה על העליונה".

העידוד שהרבי נוסך בתושבי הארץ מתבטא גם בהוראות שהוא משגר לפונים אליו בשאלה אם לעזוב את הארץ. כל השואלים נענים בתשובה ברורה וחד-משמעית: לא לעזוב! חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה מדפיסים צעירי-חב"ד, בהוראת הרבי, כרוז עידוד מיוחד לחיילי צה"ל, ולפיו נזכה בקרוב לנס הגדול של "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". צה"ל סייע להפיץ את הכרוז בקרב החיילים. וההמשך ידוע.

הרבי בתהלוכת ל"ג בעומר תשכ"ז. הבטחה שהתממשה

 פינת ההלכה ומנהג

אמירת 'ושמרו' בליל שבת

שאלה: יש קהילות שבהן נהוג לומר את פסוקי 'ושמרו' לאחר ברכת 'השכיבנו' בתפילת ערבית של שבת, ויש קהילות שאינן אומרות זאת. מדוע?

תשובה: בימי הגאונים הנהיגו לומר לפני תפילת שמונה-עשרה של ערבית בימי החול את פסוקי 'ברוך ה' לעולם', המסתיימים בברכה נוספת. יש אומרים שהטעם לכך הוא, כדי להמתין למאחרים לבוא לתפילה, שלא יישארו לבד בבית-הכנסת, שהיה אז מחוץ לעיר. יש קהילות בחו"ל הנוהגות כך גם בימינו.

ברוב קהילות ישראל, ספרדים ואשכנזים, בארץ ובחו"ל, נוהגים לומר בליל שבת את פסוקי 'ושמרו' בין 'השכיבנו' לחצי-קדיש, "לומר שאם ישמרו שבת – אין צריכין שמירה. והוא גם-כן מעין גאולה, שאם שמרו ישראל שתי שבתות – מיד נגאלין".

בשלושת הרגלים אומרים במקום 'ושמרו' את הפסוק (ויקרא כג,מד) "וידבר משה את מועדי ה'"; בראש-השנה "תקעו בחודש שופר" (תהילים פא,ד); וביום-הכיפורים "כי ביום הזה יכפר" (ויקרא טז,ל). ה'דרישה' מבאר, שזה נחשב "תפילה ארוכה" ואינו נחשב 'הפסק', מכיוון שאלה פסוקי קדושת היום, שהיא העיקר בתפילה.

מנהג חב"ד, כדעת הרשב"ם, הרמב"ן ועוד (וכן מנהג הגר"א), שאין אומרים את כל הנ"ל, מחשש 'הפסק'. ההוראה היא שלא לומר זאת גם כשמתפללים בבית-כנסת שבו נוהגים לומר את הפסוקים, ואף כשעוברים שם לפני התיבה. והוסיף בעל-התניא בסידורו, שלפי מנהג זה אין להפסיק גם בהכרזת 'יעלה ויבוא' בליל ראש-חודש וכדומה (מזכירים זאת בטפיחה על הבימה בלבד).

מקורות: ברכות ד,א תוד"ה אמר. טושו"ע או"ח סי' רסז ונו"כ, שו"ע אדמו"ר הזקן ס"ה-ו וביאור הגר"א שם ומעשה רב אות סז. צמח-צדק, פסקי-דינים או"ח סי' רלו. שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קלט. ספר המנהגים-חב"ד עמ' 27. סידור 'צלותא דאברהם' ח"ב עמ' תשפו; אשי ישראל פכ"ח סי"ז ופל"ו סכ"ב;  חקרי מנהגים ח"א עמ' קיג, וש"נ.