חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:40 זריחה: 6:11 י"ז בחשון התש"פ, 15/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 677 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת מטות-מסעי, כ"ז בתמוז ה'תשס"ז (13/07/07)

נושאים נוספים
התקשרות 677 - כל המדורים ברצף
כל מסעות האדם, בכל הדרגות, הם שלב ביציאה ממצרים
לבקש בכל התוקף לצאת מהגלות
מאמר של אש
פרשת מטות-מסעי
"הרואה את הנולד"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 677, ערב שבת קודש פרשת מטות-מסעי, כ"ז בתמוז ה'תשס"ז (13.07.2007)

 

 דבר מלכות

כל מסעות האדם, בכל הדרגות, הם שלב ביציאה ממצרים

כיצד ייתכן שאדם שנתעלה בכל שלבי התפילה והגיע לביטול במציאות ב'שמונה עשרה' – למחרת יהיה עליו להתחיל הכול מהתחלה? * מדוע נאמר "מסעי" לשון רבים, וכל מ"ב המסעות הם רק כדי לצאת ממצרים? * תפקיד האדם להיות 'מהלך' ולכן עליו לזכך את עצמו בתמידות, שגם החומר יהיה כלי לאלקות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בשבת זו ישנן שתי פרשיות: מטות ומסעי . . ועתה יש לבאר את עניין "אלה מסעי".

כתיב1 "אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"2 – "מסעי" לשון רבים, כלומר שהיו מסעות רבים שבהם יצאו בני-ישראל ממצרים. וידועה הקושיא על זה3: הרי בני-ישראל יצאו ממצרים במסע אחד בלבד – המסע מרעמסס לסוכות (שהרי שאר המסעות היו כבר אחרי היציאה ממצרים), ומהו "מסעי" לשון רבים?

גם צריך להבין עניין מ"ב המסעות שהיו מאז שבני-ישראל יצאו ממצרים עד שבאו לארץ-ישראל, "ארץ טובה ורחבה"4: כיוון שמיד במסע הראשון, כאשר רק יצאו ממצרים, לשון מצרים וגבולים, הרי זה כבר "מרחב", היינו, שמיד כשיוצאים מהמיצר נמצאים במילא במקום המרחב – אם כן מה מוסיף עניין מ"ב המסעות בעניין המרחב?

אך העניין הוא, שב"מצרים" ו"מרחב" ישנם כמה וכמה מדרגות; מה שנקרא "מרחב" לגבי מדרגה שלמטה – הנה לגבי מדרגה נעלית יותר הרי זה נקרא עדיין "מצרים", עד שמגיעים למרחב האמיתי – המסע האחרון, "על ירדן ירחו"5, דקאי על משיח "דמורח ודאין"6. עד אז – הרי הגם שלגבי מדרגה תחתונה הרי זה עניין של "מרחב", הנה לגבי מדרגה עליונה יותר הרי זה "מצרים".

וזהו עניין מ"ב המסעות שהיו ממצרים עד "ארץ טובה ורחבה": במסע הראשון, הגם שכבר יצאו ממצרים ונכנסו – במילא – למרחב, הנה לגבי מדריגה עליונה יותר הרי זה עדיין עניין של "מצרים", ולכן צריך להיות עוד מסע כדי לצאת גם מ"מצרים" זה.

וזהו הלשון "אלה מסעי (לשון רבים) גו' אשר יצאו מארץ מצרים", כיוון שגם עניינם של שאר המסעות הוא היציאה ממצרים, ועד שמגיעים ל"ירדן ירחו" – תכלית העילוי7.

ב. התורה היא נצחית בכל דור ודור, ובפרט עניין יציאת מצרים, אודותיו שנינו8: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" – הרי זה הוראה בעבודה, שגם כאשר כבר פעל בעבודה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה ממדידה והגבלה, שבזה יצא גם ממצרים שבקדושה – אין זה מספיק עדיין, כי לגבי מדרגה נעלית יותר הרי זה עדיין מצרים, ובמילא צריך להמשיך לעבוד וללכת הלאה.

ויובן גם מעניין עבודת התפלה:

עבודת התפלה – היא עבודת האדם, כידוע החילוק9 בין תורה ותפלה, שתורה היא מלמעלה למטה, ותפלה היא עבודת האדם מלמטה למעלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"10, שבו הולכים מלמטה למעלה, לצאת ממקום המיצר למקום המרחב.

והרי ידוע שבתפלה ישנם כמה וכמה עליות, שבכל עליה יוצא האדם ממצבו הקודם, ואף על פי כן אין די בזה, אלא צריך להתעלות יותר ויותר ("גיין העכער און העכער").

העבודה הראשונה היא – ההכנה לתפלה: כיוון שעומד להתפלל לפני הקב"ה הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, והרי הוא – האדם – נמצא בגוף ונפש הבהמית, ובפרט כשמלוכלך על-ידי החטא, אם כן, כיצד יעמוד לתפלה ("ווי זאָל ער זיך שטעלן דאַוונען")? – ולכן מוכרח הוא תחילה להשתחרר מכל ענייניו ומכל מציאותו, ואז לעמוד לתפלה.

עניין זה עצמו, העמידה לתפלה, עוד לפני שמתפלל, עוד לפני שהתחיל לומר "הודו" או "מה טובו", אלא עצם זה שחוגר אבנט ("ער טוט אָן דעם גאַרטל") ועומד לתפלה11 – בעניין זה לבדו יוצא הוא מענייניו, ונעשה מזוכך, דהיינו שיוצא מהמצרים וגבולים שלו.

– ובזה יובן גם כן מה שמצינו גם בנגלה שבתורה, שקודם התפלה יפנה ויטול ידיו12: "יפנה" – פירושו להסיר מעצמו את הפסולת שבגלוי ושבפנימיות; ואחר-כך "יטול ידיו" – להסיר את הטומאה, שהיא עניין של מקיף בלבד, שהרי בפנימיות אין כאן כלום (ועל-דרך מה שכתב הרמב"ם13 חוקה חקקתי גזירה גזרתי, והיינו שבעניין הטומאה אין שום פסולת שיהיה אפשר לראותה, ולכן אין זה אלא עניין של חוקה חקקתי כו'), וגם מעניין זה יש להיפטר קודם התפלה –

ואף על פי כן, בזה לבד אינו יוצא ידי חובתו, אלא אז דווקא עליו לעמוד לתפלה, להתחיל לומר "הודו", ואז יוצא הוא גם ממציאותו כפי שהוא עומד לאחרי ההכנה לתפלה, שלגבי למעלה מזה הרי זה עדיין מיצר וגבול; יוצא הוא גם ממיצר זה אל מקום המרחב.

וכן גם בתפלה גופא ישנם כמה וכמה עליות, ובכללות הרי נחלק לד' שליבות14 (והעליות הן על-ידי שם מ"ב כידוע15), שכל מדרגה לגבי המדרגה שלמעלה הימנה היא עדיין עניין של מיצר וגבול.

ועד שמגיעים לשמונה-עשרה, שאז הוא תכלית העילוי – שיוצא לגמרי ממציאותו (מאיזו מציאות שתהיה, גם ממציאות שהזדככה על-ידי עבודתו בכל המדרגות הקודמות), ועומד בביטול במציאות "כעבדא קמי מארי'"16, שאינו מציאות כלל, ואומר "אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"17 – הקב"ה יפתח את שפתי, ואני רק אחזור על דבריו18.

ג. ולכן מצינו שבשמונה-עשרה ישנם שני עניינים הפכיים19: א) ביטול בתכלית, היינו שאינו מציאות כלל, אלא "כעונה אחרי הקורא"20. ב) בקשת צרכיו, ולא רק צרכיו הרוחניים, אלא גם צרכיו הגשמיים. בפסוקי דזמרה וברכות קריאת-שמע וקריאת-שמע – אין בקשת צרכיו הגשמיים (כיוון שהוא מופשט ממציאותו, כנ"ל). בשמונה-עשרה דווקא היא בקשת צרכיו הגשמיים.

והעניין הוא: מצד תכלית העילוי יכול להיות שם התכללות של שני עניינים הפכיים. וכמדובר במאמר21, שבמקום עליון יותר ההתכללות היא ביותר, שזהו מעין הגילוי שלעתיד, שאז יהיה "וראו כל בשר"22, שאלקות תהיה נרגשת גם בבשר הגשמי – התכללות ב' הפכים.

ד. אמנם, מבלי הבט על כך ששמונה-עשרה הוא תכלית העילוי, הרי למחרת, צריכים שוב לעמוד לתפלה ("דאַרף מען זיך ערשט שטעלן דאַוונען"), החל מההכנה לתפלה, ואחר-כך הודו, פסוקי דזמרה וכו' – כיוון שככל שתהיה גבוהה המדרגה שהגיע אליה אתמול, הרי זה עדיין "מיצר" לגבי המדרגה שעליו להגיע אליה היום.

וכמו שהוא בעבודת התפלה – כן הוא בכללות העבודה: אדם צריך להיות "מהלך"23. אפילו לאחרי היציאה לגמרי מהרע, גם כאשר נמצאים במדרגה נעלית ביותר, עליו לדעת שעדיין אין די בזה, כיוון שלגבי מדרגה נעלית יותר, יש לו עדיין שייכות להרע,

– וראיה לדבר ביכולתו להביא לעצמו מכך, שהוא עדיין רואה בזולת את מציאות הרע, כידוע מאמר הבעל-שם-טוב נ"ע24, שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שבעצמו ישנו אותו רע, בדקות על-כל-פנים –

ועליו לצאת גם מזה. צריכים לעסוק תמיד ("האַלטן אין איין טאָן") בזיכוך הבשר הגשמי – לא לשבור אותו על-ידי תעניות וסיגופים, אלא לזככו, כידוע מאמר הבעל-שם-טוב נ"ע25 על הפסוק26 "כי תראה חמור שונאך" – מיד בקומו בבוקר, עליו לאסור את חמורו, דהיינו את החומר, ועל-ידי זה דווקא אפשר להגיע לגילוי שלעתיד – "וראו כל בשר", שהבשר הגשמי יתברר ויזדכך עד כדי כך שיראה אלקות.

ה. אך יכול האדם לטעון בעצמו: התייגעתי מספיק עם עצמי עד שנפטרתי מהרע הגלוי והגס, והנני עומד כבר במדרגה נעלית, ומי יאמר שעלי להמשיך ולהתייגע? די לי במדרגה שבה אני נמצא!

על כך אומרים לו: תפקיד ועניין האדם הוא להיות "מהלך" ולא "עומד", ובכל יום ויום שנותן לו הקב"ה, צריך למלאות את תפקידו בעולם, כמו שכתוב27 "ימים יוצרו ולו אחד בהם"28.

וזוהי ההוראה מעניין המסעות – שלעולם אין להסתפק במדרגה שבה אוחזים, כנ"ל.

ו. ומאידך גיסא ההוראה מעניין המסעות היא:

אפילו בשעה שנמצאים בשפל המצב ביותר ובמדרגה פחותה ביותר, אין להתייאש אף פעם, כיוון שעל-ידי עבודה אפשר תמיד לצאת מהמצב שבו נמצאים, ולהגיע עד למדרגות הכי עליונות.

ואל יאמר האדם: מאחר שאני נמצא במצב שפל כזה, ש"ידע איניש בנפשיה"29, הרי לשווא כל עמלי – על זה הוא הלימוד מעניין המסעות, שגם במסע אחד בלבד אפשר לצאת ממצרים, ולבוא אל "ארץ טובה ורחבה" (לגבי מדרגתו בהווה, ועל-ידי זה להתעלות בעילוי אחר עילוי, עד לתכלית העילוי).

והרי הדברים קל-וחומר:

ומה בעת ההיא, בהיותם במצרים, שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה30, וגם היה קודם מתן-תורה, שאז היתה עדיין הגזירה שאי אפשר להיות החיבור דרומי וסוריא31, מכל מקום, על-ידי המסעות באו אל "ארץ טובה ורחבה" –

מכל-שכן עתה, שככל שנמצאים במדרגה תחתונה, הרי העבודה קטנה בהרבה, כיוון שנשארו "פכים קטנים" בלבד, ובפרט שישנה נתינת-כוח לזה ממתן-תורה ש"עמד וביטל הגזירה", שיכול להיות החיבור של עליונים ותחתונים, ובפרט שישנו עניין ההתקשרות של רבי עם חסידים, שהרבי – כ"ק מו"ח אדמו"ר – מחבר יהודי עם עצמות32, הרי ודאי שכל אחד ואחד מישראל יש בכוחו לצאת ממעמדו ומצבו, ולבוא ל"ארץ טובה ורחבה", עד ל"ירדן ירחו", גילוי המשיח "דמורח ודאין", שזהו תכלית המרחב.

ז. ועל פי זה תובן גם השייכות של פרשת מטות ומסעי לבין המצרים – שכך נקבעה הקביעות, שפרשיות מטות ומסעי קוראים תמיד בין המצרים33.

ויובן על פי הסברת העניין של "סותר על מנת לבנות" – שכוונת הסתירה היא בשביל הבניין, שלאחרי הסתירה יבנו בנין גדול יותר34, כמאמר הבעל-שם-טוב35 על הפסוק36 "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – שעל-ידי ה"עת צרה" גופא באים לידי ישועה, שזהו עניין של התכללות שני עניינים הפכיים.

ולכן קוראים אז פרשת מטות ומסעי – ש"מטות" הוא עניין של התכללות, כמבואר במאמר שנאמר לעיל37, והרי עניין "מסעי" הוא – היציאה מ"בין המצרים", ושבכל מדרגה שבה עומדים אין להתפעל, ואדרבה, שמהצרה גופא "יושע", שמגיעים ל"ירדן ירחו".

וזהו גם כן עניין "מנחם אב", לשון נחמה – שהרי לאמיתו של דבר הכול הוא לטובה, כמשל האב המכה את בנו, שכוונתו היא טובתו ("ער איז אויסן זיין טובה"). וכאשר מתבוננים בזה, רואים שלאמיתו של דבר זהו טוב, ולא זו בלבד שרואים זאת בעיני השכל, אלא שעל-ידי זה נמשך שרואים זאת גם בעיני בשר – שנעשה טוב הנראה והנגלה, על-דרך שמצינו אצל אלו שאחזו בדרגא של "גם זו לטובה"38, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"39 – שכל זה נעשה בפועל.

צריך אמנם להיות עניין "רחץ ה' את צואת בנות ציון"40, וכמו שכתוב בתניא41 "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו", אבל אף על פי כן זהו בחסד וברחמים (דהיינו, שלבד זאת שזה גופא הוא לטובה, הרי גם הייסורים גופא הם בחסד וברחמים), וכהלשון שם "אביו הרחמן והצדיק וחסיד", שהייסורים הם בחסד וברחמים42, והעיקר הוא, שסוף-כל-סוף נמשך העניין בטוב הנראה והנגלה, שמה"צרה" עצמה – נעשה "צהר"35.

(מהתוועדות שבת פרשת מטות-מסעי ה'תשט"ו. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד), עמ' 224-230)

__________________

1)    מכאן עד סוף ההתוועדות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 348 ואילך (תוכן משיחה זו – בלה"ק – נדפס שם ע' 353 ואילך. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד) ע' 231). במהדורה זו היתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2)    ר"פ מסעי.

3)    ראה לקו"ת ריש פרשתנו (מסעי). ובכ"מ.

4)    שמות ג, ח. ועוד.

5)    פרשתנו לג, מח.

6)    סנהדרין צג, ב. וראה לקו"ת שם פט, ב. צ, ד.

7)    ראה גם שיחת ש"פ מטו"מ מבה"ח מנ"א תשי"ד (תורת מנחם התוועדויות (יב) תשי"ד ע' 145 ואילך).

8)    פסחים קטז,ב (במשנה). וראה תניא רפמ"ז.

9)    ראה תניא אגה"ת פ"י. תו"א בראשית א, ג. סה"מ תש"ח ע' 80.

10)  ויצא כח, יב. וראה זהר ח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. תקו"ז תמ"ה (פג, א).

11)  ראה שבת יו"ד, א. טושו"ע ואדה"ז או"ח סצ"א ס"ב.

12)  ברכות טו, א. שו"ע אדה"ז שם (מהדו"ק) ס"ב ס"ח.

13)  הל' מקואות בסופן. במדב"ר ר"פ חוקת. וראה לקו"ת ס"פ אחרי.

14)  סידור האריז"ל בתחלתו. כתהאריז"ל במקומות המקבילים. לקו"ת בשלח ב, ב. סה"מ תרס"ח ע' ה ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב שיט, ב ואילך. סה"מ תש"ח שם ואילך. ועוד.

15)  לקו"ת פרשתנו פח, ד. צה, ג. ובכ"מ.

16)  שבת יו"ד, א.

17)  תהלים נא, יז.

18)  ראה אלשיך שם. לקו"ת שה"ש ב, ג. סה"מ תרכ"ז ע' תלו.

19)  ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 392 ואילך. וש"נ.

20)  ע"ד סוכה לח, ב. וראה תו"א יתרו סז, ב. לקו"ת שה"ש מד, ב. ובכ"מ.

21)  פ"ג ('תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד) ע' 219).

22)  ישעי' מ, ה.

23)  ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). ובכ"מ.

24)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקע"ה ואילך. וש"נ.

25)  ראה כתר שם טוב הנ"ל בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

26)  משפטים כג, ה.

27)  תהלים קלט, טז.

28)  ראה רשימות הצ"צ (יהל אור) עה"פ (ס"ע תקכד ואילך). לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.

29)  לשון חז"ל – ברכות סא, ב.

30)  ז"ח ר"פ יתרו. תקו"ז ריש תל"ב.

31)  שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

32)  ראה סה"ש תורת שלום ע' 158.

33)  משא"כ פרשת פינחס – קורין לפעמים לא ב"בין המצרים" (בהמשך הדברים נתבאר גם בנוגע לפ' פינחס, וחסר הביאור). – מהנחה בלתי מוגה.

34)  כנ"ל ס"א בגוף השיחה – תו"מ התוועדויות עמ' 223

35)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ט ואילך. וש"נ.

36)  ירמי' ל, ז.

37)  'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד) ע' 219 ואילך.

38)  תענית כא, א. סנהדרין קח, סע"ב.

39)  ברכות ס, ב. שו"ע או"ח סר"ל ס"ה.

40)  ישעי' ד, ד.

41)  אגה"ק סכ"ב (קלד, ב).

42)  ראה גם לקוטי לוי"צ אגרות-קודש ע' שכד. סה"ש תש"ד ע' 15.

 משיח וגאולה בפרשה

לבקש בכל התוקף לצאת מהגלות

תפילה והוספה בתורה וצדקה

...ההוראה מ"מטות-מסעי" קשורה במיוחד עם זמן 'בין המיצרים' – שאז קורין בתורה "מטות-מסעי":

"מסעי" – מורה על כללות זמן הגלות, שאז נמצא יהודי שלא במקומו – "בנים שגלו מעל שולחן אביהם", ב"מדבר העמים", ולזה צריך להיות עניין "מסעי" – לנסוע ולצאת מ"מדבר העמים", עד לסיום כל המסעות – כשבאים לארץ טובה ורחבה, ארץ ישראל.

וכאן באה ההוראה מחיבור "מטות-מסעי" – שהפעולה של "מסעי", לצאת מהגלות ולבוא לארץ טובה ורחבה, צריכה להיות בכל התוקף של "מטות".

הן בנוגע לתפילה ובקשה, דרישה וצעקה "עד מתי"... אשר, במשך כל השנה כולה זמנה הוא, ועל אחת כמה וכמה בתקופה של "בין המיצרים", זמן החורבן והגלות כו', אזי צעקת "עד מתי" היא בתוקף גדול יותר, וב"בין המיצרים" גופא – ביום השבת, שעיקר ענינו – תפילה, עד כדי כך ש"בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת".

והן בנוגע לפעולות שעל-ידן מבטלים את עניין "חטאינו" – סיבת הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"), כללות מעשינו ועבודתינו בכל עניני יהדות, תורה ומצוותיה, ובפרט בעניינים השייכים במיוחד לתקופת "בין המיצרים" – הוספה בלימוד התורה ("משפט"), ובמיוחד, בעניינים השייכים לבניין בית המקדש וביאת משיח צדקנו, והוספה במצות הצדקה.

אשר על-ידי זה ממהרים ומקרבים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(שבת פרשת מטות-מסעי תשמ"ו. 'תורת מנחם התוועדויות' תשמ"ו חלק ד ע' 150)

מצד 'העליון' כבר זכו לגאולה

יש לבאר קשר ושייכות "חזק חזק ונתחזק" על ספר רביעי שמסיימים בשבת פרשת מטות-מסעי – לתוכן הזמן דג' השבועות...:

ובהקדמה – שכוונת ותכלית החורבן והגלות (תוכן בין המיצרים), היא על מנת לבוא למעלה ושלימות בניין בית המקדש העתיד וגאולה העתידה, מעלה ושלימות שמודגשת בעניין ה"חזקה" – בית המקדש השלישי וגאולה השלישית.

וההסברה בזה:

מעלתו של בית המקדש העתיד, "מקדש אד' כוננו ידיך" . . נאמרה כבר בשירת הים, בנוגע לבניין בית המקדש שהיו צריכים לבנות בכניסה לארץ תיכף ומיד, כמאמר רז"ל "אילו זכו ישראל, כיוון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסים לארץ", ואז היתה הכניסה לארץ (על-ידי משה) באופן של גאולה נצחית שאין אחריה גלות, ובניין בית המקדש נצחי (שאין אחריו חורבן).

ויש לומר, שכיוון שכל עניני התורה הם אמיתיים ונצחיים, כולל גם העניינים שהובאו בתור קא-סלקא-דעתך, כבנדון-דידן "אילו זכו כו'" – ישנו גם עתה (לאחרי החורבן והגלות) עניין הגאולה הנצחית ובית המקדש נצחי באופן של חוזק ותוקף, אלא שהחוזק והתוקף שלהם הוא מצד העליון בלבד, ולכן בעולמו של התחתון (יכול להיות ו)ישנו מצב של חורבן וגלות.

ומאידך, לא מספיק החוזק והתוקף בגאולה ובניין בית המקדש מצד התחתון בלבד, שמכיוון שהתחתון הוא מדוד ומוגבל, הרי החוזק והתוקף שבו הוא במדידה והגבלה, ולא באופן נצחי.

ולכן יש צורך בחיבור ב' המעלות – חוזק ותוקף הגאולה ובניין בית המקדש מצד העליון ומצד התחתון גם יחד, שאז נעשית גאולה נצחית ובית המקדש נצחי.

(שבת פרשת מטות מסעי תנש"א. התוועדויות תנש"א חלק ד ע' 71-72)

 ניצוצי רבי

מאמר של אש

מאמר שנאמר ארבע פעמים על-ידי הרבי הריי"צ בשנת המאסר והגאולה, ותוכנו שייך לדורנו במיוחד * גם עתה נדרשת מסירת נפש, ובמסירות נפש בכוח אפשר לצאת ידי חובה... * ללמוד בעיון המתאים שיביא למעשה גדול ופעולות רבות * קונטרס פורים קטן תשנ"ב, המיוסד עליו, הוא המאמר האחרון שחולק על-ידי הרבי * בעקבות שמונים שנה למאסר והגאולה בשנת תרפ"ז

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בחודש אדר, לפני שמונים שנה, בשבת פרשת תצווה תרפ"ז, אמר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מאמר חסידות. בהמשך אותה שבת חזר על המאמר עוד פעמיים. בהגיע פורים קטן חזר הרבי הריי"צ ברביעית על אותו מאמר.

במשך השנים האיר הרבי את הנקודות המרכזיות במאמר, ולימד את הלקח הקשור באירועי שנת תרפ"ז.

בחלקו הראשון של חודש אדר תשד"מ הואיל הרבי לענות בכתב על מספר עניינים ופעולות שכתבו לו, בנוסח דלהלן (יומן רישומה של שנה תשד"מ עמ' 163):

נת[קבל] ות[שואות] ח[ן].

ודבר בעתו –

בחודש אד[ר] ר[אשון] – חודש העיבור והמשלים של שנה זו

ובסמיכות לפורים קטן, ומפורסם מאמר דא"ח

דפ[ורים] ק[טן] שנת פרז"ת

והמעשה הוא העיקר

אזכיר ע[ל] הצ[יון]

במענה להודעת הרב שלמה שי' קונין, השליח הראשי בקליפורניה, על פגישתו הצפויה עם כמה תורמים נכבדים, הורה לו הרבי (יומן הנ"ל עמ' 165) שיקשר את הפגישה עם לימוד העניינים המבוארים במאמר ד"ה "וקיבל היהודים" של שנת פרז"ת.

מאמר חסידות תחת מעקב

בליל ה', י"ג אדר ראשון תשד"מ (יומן הנ"ל עמ' 155-154), נכנס אל הרבי ל'יחידות' האדמו"ר מאוסקוב, בליווי יהודי שנתמנה לשמשו. האדמו"ר סיפר לרבי על פעילות אנ"ש חסידי חב"ד בעיר מגוריו באר-שבע, וביקש מהרבי למסור לו שליחות או דברי עידוד ("אַ גוט וואָרט") עבור חסידי חב"ד בבאר-שבע.

בתגובה ענה לו הרבי (ראה בהרחבה 'בצל החכמה' עמ' 278-276) כי מלבד השליחות החשובה ביותר – לזכור את הוראת רבותינו להיות "נרות להאיר", יש שליחות נוספת בעניין שהזמן גרמא – פורים קטן, הקשורה עם פרשת הדברים של פורים קטן שנת תרפ"ז.

הרבי המשיך לספר, שבאותו זמן ביקר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ במוסקבה, לרגל עבודתו בענייני הכלל, ובלי להתחשב בכך שהשלטונות מביטים בעין לא-טובה על פעולותיו בשטח הרבצת היהדות, וסופרים את צעדיו כו', אמר אז מאמר חסידות בהתלהבות עצומה בבית הכנסת החב"די בעיר.

הרבי הוסיף עוד לספר לאדמו"ר הנ"ל, כי הדיבור המתחיל של המאמר היה "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות", ותוכנו – מסירות-נפש על קיום התורה ומצוות, ובמיוחד – על חינוך ילדי ישראל, "עוללים ויונקים". הרבי הריי"צ אמר את הדברים ביודעו שבאותו מעמד נוכחים "מרגלים", ובהיותו מודע לגודל הסכנה הכרוכה בדבריו. ואכן, כשנאסר כעבור כמה חודשים – הזכירו לו בעת החקירה הראשונה את המאורע של פורים קטן, עם כל פרטי הדברים שאמר בעת ההיא.

הרבי סיים, כי כאשר רוצים למסור "אַ גוט וואָרט" אין לך דבר טוב יותר מהאמור לעיל.

הפצת היהדות מתוך מנוחה

באותם ימים ('לקוטי שיחות' כרך כו עמ' 445-443) כתב הרבי מכתב כללי-פרטי הנושא את התאריך "ב"ה, ערב שבת קודש פרשת תשא, פורים קטן, ה'תשד"מ" ובו נאמר:

...ובעמדנו ביום פורים קטן – הזמן גרמא להזכיר את עצמו וכן את כל אלה הנמצאים בסביבתו אודות המאמר דא"ח שנאמר "בס"ד פ' תשא פורים קטן, פ"ז, מאסקווא" בבית הכנסת דליובאוויטש במוסקווא ברוב עם ובפרסום גדול (וגם לאחרי זה) על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר,

דיבור-המתחיל וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות – ונקודות אחדות מתוכנו, אשר, על פי ביאור חז"ל בכתוב זה, דוקא בימי הגלות (דמדי ופרס בימי אחשורוש) וגזירות המן – קבלו היהודים, עליהם ועל זרעם, את אשר החלו לעשות . . ועיקר ביטול הגזירה היה על-ידי – בלשון הכתוב: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, אין עוז אלא תורה, חינוך שיסודו תורתנו הקדושה, המתחיל עוד בגיל עולל ויונק, והוא המביא וגורם להשבית אויב (השונא הגלוי) ומתנקם (השונא בנסתר).

...באם במצב ההוא קיבלו עליהם, מנער ועד זקן טף ונשים, את כל האמור וקיימו בפועל,

על אחת כמה וכמה עתה, כאשר בחסד השם עלינו, לימוד התורה וקיום מצו[ו]תי[ה] יכול להיות מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב,

על כל אחד ואחת לעשות בהפצת התורה ומצו[ו]תי[ה] – בנוגע לעצמו ובנוגע לכל-אחד-ואחד שיכול ל"חנכו" בעניני יהדות על טהרת הקודש ומתוך אהבת ישראל...

בשבת קודש פרשת תישא, שושן פורים קטן, אמר הרבי מאמר חסידות – כעין שיחה – שהדיבור-המתחיל שלו הוא "וקיבל היהודים". בין השאר נאמר שם ('תורת מנחם' התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 1071):

והנה מאמר הנ"ל של כ"ק מו"ח אדמו"ר, במעלת הלימוד דתשב"ר . . נאמר בשנת פרז"ת במדינה ההיא, כשהיו כמה העלמות והסתרים . . עכשיו כל-שכן צריכים להתעסק וללמוד עם תשב"ר גם במדינה ההיא, כי עכשיו הרי-זה כבר בנקל יותר לאחר שכ"ק מו"ח אדמו"ר כבר סלל את הדרך, ובפרט במדינות אלו שהם במצב של הרחבה, הרי בוודאי שצריכים להתעסק וללמוד עם תשב"ר.

באותה התוועדות (שם עמ' 1076) הצביע הרבי על המבואר במאמר של תרפ"ז, שבו מודגשים שתי הקצוות יחדיו: לימוד התורה של "עוללים ויונקים" שאינו אלא התחלת העבודה, ומצד שני הוא מהווה יסוד לכללות עניין התורה והיהדות – "יסדת עוז", אצל כל בני-ישראל.

היסודות וההשלמה למאמר

מעיון במקורות (כפי שצויינו ב'ליקוטי שיחות' חכ"ו בשולי הגיליון וב'ספר השיחות – תרפ"ז' עמ' 129 הערה 5) נמצא, כי בשבת-קודש פרשת תצווה תרפ"ז אמר הרבי הריי"צ מאמר דא"ח דיבור-המתחיל "ואתה תצווה" שלוש פעמים, ובפורים-קטן חזר עליו שוב, כשהוא מוסיף לו התחלה, הפותחת בדיבור-המתחיל "וקיבל היהודים", וכן סיום.

בשנת תשי"ז, במלאות שלושים שנה למאמר, הבהיר הרבי (תורת מנחם התוועדויות תשי"ז כרך יט עמ' 100) כי המבואר באות ד' של המאמר (וקיבל היהודים) גם על עניין "ורעה אמונה", שצריכים להמשיך את האמונה בפנימיות – זהו עניין המיוסד על ביאור במאמר של הרבי מוהרש"ב נ"ע דיבור-המתחיל כי תישא עטר"ת.

מכאן – הסיק הרבי – שלמאמר וקיבל היהודים שני יסודות: א) המעמד ומצב שהיה באותו הזמן, שלכן דובר בו על עניין מסירות-נפש כו'. ב) מאמר דיבור-המתחיל כי תישא עטר"ת (הנ"ל). אך – סיים הרבי – כיוון שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא פתח את המאמר בפסוק "כי תישא", הנה ביאור העניין בנוגע לפסוק זה לא נמצא במאמר מתרפ"ז.

הרבי פתח אפוא באמירת המאמר "כי תישא" ובו השלים את הביאור על הפסוק "כי תישא".

קרוב לסיום המאמר אמר (תורת מנחם שם עמ' 95):

ויש לומר שבאמירת מאמר הנ"ל על-ידי אדמו"ר נ"ע בשנת עטר"ת, נמשך נתינת כח לעבודה שלמעלה מטעם ודעת (מחצית השקל השניה), והמשכה זו היתה לא רק על אותו הזמן, אלא גם על כל הזמנים. ולכן . . בשנת תרפ"ז . . דובר במאמר זה אודות ענין המסירת נפש כפי שהיה מתאים ונדרש בזמן ההוא. וכמו-כן צריך מאמר זה לעורר ולפעול על כל הזמנים, אצל כל בני-ישראל, ובפרט אצל חסידים, את ענין ההשתוות והמסירת נפש, שלא לחשוב אודות עצמו, אלא להיות מסור ונתון לרצון העליון במסירת נפש . . יהיה די בכך . . שיוצאים ידי חובה במסירת נפש בכוח, ולא יהיה צורך במסירת נפש בפועל.

הקדים רפואה למכה

לקראת הדפסת החוברת השביעית של 'התמים' נתן הרבי הריי"צ את המאמר להדפיסו. זה היה דבר נדיר למדיי, כי המאמרים היו מתפרסמים בדרך כלל ב'קונטרסים'. זה היה לקראת י"ב-י"ג תמוז תרצ"ז, במלאות עשור לאמירת המאמר.

בשנת תשי"ז (תורת מנחם חלק יט, עמ' 100) מזכיר הרבי את העובדה שהמאמר נדפס כבר ב'התמים'. יצויין, כי גם בהקדמת המערכת לחוברת 'התמים' נכתב, כי המאמר "שימש גורם ידוע להמאסר ל"ע בחודש סיוון שנה ההיא [=תרפ"ז]".

בהתוועדות י"ב תמוז תשמ"ז (תורת מנחם-התוועדויות תשמ"ז כרך ד' עמ' 22 הערה 71) התבטא הרבי כי אמירת המאמר היה בבחינת "מקדים רפואה" למאסר!

ללמוד המאמר בעיון המתאים לגודל תוכנו

לקראת חג הפורים בשנת תשי"א, פרסם הרבי נשיא-דורנו את המאמר בסדרת הקונטרסים (קונטרס פט) ועיטרו בהערות ומראי מקומות.

בהקדמה (הנדפסת גם ב'אגרות-קודש' כרך ד' עמ' רב-רד) מצטט הרבי קטעים קצרים מהמאמר וקובע שנדרשים "מסירת נפש והעמדה בלי חת בקיום התורה ומצוות ובעניין החינוך בפרט"!

כמו-כן שיגר הרבי מכתב כללי-פרטי (שם עמ' רד-רה) בתוספת למאמר. המכתב נפתח בבקשה לזכות "את כל אלו אשר השפעתו עליהם, שילמדו אותו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את המסקנה וה"בכן" מהאמור במאמר...".

בפורים של אותה שנה (תורת מנחם התוועדויות תשי"א עמ' 285 ואילך) אמר הרבי מאמר ד"ה "וקיבל היהודים" – שהוא ביאור למאמר מתרפ"ז ("שיצא לאור עכשיו", כלשון הרבי).

במלאות ארבעים שנה לתרפ"ז, בשבת פרשת כי תישא פורים קטן תשכ"ז, אמר הרבי מאמר בדיבור המתחיל זה ("וקיבל היהודים"), המיוסד על המאמר ההוא, ובמהלכו ביאר הרבי חלק ממאמר תרפ"ז.

לפני המאמר האריך הרבי ('שיחות קודש' תשכ"ז כרך א' עמ' 385 ואילך) על גודל מסירות-הנפש שהייתה כרוכה באמירת המאמר בשנה ההיא.

ובהתוועדות פורים תשכ"ז ('שיחות קודש' תשכ"ז כרך א, עמ' 423 ואילך) פתח הרבי בהמשך להנ"ל ואמר: על פי דברי חז"ל במלאות ארבעים שנה, שבהם עומד אדם על סוף דעתו של רבו, הנה במלאות ארבעים שנה יכול להתקיים עניין זה.

קדמה לכך הוראת הרבי – אחרי פורים קטן – להדפיס את המאמר בהוצאה חדשה ומיוחדת, אשר נשלחה לאנשים רבים בצירוף מכתב כללי-פרטי ('אגרות קודש' כרך כד עמ' דש-שד), ובו מבקש הרבי בין השאר "אשר כל אלה שיגיע המאמר אליהם ילמדו אותו בעיון המתאים לגודל ערך תוכנו . . שיביא לידי מעשה, מעשה גדול ופעולות רבות, רבות בכמות ובאיכות גם יחד.. ומה בארץ ההיא ובשנה ההיא . . על-אחת-כמה-וכמה צריכה להיות העשייה והפעולה בארצות אלו ובשנים אלו".

לאחת מהעסקניות החשובות בשדה החינוך לגיל הרך, הגב' רחל תחי' זמיר, שכתבה לרבי על קשיים רבים הנערמים בעבודתה, כתב הרבי ('אגרות-קודש' כרך כד עמ' שה-שו):

כדאי שתתבונן בהעמקה במ[ה] שכ[תוב] בהמאמר ע[ל] ד[בר] מפי עוללים גו', ותסיק מסקנא בנוגע לערך החינוך שלהם וגודל הזכות דאלו שהשגחה העליונה מסרה זה לידם ואשרם ועשרם וכו'. וד[י] ל[מבין]".

בשבת פרשת תצווה תשכ"ז ('שיחות-קודש' תשכ"ז כרך א' עמ' 373) דיבר הרבי שוב על עניין זה, בקשר לאלו הנוסעים לפתוח מוסד חינוך על טהרת הקודש (כנראה הכוונה לשלוחים שנסעו אז לאוסטרליה).

נשיא הדור נותן כוח להשבית אויב

התוועדות ראשונה מאז שנת תשי"א, בפורים קטן כשחל בחול, נערכה בפורים קטן תשל"ח. בין הסיבות להתוועדות הזכיר הרבי את השלוחים הנוסעים לארץ-הקודש (ירושלים וצפת ת"ו). אך ההתוועדות (שנערכה בשעה 4:30 אחר-הצהריים) נפתחה באמירת מאמר דיבור-המתחיל וקיבל היהודים, כשהרבי מדגיש שבשנה זו מתחיל היובל השני לאמירת המאמר בתרפ"ז.

[בשיחה ('לקוטי שיחות' כרך כא עמ' 326) הוסיף הרבי שזה גם סיום וחותם של היובל הראשון, מכיוון שאשתקד (תשל"ז) לא הייתה שנת העיבור, ולכן לא היה אז פורים קטן (ראה הערה 2 בשיחה)].

בפורים קטן תשמ"ו (התוועדויות תשמ"ו כרך ב' עמ' 607), ההתוועדות האחרונה (של פורים קטן) שנערכה בימות החול, אכן גילה הרבי כי "העניין של פורים קטן מודגש יותר בדורנו זה – לאחרי פורים קטן דשנת פרז"ת" ואמירת המאמר ד"וקיבל היהודים"".

במאמר ד"ה ויקחו לי תרומה שנאמר בשנת תשמ"א אומר הרבי (סה"מ תשמ"א עמ' 149):

ובדורנו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שהוא הנותן כח להשבית איוב ומתנקם.. דעל-ידי העבודה על פי הוראתו, באים להשבתת אויב ומתנקם.

שבת לאחר מכן, בהתוועדות שבת פרשת תצווה תשמ"א, אומר הרבי מאמר "ואתה תצווה", המבוסס על המאמר מתרפ"ז [זה המאמר המפורסם שיצא לאחר מכן מוגה על-ידי הרבי בקונטרס "פורים קטן תשנ"ב"], ומזכיר שוב (שיחות-קודש תשמ"א כרך ב' עמ' 470) את המאמר מתרפ"ז בקשר לכינוס צבאות ה'. וכאן מתבטא הרבי:

מאמר זה של כ"ק מו"ח אדמו"ר שנאמר אז בפורים קטן, נאמר שוב בכל פורים קטן, וממילא מובן שהעניינים שנכללו במאמר שייכים גם עכשיו.

ובהמשך לכך אמר: ולכן יש להשתדל לערוך כינוסי ילדים ("צבאות השם") בפורים קטן.

מאמר של אש

על חשיבות לימוד המאמר עורר הרבי שוב בשנת תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 349, 352) כדלהלן:

יש לעורר במיוחד אודות לימוד מאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ד"ה וקיבל היהודים דשנת תרפ"ז (פרז"ת) שבו נתבאר בארוכה הענין ד"ואתה תצווה" ומה טוב ש... יוסיפו גם בצדקה

ובהמשך ציין:

שהתחלת לימוד המאמר תהיה ביום השבת עצמו, ולהמשיך בלימוד המאמר בפורים קטן עצמו ובשושן פורים קטן וכו' . . ועל-כל-פנים – התחלת המאמר, או התחלה דהתחלה, ועד לפסוק שבו מתחיל המאמר, "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות", אשר לימודו בתור התחלת המאמר נחשבת כלימוד ענין בתורה-שבעל-פה, מאמר חסידות.

אזכור נוסף לפורים קטן תרפ"ז הוא בשיחת ש"פ ויקהל תשמ"א ('שיחות קודש תשמ"א כרך ב' עמ' 542), והפעם בקשר להשתתפות ה"טף" בכינוסי השלוחים בארץ-הקודש. אך מה נפלאה ומפתיעה ההתבטאות שהתבטא אז הרבי ביחס למאמר זה: "אַ פייערדיקען מאמר" – מאמר של אש.

שיפעל פעולה הרצויה

ביום ראשון, י"ב באדר ראשון תשנ"ב, בשעה שמונה בערב, הוכנס אל הרבי מאמר דיבור-המתחיל ואתה תצווה משבת פרשת תצווה תשמ"א – שהוא ביאור לדיבור-המתחיל וקיבל היהודים תרפ"ז.

בשעה 2:15 לפנות בוקר יצא הרבי מחדרו הקדוש והניח את המאמר המוגה על השולחן הסמוך לחדרו. בשעה 5:50 לפנות בוקר כבר הונח על השולחן שליד חדרו של הרבי המאמר המודפס, בצירוף דו"ח מפורט, על-ידי הר' חיים-שאול שי' ברוק, מנהל ועד כתבי קודש – על רשימת המקומות שאליהם נשלח המאמר. תשובת הרבי יצאה כחלוף עשר דקות:

ויהי רצון שיפעל הפעולה הרצויה, והזמן גרמא ובריא מזליה כו', אזכיר על הציון.

בבוקר יום שני, ערב פורים קטן, כשהרבי יוצא למקווה, אחז בידו הקדושה את "קונטרס פורים קטן", מסרו למזכיר ואמר:

מכיוון שהיום פורים קטן – יחולק המאמר לאחר תחילת מעריב.

והוסיף: "עם דולר", ושוב הוסיף: "וגם עם לעקאח".

הרבי מסר אפוא שרצונו לחלק את המאמר. המאמר נשלח מיד להדפסה בהוצאה מיוחדת, על נייר מיוחד בצבע ורוד, ונארז עם שני שטרות של דולר בשקית ניילון מיוחדת. 770 המה אדם כמו בחודש תשרי. אחרי תפילת מנחה ומעריב אמר הרבי שיחה קצרה, שארכה כרבע שעה, ואחר-כך חילק את הקונטרס משך כמה שעות.

המקורות לרשימה זו על-פי רשימת נ' סופר, י"ט אדר א' תש"ס.

 ממעייני החסידות

פרשת מטות-מסעי

פרשת מטות

בדורות הראשונים קראו לפרשתנו בשם "ראשי המטות" (ראה רמב"ם ב"סדר תפילות"), ואילו בדורות האחרונים נהגו לקרוא לה "מטות".

טעם הדבר:

"מטות" רומז לתקיפות ולנחישות שיש בכל נשמה, ובלשון החסידות – ה"איתן" שבנשמה. שכן מטֶה הוא ענף שאינו מחובר לאילן, ולכן הוא קשה וחזק. בדורות הראשונים נתגלתה בחינה זו אצל יחידי סגולה בלבד, "ראשי המטות"; ואילו בדורות האחרונים, כאשר חושך הגלות כפול ומכופל, ועל כל צעד ושעל יש קשיים ומניעות – מתגלה בחינה זו אצל כל יהודי.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 382)

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)

בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין (ספרי)

מה נשתנה עניין הנדרים משאר מצוות התורה, שמתחיל כבר בגיל של מופלא סמוך לאיש?

אלא הנדר נועד להוסיף פרישות על מה שאסרה תורה, בחינת "משמרת למשמרתי". דבר זה הוא הכנה הכרחית לקיום התורה, שהרי בלעדו עלול אדם להיות "נבל ברשות התורה" ר"ל.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 693)

ואשה כי תדור... בנעוריה (ל,ד)

"אשה" – היינו כנסת ישראל.

"בנעוריה" – היינו בתחילת העבודה, ככתוב (ירמיה ב) "זכרתי לך חסד נעוריך".

"ואשה כי תדור... בנעוריה" – בתחילת העבודה, כאשר האדם מתאווה לענייני העולם אלא שהוא מבטל את רצונו לרצון קונו, בחינת "אתכפיא", הוא זקוק לנדרים ופרישות.

"ואם היו תהיה לאיש" – אולם כאשר הוא מגיע לבחינת "אתהפכא", שאין לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים, אזי "והפר את נדרה" – שכן בכוחו לעסוק בענייני העולם ולבררם.

(לקוטי תורה במדבר עמ' פג)

נקם נקמת בני-ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך (לא,ב)

מה הקשר בין מלחמת מדין למשה רבנו?

שכן "מדין", מלשון מדון ומריבה, רומז לפירוד לבבות ושנאת חינם. ומהי שנאת חינם? שהאחד שונא את השני לא בגלל שהזיק לו וכיוצא בזה, אלא בגלל שהישות שלו אינה סובלת את מציאותו של השני. רק משה, שהיה סמל הביטול והענווה, היה מסוגל לבטל את הישות והגאווה של קליפת מדין.

(ספר המאמרים תרנ"ט עמ' נג)

לתת נקמת ה' במדין (לא,ג)

שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י)

בוא וראה כמה גדולה חיבתן של ישראל לפני המקום. שהרי מדובר בנקמתם של אלו שמתו (אם במגפה אם באמצעות דייני ישראל) בעוון בנות מדין ובעוון עבודה זרה; ועל יהודים אלו אומר הכתוב שהעומד כנגדם כעומד כנגד הקב"ה!

(שיחת ש"פ מטות תשל"ד)

כה עשו אבותיכם בשלחי אותם... לראות את הארץ (לב,ח)

בני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן, שהיתה "מקום מקנה", ולהיות רועי צאן, תוך התרחקות מהעולם. לכן הִשווה אותם משה למרגלים, שהעדיפו את ההתבודדות במדבר על הכניסה לארץ-ישראל.

אלא שלא הרי זה כהרי זה. שכן המרגלים היו סבורים שעל כל העם להישאר במדבר, בניגוד לכוונה העליונה של "דירה בתחתונים". ואילו בני גד ובני ראובן טענו שכשם שיש בישראל יושבי אוהל ובעלי עסק, וכל סוג עוסק במילוי הכוונה בדרך שלו, כן יישארו הם בעבר הירדן, כ"יושבי אוהל", ואילו שאר העם ייכנסו לארץ כ"בעלי עסק".

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 189)

אלה מסעי בני-ישראל (לג,א)

גם המקומות שבהם הכעיסו ישראל את המקום, כמו "קברות התאווה", נקראים "מסעי", המורה על נסיעה ועלייה.

המטרה של בריאת הרע והחטא היא – העילוי של עבודת התשובה, ככתוב (משלי טז) "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", ופירש בספר התניא (פרק כז) "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור". מובן אפוא, שירידת החטא אינה אלא חלק של העלייה שבאה לאחריה, העלייה מתחילה (בפנימיות ובהעלם) כבר בחטא.

(לקוטי שיחות כרך כג עמ' 228)

מוצאיהם למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם (לג,ב)

אחד מתלמידי "תומכי תמימים" נכנס פעם אחת אל המשפיע רבי גרונם ז"ל, כדי לקבל ממנו ברכת פרידה לפני שנסע הביתה לחג-הפסח.

פתח המשפיע ואמר:

חנווני מליובאוויטש שנוסע לויטבסק, לקנות סחורה, הנה כשהוא נוסע מליובאוויטש עשרים ק"מ, למשל, הרי בעצם התקרב לליובאוויטש בעשרים ק"מ. זהו "מסעיהם למוצאיהם" – מטרת הנסיעה היא כדי לחזור למקום מוצאו. לעומת זה, איש ויטבסק הנוסע מליובאוויטש לביתו, הנה לאחר עשרים ק"מ התרחק מליובאוויטש בעשרים ק"מ. זהו "מוצאיהם למסעיהם" – כוונת היציאה היא להגיע למקום אשר לשם הוא נוסע.

עליך לנסוע בבחינת "מסעיהם למוצאיהם"...

(מפי השמועה)

ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם (לג,לח)

פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לראש-חודש אב.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מצביע על הקשר בין פטירת אהרן לבין חודש אב:

א. רז"ל אמרו (ר"ה יח) "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו".

ב. סיבת חורבן בית שני היתה שנאת חינם, שתיקונה אהבת חינם, שהיא מידתו של אהרן הכהן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 411)

זאת הארץ אשר תיפול לכם (לד,ב)

מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות (רש"י)

"זאת הארץ" – "ארץ", מלשון רצוא, רומזת לנשמה, המשתוקקת תמיד לאביה שבשמים.

"אשר תיפול לכם" – רומז לירידת הנשמה למטה.

"מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות" – כוונת הירידה היא קיום מצוות מעשיות, שאפשר לקיימן רק בתוך ה"גבולים" של העולם הזה הגשמי.

(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 126)

אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (לד,יז)

כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו... ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון (רש"י)

הווי אומר – גדלותו של נשיא בישראל אינה רק למדנותו וצדקותו, אלא היותו "אפוטרופוס לשבטו", הוא דואג לאנשי שבטו ומספק להם את כל צורכיהם. ודאגתו היא לא רק לכללות השבט, אלא גם לצרכיו של כל יחיד: "ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון".

(שיחת ש"פ מטו"מ תשל"ז)

ושפטו העדה... והצילו העדה... והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו (לה,כד- כה)

העולם נברא על-ידי שיתוף מידת הדין עם מידת הרחמים (ב"ר פי"ב), היינו על-ידי חסד (רחמים), גבורה (דין) ותפארת (שיתוף ומיזוג דין ורחמים).

אף כאן, לעניין התיקון והבניין של ה"עולם קטן", שאבד על-ידי המכה נפש בשגגה, יש צורך בשלושה דברים אלו: "ושפטו" – גבורה. "והצילו" – חסד. "והשיבו" – תפארת. מידת התפארת מכריעה שאכן נעשה כאן חטא (גבורה), אבל ניתן לכפר עליו על-ידי גלות (חסד).

(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1332)

 פרקי אבות

"הרואה את הנולד"

והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה . . איזו דרך שידבק בה האדם . . רבי שמעון אומר הרואה את הנולד (פרק ב משניות א, י)

ביאור כ"ק אדמו"ר:

אמרו חז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, שבכל דבר הוא מסתכל ורואה את הנולד מזה.

ועניין זה הוא עיקר גדול בעבודת ה', כי להיות שקיום המצוות הוא עבודה גדולה וטרחה יתירה, וכמו כן עניין לאכפייא לסטרא אחרא על-ידי המניעה מעבירה הוא עבודה ויגיעה רבה, הנה זה אפשר להיות על-ידי זה שרואה את הנולד.

כמאמר "והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה", שהפסד המצווה צריך לחשב כנגד שכרה, שההפסד עכשיו הוא באין ערוך לשכר שיהיה אחר-כך, כי ההפסד הוא בדברים גשמיים, שהם עניינים חולפים, ואילו השכר הוא שכר נצחי. ובפרט לפי המבואר בעניין שכר מצווה מצווה, שמצווה היא מלשון צוותא, והיינו ששכר המצווה הוא ההתקשרות בעצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, הרי ודאי שאין ערוך כלל הפסד המצווה לגבי שכרה שיהיה אחר-כך.

וכמו-כן הוא גם כן לעניין "שכר עבירה כנגד הפסדה", ששכר עבירה הוא "נופת תיטופנה שפתי זרה", הנה צריך לחשב שכר זה כנגד ההפסד – "ואחריתה מרה כלענה", אשר גם הפסד זה הוא נצחי.

שהרי כמו ששכר המצווה הוא נצחי כנ"ל, כמו כן גם הפסד העבירה הוא נצחי, כמו שכתוב בתניא לעניין טמטום המוח או טמטום הלב שנעשה על-ידי העבירות, שאף שכבר עשה תשובה נכונה, "הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות והכול לפי מה שהוא אדם וכו'", ומסיים, ש"היום לא נתקבלה תשובתו ועונותיו מבדילים, או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר כו'", ולכן אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד. ומזה מובן שהפסד העבירה, אחריתה מרה, הוא עניין נצחי, ובמילא הנה שכר העבירה אינו נחשב לכלום כנגד הפסדה.

ועל-ידי שמחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, מחשב ורואה מה שיהיה בסופו, שזהו על-דרך מה שכתוב איזהו חכם הרואה את הנולד, אזי יקיים את המצוות, מבלי הבט על גודל היגיעה שבדבר.

וזהו שמצינו במידות שמנו חכמים, שרבי שמעון בן נתנאל שהיתה מידתו 'ירא חטא', אמר "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם, הרואה את הנולד". כי מכיוון שהיה ירא חטא בחר ב'הרואה את הנולד', שעל-ידי זה יהיה ירא חטא ולא יחטא לעולם. הנה, יראת חטא אינה היראה מפני העונשים ושארי העניינים הבאים מצד העבירות, כי אם היראה מצד עצם החטא, שחטא הוא מלשון חסרון, והיינו שעל-ידי העבירה יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצמות ומהות.

כדי שיהיה ירא חטא, היינו שיהיה ירא מכל עניין של חטא, גם דקדוק קל של דברי סופרים, וגם עניין שהוא לפנים משורת הדין, וגם עניין קדש עצמך במותר לך, שעל-ידי זה יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצמות ומהות – הנה יראה זו באה על-ידי שרואה את הנולד.

(חלק ממאמר שבת פרשת משפטים תשי"ג. תורת מנחם-התוועדויות תשי"ג חלק א (ז) עמ' 341-343)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת מטות-מסעי1
כ"ח בתמוז – מברכים החודש מנחם-אב

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה.

גם העולה לתורה אומר "חזק, חזק ונתחזק"2.

הפטרה: "שמעו... אלוקיך יהודה. אם תשוב... ובו יתהללו" (ירמיה ב,ד-כח; ד,א-ב)3.

המולד: אור ליום ראשון, בשעה 2:57 ו-16 חלקים.

מברכים החודש: ראש חודש מנחם-אב ביום השני. אין אומרים 'אב הרחמים'.

אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת, כנהוג; ובפרט שהיא 'שבת חזק'4.

פרקי אבות – פרק ב.

יום ראשון
כ"ט בתמוז, ערב ראש-חודש

בשיעור חומש היומי דשיעורי חת"ת, מסיימים כנדפס: "כאשר דיבר לכם" (א,יא)5.

ביום זה יש להוסיף במיוחד בתורה, תפילה וצדקה6, והצדקה – הוצאת שתי סעודות, ומה טוב – שלוש סעודות. מי שלא הספיק להחליט על-דבר קיום הוראה זו ושל לימוד ענייני 'בית הבחירה' לפני בין-המצרים, עליו להחליט זאת בהקדם, ויפה שעה אחת קודם7. ומובן אשר אלה שלא עשו בפועל ככל הפעולות דלעיל בזמנן – כדאי להשלימן גם לאחר מכן8. "מובן בפשטות, שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל"9.

יום שני
א' במנחם-אב, ראש-חודש

מנהגי ראש-חודש [פורטו לאחרונה ב'לוח השבוע', גיליונות: תרנ"ו, תר"ס, תרע"ג].

לפני תפילת ערבית טופחים על השולחן כדי להזכיר לקהל לומר 'יעלה ויבוא'.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. "ואברהם זקן... נפש כל חי, אמן" ג' פעמים. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. קריאת התורה דר"ח. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון. יהללו. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דר"ת, ג' פרשיות דק"ש, קדש, והיה כי יביאך, שש זכירות, חליצת תפילין דר"ת. הש"ץ אומר בקול איזה מזמור, חצי קדיש. מוסף.

"בית הבחירה":

בימי 'בין המצרים' גופא, יש להוסיף ב'משפט' (לימוד התורה, לכל לראש – בהלכה למעשה מדיני ימים אלו10, וכן [בכל יום, ועל-אחת-כמה-וכמה בשבתות, שעניינן 'הקדמת רפואה'11 במיוחד בענייני התורה העוסקים בגאולה12 ובבניין בית-המקדש, ולכל לראש – הפרקים בספר יחזקאל מ-מג המדברים בעניין בית-המקדש השלישי, משנה – מסכתות מידות ותמיד13 והלכות בית-הבחירה14 להרמב"ם]) ו'צדקה' יותר מהנתינה הרגילה לפני התפילה15 [ותוספת מיוחדת בכל מעבר מתקופה לתקופה בימים אלו גופא: עד ראש-חודש מנחם-אב, מראש-חודש מנחם-אב16, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב, ותשעה באב]17. וגם בשבתות – באופן המותר על-ידי אכילה ושתייה וכיו"ב, בנוסף על נתינת הצדקה בערב שבת קודש כנהוג בהוספה עבור השבת18.

מובן, שההוספה בתורה בעניין שהזמן-גרמא, צריכה להיות גם אצל הילדים [והילדות] הנמצאים במחנות הקיץ19.

"תשעת הימים"20:

משנכנס אב ממעטין בשמחה ובמשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו, ואפילו אין משתמשים בהם עד לאחר תשעה באב. ואסור לכבס בגדים (חוץ מבגדי קטנים) אפילו להניחם לאחר תשעה באב. וכתונת לשבת מותר לכבס רק על-ידי גוי, ואסור ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין (אלא לכבוד שבת-קודש). [ולכן נוהגים ללבוש לפני ראש-חודש לזמן-מה את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים21]. בעלי הברית: המוהל, הסנדק, והורי-הבן, מותרים ללבוש לבנים ובגדי שבת.

ואסור לרחוץ כל גופו לתענוג אפילו בצונן, ולרפואה ולצורך מצווה [וכן המצטער מפני החום והזיעה22] – מותר. אסור לאכול בשר ולשתות יין (חוץ משבת וסעודת מצווה). הטובל בכל ערב שבת23 מותר לטבול ולרחוץ ראשו, פניו, ידיו ורגליו24 לשבת.

אסור לאכול בשר ולשתות יין (מלבד בשבת ובסעודת-מצווה).

אין נכנסים לדירה חדשה בתשעת הימים. פעם ענה הרבי: טוב לדחות לאחר ט"ו באב"25, ופעם אחרת הורה: "באם אפשר... בחודש אלול הוא חודש הרחמים"26.

עצת הרבי בדבר טיפול רפואי: באם אפשר – יש לדחותו לאחרי יום התשיעי באב. וכל עכבה לטובה. ובאם הרופא ידחק בדווקא את השעה, יש לעשות זאת קודם שבת חזון27.

סיומים28:

"המנהג לערוך 'סיומים'29 למסכתות הש"ס בכל יום מ'תשעת-הימים'30, מראש-חודש [ומה טוב גם לפני זה31] עד תשעה באב, וגם בערב תשעה באב ובתשעה באב – באופן המותר על-פי שולחן-ערוך [ובמקום המתאים – גם עם סעודה והתוועדות32].

"ומהטעמים בדבר – כיוון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד להוסיף בעניינים טובים ושמחים, ועל-ידי-זה לגלות את הטוב-הפנימי שבירידה הקשורה עם ימים אלו33, החל מ"פיקודי ה' ישרים משמחי לב" – עושין שמחה לגמרה של תורה.

"ומפני טעם זה34 כדאי לערוך סיום גם ביום השבת שב'תשעת-הימים'.

"ומה טוב – 'ברוב עם הדרת מלך', לשתף עוד כמה וכמה מישראל (מצד אהבת-ישראל ואחדות-ישראל) בשמחה, גם אם רובם לא סיימו בעצמם המסכת. ולהוסיף, שכדאי ונכון לערוך 'סיומים' על מסכתות כאלה שסיומן בעניינים שקל לאומרם ולהסבירם במהירות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים35, שב'סיומים' אלו יכולים לשתף גם יהודי שפוגשים ברחוב, ובאמצע עסקיו – כשחוזרים לפניו על הסיום, או אף שאומרים לו המאמר דסיום המסכת מבלי לספר לו שזהו 'סיום', שהרי 'זכין לאדם שלא בפניו'.

[מי שיכול – יסיים בעצמו; אם לאו – ישתתף לפחות במעמד 'סיום' של אחרים; ומה טוב שיהיה במעמד עשרה מישראל; וכדי לזכות גם את מי שמשום-מה לא השתתף במעמד סיום כלשהו, ובלאו-הכי אוכל מאכלים המותרים רק בסעודת מצווה – יש להשמיע עבורו את הסיום ברדיו וכו', ולקשר אותו לפחות בצורה כזאת לשמחה-של-מצווה36. כמו-כן יש לשתף בזה יהודי שפוגשים ברחוב, על-ידי שיאמרו לו המאמר דסיום, אף מבלי לספר לו שזהו 'סיום'37].

"בקשר ל'סיומים', יש להשתדל במיוחד בעריכתם [כאמור – גם בשבתות] "ברוב עם הדרת מלך", לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, "אנשים ונשים (בנפרד כמובן) וטף"38, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, על-דרך ובדוגמת הסיום דערב-פסח, שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים39.

"וכן יש לעורר [במיוחד בסיומים, על אהבת ישראל40 ו] על-דבר ההוספה בלימוד התורה בכלל ובנתינת הצדקה, על-פי מה שנאמר: 'ציון במשפט (=תורה) תיפדה, ושביה בצדקה'"41. וכשבאים לעורר על נתינת צדקה – יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל42. וגם ביום השבת-קודש – באופן המותר, באכילה ושתיה, וצדקה רוחנית43.

"למסור לאנ"ש שי' המתעסקים בהסיומים:

* לסיים כל סיום בהצעה-התעוררות על-דבר (להוסיף ב)נתינות לצדקה.

* לחתום כל סיום בתיבות (עניין) דאהבת-ישראל"44.

"ובוודאי יפרסמו ויזרזו על-דבר קיום הוראות אלה בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל"45.

"וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח"46.

 * במוצאי-ראש-חודש וכדומה נוטה הרבי להכריע שיש לומר תחנון בקריאת-שמע שעל המיטה (גם לפני חצות)47.

* בעניין סעודת בר-מצווה של נער שנכנס לעול המצוות ביום ח' במנחם-אב, השיב הרבי: "יש לברר אם יש מנהג במקום בכגון-דא, ובאם לאו – יש לעשותה בזמנה, זאת אומרת ליל ח' מנחם-אב, ובאם אי-אפשר מאיזה טעם שיהיה – בשבת שלאחריו48.

ערב שבת-קודש
ה' במנחם-אב

ל'שבת חזון' לובשים49 בגדי שבת כרגיל50.

____________________

1)    יש לדון אם בקריאת שמו"ת צריך לומר גם את הההפטרה "דברי ירמיהו", כי אף ש"רשמית" היא ההפטרה הראשונה דשבתות בין-המצרים (בכל פרשה), הרי בלקוטי-שיחות כרך ט עמ' 61 מביא ומדייק בלשון הטור שההפטרות שייכות גם לפרשיות שבהן הן נקראות, ו"דברי ירמיהו" שייכת הן לפנחס והן למטות, עיי"ש.

2)    מקור אמירה זו ונוסחה הוא בלבוש סי' תרס"ט [ע"פ הפסוק בשמואל-ב י,יב. ואף ששם הז' ד"ונתחזק" היא בצירי, רגילים לאומרו כאן בפתח]. ואומר זאת עם הציבור "בין הקריאה והברכה" ('רשימות' חוברת קנה עמ' 6, היום יום ח"י טבת, ס' המנהגים עמ' 31), ודלא כהדעות שהעולה לתורה אינו אומר 'חזק': א. משום הפסק. ב. מפני שאמירת 'חזק' היא להעולה לתורה, ולא שייך שהוא יאמר לעצמו (כפי הפשוט לקצות השלחן סי' פד סי"ג, ובבדי השלחן ס"ק כב, ומביא זאת גם מס' שלחן הקריאה, וכ"כ בס' פסקי תשובות סו"ס קלט בשם שו"ת: שבט הלוי (ז,רב) באר משה (ג,כח) ומשנה הלכות (ז,כב. ח,יח), אלא שמ'משנה הלכות' מביא, שאין לגעור בעולים שאומרים זאת בעצמם).

באג"ק ח"ד עמ' יד השיב הרבי לשתי הטענות: לטענה ב - "גם הוא (העולה לתורה) אומר, כי נוסחא שלנו היא 'ונתחזק'", דהיינו שבניגוד לנוסח שאומרים רק לעולה ג"פ 'חזק' (א"ר סי' תרס"ט, מאור ושמש ס"פ ויחי, ליקוטי חבר בן חיים ח"א דף כט בשם החתם סופר, ערוך השלחן סי' קלט סו"ס טו), שלפי נוסח זה אין שייך כלל שיאמר העולה, הרי שלפי הנוסח שלנו מברכים גם את הקהל, וא"כ יש מקום שגם העולה יאמרנו.

ולטענה א - "אמירת העולה... לא חשיב הפסק, כי הוא שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ט)", שם איתא, ששיחה בדברים שהם מענייני הדבר שמברך עליו, כגון "הביאו מלח" בין 'המוציא' לאכילה, בדיעבד אינה חשובה הפסק. ו"מותר לכתחילה אם אי-אפשר בעניין אחר". ואכן, ע"פ דברי הרבי ב'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 254 הערה 31 - מוגה - "שאמירת הברכה קאי גם על העניין ד'חזק'", עיי"ש, הרי זה ממש כמו שכתב הרבי במכתבו שבספר המנהגים ס"ע 105 בעניין מנהגנו באמירת היהי-רצון על התפוח בר"ה בין הברכה לאכילה: "וכיוון דא"א בעניין אחר, הווי כדיעבד". וע' גם בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ט.

אלא שב'רשימות' שם הסביר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ את הטעם לאמירה זו "כדי לכלול עצמו עם המאמינים הפשוטים" [ואגב, מכאן מובן שאומר זאת עם כל הציבור, ולא עם הקורא] - "צריך להיות לשון כזה בב"ח, להתחיל ספר חדש" [לע"ע מצאתי בים של שלמה (המהרש"ל מוזכר בסוף 'רשימה' זו) ב"ק פ"ז סי' מו, ב'דין הסיום' אודות סיום מסכת: "השלמת הספר - אין לך מצווה גדולה מזו, ובפרט היכא שבדעתו להתחיל אח"כ ספר אחר". ולכאורה הכוונה שהעיקר הוא האיחול 'ונתחזק' דהיינו התחלת הספר החדש, ולא ה'חזק', ולכן גם העולה אומרו, לכלול עצמו עם כולם]. ושאלו הרבי: "אם כן (ש'חזק' עיקרו התחלת ספר חדש, ספר אחר, הרי יש בזה חשש הפסק כי) אינו שייך להקריאה?", ונענה: "כל התורה... מילה אחת ארוכה" (דהיינו שגם הספר החדש שייך להקריאה). וראה בנושא בס' חקרי מנהגים ח"א עמ' קכו.

3)    ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

4)    ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233.

5)    כך נהגו בקרה"ת בליובאוויטש. כאשר שינו והנהיגו בבית-חיינו לסיים פסוק אחד לפני 'שני', כדי שלא להתחיל בפסוק 'איכה' (כמ"ש באשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש סי' קלח. ובליקוטי מהרי"ח (ח"ג נב,א) כתב, שנוהגין כן אף במקומות שאין מנגנין הפסוק בניגון איכה. אך לכאורה, ע"פ הפשט, וכן ע"פ המדרש - איכ"ר רפ"א, פסוק זה אינו תוכחה!), כאמור בספר-המנהגים ס"ע 31 (אף שספר זה הוגה במידה מסויימת ע"י הרבי), העירו על כך הזקנים, והדבר חזר לקדמותו. וראה בזכרונות הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר"מ שוסטרמאן ע"ה ("למען יידעו… בנים יוולדו", אה"ק תשנ"ז, עמ' 138), המספר שהוא שהנהיג זאת וכיצד הפסיק לנהוג כך.

6)    יתר על הנהוג בכל ערב-ראש חודש (המנהג, ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

7)    "על-פי פסק-דין שו"ע או"ח סי' תקע"א ס"ג".

8)    מתוך: פתח-דבר ל'הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים' של הרבי (הוצאת קה"ת, מוצש"ק מברכים מנ"א, תשמ"ו, ברוקלין נ.י.).

9)    לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 266. ולהעיר שנשים חייבות לסייע במצוות בניין ביהמ"ק (הל' בית-הבחירה פ"א הי"ב), ושהערה זו שייכת להוספות שהורה הרבי בכל העניינים מי"ז בתמוז ואילך.

10)  "לדעת את המעשה אשר יעשון, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא" – עפ"י 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 265 מזכיר גם את לימוד ספר הזוהר, והסברתו בתורת החסידות. כן מזכיר שם אודות הוספה גם בקו התפילה – בעבודתה באיכות, וכן באמירת תהילים - עכ"פ מזמור אחד נוסף בכל יום. ומעורר ע"ז גם בכרך כח עמ' 286 הע' 60, וש"נ.

11)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 578.

12)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

13)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 והערה 186. וב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38 הלשון "ומקצת במסכת תמיד".

14)  ופעם אחת מצאנו שהורה הרבי ללמוד בנוסף לכך גם "הלכות הקורבנות" (שיחת מוצש"ק פ' דברים תשל"ט, הנחת הת' בלתי מוגה סכ"ו וסס"א).

15)  לקוטי-שיחות חכ"ג ס"ע 265. ובפרט בצדקת מקדש מעט – בתיכ"נ ובתי-מדרש (ישיבות וכו'), לקו"ש כח עמ' 287. וראה סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 733.

16)  ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 187 מבואר, שהל' בית הבחירה נחלקו לשמונה פרקים, כדי ללומדם שמונה ימים "עד ערב ת"ב לפני חצות", עיי"ש. מאידך, בסה"ש תנש"א (מוגה) ח"ב עמ' 691 הערה 87, מפורש שיש ללמוד שיעור בהל' בית הבחירה גם ביום תשעה באב (נדחה) בעצמו: "באופן המותר, כמובן, לאחרי חצות היום, או להשלים במוצאי היום".  ולכן לא נכנס העניין בפנים.

17)  'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 102.

18)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96 הערה 127.

19)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50. וכנראה ה"ה ל'סיומים' המובאים אח"כ.

20)  לוח כולל-חב"ד.

21)  כף-החיים סי' תקנא ס"ק צא. ולמעשה נזהרים בזה בחולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בלבנים וגרביים. [מי שלא הספיק: יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מנקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. כן ניתן ללבוש בש"ק בתנאי שייהנה מזה בש"ק עצמה, אחד בלילה ואחד בבוקר ואחד בצהרים וכדומה].

22)  שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' פד אות ד, נטעי-גבריאל הל' בין-המצרים ח"א פמ"ב ס"ד. וראה גשר-החיים ח"א ס"ע רכ, המתיר בזה באבילות דיחיד אפילו בסבון ובמים חמים (וע' נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"א פרק קה סי"ג). מאידך בכף-החיים סי' תקנ"ד סוף ס"ק מו כתב בעניננו, שאם יכול להעביר זאת בצונן לא ירחץ בחמין.

23)  וכן הטובל בכל יום, לעניין הטבילה בלבד. ראה לוח 'דבר-בעתו'.

24)  ולמעשה רוחצים כל הגוף, במים חמים ובסבון. וכן הורה הרה"ג והמשפיע ר' חיים-שאול ברוק ע"ה. (וצ"ע מהמובא בליקוטי-סיפורים להרב פרלוב ע"ה מהדורה ראשונה עמ' קכב). וראה בכ"ז בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק יא.

25)  אגרות-קודש כרך ט עמ' רכח.

26)  שם כרך יט עמ' שצ.

27)  שם עמ' שעו.

28)  עיקר הדברים – מוגה, מסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 ועוד, ומסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564, ומשיחות-קודש תש"מ עמ' 672 – שיחת ש"פ מטות ומסעי תש"מ, בלתי מוגה. ושולבו הוראות מכ"מ כמצויין בהערות.

29)  אף שיש דעות שניתן לעשות סיום על פרק, או על מסכת שלמה במשניות, מוטב לערוך סיום על מסכת בגמרא, 'סיום' עם כל הפרטים, לכל הדעות, כמו מסכת תמיד ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 86. וראה גם 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 97).

בליובאוויטש אמרו בסיום מסכת רק 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ותו לא, וסיימו בקדיש דרבנן רגיל (רשימת דברים להרב חיטריק ח"ד עמ' ריט). אבל כשאמר הרה"ח ר' מאיר אשכנזי ז"ל קדיש דרבנן בסיום הש"ס כ"ד טבת תשי"ב, ציווה הרבי שיאמר 'קדיש הגדול' כנדפס במסכתות (הרה"ח ר' יואל שי' כהן. וגם לגבי המשך נוסח הסיום משמע שאומרים אותו, ראה התוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1700).

30)  "אפילו כשאין אוכלים סעודת בשר אחר-כך. להעיר מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לעשות סיומים בתשעת-הימים אף שלא היה סועד אחר-כך בבשר ויין – ספר-המנהגים עמ' 46" (לקו"ש חכ"ג עמ' 223, ובכ"מ).

31)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 74.

32)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

33)  "להעיר גם מהפתגם הידוע [בשם הרה"צ ממונקאטש] בפירוש דברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ש'ממעטין' העניינים הבלתי-רצויים דתשעת-הימים 'בשמחה', על-ידי ההוספה בשמחה, באופן המותר על-פי שולחן-ערוך, כמובן".

34)  אע"פ שביארצייט שחל בשבת (התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 872) שלל הרבי עריכת 'סיום', כיוון שמנהג זה עלול להתפרש כנתינת מקום לעניין של תענית.

35)  "ולדוגמא: מסכת תמיד (מסכת הכי קטנה, שמונה דפים בלבד, שיכולים ללמדה ולסיימה במשך זמן קצר) שסיומה "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש", וכן הסיום ד"כל בניך לימודי ה'" – בארבעת המסכתות: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות – ראשי-תיבות "בניך".

36)  שיחות-קודש תש"מ ח"ג עמ' 672.

37)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96.

38)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

39)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 719. ולמרות האמור שם "במיוחד בשנה זו" אין נראה שזו הוראת שעה, עיי"ש.

40)  'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1849.

41)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 708. ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 564.

42)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123.

43)  (כמו נתינת עצה טובה ועאכו"כ לימוד תורה – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 בקשר לשבת שלפני ר"ה) סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 565 והערה 127. בשיחה הנ"ל נוסף גם: קבלת החלטה טובה שתיכף לאחר השבת יתן לצדקה ממש (יפריש לעצמו, ויתנה בפועל לעני או לגבאי בבוקר). ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 (שבת ט"ו בשבט) – שיחליטו גם כמה לתת.

44)  מענה שנדפס בס' מאוצר המלך ח"א עמ' 283.

45)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 580.

46)  משיחת ש"פ מטות, מבה"ח מנ"א תשמ"א, בסופה.

47)  'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1414.

48)  אגרות-קודש חלק טו עמ' רנז. וכן במקרה נוסף שלא ניתן לעשות סעודה במוצאי היום, באג"ק חי"ז עמ' פז, כשחל במוצש"ק ליל ער"ה, מבאר שהסעודה צ"ל מייד ברגע הראשון שנכנס למצוות. מאידך בחי"א עמ' שמ כשחל בעיו"כ מציע להתחיל בחצי יום הראשון (והכוונה כנראה ביום) ולהמשיך במוצאי יוהכ"פ, אך ייתכן ששם לא התאפשר לקיים הסעודה בליל עיו"כ. אבל בדרך כלל, מנהגנו מובא בספר-המנהגים עמ' 75 מלקוטי-דיבורים (ח"ב דף רסח,א), שאחרי שחרית חוזר הבר-מצווה מאמר ומכבדים ב'לקח' ומשקה, ובערב (מוצאי היום) עושים את הסעודה (כפי שנהג אדמו"ר הזקן).

49)  לעניין רחיצה וטבילה, ראה לעיל ציונים 23-22.

50)  ספר המנהגים עמ' 46, שכך נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה. וראה גם בהוספות לשו"ע אדה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)