בני-ישראל כבר עומדים להיכנס לארץ. זה דור ההמשך של יוצאי מצרים. אבותיהם ראו במו-עיניהם את ניסי עשר המכות, את קריעת ים-סוף ואת ההתגלות האלוקית הגדולה בהר-סיני. הם, הבנים, לא נולדו אז. הם רק שמעו מההורים על אותם ניסים אלוקיים מופלאים.
ואכן, הדור שיצא ממצרים מכונה 'דור של ראייה', שכן הוא ראה את הניסים ואת ההתגלות האלוקית. לעומתו, הדור שנכנס לארץ-ישראל מכונה 'דור של שמיעה', כי הוא לא ראה את הניסים ואת ההתגלות האלוקית במו-עיניו, אלא שמע על כל הדברים האלה מאבותיו.
ברכה וקללה
עקב זאת נדרש אפוא הסבר מדוע כאשר משה רבנו מדבר אל הדור הזה הוא משתמש בביטוי "רְאֵה". הלוא זה דור שעבודתו היא בבחינת שמיעה ולא ראייה? כמו-כן יש צורך להבין איך מתאים הביטוי "נותן", מלשון מתנה, על הפך הברכה, כמו שנאמר: "ראה אנכי נותן לפניהם היום ברכה וקללה"?
הסבר העניין: 'ברכה' זו העבודה בקו של 'עשה טוב' – קיום מצוות עשה. 'קללה' זו העבודה בקו של 'לא תעשה' – הימנעות מעשיית דברים שהתורה אסרה לעשותם. ההתמודדות עם הדברים האסורים היא במבט ראשון 'קללה', אולם דווקא על-ידי ההתגברות עליהם מגיעים לדרגה גבוהה עוד יותר מה'ברכה'.
כוח הכפייה
חז"ל אומרים, שהדרך הנכונה לקיום מצוות לא-תעשה אינה על-ידי פיתוח סלידה טבעית מפני הדברים האסורים, אלא להפך, האדם מצד עצמו רוצה לעשות את הדברים הללו, והוא נמנע מלעשותם רק משום שהקב"ה אסר אותם בתורתו.
יתרה מזו, בין הדברים האסורים יש כאלה שנפשו של אדם נמשכת אליהם ו"מחמדתן". כדי להימנע מהם, עליו לכפות על עצמו את רצון ה'. דווקא על-ידי הכפייה הזאת מגיעים ל'טוב' עליון ביותר.
מגיעים לפנימיות
זוהי אפוא ה'מתנה' שהקב"ה נותן – לא רק ה'ברכה' אלא גם ה'קללה'. דווקא על-ידי העבודה בקו של 'סור מרע', בכפיית הרע ובהתגברות על המניעות וההסתרים, מגיעים לדרגת 'ראייה', שהיא למעלה מ'שמיעה'. לכן נאמר על כך הביטוי "רְאֵה".
עניין זה שייך במיוחד לשבת מברכים חודש אלול. כשיהודי עושה את חשבון נפשו, הוא מגלה שרק מעט זמן הוקדש במשך השנה החולפת לענייני התורה והתפילה, ואילו רוב היום עסק בעניינים גשמיים. עיקר עבודתו הייתה אפוא בתחום ה'סור מרע'. אומרת לו התורה, שדווקא על-ידי עבודה זו ממלאים את רצון ה' ומגיעים לתכלית הטוב, עד לגילוי פנימיות הנפש הקשורה עם "פניך ה' אבקש".
(תורת מנחם כרך כג, עמ' 262) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
