מגֵפה נוראה פרצה באי ג'רבה שבדרום תוניס. מדי יום ביומו הפילה המגֵפה חללים רבים, והתושבים נמנעו מלצאת לרחובות, מחשש שיידבקו במחלה הקטלנית. חיי הקהילה היהודית המקומית – אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם – הושבתו. התפילות בציבור וכל שיעורי התורה חדלו מלהתקיים.
גם הדרשן הנודע, רבי רחמים חורי, חשש לצאת מפתח ביתו. בימים כתיקונם היה מכתת רגליו מבית-כנסת אחד למשנהו, כדי לעורר את הציבור לתקן את מעשיו, בעניינים שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו.
שמונה בתי-כנסת פעלו ברובע היהודי הקטן והעתיק (חארה אל-זרירה), ועוד כמה בתי-כנסת התקיימו ברובע היהודי הגדול והחדש יותר (חארה אל-כבירה), שהוקם במרחק כמה קילומטרים משם. אבל בימי חג ומועד, וכמו-כן בימי חול שבהם יש קריאה בתורה, היו הכול מתכנסים ובאים לבית-הכנסת העתיק, 'לה גריבה', שברובע הקטן.
על-פי המסורת העוברת מדור לדור בקרב יהודי ג'רבה, ראשיתו של רובע עתיק זה בקבוצת כוהנים שהגיעה מירושלים מיד לאחר חורבן הבית הראשון (לפני כאלפיים ושש-מאות שנים).
כאמור, רבי רחמים הדרשן היה מטריח את עצמו מבית-כנסת אחד למשנהו, ודורש בכל מקום. רוב הדרשות ניתנו בימי שבת, לאחר תפילת מנחה. יוצאות מן הכלל היו כמה שבתות בשנה, שבהן ניתנה דרשה מרכזית אחת לכל בני הקהילה.
עם השבתות הללו נמנו 'שבת הגדול' שלפני פסח, 'שבת כלה' – כך כונתה השבת שלפני חג-השבועות – והשבת שקדמה לל"ג בעומר, ונקראה 'שבת גריבת ג'רבה'. בשבת הזאת היה הדרשן מעלה על נס את דמותו של התנא רבי שמעון בר-יוחאי, ומדבר על סגולותיו של יום הסתלקותו לפעול ישועות בקרב הארץ.
אך בשנה שבה מתרחש סיפורנו פרצה המגֵפה הנוראה, חיי הקהילה הושבתו וגם הדרשות לא נישאו עוד. הדבר הסב צער עמוק ביותר לרבי רחמים. "הנה אנו לוקים בכפליים", אמר בליבו, "לוקים בגוף, כאשר אנשים צעירים מתים בדמי-ימיהם, ולוקים גם בנפש, שכן אין תפילות, אין שיעורי-תורה ואין דרשות"...
יום אחד, בעוד רבי רחמים יושב בביתו, אפוף עצב על המצב, שקוע בתלמודו, הרים לפתע את עיניו מספרו והנה ניצבות לפניו שתי דמויות שלא הכיר ושלא ראה עד אז. "מדוע הפסקת למסור את דרשותיך, המעוררות את לב הציבור לאביהם שבשמים?", שאלוהו קודם שהספיק לשאול את אורחיו לזהותם.
"וכי אינכם יודעים שמגֵפה איומה פרצה בכל האזור והיא מפילה חללים רבים?!", השיב להם רבי רחמים בתמיהה.
"יודעים אנו גם יודעים", אמרו לו, "אך לא המגֵפה ממיתה אלא החטא, וההחלטה על גורלו של כל אדם ואדם נתונה בידי בית-דין של מעלה!".
"ושמא כשלתי בחטא וראוי לי לנקוט משנה זהירות, שהרי, כידוע, 'השטן מקטרג בשעת הסכנה'?", הקשה רבי רחמים על דבריהם.
"יודעים אנו בבטחה כי אינך כלול בגזֵרה", אמרו השניים בנימת ביטחון, שהפליאה את רבי רחמים. "ולראיה, הנה רשימת כל האנשים שנגזר עליהם למות במגֵפה", הוסיפו כעבור רגע, מניחים לפני רבי רחמים פנקס ובו רשימה ארוכה של שמות, יהודים ושאינם יהודים.
צמרמורת הרעידה את כל גופו של רבי רחמים בשומעו את דברי השניים וכאשר קלט את המשמעות הנסתרת שמאחוריהם. כעבור רגע התעשת והביע את רצונו לבחון את רשימת השמות שבפנקס.
זעזוע אחז בו בכל פעם שנתקל בשם של יהודי מבני הקהילה. "איך יכול להיות?!", נזדעק לפתע, בראותו שם של פלוני, "הרי רק השבוע חילק האיש שקים של שעורים לעניים, ומעשי החסד שלו בסתר עולים אף על אלה שבגלוי!".
"אם-כך, יימחק שמו מהרשימה!", פסקו השניים. "יתרה מזו", הוסיפו ואמרו, "הרשות בידך ללמד זכות על כל שם ושם המופיע ברשימה, וכל דבריך ייבדקו לאשורם"...
שעה ארוכה עיכב רבי רחמים את השניים בביתו, כשהוא מוגיע את מוחו למצוא לימוד-זכות – גדול או קטן – על כל אחד ואחד מיהודי ג'רבה, ששמו הופיע בפנקס.
בצאת השניים מביתו מיהר רבי רחמים לעבר בית-הכנסת. בדרכו לשם הקיש על דלתות הבתים וצירף אליו עוד רבים. לאחר שהתפללו תפילת מנחה בציבור, נשא באוזני המתפללים דרשה נרגשת, שבקעה מעומק ליבו. כשדמעות זולגות מעיניו קרא רבי רחמים לציבור להתעורר בתשובה אמיתית, כדי להגביר את הזכויות ולעצור את המגֵפה. "לא המגֵפה ממיתה, אלא החטא!", חזר על הדברים שנאמרו לו שעה קלה קודם לכן.
גם בימים הבאים לא נח ולא שקט לרגע. הוא הוציא את התושבים היהודים מבתיהם וריכז אותם בבית-הכנסת – לתורה ולתפילה. אט-אט החלו חיי הקהילה היהודית בג'רבה לשוב לתקנם. בתוך כך דעכה המגֵפה עד שנעצרה לגמרי.
רק לימים סיפר רבי חיים למקורביו על המאורע המסעיר שחווה בעיצומה של המגֵפה הקטלנית. אך גם באוזניהם לא פירט את רשימת השמות שהופיעו ברשימה השחורה – שמות שרובם ניצלו בזכותו ממוות לחיים.
(תודתנו לשולח הסיפור, לע"נ ר' בן-ציון סעיד כהן ז"ל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
