חיים קלדרון, ספק-מזון בחברת תעופה ידועה, נוהג לפקוד מדי פעם בפעם את בית-חב"ד הפועל בנמל-התעופה בלוד ולהניח שם תפילין. בדרך-כלל הוא מניח תפילין קודם צאתו מביתו, אך אם הדבר לא מסתייע בידו, הוא מגיע לבית-חב"ד. "לא יעבור עליי יום בלי תפילין", הוא אומר ומטעים, "זה החינוך שקיבלתי מאבי".
אביו של חיים, יוסף קלדרון, יהודי מסורתי כבן שבעים, מאשר: "נכון מאוד, ויש מאחורי זה גם סיפור מיוחד".
הנה הסיפור:
כבן חמש היה יוסף כשפלשו הנאצים ליוון, ארץ הולדתו. תחילה כבשו רק את דרום המדינה. לאחר מכן השתלטו על יוון כולה. משפחת קלדרון התגוררה בלאריסה, העיר המרכזית במחוז תסאליה. אבי המשפחה, חיים קלדרון, היה איש משכיל, מורה לשפות וגם חזן לעת-מצוא, בבית-הכנסת הסמוך לביתו.
כרבים אחרים, גם הוא לא האמין שהגרמנים יגיעו ליוון. כשטפחה המציאות המרה על פניו והגרמנים החלו מתקרבים ללאריסה, אסף חיים את רעייתו ושישה משמונת ילדיו ונמלט צפונה, לעבר ההרים.
בנו הגדול, גבריאל, שכבר היה נשוי ואף ניהל עסק קטן משלו, קיבל אחריות לעצמו. בן נוסף, ניסים שמו, נפרד מהמשפחה והצטרף לפרטיזנים, שהסתתרו ביערות ונאבקו משם בגרמנים.
בערים שבהן התקיימו ריכוזים יהודיים גדולים, דוגמת סלוניקי, לאריסה ויאנינה, החלו הנאצים לרכז את היהודים בגטאות. בתי היהודים, עסקיהם וכל רכושם – הוחרמו. הכול התרחש במהירות. לפי רשימות שמיות הוצאו יהודים מבתיהם שבגטו והועברו למחנות שהוקמו בקרבת תחנת-הרכבת. לאחר כמה ימים החלו לצאת המשלוחים למחנות אושוויץ, בירקנאו, טרבלינקה ולמחנות-מוות נוספים.
משפחת קלדרון נעה מעיר לעיר ומכפר לכפר, בעוד אבי המשפחה קשוב לשידורי הרדיו, שבאמצעותם עקב אחר תנועת הגרמנים. בשלב מסויים הגיע עם משפחתו לבקתת עץ בכפר קטן ונידח, על פסגת הר גבוה. חיים היה משוכנע כי הוא ומשפחתו מוגנים, וכי במקום הנידח הזה איש לא ימצאם.
בוקר אחד החרידם נהם של שני אופנועים כבדים. מהאופנועים ירדו ארבעה קציני אס-אס שחורי-מדים. "ראוס! ראוס!" (החוצה! החוצה!), קראו הקצינים. חיים קלדרון התייצב מולם ושאלם לרצונם. "הוצא את משפחתך החוצה", הורו לו הקצינים, "אתם באים איתנו". כעבור שניות העלו את הבקתה באש.
שלג כיסה את ההר. הקור היה מקפיא והילדים היו עדיין לבושים בבגדי השינה שלהם. מקצתם אף היו יחפים. האם, חנה קלדרון (ז"ל), הספיקה בקושי להציל מהבקתה העולה באש שתי שמיכות, כדי לעטוף בהן את ילדיה. משפחת קלדרון הובלה למקום יישוב לא-הרחק משם, והוכנסה לחדר שהוקצה לה בבניין כלשהו.
למחרת בבוקר הופיעו הקצינים שנית. הם ביקשו לקחת את חיים לחקירה. "חכו בסבלנות", אמר להם חיים בקור-רוח. "כעת בוקר ועדיין לא התפללתי תפילת שחרית". מול עיניהם המשתאות של הגרמנים הוציא את הטלית והתפילין שלו. "מה אתה חושב שאתה עושה?!", התפרץ עליו בכיר הקצינים, "אתה יודע עם מי יש לך עסק?!".
קומתו של הקצין הבכיר התנשאה לגובה כשני מטרים. בכל שנייה היה יכול לשלוף את רובהו ולחסל את היהודי ה'חצוף'. אבל חיים לא איבד את שלוות-רוחו. "לחמתי בחזית במלחמה הקודמת; חברים מתו לי בידיים, ואני עצמי ראיתי אין-ספור פעמים את המוות מול עיניי; שום דבר כבר לא יכול להבהיל אותי", ענה.
הוא הוציא את הטלית, התעטף בה ולאחר מכן הניח את התפילין על ידו וראשו. בהוראת הקצין הבכיר המתינו הגרמנים לחיים עד שיסיים את תפילתו. לאחר מכן הובילו אותו למעצר. לקראת ערב שוחרר ושב למשפחתו.
למחרת שב קצין האס-אס הבכיר והתדפק על דלת חדרה של משפחת קלדרון. באותה שעה עסק חיים בגלגול נייר עם טבק לסיגריה. הוא הושיט סיגריה מגולגלת לקצין, שהציג עצמו בשם המשפחה שטויירמן. "נהגת אתמול באומץ-לב רב", אמר שטויירמן לחיים בהערכה.
בין השניים התפתחה שיחה ערה. "הפיהרר שלכם מטורף", אמר לו חיים, ללא שמץ מורא. "הוא ינחל תבוסה, אתם תועמדו לדין ומשפחותיכם ישלמו את המחיר. עליך לעשות הכול כדי להישאר בחיים ולחזור בשלום ליקיריך".
לילה אחד בא שטויירמן לפגוש את חיים. "קיבלתי את עצתך לשמור על חיי ולא להסתכן בשביל הפיהרר", אמר. כעבור רגע הוסיף כממתיק סוד: "מחרתיים עם שחר אנחנו עוזבים. באותו יום אנא דאג שכל בני משפחתך יהיו בתוך הבית ושאיש מהם לא ישוטט בחוץ".
כעבור יומיים הבין חיים את הבקשה: קודם עזיבתם של הגרמנים הם העלו באש את כל הבתים ופוצצו את כל הגשרים באזור. רק בית אחד נותר על תילו – הבית שבו שהתה משפחת קלדרון. שטויירמן החליט להצילם.
"אתם מבינים?", חותם יוסף קלדרון, הזוכר היטב את פניו של שטויירמן, את סיפורו, "התפילין הצילו אותי ואת כל משפחתי ממוות!".
"זו גם הסיבה שלא יעבור עליי יום בלי תפילין", מוסיף בחיוך בנו חיים, הנושא את שם סבו, גיבור הסיפור. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
