שאלה: האם 'ענווה' פירושה שהאדם לא יהיה לו כבוד עצמי?
תשובה: התורה מחייבת אותנו לנהוג במידת הענווה. אף הרמב"ם, שדורש מכל אדם ללכת בדרך הממוצעת (בין קמצנות לפזרנות, בין עצבות להוללות וכדומה), שהיא הדרך הישרה, הרי בעניין הגאווה (כמו בעניין הכעס) פסק, שהדרך הישרה היא לנטות אל הקצה, כמו שנאמר במשה רבנו (בסיום פרשתנו) "והאיש משה עניו מאוד". ואמרו במשנה: "מאוד-מאוד הווי שפל-רוח".
כבר העירו חז"ל, שמשה רבנו, כמנהיג ישראל, ידע גם לדבר קשות, כגון לדון את עובדי העגל ואת עובדי פעור, לעמוד בתוקף מול עדת קורח, ואף לומר לבני גד ולבני ראובן שהם "תרבות אנשים חטאים".
ענווה אין פירושה ביטול המעלות של האדם. העניו מכיר היטב את תכונותיו, ובכלל זה מעלותיו, אלא שברור לו כי כל מעלותיו אינן שלו, אלא מה שנתן לו הקב"ה. הוא סבור שאילו התכונות האלה היו ניתנות ליהודי שני, היה הלה גדול ממנו. גם התוקף אינו שלו אלא של הקב"ה, וכשהדבר נוגע לכבוד ה', לתורה ולמצוות – צריך להשתמש בו.
עם זה ראינו שכאשר משה ואהרון הותקפו אישית, אמרו "ונחנו מה?". כשמדובר בכבוד האישי, על האדם להתעלות עליו, לוותר על עלבונו ולנהוג סבלנות רבה כלפי כל אדם, ולא להתבלט אלא להגדיל כבוד אחרים (אך אין זה אומר שעליו לוותר על דברים החיוניים לו, כמו תורה ופרנסה, או לתבוע את מה שחייבים לו). וכפי שאנו מבקשים בסיום תפילת העמידה, שנזכה להגיע להרגשה ש"ונפשי כעפר לכול תהיה (ובזכות זה) פתח ליבי בתורתך".
מקורות: סוטה ה,א. ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלט. רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ב-ג. ספר חסידים סי' טו. ארחות צדיקים שער ב. שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח קנו,ג וש"נ. לקוטי שיחות (בלה"ק) א,256. 'אמרי שמאי' בהעלותך אות קיז. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
