חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:29 זריחה: 6:34 ט' בתשרי התשפ"א, 27/9/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1063 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת במדבר, א' בסיוון ה'תשס"ז (18/05/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1063 - כל המדורים ברצף
ללמוד כדי להיות יהודים
יש חדש
שתי משמרות, שני תפקידים
חג-השבועות
התורה קובעת
הפיקדון הוחזר
היום יבוא
לימוד יומי נוגע בנפש
עלילת שבועות בימי המקדש
ברכת התורה עם שחר

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1063, ערב שבת פרשת במדבר, א' בסיוון תשס"ז (18.05.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ללמוד כדי להיות יהודים

אנשים לומדים רפואה כדי להיות רופאים, ומי שלומד משפטים רוצה להיות משפטן. אבל יהודים לומדים תורה לא בשביל תואר, אלא פשוט כדי להיות יהודים

חג-השבועות העניק לנו את המתנה היקרה ביותר – התורה. בזכות היום הזה, "זמן מתן תורתנו", נוצרה התופעה היחידה במינה, שאין לה אח ורע בעולם כולו – אנשים, נשים וטף ההוגים בתורה ביום ובלילה ומוסיפים ללומדה כל ימי חייהם.

בעולם המושגים המקובל, לימודים נועדו למטרה מוגדרת כלשהי. מי שלומד רפואה רוצה להיות רופא, והלומד משפטים מעוניין בהסמכה לעריכת דין. היהדות רואה את לימוד התורה מטרה בפני עצמה. בראש ובראשונה, זו מצווה, והיא אחת המצוות הגדולות והחשובות ביותר. כל יהודי חייב ללמוד תורה לפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ומי שאינו טרוד בפרנסת בני-ביתו – חייב להקדיש כל רגע פנוי ללימוד התורה.

השכלה כללית יהודית

נוסף על כך, לימוד התורה נחוץ כדי שפשוט נהיה יהודים. טועים מי שחושבים כי הלימודים בישיבה נועדו להשגת הסמכה לרבנות. מסלול הלימודים הרגיל בישיבות כלל אינו מכשיר אדם לרבנות. יכול אדם ללמוד עשרות שנים בישיבה, להיות עילוי ותלמיד מצטיין, ועדיין לא יהיה רב. כדי לקבל הסמכה לרבנות יש צורך בלימודים מוגדרים מאוד של ארבעת חלקי השולחן-ערוך, ומי שלא פנה למסלול מיוחד זה, לא יוסמך לרבנות. כלומר, אדם עשוי ללמוד עשרות שנים בישיבה ולא לזכות בשום תואר.

במידה מסויימת אפשר להשוות את הלימוד בישיבה להשכלה הבסיסית שהמערכת הכללית מבקשת להעניק לכל ילד ונער בבית-הספר היסודי והתיכון. כששואלים הורים, מה יוצא לילדיהם משתים-עשרה שנות הלימוד בבית-הספר, התשובה שתתקבל תהיה: "הם לומדים להיות בני-אדם ורוכשים כלים לחיות בעולם האנושי". בדיוק כך יש להשיב על השאלה לשם-מה לומדים בישיבה: "כדי להיות יהודים וכדי לרכוש כלים לחיות בעולם המושגים של היהדות".

ההבדל ה'קטן' הוא, שכדי להיות 'אדם' די בשתים-עשרה שנות לימוד, ואילו כדי להיות 'יהודי' יש צורך בשמונה-עשרה שנות לימוד בסיסיות, בתוך מאה ועשרים שנים של השתלמות שוטפת. היהדות גדולה כל-כך וחובקת מרחבים עצומים כל-כך, שאדם נדרש להשקיע שנים רבות של לימוד אינטנסיבי, כדי לרכוש את היכולת לשחות בה בחופשיות ולצבור את הידע הנחוץ לחיי יום-יום ברוח התורה.

כוח הברכה וההצלחה

לפני כ-3300 שנה, בחג-השבועות הראשון לאחר היציאה ממצרים, הטיל הקב"ה על העם היהודי תפקיד נכבד וכבד – להיות "ממלכת כוהנים". הוא הטיל עלינו להיות הפנס של העולם, ולהביא לאנושות כולה את האמונה בא-ל אחד ואת הערכים הבסיסיים של חיים אנושיים הגונים וישרים. לנו נתן תפקיד מיוחד, ולצורך זה צייד אותנו בתרי"ג מצוות ובתורה אין-סופית, כדי לאפשר לנו לשמור על ערך מוסף של קדושה ושל התעלות רוחנית. ה'הכשרה' של יהודי מחייבת אפוא ללמוד ולהכיר לעומק את ים התורה.

את חשיבותו של לימוד התורה ממחישה ההלכה, כי מי שתורתו אומנותו פטור אפילו מתפילה. שכן ללימוד התורה כוח רוחני כביר, שהוא למעלה מכל המצוות. לכן נאמר שהתורה מגינה ומצילה, כי בזכות כוחה הרוחני הגדול היא מגינה על העולם כולו.

כל הקיום היהודי הוא למעשה על-טבעי והוא נשען הרבה על הנס ועל הברכה האלוקית. אנו רואים היטב מה קורה כאשר איננו זוכים לאותה ברכה מלמעלה: צבא חזק עומד חסר-אונים מול חוליות של משגרי קסאמים וחופרי מנהרות. הכלי לברכת ה' הוא לימוד התורה וקיום מצוותיה. לכן התורה מכונה "חיינו ואורך ימינו", כי היא מעניקה לנו את מהות החיים ומבטיחה את קיומנו לנצח-נצחים. חג-השבועות הוא הזמן לקבל החלטות טובות בקביעת עיתים לתורה, ושיהיה לנו חג שמח.

 יש חדש

כינוסים של אחדות

שבת זו, השבת שלפני חג-השבועות, חלה למחרת ראש-חודש סיוון, היום שבו התאחד עם-ישראל "כאיש אחד בלב אחד" לקראת קבלת התורה. הרבי מליובאוויטש קרא בשעתו לקיים בשבת זו כינוסים של אחדות ישראל, ובהם לעורר את נקודת האחדות, שהיא ההכנה הראויה לקבלת התורה מחדש בחג-השבועות. רצוי לקיים את הכינוסים מתוך סעודה, המקרבת את הלבבות.

ילדים לעשרת הדיברות

בחג-השבועות יבואו המוני ילדי ישראל לבתי-הכנסת למעמד קריאת עשרת הדיברות. הרבי מליובאוויטש קרא להביא גם את הטף, כדי שגם הם יהיו במעמד זה, בהיותם הערֵבים לקיום התורה. קריאה זו מבוססת על מאמר המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בניי, הווּ קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר-סיני ומקבלים את התורה". בבתי-כנסת רבים הגבאים נוהגים להכין בשביל הילדים דברי-מתיקה, כדי לעודדם לבוא למעמד המיוחד. צעירי-חב"ד הוציאו-לאור לקראת חג-השבועות עלוני הסברה מיוחדים לילדים על משמעות החג, ועל החשיבות לבוא לבתי-הכנסת לקריאת עשרת הדיברות.

ילדי ירושלים מתכנסים

מעמד מיוחד של קריאת עשרת הדיברות בעבור ילדים יהיה בירושלים, בשעה 11 בבוקר, בבית-כנסת חב"ד 'בית יוסף' (רח' זוננפלד 23, בשכונת בית-ישראל). צפויים להשתתף בו כאלף ילדים.

הילולת ה'ברטנורא'

ביום ראשון, ג' בסיוון, יחול יום הסתלקותו של רבי עובדיה מברטנורא, רבה של ירושלים ומפרשני המשנה. ביום זה תהיה עלייה על ציונו, השוכן למרגלות הר-הזיתים (חמש דקות הליכה מהכותל המערבי). פעילי 'עיר דוד' יסייעו להגעת הציבור להילולא.

 שלחן שבת

שתי משמרות, שני תפקידים

לאחר שהפרשה מפרטת את מתכונת המסעות והחניות של בני-ישראל, היא מתארת את עבודתו של שבט לוי. אומרת התורה: "הקְרב את מטה לוי, והעמדת אותו לפני אהרון הכוהן, ושירתו אותו".

מהו השירות ששבט לוי משרת? הדבר מופיע בשני פסוקים, שנראים ככפילות מיותרת. פסוק אחד אומר: "ושמרו את משמרתו, ואת משמרת כל העדה, לפני אוהל מועד לעבוד את עבודת המשכן". הפסוק השני אומר: "ושמרו את כל כלי אוהל מועד ואת משמרת בני-ישראל לעבוד את עבודת המשכן". מה פשר הכפילות?

עשייה ושמירה

שני הפסוקים עוסקים בשני סוגים של עבודת הלוויים במשכן. שני הסוגים הללו נקראים "משמרת", אך אלה שתי עבודות נבדלות.

ללוויים היה תפקיד של עשייה חיובית – פריקת משא המשכן, הקמת המשכן ושירה בעת עבודת המשכן. תפקיד נוסף שהוטל עליהם הוא למנוע דברים שליליים – לשמור שלא ייכנסו זרים (מבני ישראל) למשכן – כדי שלא ימותו בכניסתם למקום שאסור להם להיכנס אליו.

סיוע לכוהנים

התורה מספרת בהמשך, שלאחר מחלוקת קורח, שבמהלכה מתו מאתיים וחמישים האנשים שהקריבו את הקטורת, טענו בני-ישראל: "כל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אל משכן ה' ימות", וכפי שמפרש רש"י, שטענתם הייתה: "אין אנו יכולים להיות זהירים בכך" (לא להיכנס למשכן). לכן ציווה ה' כי הלוויים יסייעו לכוהנים לשמור שבני-ישראל לא יתקרבו אל המשכן.

נמצא אפוא שעבודתם של הלוויים התחלקה לשני סוגים: האחד, התפקיד החיובי המיוחד שניתן להם – פריקת המשכן, הקמתו ושירה וזמרה; והשני, שמירת המשכן, שבכך רק סייעו לכוהנים למלא את תפקידם.

הכול יכולים

לאור זאת ברור ששני הפסוקים הנ"ל כפילות, וכל אחד ואחד מדבר על עניין אחר. אמנם בשניהם נאמר הביטוי "משמרת", אך בכל אחד ואחד מהפסוקים יש למילה הזאת משמעות שונה. יש משמרת במשמעות של שמירה, דבר האמור על תפקידם של הלוויים לשמור את המשכן, שבני-ישראל לא ייכנסו אליו. ויש משמרת במובן של מינוי – "ושמרו הלוויים את משמרת" – עליהם לשמור את המינוי והתפקיד המיוחד שהוטל עליהם, לפרוק את המשכן, להקימו, לשיר ולזמר.

הרמב"ם אומר, ש"לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש אשר נדבה רוחו אותו... להיבדל... לפני ה' לשרתו – הרי זה יתקדש קודש קודשים". אפשר לחשוב, שאם יהודי לא הגיע לדרגת "נדבה רוחו והבינו מדעו" – לא יוכל להתקדש ולעבוד את ה' כמו הלוויים. על כך באה ההוראה מדברי רש"י בפרשתנו: "כולם היו זקוקים לצורכי המקדש, אלא שהלויים באים בשליחותם". כלומר, כל יהודי שייך לעבודת הלוויים, לשרת את ה', למלא את שליחותו בעולם הזה ולעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 9)

 מן המעיין

חג-השבועות

שבועה הדדית

'שבועות' הוא מלשון 'שבועה'. ביום מתן-התורה נשבעו השם יתברך וכנסת ישראל זה לזה שבועה הדדית. אנו נשבענו לריבון העולם שלא נחליף אותו ח"ו באלוקים אחרים; והשם יתברך נשבע לנו שלא יחליף אותנו בעם אחר.

(אור החיים הקדוש)

שני זמנים

את ימי העולם אפשר לחלק לשני זמנים: הראשון – מבריאת העולם ועד מתן-התורה. והשני – מזמן מתן-התורה והלאה. במעמד הר-סיני נקראו ישראל בכינויי חיבה מיוחדים: 'עם סגולה', 'העם הנבחר' ו'גוי קדוש'.

(ספר המאמרים תש"י)

עבודה עצמית

"וקידשתָם היום ומחר וכיבסו שמלותם" (שמות יט,י). "וקידשתָם היום ומחר" – זה מלמעלה, אבל את העבודה של 'וכיבסו שמלותם' צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.

(אדמו"ר הזקן, בעל התניא)

ניקוי הלבושים

אדמו"ר ה'צמח-צדק' ביאר את הדברים: "וקידשתָם" נאמר למשה ול'אתפשטותא דמשה' שבכל דור ודור, אשר ביכולתם לקדש את "היום" ואת ה"מחר". אבל דרושה לכך הכנה, והיא העבודה של 'וכיבסו שמלותם' – לנקות את ה'לבושים' של המחשבה, הדיבור והמעשה. זאת צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.

בירור התחתית

"ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות יט,יז). "בתחתית ההר" דווקא. ללמדנו: המטרה והכוונה של נתינת התורה היא, שהאדם יברר את גשמיות העולם, ויעשה דירה לקב"ה בתחתונים דווקא.

(לקוטי שיחות)

נתינה וקבלה

חג-השבועות נקרא 'זמן מתן תורתנו' ולא 'זמן קבלת תורתנו'. נתינת התורה הייתה בשווה לכל ישראל, אבל קבלת התורה אינה שווה אצל כל אדם מישראל, אלא כל אחד ואחד מקבל את התורה לפי ערכו ולפי השגותיו.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

כאיכר לפני הקציר

רבי ישראל מרוז'ין לא היה אומר תורה בשבת שלפני שבועות, באמרו: בשבת שלפני שבועות הריני מרגיש את עצמי כאיכר לפני הקציר – התבואה הישנה כבר אזלה, והחדשה עדיין איננה...

בלי מורה – מדבר

בני-ישראל קיבלו את התורה במדבר, לפי שהאדם נקרא על שם האדמה. אדם ללא תורה נחשב כמדבר שאין בו עשב וצמח. לכן ניתנה לו התורה, כדי להשלימו, ואז האדמה הזאת מוציאה אילנות וצמחים טובים.

(המהר"ל מפראג)

אמרת השבוע

התורה קובעת

בעיר ליאוזנה התגורר יהודי תלמיד-חכם שגם היה משיב על שאלות הלכתיות. היהודי סבל ממחלה חשוכת-מרפא, וכל הרפואות והסגולות לא הועילו לו.

בימים ההם התגורר בליאוזנה רבנו הזקן, בעל התניא, וכונה 'המגיד מליאוזנה'. נכנס אליו אותו יהודי וביקש ברכה לרפואה שלמה. שאלו הרבי, כיצד הוא פוסק בשאלה מסויימת בהלכות טרֵפות. השיב היהודי שהוא מורה לאיסור. התחיל הרבי להתפלפל איתו, עד שנאלץ להודות שאכן השאלה כשרה ואין להטריפה.

אמר לו הרבי: "עכשיו תוכל להירפא, כי זו בדיוק מחלתך. כל זמן שסברת כי מחלה זו היא טרֵפה – לא יכולת להירפא".

 מעשה שהיה

הפיקדון הוחזר

בבוקר יום הבר-מצווה, כשעלה הנער בן השלוש-עשרה לתורה, עמדה באוויר התרגשות מיוחדת. הרב ליברוב, שהוזמן להשתתף בשמחה, הרגיש כי ההתרגשות אינה נובעת מעצם המאורע החגיגי בלבד. לאחר מכן, בסעודת המצווה שנערכה, התברר לו כי צדק בתחושתו זו.

זה קרה לפני כמה חודשים. הרב יוסף ליברוב, שליח חב"ד בברנקייה שבקולומביה, הוזמן לשמחת בר-מצווה של נער יהודי המתגורר בפֶּרֵרָה, המרוחקת כשעתיים טיסה ממקום מגוריו ושליחותו. מדובר באזור שבו אין קהילה יהודית מסודרת, והוא הוזמן כדי ללוות את בני המשפחה ולהדריך את חתן המצוות ביום המיוחד.

בסעודה החגיגית סופר הסיפור הזה:

הסיפור מתחיל לפני יותר משישים שנה. סבו-זקנו של חתן המצוות היה כוהן, ממוצא ספרדי, ששם משפחתו קון. הוא ורעייתו (בת למשפחה אשכנזית) התגוררו אז בגרמניה, בעיר קטנה שבה חיו כחמש-עשרה משפחות יהודיות בלבד. אף-על-פי-כן החזיק מר קון בית-כנסת ובו ספר-תורה שנכתב בכספו.

כשפרצה מלחמת-העולם הבין הסבא-רבא כי אם חפץ חיים הוא, עליו להימלט מגרמניה בהקדם האפשרי. בנסיבות הזמן והמצב נאלץ להשאיר את ספר-התורה למשמורת בבית-מרפא של הכנסייה המקומית. הוא ידע כי שם יהיה ספר-התורה מוגן ובטוח. "ביום מן הימים אבוא לקחתו", אמר לאחיות.

הוא ומשפחתו ברחו מגרמניה והיגרו לקולומביה. תחילה התגוררה משפחת קון בבוגוטה. כעבור זמן עברה המשפחה לפֶּרֵרָה. בתוך שנים מספר הלך הסבא לעולמו, ועניין ספר-התורה נשכח כליל.

הבנים והנכדים הצליחו בעסקיהם. הם הקימו בפרירה בית-חרושת למחזוּר נייר, שבו יוצרו מוצרי נייר. העסק התרחב והלך ובעליו התעשרו.

לפני כשתים-עשרה שנים נסע אחד הנכדים לגרמניה, כדי להצטייד בכלי-רכב למפעל המשפחתי בפֶּרֵרָה. הוא נסע לשם בלוויית אשתו, והחליט לייחד חלק מהביקור ל'מסע שורשים'.

במהלך הפגישה עם מנהלת המכירות במפעל המכוניות, סיפר הנכד על מוצאו ועל רצונו לבקר בעיר מגוריהם של סבו וסבתו, לפני המלחמה. כשנקב בשמה של העיר אמרה האישה: "אה! יש לנו עובד משם". בתוך כך קראה לעובד ואמרה לו: "מחר אל תבוא לעבודה. במקום זה קח את זוג הלקוחות הזה לסיור מודרך בעיר מגוריך".

למחרת בבוקר יצאו בני-הזוג לסיור מודרך בעיר. בזכות המידע המוקדם שבו הצטיידו מצאו על-נקלה את כתובת המגורים של הסבא והסבתא. והנה הם עומדים ובוחנים בהתרגשות את הבית שממנו נמלטו השניים עם פרוץ המלחמה.

בעודם עומדים מול הבית הציץ אחד השכנים מבעד לחלון ביתו. למרות גילו המתקדם ניחן השכן בשתי עיניים ערניות. "מי אתם?", שאל. כשהציגו את עצמם וסיפרו על ייחוסם, ניכרה על האיש התרגשות גדולה. "אז אתם הנכדים שלהם?!", שאל בנימת תדהמה. "היינו מיודדים מאוד ואפילו יש לי כמה תמונות שלהם!", הוסיף.

האיש הזמין את בני-הזוג ומלוום להיכנס לביתו, שם הראה להם את התמונות והסביר כי בעבר היה צלם. "יש לכם מזל גדול שהגעתם היום, כי בדיוק מחר אני עוזב את ביתי ועובר להתגורר בבית-אבות", אמר. בטרם נפרדו מהזקן בהתרגשות ביקש מהם הלה את פרטי הכתובת והטלפון שלהם בפֶּרֵרָה. "שיהיה", אמר.

תשע שנים חלפו מאז הביקור המרגש בגרמניה. לפני כשלוש שנים קיבלו בני-הזוג שיחת טלפון. על הקו היה הצלם הזקן מגרמניה. כן, הוא עדיין חי וראשו צלול. "יש לי מידע שעשוי לעניין אתכם", אמר. והוא סיפר:

"האם ידעתם שסבכם הפקיד ספר-תורה בבית-המרפא של הכנסייה המקומית?", שאל ומיד המשיך: "ובכן, לפני כמה שבועות קרסה הרצפה של עליית-הגג בבניין בית-המרפא הישן. בין החפצים שנפלו מהעלייה התגלה גם ספר-התורה של סבכם. לא הייתי יודע על כך אילולא התפרסמה ידיעה קטנה כעבור כמה ימים בעיתון המקומי, שאני מקפיד לקרוא כל בוקר. בידיעה סיפרה אחת האחיות, כי לפני כמה שנים מתה אחות זקנה, מוותיקות המקום. קודם מותה סיפרה לה האחות הזקנה על ספר-תורה שהשאיר שם ערב המלחמה יהודי ששם משפחתו היה קון. 'האם מישהו מכיר את האיש או את אחד מצאצאיו?', נשאלה השאלה בסוף אותה ידיעה. כפי שכבר סיפרתי לכם, אני הכרתי היטב את סבכם ואת סבתכם, ובזכות ביקורכם כאן, ידעתי כיצד לאתר אתכם"...

סיפורו של הזקן נשמע מעברו השני של קו הטלפון בהתרגשות עצומה. לא חלף זמן רב ובני המשפחה הגיעו לגרמניה. שם, במעמד רשמי וחגיגי, שהתקיים בבית העירייה המקומית, הוחזר לידיהם ספר-התורה, שכתב אבי המשפחה ושבמשך שנים היה חבוי בעליית-הגג של בית-המרפא.

ספר-התורה הובא לארה"ב, נמסר לבדיקה ונמצא פסול. בני המשפחה השקיעו כסף רב כדי לתקנו. והנה הבוקר בשעה שקראו בספר-התורה הזה, עלה לתורה חתן המצוות הצעיר, נינו של כותב הספר. המעגל נסגר.

 לומדים גאולה

היום יבוא

לא דיי להאמין אמונה כללית בביאת המשיח, אלא אנו נדרשים לצפות לבואו. דברים ברורים כותב הרמב"ם (תחילת פרק יא מהלכות מלכים): "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". משמע מזה, שאפילו מי שמאמין בעצם בואו של המשיח, אלא שאינו מחכה לביאתו, הרי הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו"!

מדוע העדר הציפייה הופך את האדם לכופר חס-ושלום? מדוע מי שמאמין בביאת המשיח אלא שאינו מחכה לבואו – הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו". האם, למשל, יהודי שמאמין בה' אלא שאין בו אהבת ה' או יראת ה' יוגדר חלילה כופר? העדר רגש לא אמור להפוך את האדם לכופר.

מאמין ומחכה

עלינו לומר שהרמב"ם אכן אינו מתכוון לכנות 'כופר' יהודי מאמין רק בגלל שחסר לו רגש של ציפייה. בדבריו על "מי שאינו מחכה לביאתו" הוא מדבר על טיב אמונתו של אותו יהודי. יכול יהודי להאמין בביאת המשיח – הוא מאמין שאי-פעם יבוא משיח – אבל אין הוא מאמין שהמשיח יבוא היום. האם הוא נחשב "מאמין בו"? בהחלט כן, שהרי הוא מאמין בביאת המשיח. אבל האם הוא "מחכה לביאתו"? – זאת לא, משום שאין הוא מאמין שהמשיח יכול לבוא היום.

כאשר אומרים לאדם להאמין בביאת המשיח, הוא יכול להאמין שאי-פעם יקרה הדבר הזה והמשיח יבוא. אך כאשר אומרים לו לחכות לבואו, פירוש הדבר, שצריך להאמין שהוא יכול לבוא בכל יום ממש – שהרי על אירוע שיקרה בעוד עשרות או מאות שנים, לא מתאים הביטוי 'לחכות'.

יהודי המאמין באופן כללי בביאת המשיח, אבל אינו מאמין שיבוא היום (וממילא אינו מחכה לו), הוא כופר בשלמות האמונה בביאת המשיח. כי האמונה האמיתית בביאת המשיח פירושה, שהמשיח יבוא היום, ומכאן הצורך ב"אחכה לו בכל יום שיבוא".

מה עשיתי היום

יש השואלים, אם בקשת הגאולה ותביעתה אינן סותרות את הגִרסה המובאת ברש"י (כתובות קיא,א), ולפיה השביע הקב"ה את ישראל "שלא ידחקו את הקץ", ורש"י מפרש: "שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי". שאלה זו נידונה באריכות בספרי הפוסקים. יש סבורים (שו"ת אבני-נזר יורה-דעה סימן תנד ס"ק מ ואילך), שהשבועה הזאת אינה הלכה למעשה. יש אומרים, שלצד שבועה זו הושבעו גם אומות-העולם שלא ישעבדו את ישראל יותר מדיי, ולאחר שעברו על שבועתן, נפטרו גם ישראל משבועתם. יש גם דעה, שהשבועות הללו היו תקפות לאלף שנה בלבד. כמו-כן נאמר בספרי מאורי החסידות, שאחרי שחלפו חמש-מאות שנה מהאלף השישי, שוב אין מקום לדבר על 'דחיקת הקץ', שכן זה כבר זמן הקץ (וראה 'אבקת רוכל' חלק ב, כלל ט, שכיום מותר להרבות בתחנונים על הגאולה, ולא זו בלבד אלא שמצווה רבה היא).

אולם ה'חתם-סופר' (שו"ת חתם-סופר ח"ו סימן פו) דן בגופם של דברי רש"י ומסכם, ש'דחיקת הקץ' הבעייתית היא דווקא על-ידי פעולות בתחום הקבלה המעשית וכדומה, אבל הציפייה והתפילה כשהן לעצמן – לא עלה על דעת איש שיחול עליהן איסור כלשהו.

ואומר הרבי מליובאוויטש (לקוטי-שיחות כרך כ, עמ' 384, בתרגום חופשי): "פשוט שכל זה אינו כלל וכלל עניין של דוחק את הקץ – כי אינו מדובר כאן בקבלה מעשית, השבעת מלאכים וכיוצא-בזה; אלא – אודות לימוד התורה וקיום המצוות בשמחה ובהוספה, כולל גם ופשיטא – לחשוב על פירוש המילות כפשוטו, כשהוא עומד לפני הקב"ה ומבקש ממנו: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', ו'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח' – ושיתכוון לזה באמת. ואז – ישאל את עצמו: מה עשיתי בזה היום?".

 פתגם חסידי

לימוד יומי נוגע בנפש

"לימוד תורה בכל יום ויום נוגע בנפש ממש, בנפש הלומד ובנפשות בני-ביתו. הלימוד יוצר בבית אוויר של תורה ויראת-שמים" (היום-יום)

 חיים יהודיים

עלילת שבועות בימי המקדש

בשיירה שיצאה ממצרים לארץ-ישראל היו דמויות ססגוניות, שמאחורי כמה מהן הסתתרו תעלומות מרתקות. כאלה הם, למשל, שלושת האופים, שקיבלו הזמנה דחופה מחברי לשכת-הגזית, להקדים את בואם לירושלים, ערב חג-השבועות. גם יהושע ואלישע, שני רוכבים בשיירה, סקרנים מאוד לדעת מה כתוב באיגרת הבהולה ששיגר פרנס הקהילה היהודית באלכסנדריה לראש הסנהדרין. ומי יודע מה זוממים רומיוס ופוליוס, שני הקצינים הרומים חמורי-הסבר, הנושאים על אחד מגמליהם כלוב ובו שש יונים, הזוכות לטיפול מסור במיוחד.

הפתרונות לתעלומות האלה ועוד מצויים בספרו האחרון, הרביעי במספר, של הרב יעקב-מאיר שטראוס מבני-ברק – 'מנחה למלך'. בדרך לפתרונות המפתיעים יתוודע הקורא להלכות רבות ולסוגיות תלמודיות ומדרשי חז"ל העוסקים בעבודת בית-המקדש בחג-השבועות (ובשבת).

העלייה מלונדון

זו דרכו המקורית של המחבר להעביר לבני הדור הצעיר תכנים מורכבים וכבדים, הקשורים בעבודת המקדש. הרבה מאוד מידע תורני עובר במעטפת של עלילת מתח. כך עשה גם בספריו הקודמים: 'הזכייה הגדולה', העוסק בעלייה-לרגל ערב פסח; 'מול כיסא הכבוד', המתאר את עבודת היום-יום בבית-המקדש; ו'מפי כֹהן גדול', העוסק ביום-הכיפורים. בכולם נשאב הקורא אל תוך פרטי העלילה, ובסופה הוא מגלה כי רכש ידע רב בנושא שהוא משאת-נפשו של כל יהודי – בית-המקדש.

הרב שטראוס (45), אב לארבעה-עשר ילדים, הוא 'מלמד' ותיק ומחנך הכיתה הגבוהה בחדר 'באר חיים מרדכי' של ויז'ניץ בבני-ברק. הוא נולד בלונדון ובילדותו עלתה משפחתו ארצה. "זה היה בימים שלאחר מלחמת ששת-הימים", הוא אומר. "הייתה אז התעוררות גדולה לעלות לארץ ולכך נוספה גם העובדה שאבי ספג מהלומה בראשו בהלכו ברחוב רק בגלל היותו יהודי. 'זהו זה, עולים לארץ!', החליט".

עלילה מלמדת

בבחרותו למד ב'היישוב' בתל-אביב, לאחר מכן ב'אתרי' בירושלים, ושם דבק בחסידות ויז'ניץ. הרעיון להעביר את המידע על בית-המקדש ועבודת הקרבנות בדרך עלילתית עלה בדעתו בעקבות הקושי הרב שחש כ'מלמד' בהקניית הסוגיה בדרך ישירה, ונוכח הבורות הרבה שמצא בתחום. "אם נשאל אדם, אפילו בוגר, כיצד הוא מתאר לעצמו את גובהו של בית-המקדש, נגלה שמעט מאוד אנשים קולטים שמדובר בגובה של גורד-שחקים בן כשבע-עשרה קומות!", הוא אומר.

הספרים, כאמור, כתובים לצעירים ולכן גם מנוקדים, אבל מתברר שיש לא-מעט מבוגרים ה'חוטאים' בקריאתם (בגלל המידע, כמובן, לא בגלל העלילה...). "אמר לי יהודי תלמיד-חכם, שרכש את הספרים לילדיו וקרא אותם בעצמו, שזו הייתה הפעם הראשונה בחייו שחש כאב אמיתי על חורבן הבית. 'פתאום הבנתי מה אנחנו מפסידים', אמר האיש".

כמה קרבנות

המידע האצור בספריו עשיר מאוד ולא-אחת גם מפתיע. למשל, האם שאלתם פעם את עצמכם כמה קרבנות הוקרבו בבית המקדש בחג-השבועות? ובכן, זה היום שבו הוקרב מספר הקרבנות הגדול ביותר בכל השנה, מכיוון שכל עולה לרגל היה צריך להקריב שלושה קרבנות. מספר עצום זה הוקרב ביום אחד, בין 'תמיד של שחר' ל'תמיד של בין הארבעים'. לאחרונה החל הרב שטראוס (052-7615548) גם להרצות בעניינים האלה.

הרב שטראוס וספריו. קצתם תורגמו ליידיש ולאנגלית

 פינת ההלכה ומנהג

ברכת התורה עם שחר

שאלה: מי שנשאר ער כל הלילה בליל שבועות, האם עליו להפסיק את לימודו כשמאיר היום, כדי לברך את ברכות התורה?

תשובה: 'ברכת התורה' היא הברכה (בעצם כמה ברכות) שאנו מברכים על לימוד התורה. המוציא מפיו דבר-תורה – מקרא, משנה, תלמוד, מדרש וכו', חייב לברך. מותר לפסוק הלכה בלי לנמקה גם לפני ברכת התורה, כי דינו של פסק כזה כהרהור, הפטור מברכה.

יש לברך את הברכה לפני התפילה, אפילו אם אין האדם רוצה עדיין ללמוד אז, כי ייתכן שהוא יוצא ידי-חובתו בתוכן ברכת 'אהבת עולם' שלפני 'שמע'. מי שלא בירך לפני התפילה, ילמד משהו מיד אחרי תפילת העמידה, כדי שתיחשב לו ברכה זו. גם אם לא למד – לא יברך עוד.

הטור והשולחן-ערוך פתחו דינים אלו במילים: "ברכת התורה צריך להיזהר בה מאוד". בסידור בעל התניא הוסיף: "ואסור לדבר ולהוציא דברי תורה מפיו עד שיברך" (כדעת הרמב"ן, החינוך, הרא"ש ועוד פוסקים).

ובענייננו: יש הסבורים כי את ברכות התורה תיקנו חכמים לברך פעם אחת בכל יום, ולכן גם הניעור בלילה מתחייב בהן מעלות השחר, וכן דעת הספרדים וחב"ד. למנהג האשכנזים לא יברך בעצמו, אלא ישמע ברכותיו של אדם שישן בלילה (המכוון להוציאו), יענה 'אמן' ויצא ידי חובתו. אולם אם ישן ביום האתמול על מיטתו, עליו לברך בעלות השחר לכל הדעות.

יש סבורים שצריך להפסיק מלימודו בעלות השחר, ליטול ידיים כדין, ולברך את ברכות התורה. אך למעשה נהוג בקהילות רבות להמשיך בלימוד, ורק כשנעשתה הפסקה – מברכים. כך נהג הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות רבות, וכן פסק בעל 'יביע אומר'.

מקורות: שו"ע או"ח סי' מז ס"ז-ח. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ז, ובסידורו (נדפס בסוף השו"ע ח"א עמ' 347, ובמהדורה החדשה עמ' תרט). משנ"ב שם ס"ק כח. ילקוט יוסף, שארית יוסף שם ס"י. הלכה ברורה, בירור הלכה שם ס"ק א. מנהג ישראל תורה שם ס"ק א, וש"נ. וע"ע לוח כולל-חב"ד, הו"ר. לוח 'דבר בעתו' תשס"ז עמ' 219.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)