חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:43 זריחה: 6:27 י"ז באלול התשע"ט, 17/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1067 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת קורח, כ"ט בסיוון ה'תשס"ז (15/06/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1067 - כל המדורים ברצף
ג' בתמוז – יום התעלות
יש חדש
שלום בין היהודי ובין העולם
שלום ומחלוקת
אהבה אין-סופית
המומחה והרבי
בכוחנו לזרז
הגאולה מחכה
נסע כמטייל, חזר כשליח
לוי במקום כוהן?

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1067, ערב שבת פרשת קורח, כ"ט בסיוון תשס"ז (15.06.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ג' בתמוז – יום התעלות

הרבי מליובאוויטש הוא תופעה פלאית, נדירה ומיוחדת במינה, יחידה לא רק בדורנו, אלא גם בין דורות רבים. מבחינות רבות הוא עיצב את דמות היהדות בדורנו

ביום שלישי הקרוב יציינו המוני בית-ישראל את ג' בתמוז, יום ההילולא השלושה-עשר של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש. זה יום של חיזוק ההתקשרות לרבי וחיזוק ההליכה בדרכו ועל-פי הוראותיו, ומעל הכול – חיזוק האמונה בדבריו הקדושים על הגאולה הקרובה לבוא.

ביום גדול וקדוש זה יכולים כל אחד ואחת מאיתנו לקבל שפע של כוחות וברכות, על-ידי התקשרות לרבי, וקבלת החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ובעיקר בעניינים שבהם 'חי' ועסק כל ימיו. יום התעלותו של הצדיק הוא יום התעלות של כל בני הדור, וזו משמעות המושג 'הילולא'.

הרבי של כולם

הגמרא קובעת כלל: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". אם רואים ש'זרעו' של הצדיק הולך בדרכו, לומד את תורתו, ממשיך את מפעליו – הרי זו הוכחה ש"אף הוא בחיים". ומבחינה זו, רואה העולם כולו כיצד 'זרעו' של הרבי – הלוא הם רבבות אלפי תלמידיו, חסידיו, שלוחיו ומקושריו – הולכים בדרכו ומעצימים את מפעליו הכבירים ברחבי תבל.

ככל שחולפות השנים כן גוברת ההכרה שהרבי מליובאוויטש הוא תופעה פלאית, נדירה ומיוחדת במינה, יחידה לא רק בדורנו, אלא גם בין דורות רבים. מבחינות רבות הוא עיצב את דמות היהדות בדורנו. דרכו, שהייתה בתחילה נחלת מעטים, נעשתה במרוצת השנים נחלתו של עם-ישראל כולו.

הרבי קיבל לידיו את שרביט ההנהגה בתקופה שבה הייתה היהדות נתונה במגננה קשה, וכל שאיפתה הייתה לשמור על בניה מפני הרוחות העזות שנשבו בחוץ. הרבי העביר את היהדות ממִגננה להסתערות. במקום להסתגר ולהתגונן, קרא ליציאה החוצה ולהבאת אור היהדות להמוני אחינו בארץ ובתפוצות. בנקוף השנים נעשתה דרכו זו מופת ודוגמה לכלל היהדות הדתית והחרדית.

הרבי הצליח ליצור מערכת קשרים מופלאה עם כל חלקי העולם היהודי. לא היו אצלו מחיצות בין יהודים. בפתח חדרו היה אפשר לראות אדמו"רים ורבנים, מדענים ומדינאים, אנשי-עסקים ואמנים, שועי-ארץ ופשוטי-עם. עם כולם מצא שפה משותפת, תרתי משמע, וכל אחד ואחד יצא ממנו בהרגשה שהרבי הוא שלו ורק שלו.

ירידה צורך עלייה

ביום שקיבל עליו את נשיאות חב"ד הגדיר את ייעודו של דורנו – דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה. אל היעד הזה כוּונו כל מעייניו וכל פעולותיו. הרבי עורר והחיה את האמונה בביאת המשיח, שהייתה רדומה משום-מה, והביא אותה לידי כך, שהיא מפעימה ומסעירה את הווייתם של המוני בית-ישראל.

ברבות השנים העלה הרבי והגביר את הציפייה לביאת המשיח, ובישר לעולם כולו כי הגאולה עומדת ממש על סף דלתנו. פעמים רבות אמר והדגיש, כי הגאולה הממשמשת ובאה היא מציאות ממשית, המתחוללת עכשיו בעולמנו, ואין לנו אלא לפקוח עיניים ולהיות שותפים לביאת משיח-צדקנו.

לצערנו, הדרך אל הגאולה יודעת עליות ומורדות, אולם האתגר הגדול הוא שלא להתייאש גם כשיורדים לשעה קלה במורד. יש לדעת שירידה זו צורך עלייה היא. משוכנעים אנו בכל נימי נפשנו, כי דברי הרבי לא ישובו ריקם, וכי בקרוב ממש נזכה לראות במו-עינינו בביאת משיח-צדקנו, בגאולה האמיתית והשלמה.

 יש חדש

מנהגי יום ההילולא

ביום ההילולא ג' בתמוז נוהגים על-פי המנהגים שקבע הרבי לאחר הסתלקות חותנו, הרבי הקודם. בשבת-קודש זו משתדל כל אחד ואחד לעלות לתורה (ובמקום שמספר הקרואים אינו מספיק, עושים כמה מניינים לקריאת התורה). ביום שני, עם השקיעה, מדליקים נר-נשמה. ביום שלישי בבוקר, אחרי התפילה, כותבים 'פדיון-נפש', מניחים אותו באחד מספריו של הרבי, ולאחר מכן משגרים אותו כדי לקראותו על הציון הקדוש (מספר הפקס': 001-718-7234444). נותנים תוספת צדקה למוסדותיו של הרבי, לומדים פרקים ממאמר החסידות האחרון שמסר, 'ואתה תצווה', וכמו-כן פרקי משנה שמתחילים באותיות שמו הקדוש. במהלך היממה עורכים התוועדות חסידית.

ההתוועדות המרכזית

ההתוועדות המרכזית לרגל ג' בתמוז תהיה אי"ה ביום שני הקרוב, ב' בתמוז, בבית-הכנסת 'בית-מנחם' בכפר-חב"ד, בשעה 7:30 בערב. במעמד ישתתפו אלפי חסידי חב"ד ומוקירי הרבי מכל רחבי הארץ. אורחי הכבוד יהיו השלוחים הוותיקים: הרב שמעון לזרוב, השליח הראשי ביוסטון, טקסס, והרב פייביש וואגל, משלוחי הרבי בלונדון. מקהלת חסידי חב"ד תנעים בניגוני חב"ד. פרטים בבתי-חב"ד ובמרכז צעירי-חב"ד, טל' 03-9607588.

'החדר של הרבי'

בית אגודת חסידי חב"ד בארץ, הבית שנבנה בכפר-חב"ד בדוגמת בניין '770', בית-מדרשו של הרבי – מזמין את הציבור לבוא בג' בתמוז להתפלל ב'חדרו' של הרבי ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש. לתיאום קבוצות: 03-9606402.

 שלחן שבת

שלום בין היהודי ובין העולם

לאחר שקורח עורר מחלוקת נגד הכהונה, נתן הקב"ה לאהרון את עשרים וארבע מתנות הכהונה. אחת המתנות האלה היא הבכור, ששייך לכוהנים. בכור אדם נפדה בכסף, ובכור בהמה כשרה ניתן לכוהנים – "את חלבם תקטיר אישה לריח ניחוח לה', ובשרם יהיה לך".

מה דינו של הבכור? בתלמוד מצאנו מחשבה להשוות את דיני הבכור לדיני קרבנות ה'חטאת' וה'אשם' (שגם הם "מתנה לכוהנים"), והמחשבה הזאת נדחית. רש"י, בפרשתנו, אינו רואה לנכון אפילו לשלול מחשבה זו, אלא הוא מבקש להבהיר שאין להשוות את הבכור לקרבן 'תודה', אלא דינו כקרבן 'שלמים'.

'בכור' בנפש האדם

בדבריו אלה של רש"י טמון רמז נפלא על מהותו של יהודי. הבכור רומז לעם-ישראל, כפי שנאמר: "בני בכורי ישראל". בכל יהודי יש שני סוגי בכור: 'בכור אדם' – הנפש האלוקית, ו'בכור בהמה' – הנפש הבהמית.

הנפש האלוקית מכונה 'בכור אדם', משום שהשם 'אדם' הוא על שם "אֶדַּמֶּה לעליון" – וכך הנפש האלוקית דומה לקב"ה, בהיותה חלק א-לוה ממעל ממש. לעומתה, הנפש הבהמית שביהודי מכונה 'בכור בהמה' (טהורה), כי היא נמשכת לעניינים גשמיים ובהמיים.

נפש בהמית שלמעלה מחטא

הנפש האלוקית של יהודי ודאי אין לה שום קשר לענייני חטא. על הפסוק "ונפש כי תחטא" אומר הזוהר שיש לקרוא זאת בלשון תמיהה: וכי נפש של יהודי תחטא?! הנפש האלוקית כל רצונה ושאיפתה ממוקדים בעבודת ה' ובחיפוש הקִרבה אל הקב"ה, וברור שאין לה שום שייכות לחטא.

אבל כאן אנחנו מדברים על 'בכור בהמה', הרומז לנפש הבהמית שביהודי. ובכל-זאת, גם ב'בכור בהמה' אין רש"י רואה לשלול אפשרות להשוות את ה'בכור' לקרבנות 'חטאת' ו'אשם', כי אפילו הנפש הבהמית של יהודי אין לה שום שייכות לענייני חטא, ולכן אין צורך לשלול זאת.

אין ניסיונות

הדבר היחיד שיש לשלול הוא – השוואת ה'בכור' לקרבן 'תודה'. קרבן 'תודה' מובא על נס שקרה לאדם, כשהיה בסכנת חיים וניצל בחסדי ה'. בעבודת ה' רומז קרבן 'תודה' לניסיונות בחיים הרוחניים, שהאדם אכן הצליח לעמוד בהם ולגבור עליהם. ובכל-זאת, עצם העובדה שהיהודי חש כי לפניו ניסיון והוא נדרש לעמוד בניסיון – גם מצב כזה אינו שייך ליהודי מצד עצם מהותו. אצל יהודי מאירה האמונה הפשוטה, הדבוקה עם הקב"ה, ולכן אין לו שייכות לעניינים של ניסיונות.

הדבר היחיד ששייך ליהודי הוא 'שלמים', מצב של שלום בין היהודי ובין העולם. תפקידו בעולם ברור לו לגמרי, עד שגם העולם הזה התחתון, הגשמי  והחומרי, אינו מסתיר על האמת הזאת, אלא העולם עושה שלום עם היהודי, כדי שהיהודי יוכל למלא את תפקידו ולעשות את העולם הזה התחתון דירה לו יתברך.

(לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 138)

 מן המעיין

שלום ומחלוקת

מחלוקת אישית

"ויקח קורח בן-צהר בן-קהת בן-לוי ודתן ואבירם בני-אליאב ואון בן-פלת בני-ראובן" (במדבר טז,א). לא נאמר "ויקחו קורח ודתן ואבירם" אלא "ויקח", בלשון יחיד. שכן במחלוקת זו דאג כל אחד ואחד מהם לעצמו בלבד, וכל אחד ואחד מהם היה צד לעצמו.

(הרב צבי-הירש קלישר)

לא לשם שמים

זהו שנאמר (אבות ה,יז) "איזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קורח ועדתו". לא נאמר "קורח ומשה" אלא "קורח ועדתו", כי בתוך עדת קורח עצמה הייתה מחלוקת. כל אחד ואחד מהם רצה כבוד לעצמו, וזה עצמו סימן שהמחלוקת אינה לשם שמים.

(יערות דבש)

בזכות הייחוס

הפסוק מונה ומפרט את ייחוסם של קורח ואנשיו – זה בנו של זה וזה נכדו של זה. על-פי-רוב זו זכותם היחידה של בעלי המחלוקת, שבכוחה הם מעיזים לתבוע לעצמם כיבודים ומשרות רמות.

(החוזה מלובלין)

ניסיונות שלום

"וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם" (במדבר טז,יד). אף שדתן ואבירם הוחזקו בעלי-מחלוקת מוּעדים, שלא החמיצו כל הזדמנות לריב ולמדון, שלח משה לקרוא להם, אולי יעלה בידו להשפיע עליהם. זאת משום ש"אין מחזיקים במחלוקת" – במחלוקת אין הולכים אחר הכלל של 'חזקה', אלא תמיד יש צורך לנסות להגיע לשלום.

(כתב סופר)

כוחו של ידיד

אהבת רֵעים היא המידה היחידה שיכולה לתת לאדם דרך בים החיים, ולהעמידו על בסיס נכון. רק אוהב וידיד יכול להעמיד את האדם על רגליו, להצילו מבוץ היגון והאנחה, ולהעלותו למרחבי אור.

(אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ)

אין בדידות

מי שיש לו אוהב נאמן אינו בודד, גם כאשר מרחק של אלפי פרסאות מפסיק בין השניים. לפני אהבה אין מחיצות, ובאהבה לא שייך ריחוק מקום.

(אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ)

החבר מעורר

יש חסרונות שאדם עצמו אינו רואה, מצד אהבת עצמו, אך חברו, שרואה זאת, מעורר עליהם. עצם הדיבור מעורר צער וחרטה גדולה על התכונות שאינן טובות.

(ספר המאמרים תרנ"ט)

לא לבד

"אל תהי דן יחידי" (אבות ד,ח). כאשר אדם דן ובודק את מצבו הרוחני, אל יעשה זאת בינו לבין עצמו, אלא ייקח עמו חבר שיעזור לו להעריך את עצמו באמת.

(לקוטי שיחות)

 אמרת השבוע

אהבה אין-סופית

ר' זלמן יפה היה יהודי מאנגליה שהתקרב מאוד לחסידות חב"ד, ונהג להגיע מפעם לפעם אל הרבי מליובאוויטש. הוא זכה ליחס מיוחד של קירוב מצד הרבי, והיה מדבר עמו לעיתים קרובות. ביומנו היה רושם את כל השיחות והאירועים שחווה בחצר הרבי.

בהוראת הרבי נוהגים חסידי חב"ד לצאת בחגים אל בתי-הכנסת בעיר, כדי להביא אל המתפללים את שמחת החג. בשנת תשל"ז, בחג-הפסח, אירע אירוע מצער: שיירת החסידים הותקפה על-ידי קבוצה מסויימת, שלא אהדה את דרכו של הרבי.

ר' זלמן שאל את הרבי אם להזכיר אירוע זה ביומנו. הרבי השיב: "אסור לומר דברים שליליים על יהודי, ובפרט על יהודים שמתפללים שלוש פעמים ביום ומניחים תפילין".

 מעשה שהיה

המומחה והרבי

בצעירותי התגוררתי בשכונת ברייטן-ביטש שבניו-יורק. יום אחד בקיץ תשי"ג התארחתי אצל חברה בת גילי, שהתגוררה בשכונת קראון-הייטס. טיילנו ברחוב להנאתנו, ועיניי נתקלו באדם מרשים מאין-כמוהו. לא ראיתי קודם לכן אדם בעל הדרת-פנים כזאת.

עצרתי מלכת. הצבעתי עליו ושאלתי את חברתי: "מי האיש הזה?". "הרבי מליובאוויטש", ענתה. הוא פסע ברחוב לבדו, וליבי התמלא רגשות של יראת-כבוד כלפיו. אני נושאת עמי את רישומה של ה'פגישה' הזאת עד עצם היום הזה. והייתה לי עוד פגישה עם הרבי ששינתה את חיי.

מאז ומתמיד אהבתי מאוד ילדים, אך עברו כמה שנים לאחר נישואינו ועדיין לא זכינו לפרי-בטן. הלכנו להיוועץ ברופא ידוע, מומחה גדול בתחום. לאחר סדרת בדיקות הגענו לפגישה אצל המומחה, כדי לשמוע את דעתו. "לצערי, לא תוכלי ללדת לעולם", פסק כבר בפתח דבריו.

נדהמתי. "אתה אינך אדון הארץ ואין לך סמכות לפסוק בוודאות כזאת אם יהיו לי ילדים או לא", הגבתי ספונטנית, כשקולי חנוק מבכי. הרופא המומחה ניסה להסביר את דבריו בהסברים רפואיים-מלומדים, אך אני כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב לו. "דיי שחרץ את גורלי, שגם אתן לו הזדמנות להוכיח זאת?!", אמרתי בליבי, ויצאתי עם בעלי מחדר הרופא ומעיניי זולגות דמעות עד אין קץ.

זמן-מה לאחר מכן, בשלהי שנת תשכ"ו, התכוננו, בעלי ואני, לערוך ביקור בארצות-הברית. ביקשתי מאבי שיסדיר בעבורנו פגישה עם הרבי.

לפגישה הצטרפו גם הוריי, ויחדיו נכנסנו אל הקודש פנימה. הרבי קיבל אותנו בסבר פנים יפות. הוא לחץ את ידי אבי ובעלי, חייך אלינו קלות והזמין אותנו לשבת.

הגשתי לרבי פתק ובו שטחתי את הבעיה שממנה אנו סובלים. ציינתי גם את חוות-דעת הרופא המומחה, שאין לי כל סיכוי ללדת ילדים, וביקשתי מהרבי ברכה שהדבר יתבצע בדרך של למעלה מן הטבע. הרבי נטל ממני את הפתק, עיין בו והניחו בצד. עתה, כך סברתי, יתייחס הרבי לבקשתי, אך לא. הרבי פנה אל אבי והחל להתעניין בעיסוקיו ובמעשיו.

בהמשכה של הפגישה פנה הרבי אל בעלי וביקשו שיֵצא ויפרוץ מתוך ארבע האמות של ה'כולל' שבו למד אז ויתחיל לעסוק בקירוב יהודים. "רבים המתקרבים ליהדות ומחפשים הדרכה בתורה ובהנהגה, אתה ברוך-ה' מוכשר לכך, והרי זו מצווה שאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים", אמר.

[זמן קצר לאחר אותה פגישה אכן מימש בעלי את בקשת הרבי וייסד את ישיבת 'המבתר', ישיבה לתלמידים מתחילים ו'כולל' לאברכים. וברוך-ה' זכה להעמיד תלמידים לאלפים בלי-עין-רעה ועוד היד נטויה, לאורך ימים ושנים טובות.]

האווירה בפגישה הייתה חמימה ו'ביתית' במיוחד. עם זה הייתי מודאגת, משום שהרבי לא התייחס כלל לבקשה שלשמה קבענו את הפגישה עמו. קורטוב של צער ליווה אותי במשך כל אותן דקות יקרות במחיצת הרבי. הטרידה אותי המחשבה שמא ננעלו, חלילה, שערי שמים ובשל כך אין הוא מגיב לבקשתי.

בשלב כלשהו נראה היה כי הפגישה הגיעה לקיצה. הרבי לוחץ שוב את ידיהם של אבי ובעלי ומברכם לשלום, ואני חשתי לחוצה ומאוכזבת מאוד: בעוד שניות מספר נצא החוצה ללא הברכה המיוחלת. אלא שבאותה שנייה לחוצה, פנה אליי הרבי ובחיוך קל הנסוך על פניו הקדושות, אמר לי: "שנשמע ממך בשורות טובות בשנה זו!". לא הייתי זקוקה ליותר מזה. עניתי 'אמן' מודגשת ויצאתי מחדרו של הרבי. הייתי המאושרת באדם.

הבטחת הרבי התממשה במלואה. עוד באותה שנה ממש יכולנו לבשר לרבי כי אנו מצפים ללידת בננו בכורנו. זכינו גם לקבל את מענה קודשו של הרבי למכתב הבשורות הטובות שלי. הרבי בירך אותנו שתהיה הלידה כשורה ובנקל, ובתחתית המכתב, בצמוד לחתימת יד-קודשו, אף הוסיף בכתב ידו לברכנו ב"נחת יהודי אמיתי".

לאחר מספר שנים, כאשר שוב ביקרנו בארצות-הברית, ביקשנו להיפגש עם הרבי שנית, הפעם כדי לקבל את ברכתו לעוד ילדים. בהשגחה פרטית מופלאה, כאשר הגיע מועד הפגישה, כבר יכולתי לבשר לרבי כי אנו מצפים ללידת בתנו. הרבי הגיב בשביעות רצון ובירכנו "שהכול יעבור בשלום ותרוו נחת יהודי אמיתי מכל יוצאי חלציכם".

באותה פגישה אירע דבר מעניין: ארבע פעמים נפרדות חזר הרבי על ברכתו "שהכול יעבור בשלום". כשיצאנו החוצה הבעתי על כך את פליאתי, אך הדבר נשכח ממני. והנה מסתבר שהרבי צפה את תלאות הלידה. בניגוד לפעם הקודמת, הייתה לידה זו כרוכה בסיבוכים ובסיכונים רבים, שלא נצפו מראש. במהלך הלידה היו רגעים מתוחים וקשים מאוד. במבט לאחור, הרגשתי שברכת הרבי שחזרה ונשנתה – "שהכול יעבור בשלום" – ליוותה אותנו באותה שעה קשה והביאה לידי סיומה הטוב.

(את הסיפור הזה סיפרה לפני כשנה הרבנית מרים ברובנדר, רעיית הרב חיים ברובנדר, ראש ישיבת 'המבתר' [בכניסה ליישוב אפרת], לארי סמית מהשבועון 'כפר חב"ד')

 לומדים גאולה

בכוחנו לזרז

מתי יבוא משיח? אומרת הגמרא (סנהדרין צח,א): "זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה". כלומר, אמנם יש לגאולה מועד סופי, שאז יבוא המשיח בכל מקרה, גם אם הדור יהיה במצב של "לא זכו"; אך עם זה, יש אפשרות לזרז את הגאולה ולהביאה בכל יום: "זכו – אחישנה".

האמת היא, שהגאולה כבר הייתה יכולה לבוא לפני שנים רבות מאוד, כמו שאמר רב (שם צז,ב): "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". הרי שכבר בזמן האמוראים הייתה קיימת אפשרות להביא את הגאולה, והעובדה שהמשיח לא בא אינה אלא משום "עוונותינו שרבו". על-אחת-כמה-וכמה בימינו, לאחר שעל-פי כל הסימנים כבר הגיע זמן הגאולה והיא כבר "על סף הפתח" (כלשון הרבי מליובאוויטש).

מצוות שמזרזות

ואכן, יסוד בסיסי באמונת הגאולה הוא ההכרה, כי כל אחד ואחד יכול לזרז את הגאולה. איננו יכולים להסתפק באמונה במשיח ובציפייה לבואו, אלא מחובתנו לעשות פעולות של תורה ומצוות המזרזות את בואו. זה אחד ההסברים לכך שהקב"ה לא גילה לנו את זמן הגאולה, כדי שלא נרגיש שהעניין כבר סגור וחתום, אלא שכל אחד ואחד ישתדל לפעול ולעשות כדי לקרב את הגאולה.

חז"ל ציינו כמה מצוות שיש בהן סגולה מיוחדת לקירוב הגאולה. הבולטת ביניהן היא הצדקה, שעליה נאמר: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". גם התשובה יכולה להביא את הגאולה בשעתא חדא, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז, הלכה ה): "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". כמו-כן עצם הציפייה לגאולה מזרזת את בואה, כמו שנאמר: "יש דור שהוא מצפה למלכותי – מיד הם נגאלים". ובמיוחד התפילה והבקשה על הגאולה, שעל-פי המבואר בדברי חז"ל, בראשונים ובאחרונים, היא חובה ממש על כל אדם מישראל ויש בה כוח מיוחד להביא את הגאולה.

יש עוד מצוות ופעולות המזרזות את הגאולה: חיזוק האמונה (כשם שבגאולת מצרים נגאלו בזכות האמונה); אהבת-ישראל, אהבת-חינם (כנגד שנאת-חינם, שהביאה את הגלות); לימוד פנימיות התורה ("בזכות שעתידים ישראל לטעום מאילן החיים, שהוא ספר הזוהר, ייצאו מהגלות ברחמים"); לימוד משניות ("אין כל הגלויות האלו מתכנסות אלא בזכות המשניות"); וגם ריבוי ילודה ("אין בן-דוד בא עד שיכלו כל הנשמות").

יש לציין, כי חשוב לעסוק בכל הדברים הללו גם מתוך כוונה לקרב את הגאולה, כי הכוונה עצמה מוסיפה לכך. בעניין זה ראוי לצטט מ'ספר הברית' (מאמר ט פט"ז): "כל איש יהודי בעצמו, אפילו אינו בעל-תורה ולא בר-אוריין כלל, מחוייב ללחום בעד אבינו שבשמים שהוא ימלוך על הארץ... ולכוון בכל מצווה רק למפרק קוב"ה ושכינתיה מגלותא" (=לפדות את הקב"ה ושכינתו מהגלות).

"שיהיה חלק במשיח"

עם זה, ראוי להבחין בין הפעילויות שנזכרו לעיל לבין פעילויות שיש בהן מגמה להביא את הגאולה 'בכוח', כגון ניסיונות להקים מזבח בהר-הבית ולהקריב קרבנות וכדומה. פעולות מעין אלה שנויות במחלוקת. כך גם ניסיונות לקרב את הגאולה על-ידי שימוש בקבלה מעשית, השבעת מלאכים וכדומה – אף שהיו שעסקו בכך – יש הרואים בכך 'דחיקת הקץ' ודבר מסוכן.

אבל בכל הקשור לעיסוק בתורה ובמצוות, בעבודת התשובה ובבקשת הגאולה כדי לקרב את ביאת המשיח – אין שום ספק שהדבר טוב ומועיל וחיוני לכל אדם מישראל, וכמו שאמר רבי שלמה מקרלין, שכל אדם צריך לדאוג "שיהיה לו חלק במשיח".

 פתגם חסידי

הגאולה מחכה

"לא זו בלבד שסוף הגאולה לבוא, אלא שהגאולה כבר עומדת על סף הפתח, ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ויסחוב את הגאולה לתוך החדר" (הרבי מליובאוויטש)

 חיים יהודיים

נסע כמטייל, חזר כשליח

מפעל-השלוחים האדיר שהקים הרבי מליובאוויטש רואה כבר דור שלישי – נכדיהם של השלוחים הראשונים יוצאים היום לפינות נידחות בעולם כדי להפיץ את אור היהדות. באותה מידה יש כבר 'בנים' ו'נכדים' במובן הרוחני, כאשר מי שהתקרבו על-ידי השלוחים נעשים שלוחים בעצמם. זה, למשל, סיפורו של הרב ברוך שנהב (37), שליח חב"ד בעיר מנאלי שבהודו. הסיפור עובר בכמה תחנות שבהן פגש את שליחי הרבי.

הוא נולד בדווינסק שבלטוויה. בשנת תשל"ד עלתה משפחתו לארץ. אביו, מהנדס מכונות, השתלב בתעשייה האווירית. אימו, מהנדסת בניין, החלה להרצות באוניברסיטה. בתום שירותו הצבאי למד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת תל-אביב. באמצע הלימודים החליט לקחת פסק-זמן ולצאת לחצי שנה במזרח הרחוק. המסע שנפתח בהודו, החל בסלידה מוחלטת מהזוהמה ומהעליבות שנתגלו לעיניו, נמשך בהבנה וב"התחברות לקֶצֶב ההודי", והתפתח לאהבה של ממש. הוא נשאר בהודו וגנז את תכניתו המקורית לבקר בעוד מדינות.

התנתקות או קדושה

כדרכם של צעירים המחפשים את עצמם במזרח, התוודע שנהב לשלל כיתות, אמונות ועבודות-אלילים למיניהן. כעבור זמן נקשר לדת הטיבטית, הדוגלת בהתנתקות מהחומר כדי לזכות ב"אושר אמיתי". בשלב מסויים במסעו פגש כמה חב"דניקים, ואלה העלו את חמתו בעצם נוכחותם. "עד כאן הם רודפים אחרינו?!", רטן בשיחת טלפון עם אביו.

אבל בשבוע האחרון לטיולו שמע באקראי שיחה בין מטייל ישראלי לחסיד חב"ד. החסיד הסביר לצעיר כי "היהדות דווקא איננה דוגלת בהתנזרות מהחומר, אלא בקידושו", ופתאום נפתחו אוזניו וליבו. הוא חזר לארץ להמשך לימודיו באוניברסיטה, אבל זרע ההתעניינות כבר נטמן בליבו.

רק חיפש ספר

יום אחד, כעבור כשנתיים, נכנס למשרדי המועצה הדתית ברעננה, עיר מגוריו, כדי לשאול ספר על התנ"ך. שם הפנו אותו לבית-חב"ד בעיר. הביקור בבית-חב"ד הוליד השתתפות סדירה בשיעורי תורה וחסידות, ובהמשך גם בסעודות-שבת בבית השליח המקומי, הרב אליהו שדמי. מכאן ועד לימוד מסודר בישיבה, שבעקבותיו נהפך לחסיד חב"ד מן השורה – הדרך לא הייתה ארוכה.

לפני כשבע שנים התחתן והחל ללמוד ב'כולל'. הוא שיקע עצמו בלימודי הלכה והוסמך לרבנות. כשהוצע לו, לראשונה, לטוס לאחת מערי הודו, כדי לערוך בה סדר ציבורי, ראה בזה יותר מהזדמנות לקרב מטיילים ישראלים ליהדות. מבחינתו זה היה גם סוג של סגירת-מעגל אישית.

תפילות ומסעדה כשרה

השליחות להודו הולידה עוד שליחויות, עד שלפני כמה שנים הקים במנאלי בית-חב"ד קבוע ומסודר. במקום מתקיימים שיעורי-תורה, תפילות בציבור, מסעדה כשרה למהדרין (הרב שנהב הוא גם שוחט) ועוד.

"אם מישהו היה אומר לי אז, כשהשתתפתי ב'פסטיבל מאמינים' אינדים, או כששתקתי במשך שבועיים בסדנת ויפאסנה אצל הטיבטים, כי יום יבוא ואני אשב כאן – על ההימליה – עטור זקן ולבוש תלבושת חסידית, בחברת רעייתי וארבעת ילדינו (שניאור-זלמן, יוסף-יצחק, רבקה-שיינה וחנה) ונפיץ יהדות – הייתי אומר לו שהוא ירד לגמרי מהפסים...", הוא אומר. אבל השליחות של הרבי תפסה גם אותו – בהודו, ברעננה ובתל-אביב . אותו כמו עוד רבבות נשמות יהודיות בעולם כולו.

הרב שנהב בפעילות במנאלי, הודו

 פינת ההלכה ומנהג

לוי במקום כוהן?

שאלה: כשאין כוהן בבית-הכנסת, האם יש חובה לכבד את הלוי לעלות ראשון?

תשובה: משה רבנו תיקן לישראל שיהיו קוראים בתורה ברבים בשבתות ובימים-טובים, ובימי שני וחמישי בכל שבוע. עזרא הסופר תיקן שיקראו בשני ובחמישי לעלות לתורה שלושה יהודים.

בדרך כלל, סדר הקדימה (בכמה וכמה עניינים) הוא: "כוהן, לוי, ישראל". זה גם סדר העולים (הראשונים – בשבת וביום-טוב) לתורה, ולא עוד אלא שבניגוד לעניינים אחרים, כאן אין הבדל אם הכוהן או הלוי הם תלמידי-חכמים או עמי-הארץ. תמיד נשארים בסדר האמור, "מפני דרכי שלום".

נאמר בגמרא, שאם באותה שעה אין כוהן בבית-הכנסת - "נתפרדה החבילה", היינו - התבטל הסדר, ואין עוד חיוב לכבד את הלוי.

להלכה נפסק, שבאין כוהן יעלה ישראל במקומו (ואומרים: "יעמוד... ישראל במקום כוהן"), ולא יעלה אחריו לוי, כדי שלא יאמרו שהראשון היה כוהן. לדעת הרמ"א, רשאים להעלות גם לוי ראשון במקום הכוהן, אך יש פוסקים וגם מקובלים הסבורים, שבמקרה כזה לא יעלה לוי כלל.

ברור שאם הלוי הוא 'חיוב' (ליום-השנה, חתונה, ברית-מילה וכו') או שצריך לברך ברכת 'הגומל', ודאי צריכים לקרוא לו ראשון.

לדעת המגן-אברהם והט"ז, אם הלוי והישראל שווים בתורה, יש להעלות את הלוי ראשון, ויש הנוהגים כך. ומסופר, שפעם אחת לא היה כוהן במניין של אדמו"ר הזקן, וקרא הבעל-קריאה ללוי במקומו, ובירכו אדמו"ר הזקן בעבור זה באריכות ימים.

מקורות: משנה, סוף הוריות. גיטין נט,ב. רמב"ם הל' תפילה פי"ב. טושו"ע או"ח קלה ס"ו ונו"כ (וראה בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' רא סוס"ג). פסקי תשובות שם ס"ק י. קצות השלחן סי' כה בבדי-השלחן ס"ק טו. לקוטי סיפורים להרב פרלוב עמ' עב. וראה 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 25.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)