חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:35 זריחה: 6:30 כ"ג באלול התשע"ט, 23/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1070 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת פינחס, כ' בתמוז ה'תשס"ז (06/07/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1070 - כל המדורים ברצף
לא לשכוח את האמת
ספרים
זה גורל מלמעלה
מצוות מעשיות
הבוטח בה'
יהודי פשוט
לרצות להיוולד
מאמינים ויודעים
נותרו ילד קטן ופמוטות כסף
עוד שאלות בכיבוד הורים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1070, ערב שבת פרשת פינחס, כ' בתמוז תשס"ז (06.07.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא לשכוח את האמת

ימי בין המצרים מעניקים לנו את עומק הכאב על הגלות והחורבן ואת מרכזיותו של עניין זה בהוויה היהודית. כי הגלות איננה רק רדיפות ופוגרומים, צרות ומצוקות

בעיצומם של ימי הקיץ, בשעה שבעולם כולו יוצאים מיליונים לחופשות ולנופש, העם היהודי נכנס לאווירה כבדה של צער, עגמימות ואבל. יד ההשגחה כיוונה את שלושת השבועות של המצור על ירושלים, ששיאו בחורבן המקדש, דווקא לימים שמסמלים את הנאות החיים, החופש והעליצות. ניגודיות זו מבליטה עוד יותר את תפיסת-העולם הייחודית לנו.

לוח-השנה היהודי זרוע חגים ומועדים ובימים בעלי משמעות מיוחדת. אלה ימים שבהם תכנים מסויימים זוכים להבלטה יתרה ולהדגשה מיוחדת, כדי לצייד אותנו במטען רוחני שנועד לכל ימות השנה. זו אחת ממטרותיהם של ימי בין המצרים, תשעת הימים ותשעה באב – ימים אלה מעניקים לנו את עומק הכאב על הגלות והחורבן ואת מרכזיותו של עניין זה בהוויה היהודית.

לחזור לשולחן המלך

האבל הזה יכול להיראות מוזר מאוד ותלוש מן המציאות: אנשים שמחים ועליזים עוטים עליהם פתאום ארשת כבדה ומתאבלים על דברים שקרו לפני אלפיים שנה. אבל לאמיתו של דבר, האבל הזה איננו תלוש מן המציאות. ההפך הוא הנכון – הוא מחבר אותנו למציאות ומונע אותנו מלשכוח את האמת.

כשיהודים הרגישו נרדפים ומעונים, כאשר בכל רגע היה עלול להתרגש עליהם פוגרום או אסון אחר, הם זכרו היטב את צער הגלות וייחלו לגאולה. לעומת זה, בתקופות שלוות ורגועות יותר, עלול להיווצר רושם שהכול טוב ויפה. משיח? גאולה? – כן, למה לא, זה בהחלט חלום מתוק, אבל לא ממש נחוץ.

באים ימי בין המצרים ומבהירים את המשקל הראוי שיש לייחס לעניין הגאולה. בעיצומם של ימי קיץ בהירים, כשהעולם כולו יוצא לנפוש ולבלות, היהדות באה ומזכירה שאנחנו בגלות, אבלים וכואבים על חורבן בית-מקדשנו. אתה יכול להיות עשיר ומכובד, נהנה מבריאות טובה ובעל משפחה יפה – ועם זה אתה שרוי בגלות מרה.

כי הגלות איננה רק רדיפות ופוגרומים, צרות ומצוקות. הגלות העיקרית היא כמאמר חז"ל – "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". בן מלך, שגלה מעל שולחן אביו, יכול שיהיה לו כל השפע שבעולם, אבל הוא ירגיש שהעיקר חסר כאן – הוא גלה מעל שולחן המלך.

כך גם אנו, היהודים, הננו בני מלכים, ומקומנו האמיתי ליד 'שולחן המלך' – במצב שבו השכינה שורה בישראל, כשבית-המקדש עומד על מכונו וכאשר מתקיימת התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". זה המצב הטבעי והנכון ליהודי, וכל עוד לא זכינו לכך, אנחנו שרויים בגלות – "בנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ימי בין המצרים נועדו להחדיר בליבנו את העוצמה הראויה לציפייה לגאולה. לא כחלום מופשט כלשהו, אלא כצורך אמיתי וקיומי. עלינו להרגיש חסרים, זקוקים באמת לגאולה, מייחלים לבואה. כבן מלך שגלה, הממתין ומצפה בקוצר-רוח לרגע שישוב אל אביו המלך.

ציפייה וגעגועים

החסידות הוסיפה נופך משלה לימי בין המצרים – לא אבל של יגון ושל קדרות, אלא צער שמהולה בו תקווה, כאב שיש עמו אמונה. האבל כשהוא לעצמו עלול להביא לידי ייאוש, לאמור: הנה, כבר חלפו אלפיים שנה ועדיין לא בא. החסידות באה ומשלבת את האבל עם האמונה, את הצער בתקווה.

בשעה שאנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש ומצטערים בצערה של השכינה שגלתה, אנו מרגישים גם את פעמי משיח הנשמעים באוזנינו. כשאנו לומדים את ענייני המקדש, אין זה רק מתוך רגש האבֵלות והצער, אלא מתוך ציפייה דרוכה וגעגועים עזים לראות את בית-המקדש בתפארתו.

השילוב הזה בין צער הגלות לשמחת הגאולה, מעניק לנו כוח לחיות כל השנה מתוך ציפייה אמיתית לגאולה. ועל זה נאמר, שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

 ספרים

חומש אור החיים
בעריכת אפרים משה קורנגוט
בהוצאת אור יחזקאל

מהדורה חדשה של החומש עם פירוש אור-החיים, ועם הביאור ישמח משה. עכשיו הופיעו שני כרכים לספר במדבר. פירוש אור-החיים מוגש באותיות מאירות עיניים ומנוקדות, והביאור מסייע בהבנת הדברים. טל' 7623528-052.

נזר התניא
מאת הרב אברהם-שמואל בוקיעט
בהוצאת ספריית אשל

שני כרכים ובהם אוצר של אמרות ופתגמים על ערכו וחשיבותו, קדושתו וסגולתו של ספר התניא. בספר נלקטו דברים מכל גדולי-ישראל בדורות האחרונים, והדברים מחממים את הלב ומאירים את העיניים. 508 עמ'. טל' 9606018-03.

מרוקו – מדריך למטייל
מאת אברהם (אבי) אביזמר
בהוצאת סהרה

בשנים האחרונות יש גל של מסעות שורשים למרוקו. המחבר, העוסק בהדרכת מטיילים באתרי מרוקו, מגיש כאן ספר גדוש על מרוקו היהודית. טל' 6288173.04.

נפלאות הבעש"ט ותלמידיו
מאת יעקב י' וג' ירחי
בהוצאת מכון אשנב

ספר בפורמט אלבומי מהודר המגיש סיפורים מהבעל-שם-טוב ותלמידיו בציורים מרהיבים. הפקה מושקעת וציורים איכותיים, הממחישים את הסיפורים תוך הכנסת הילד לאווירת הימים ההם. 70 עמ'. טל' 3132626-057.

 שלחן שבת

זה גורל מלמעלה

חלוקת ארץ-ישראל לשנים-עשר השבטים הייתה על-פי הגורל, כמו שנאמר בפרשתנו: "אך בגורל ייחלק את הארץ". כלומר, חלקו של כל שבט בארץ-ישראל לא נקבע על-פי שיקולים שכליים (שחלק מסויים מתאים לשבט מסויים), אלא בגורל, שלמעלה מהשכל והדעת.

על עניינו של הגורל מצאנו שתי דעות: האחת, שהגורל עניינו בירור – הוא מברר איזה חלק שייך לראובן ואיזה לשמעון. הדעה השנייה, שהגורל עניינו לא רק בירור אלא גם קניין ממשי. כלומר, הגורל אף מַקנה לכל אחד ואחד את החלק השייך לו, כך שאין הוא צריך עוד לעשות שום פעולת קניין.

חלק משמים

מהגורל הגשמי אפשר ללמוד על הגורל הרוחני. לכל יהודי ניתן 'חלק' בעולם שאותו עליו לברר בעבודתו הרוחנית. בגמרא יש ביטוי: "במה היה זהיר ביותר" – באיזו מצווה היה האדם זהיר במיוחד. מוסבר על כך, כי לכל יהודי יש עניין מיוחד שאותו עליו לקיים בזהירות יתרה ובהידור מיוחד, משום שהעניין הזה הוא עיקר עבודתו.

מדוע קיבל האדם עניין מסויים? אומר רבנו הזקן שעניין זה "אינו בבחינת טעם ודעת מושג, אלא למעלה מבחינת הדעת", והוא קושר זאת עם עניינו של הגורל. כשם שהגורל מעניק לאדם דבר-מה שלא על-פי טעם ודעת, כך קיבלה כל נשמה עניין מסויים כתפקיד מיוחד מלמעלה.

איך יודעים

איך יכול האדם לדעת מהו העניין המיוחד השייך לנשמתו? הדרך לגלות זאת היא על-ידי בחינת הקשיים הנערמים בדרכו לקיים עניין זה. אם האדם מרגיש שיש לו קשיים מיוחדים וניסיונות קשים בקיומה של אחת המצוות, זו הוראה שמצווה זו היא ה'גורל' שלו, ולכן היצר עורם קשיים מיוחדים בדרך לקיומה.

כשם שהדברים אמורים לכל אחד ואחד בפרט, כך הוא במושגי המקום והזמן – בכל מקום ובכל זמן יש העניינים המיוחדים שבהם צריכים להיות זהירים במיוחד ושאותם צריכים לתקן. לא בהכרח אפשר להבין בשכל ובהיגיון מדוע דווקא עניין מסויים שייך לזמן הזה ולמקום הזה, כי זה דבר שהוא בבחינת גורל, למעלה מטעם ודעת.

בלי תירוצים

זו התשובה למי שטוענים מדוע תובעים מהם דברים שלא תבעו בזמן אחר או במקום אחר. יש להם תירוצים והסברים להצדקת טענתם שאין צורך באותן דרישות. אולם צריך לזכור, כי ככל שמתרבים התירוצים וההסברים מדוע לא לקיים את הדברים הנדרשים – זו ההוכחה שאלה בדיוק הדברים הנחוצים.

וכשם שיש בגורל עניין של 'קניין', שעצם הגורל כבר מקנה לאדם את הדבר – כך גם בעבודה הרוחנית, עצם הדבר שהוטלה על האדם משימה מלמעלה זה עצמו נותן לאדם את הכוחות לעשות זאת בשמחה ובחיוּת, שהרי כבר הקנו לו מלמעלה את העניין, והוא רק נדרש לגלות את המרות והבעלות שלו, על-ידי שהוא ממלא בגלוי את מה שכבר ניתן לו.

(תורת מנחם כרך כ, עמ' 128)

 מן המעיין

מצוות מעשיות

שכר בעולם הזה

"פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן" (במדבר כה,יא). "אמר הקב"ה: בדין הוא שייטול שכרו" (מדרש רבה). בכל שאר המצוות אין האדם מקבל את השכר בעולם הזה, אבל פינחס קיים מצווה זו אף-על-פי שלא נצטווה עליה, שהרי זו הייתה "הלכה ואין מורין כן". לכן בדין הוא שייטול שכרו.

(רבי צבי-הירש הלברשטאם)

מעלת המעשה

הדרגה הנעלית ביותר, הן בהשכלה הן בעבודה, אינה נחשבת לגבי קיום מצוות מעשיות, איזו מצווה שתהיה.

(אגרות-קודש)

אור בלתי-מוגבל

"לכל תִּכְלָה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד" (תהילים קיט,צו). יש קץ וגבול לכל השגה ולכל דרגה של "תִּכְלָה" – כלות הנפש, אבל "רחבה מצוותך מאוד" – המצווה היא רחבה, בלתי-מוגבלת, שכן קיומה ממשיך ומגלה אור אלוקי בלתי-מוגבל.

(תורה אור)

קנאה בהנחת תפילין

הרבי הריי"צ מליובאוויטש אמר: ספירת החכמה שבעולם האצילות מקנאה בתפילין שיהודי מניח בעולם הזה.

מעלת הגשמי

יש מעלה לגשמי על הרוחני, שכן "התהוות הגשמיות היא מן העצמות". זה כוח נעלם בגשמי, המתגלה כאשר מנצלים אותו בעבור המטרה שלמענה נברא. ידיעה זו עושה את העולם הגשמי יפה יותר, ופותחת מעיין של חיות בקיום המצוות המעשיות.

(ליקוטי דיבורים)

שמחה מיוחדת

קיום מצווה המלובשת בדבר גשמי צריך לעורר שמחה מיוחדת, שכן הגשמיות לא נתהוותה מהאור האלוקי הממלא כל עלמין, בדרך של השתלשלות, אלא מהאור הסובב כל עלמין, שלפניו הרוחני והגשמי שווים.

(ליקוטי תורה)

תפיסת המהות

כאשר יהודי לוקח אתרוג ומנענעו כהלכתו, הוא תופס ממש בחיוּת המלובשת בו, הנמשכת ממלכות שבאצילות, המיוחדת במאציל ברוך-הוא. לעומת זה, כאשר אדם חושב על כוונת המצווה וסודהּ, הוא משיג את מציאות הדבר בלבד, לא את המהות.

(תניא)

כמו ברוש

"ואני כברוש רענן" (הושע יד,ט). הברוש הוא ארז דק. כאשר מכופפים את ראש הארז למטה ומחברים אליו חפץ ואז משחררים את העץ, מתעלה החפץ לגובה רב. אף במצוות כך: אמנם הן ירדו והתלבשו בדברים גשמיים, אך על-ידי קיומן מתעלה האדם בעלייה נפלאה.

(לקוטי תורה)

 אמרת השבוע

הבוטח בה'

יהודי כפרי בא לפני רבי משה מקוברין והתאונן: "בתחילה הייתי יהודי יחיד בכפר מגוריי, והייתה לי פרנסה בשפע. כל עוברי-האורח היהודים היו מתאכסנים אצלי, והתפרנסתי בכבוד. עתה הגיעו לכפר עוד יהודים ופרנסתי נתמעטה".

השיבו הצדיק: "נאמר בספר תהילים 'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו'. מי שיש לו 'מכאובים' מהעובדה שיש סביבו עוד יהודים, הוא בבחינת רשע, ואילו מי שבוטח בה' – שמח שיהודים מסובבים אותו".

 מעשה שהיה

יהודי פשוט

איש פשוט היה זבולון-בנימין, שחי בשולי החברה של העיירה דוברומיסל. הוא התפרנס מפשיטת עורות ומטיפול בבעלי-חיים. טוב לב וירא-שמים היה, אבל תלמידי-החכמים בעיירה בזו לו ולשכמותו. שיחה או כל קשר עם אנשים דוגמת זבולון-בנימין נחשבו בעיניהם פחיתות-ערך.

אולם יום אחד אירע בדוברומיסל מאורע ששינה את יחסם של תושבי העיירה לזבולון-בנימין, מן הקצה אל הקצה.

בוקר אחד נקרא רופא העיירה לבית מסויים, כדי לטפל בילד חולה. בעודו מטפל בילד, הוזעק הרופא לבית אחר, שגם בו חלה אחד הילדים. בתוך כך הגיעו הורים נוספים וסיפרו אף הם בדאגה על חום שאחז בילדיהם ועל סימני מחלה נוספים שנתגלו אצלם.

תסמיני המחלה בכל המקרים היו זהים. בתוך כיממה התחוור כי היקף המחלה הגיע לממדים של מגֵפה. בעיקר פגעה המגֵפה בילדים.

רופאים מכל הסביבה הוזעקו לדוברומיסל כדי לטכס עצה, אולם הרופאים לא הצליחו לגלות את שורש המחלה ולהגדירה אל-נכון, ועל-כן גם התקשו למצוא לה מזור.

בו-בזמן החלו להגיע לחצר ביתו של זבולון-בנימין רפתנים ומגדלי צאן מודאגים. למרבה ההפתעה, גם בבקר ובצאן פגעה באותם ימים ממש מחלה עלומה. "עזור לנו", ביקשו מזבולון-בנימין; "מצא לנו תרופה!", התחננו אליו החקלאים, שחששו מאובדן מטה-לחמם.

זבולון-בנימין, שנתן דעתו לנעשה בקרב ילדי העיר, צירף פרט לפרט והעלה השערה שגורם אחד הוא העומד מאחורי מחלת הילדים ומאחורי מחלת הבהמות גם-יחד. מחקר קצר וזריז שערך אישש את השערתו. התברר לו, כי כל הילדים שחלו במחלה המסתורית שתו חלב שמקורו ברפתות ובדירים שבהם נתגלתה מחלת הבהמות. עד מהרה הופצה ברחבי העיירה הוראה חד-משמעית, לחדול מלהשקות ילדים – חולים כבריאים – מתוצרת החלב המקומית.

משתאים ומלאי הערכה עקבו הרופאים המלומדים וכל שאר בני דוברומיסל אחר האיש הפשוט שהשכיל לעמוד על הגורם למחלת הילדים.

בשלב הבא חשף זבולון-בנימין גם את מקור המחלה בבעלי-החיים. הוא גילה כי באזור מסויים בפאתי העיר צומחת עשבייה מורעלת, החודרת לדמם של בעלי-החיים האוכלים ממנה ופוגעת במערכת העיכול שלהם.

כעבור זמן קצר הצליח לרקוח מעשבים תרופות ומהן הושקו – במינונים משתנים – בעלי-החיים הפגועים, ולהבדיל, הילדים החולים. בתוך כשבוע הצליחה תרופתו של זבולון-בנימין למגר כליל את המחלה.

דוברומיסל נשמה לרווחה. הגלגל הסתובב לפתע, ובבת-אחת התעלה מעמדו של זבולון-בנימין משפל תחתיות למרומי המעמד החברתי. הכול ראו בו 'גיבור', ורבים חשו כלפיו הכרת-תודה עמוקה.

המקרה של זבולון-בנימין המחיש היטב את מאמר המשנה בפרקי-אבות – "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

לאחר שהשלים את מלאכתו בדוברומיסל פנה זבולון-בנימין גם לכפרי הסביבה, כדי לרפא את ילדי הגויים ובהמותיהם, שנדבקו אף הם במחלה.

הוא לא נכח בבית-הכנסת בשעה שרב העיירה ניצב על הבימה ושיבח אותו. "המקרה האחרון שאירע ביישובנו מחייב את כולנו לחשבון-נפש ולתשובה אמיתית על מעשינו הלא-טובים", פתח הרב את דבריו.

לאחר מכן הוסיף ואמר: "אבל יש במקרה הזה גם כדי ללמדנו על כוחו של היחיד. כל אחד ואחד שמעשיו טובים וכוונותיו לשם שמים, יכול לשמש שליח של ההשגחה העליונה. הנה, לדוגמה, זבולון-בנימין, שאיננו מיושבי ה'מזרח' בבית-הכנסת ואינו נמנה עם למדני דוברומיסל, ובכל-זאת, בזכות טוהר ליבו ומידותיו הטובות, זכה להיות שליח ה' להביא ישועה והצלה לכולנו".

כשחזר זבולון-בנימין העירה, לאחר שהשלים את מלאכתו בכפרי הסביבה, התברר לו כי שלא בטובתו נהפך לשיחת הבריות. צער ומועקה הציפו את ליבו. כל ימיו ניהל את חייו בשקט ובצנעה, והוא חשש מכל סוג של התבלטות. הוא ניסה להדחיק את מחשבותיו הטורדות ולחזור לסדר-יום רגיל.

אולם כשבליל שבת, לאחר התפילה, ניגש אליו הרב ובמאור-פנים מיוחד איחל לו: "שבת שלום! ר' זבולון-בנימין", לא הצליח פושט העורות לשלוט ברגשותיו. הוא התקשה לעכל את העובדה שהרב בכבודו ובעצמו ניגש אליו ואף מוסיף לשמו את התואר ר'. הוא פרץ בבכי נרגש ושאל את הרב אם הכבוד המורעף עליו אינו בא על-חשבון חלקו העתידי לעולם-הבא.

"תנוח דעתך, ר' זבולון-בנימין", ענה לו הרב ברכות, בהניחו יד מלטפת על זרועו. "תנוח דעתך יקירי, שכן רק מי שרודף אחר הכבוד – הכבוד הניתן לו מפחית מחלקו בעולם-הבא. הדברים אינם חלים על מי שבורח מהכבוד והכבוד בכל-זאת רודף אחריו"... זבולון-בנימין חזר לביתו רגוע וטוב-לב.

כזה היה ר' זבולון-בנימין וכאלו היו רבים מהיהודים ה'פשוטים' של אותם ימים.

 לומדים גאולה

לרצות להיוולד

גם בתקופת הגלות אנו יכולים לעבוד את ה', ללמוד תורה ולקיים מצוות, אך עצם הציפייה הכבירה לגאולה מעידה, שיש דבר בסיסי שחסר בכל העבודה הנוכחית שלנו. מצד אחד אנו חיים חיים שלמים ומלאים, ובה-בשעה אנו יודעים שהעיקר חסר מן הספר.

תורת החסידות (תורה-אור ובהוספות לתורה-אור פרשת שמות, וכן בתחילת פרשת וארא) מאירה סוגיה זו על-ידי המשלת הגלות לעיבור והגאולה ללידה. דימוי זה מופיע גם בכתובים: חבלי המשיח מכונים 'חבלי לידה', ככתוב (הושע יג,יג): "חבלי יולדה יבואו לו". הגאולה מכונה 'לידה': "כי חלה גם ילדה ציון את בניה" (ישעיה סו,ח). ואילו על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה" (ישעיה לז,ג).

חיים של עובר

כלומר, מצבנו הנוכחי דומה לחייו של עובר. המצב הזה מתואר בגמרא (נידה ל,ב): "למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת... ופיו סתום וטבורו פתוח. וכשיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח". כלומר: מבחינת מבנה האיברים, הכוחות והחושים, העובר דומה לוולד חי, אלא שחלק גדול מהם אינם מתפקדים בהיותו ברחם אמו. ביטוי לכך אנו מוצאים בתנוחת העובר: מעלתו העיקרית של האדם היא, שיש לו ראש ומוח, ולכן, על-פי מבנה גופו, ראשו ניצב מעל כל האיברים; ואילו אצל העובר – "ראשו בין ברכיו" – מעלתו של הראש אינה באה לידי ביטוי, וכמוהו כאיבר גופני רגיל.

העוּבר חי, ניזון, גדל, ואולי אפילו טוב לו שם, ברחם האם; אבל לעומת היילוד, הוא נמצא בעמדה נחותה לאין-שיעור. עיניו אינן רואות, אוזניו אינן שומעות כראוי, חושי הטעם והריח אינם פועלים, ריאותיו אינן שואפות אוויר, וכל חייו מצטמצמים לעצם קיום הגוף וגדילתו. אלה חיים צרים ומוגבלים של עוּבר. רק לאחר הלידה הוא מתחיל לראות דברים ולשמוע דברים. הוא מתחיל לחוש טעמים, לאכול בעצמו ולנשום בריאותיו-שלו. רק אז הוא מתחיל לחיות באמת.

כזאת היא גם הגלות. יכול יהודי ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, להרגיש רגשות של אהבת-ה' ויראת-ה' – אבל כל אלה הם ברמה 'עוּבָּרית' בלבד. אין לו 'ראייה' אמיתית בעניינים אלוקיים ואין הוא 'שומע' את דבר-ה' שזועק מכל גרגיר של הבריאה. העולם נראה לו כמציאות עצמאית, כבעל כוח-קיום משל עצמו. רק על-ידי הרבה מחשבה והתבוננות הוא יכול להגיע להכרה שכלית (אך לא ראייה מוחשית) בדבר הכוח האלוקי שמקיים את הבריאה בכל רגע ורגע. גם המצוות שהאדם מקיים בזמן הגלות דומות יותר למזון שעובר דרך חבל הטבור. הוא אינו חש את מלוא טעמן ומשמעותן, ודברים רבים נעשים כ"מצוות אנשים מלומדה".

המטרה – הלידה

הכיסופים לגאולה דומים אפוא לרצונו של עובר להיוולד ולהתחיל לפקוח עיניים ואוזניים אל העולם הגדול. רק עם בוא הגאולה נזכה להתגלות אור-ה', עד שעינינו הגשמיות יראו זאת, בבחינת: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (ישעיה מ,ה). כשיהודי ילמד אז תורה, הוא ירגיש בכל רמ"ח איבריו את ההתקשרות עם נותן התורה. כשהוא יקיים מצווה, יחוש היטב את ה'צוותא' שנוצרת על-ידה עם הקב"ה, שציווה על המצווה. הוא ייצא מדרגת 'עובר' ויהיה אדם חי, רואה, מרגיש.

ראיית הגלות כעיבור גם נותנת לה משמעות עמוקה יותר. העיבור הוא ההכנה ללידה, וכך גם הגלות היא ההכנה לגאולה. כשיהודי מתאמץ לעבוד את ה' למרות הסתר הגלות, הוא מכין את עצמו לקראת הגאולה השלמה בקרוב ממש.

 פתגם חסידי

מאמינים ויודעים

"אנו זקוקים לאמונה כדי לדעת שיש הסתר-פנים בעולם, אבל אחרי שאנו יודעים ומכירים שזה הסתר-פנים – שוב אין כאן הסתר-פנים" (רבי פינחס מקוריץ)

 חיים יהודיים

נותרו ילד קטן ופמוטות כסף

עד היום – כמעט שישים וחמש שנים לאחר שנספו הוריו בשואה – מתקשה ר' קלמן שמולביץ (72), תושב שכונת בית-וגן בירושלים, להצמיד להם את הביטוי "זיכרונם לברכה", או "ה' ייקום דמם". "אף-על-פי שמרישומי הנאצים יימח-שמם עולה לכאורה כי בכ"ב באלול תש"ב נשלחו הוריי, ר' אריה וחיה שמולביץ, אל מותם באושוויץ, אני אישית מעולם לא קיבלתי עדות ברורה ומוסמכת על כך", הוא מנמק את הקושי.

הפעם האחרונה שראה את הוריו הייתה כשהיה בן חמש וחצי, במחנה 'גוּרס' שבדרום צרפת, לשם נמלט עם הוריו מאנטוורפן, עיר-הולדתו. ארגונים יהודיים הצליחו לשכנע את ממשלת צרפת, בראשות פטן, משתף הפעולה עם הגרמנים, להוציא את הילדים ממחנות הפליטים, על בסיס הומניטרי. מאותו יום החל קלמן שמולביץ – שליתר ביטחון הוחלף שמו לשארל סֶמוּל – לנדוד מעיר לעיר וממוסד למוסד.

סבא מלונדון

את עיקר זיכרונותיו מאותם ימים הוא נושא ממוסד סוציאלי, ששכן בסֶבְרֶה, פרוור של פריז. במקום זה בילה כשנתיים, עם עוד כמאתיים ילדים יתומים או ילדים ממשפחות הרוסות. לכל אורך שהייתו במקום נמנע מלחשוף את דבר יהדותו. "יהדותי באותן שנים הייתה בעלת שני מובנים", הוא אומר, "ראשית, עצם הידיעה שאני יהודי. ושנית, ההבנה שזה גרוע מאוד... ומה הפלא? הרי בגלל היותי יהודי נטלו ממני את ביתי, את הוריי ומשפחתי, את זהותי ואפילו את שמי!".

זמן-מה לאחר סיום המלחמה נקרא שארל למשרדי ההנהלה. "סבא שלך מלונדון בטלפון", נאמר לו. הוא היה צעיר מכדי להבין את משמעות הדברים, ולכן עיקר התרגשותו נבעה מכך שבפעם הראשונה בחייו הוא אוחז שפופרת של טלפון ומהעובדה שהשיחה היא מלונדון הרחוקה...

הפמוטות חזרו

בלונדון פגש את סבו וסבתו (שהיו חסידי אוסטרובצה), ואת שני אחי אמו, שבבית אחד מהם גדל והתחנך. סבתו התהלכה שבורה ומלמלה לעצמה בלי הרף: "אוי וֵיי, הרגו את בנותיי". אז נודע לו כי לאימו הייתה אחות שנספתה גם-כן בשואה.

כשנתיים לאחר המלחמה הגיע מכתב מארגון מתנדבים אמריקני, 'קוויקרס' שמו, שאנשיו ביקרו במהלך המלחמה במחנה 'גוּרס' והציעו לעצורים שם להפקיד בידיהם חפצי-ערך, מתוך הבטחה להחזירם לידיהם או להעבירם לידי קרובי-משפחתם מיד לאחר המלחמה. במכתב צוין כי בידי הארגון סכום כסף (לא-משמעותי) וארבעה פמוטות כסף, שנמסרו על-ידי אריה וחיה שמולביץ. כעבור זמן הגיעו הכסף והפמוטות. "סבתא הייתה אומרת לי, 'בעזרת ה' כשתתחתן תקבל אותם לביתך'. מדי פעם אף הייתה שולחת אותי להבריקם, ומעירה: 'הם שלך'...".

שבעים צאצאים

ר' קלמן שמולביץ זכה לעלות ארצה ולהקים כאן משפחה לתפארת, ובה כשבעים צאצאים, כן ירבו, ההולכים כולם בדרך חסידות חב"ד. כמה מילדיו משמשים שלוחים של הרבי.

"ביני לבין עצמי חשבתי לא-פעם כי לוּ ידעו הוריי, בעת שנשלחו דחוסים ברכבת לאושוויץ, כי יום יבוא ובנם-יחידם יזכה לעלות לירושלים ולהקים בה משפחה גדולה; וארבעת פמוטות הכסף שלהם יפארו את שולחן השבת והחג בביתו – נסיעתם זו, האחרונה, הייתה אולי נעשית קלה במקצת", הוא אומר בעיניים דומעות.

שמולביץ והפמוטות של אימו. לו ידעו ההורים...   צילום: מאיר דהן

 פינת ההלכה ומנהג

עוד שאלות בכיבוד הורים

שאלה: האב מלמד הלכות באוזני בני הבית.  בנו הבחין בטעות, והוא יודע שאביו לא יכעס אם יתקן לו בנימוס, ואולי ישמח. האם מותר לבן לתקן?

תשובה: אפשר להעיר בסגנון: "כך כתוב בתורה", ולא לומר ישירות "טעית". על-פי-רוב אפשר (וצריך) לעשות זאת אחר-כך, באופן אישי בלבד.

שאלה: לבני-זוג נולד בן והם מעוניינים לקרוא לו על שם צדיק, אך הוריהם מצפים שיקראו לו על שם קרוב-משפחה.

תשובה: הרבי מליובאוויטש לא היה מתערב במתן שם, מכיוון שעל-פי האר"י השם ניתן מלמעלה, באופן שנותנים להורים דעה נכונה מן השמים. כל-שכן שהסבא והסבתא אינם צריכים להתערב.

שאלה: אם שולחת את בתה לעזור לסבתא, אולם הסבתא מדברת באוזניה לשון הרע על אבי הבת. בעקבות זאת הנכדה מסרבת לשמוע בקול אימה ולבקר את סבתה.

תשובה: חייבים להוסיף לעזור לסבתא, אך אסור לקבל את דבריה. ייתכן שאין מי שיאזין לסבתא, ואז אולי מותר לשמוע אותה כ'עזרה פסיכולוגית', להרגעה בלבד, בלי לקבל את תוכן הדברים.

שאלה: ההורים רוצים שבנם ילמד בישיבה מסויימת, שלדעתם יצליח בה בלימודיו, ואילו הבן מעדיף ישיבה אחרת.

תשובה: על-פי דין – ילמד במקום שליבו חפץ, אך ישתדל מאוד לנהוג עם ההורים יפה ולהצליח בלימודיו, וסוף הכבוד לבוא.

שאלה: האם ביקשה מבנה לסגור את החלון, מכיוון שקר לה. לאחר מכן נכנס האב הביתה וביקש מהבן לפתוח את החלון, משום ש'הבית חנוק'. מה יעשה הבן?

תשובה: יש לנסות להשיג ויתור מאחד הצדדים, ובאין ברירה – לעשות כרצון האב. אבל אם זו שאלה של בריאות מול נוחות, הבריאות מכריעה.

מקורות: א) שו"ע יו"ד סי' רמ סו"ס יא, ונו"כ. ב) ראה שערי הלכה ומנהג חיו"ד עמ' רצה. וע"ע 'נלכה באורחותיו' עמ' 235. ג) ראה חפץ חיים הל' לשון-הרע כלל ו ס"ד. ד) שו"ע שם בסוף הסימן. ודייק הרבי, שהדברים נפסקו בהלכות כיבוד אב ואם ולא בהלכות ת"ת, כי זה כבודם האמיתי. ה)  שם סי"ד.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)