הפתעה גדולה ציפתה לחסיד עם התקרבו לעיירה ליובאוויטש: לידו חלפה עגלה רתומה לסוסים ובה הרבי עצמו, המהר"ש (רבי שמואל). בגלל מצב בריאותו הורו לו הרופאים לצאת לעיתים קרובות לטיול באוויר הצח סביב העיירה.
כשראה הרבי את החסיד, הזמינו לנסוע עמו, והחסיד נענה ברצון. הוא חש כי זו הזדמנות פז לבקש ברכה עבור מכרים הזקוקים לישועה.
הוא נזכר במשרתת העובדת בביתו. בעלה גויס למלחמה בין רוסיה לטורקיה (ב-1877) ומאז לא נודעו עקבותיו, והאישה נותרה עגונה. המשרתת ביקשה מאוד להזכירה לפני הרבי.
פנה החסיד אל הרבי וסיפר את סיפורה של האישה האומללה. נענה הרבי: "אבי (ה'צמח-צדק'), כוחו היה יפה בדברים כאלה. אני איני יודע כלום. אך אספר לך סיפור שקרה אצל אבא".
והרבי החל לספר:
לאימי הייתה קרובת משפחה שבעלה עזב אותה. באין לה מושיע באה האישה לביתנו, ואימא לקחה אותה לעוזרת-בית. ביקשה האישה את אימי שתבקש מאבי, הרבי, עליה.
אימי ביקשה כמה פעמים, ואבי השתמט מלהשיב. פעם אחת, לפני הימים הנוראים, הפצירה אימי מאוד ואמרה: "אם אין אתה יכול לעזור לאנשים, אמור להם שיפסיקו מלבוא אליך. ואם אתה עוזר לכולם, מדוע אינך יכול לעזור לקרובת משפחתנו?!". לבסוף הבטיח לה אבי, שבמהלך החגים יראה מה לעשות.
באחד מימי עשרת-ימי-תשובה הורה הרבי לגבאי שכאשר יגיע לכאן החוכר ממחוז אורשה, כדרכו בחול-המועד סוכות, יורה לו להיכנס אליו מיד.
החוכר הופיע כמצופה והתייצב לפני הרבי. אמר לו הרבי: "בקשה לי אליך. קח מכתב זה ומסור אותו ליהודי ושמו חייקל, המתגורר כעשרים מילין מביתך. אך עליך לצאת לדרך מיד".
החוכר נדהם. הלוא הוא טרח ועשה דרך ארוכה כדי לשהות במחיצת הרבי עד אחרי שמחת-תורה, והנה הרבי שולחו בחזרה. אך נאמנים עליו דברי הרבי וקיבל עליו את השליחות.
קודם צאתו מהחדר, חזר הרבי ואמר: "זכור ואל תשכח את שליחותך". "חס ושלום", הספיק החסיד להשיב, "ודאי אקיים אותה כראוי".
חבריו, ששמעו על ההוראה המיוחדת, עודדוהו באמירת "לחיים" באומרם, כי זכות גדולה היא לו לקיים את שליחות הרבי.
זה היה ערב הושענא-רבה. החוכר יצא לדרך במרכבתו, עם משרתו הנוכרי. לא הרחיקו בנסיעה וגשם עז ניתך עליהם, גשם בלתי-פוסק שליווה אותם עד הגיעם לביתו של החוכר. היהודי ומשרתו ירדו מן העגלה רטובים עד לשד עצמותיהם, החליפו את בגדיהם, והחוכר עלה להתחמם ליד התנור.
לא עברה שעה קלה והמשרת נכנס והודיע שאחד הסוסים מת. "נו, יהיה כפרתי", השיב החוכר. עבר עוד זמן, והמשרת נכנס שוב להודיע כי גם הסוס השני מת. הצטער החוכר אך לא ייחס לכך משמעות. כאשר שב המשרת בבהלה לספר שהרֵחיים עלו באש, נזכר פתאום האיש במכתבו של הרבי, וצעק: "אוי לי, המכתב של הרבי!".
"עתה מבין הנני מדוע באו עליי הצרות הללו", אמר החוכר. "מעלתי בשליחותי וכמעט שכחתי". מיד ציווה את משרתו לקחת סוס חדש, למהר לעיירה הסמוכה ולמסור את המכתב לחייקל.
למכתבו של הרבי צירף החוכר מכתב משלו, ובו הוא מזהיר את חייקל לקיים את דברי הרבי בדיוק, כי הוא-עצמו כבר נכווה כאשר לא קיים את שליחותו מיד.
חייקל, שהיה בעל מטחנה, קיבל את מכתבו של הרבי בהתרגשות. במכתב ביקשו הרבי לשלוח אליו עוד היום את הטוחן שמועסק אצלו בטחנה. שלח חייקל לקרוא לטוחן, וכשהלה הגיע, סיפר לו על בקשת הרבי.
הטוחן, שהיה איש פשוט, סירב לנסוע. "מה יש לי אצל הרבי, ומה רוצה הרבי ממני?", אמר. אך בעל הטחנה ציוה עליו לנסוע, ואיים לפטרו ממשרתו אם לא יציית להוראה. האיש נסע ליובאוויטש והגיע בהושענא-רבה.
מיד כשנכנס תפסו הרבי ואמר: "איש צעיר, מדוע עזבת את אשתך כבר שלוש שנים?!". האיש נבהל וענה בשפה רפה: "רבי, אין לי במה לפרנס אותה".
"אכתוב לבעל המטחנה שיוסיף לך על משכורתך ותוכלו לחיות שניכם ברווח", ענה לו הרבי.
"רבי, היא מרשעת!", ניסה האיש לטעון.
"למה אתה אומר כך, כי לא הכינה לך ארוחה טובה?!", הגיב הרבי. "תן לה יותר כסף בעבור הקניות בשוק, ואז ודאי תכין לך ארוחה טובה.
"בוא-נא עמי", ציווה הרבי. הפגישו עם אשתו, ואמר: "הנה אשתך קח ולך, ומעתה תחיו כדת משה וישראל בשלום". ואכן, חזרו שניהם לביתם וחיו בשלום ובאהבה.
"מבין אתה?", סיים המהר"ש את סיפורו לחסיד, "זאת יכול היה אבי לעשות, אני לא".
"ובכן, מה אומר לאישה המסכנה?", הפציר החסיד.
"שיכתבו למטה הצבא הראשי בפטרבורג, לחקור מה עלה בגורלו של בעלה", ענה הרבי.
כך עשו, ולאחר זמן נתקבלה תשובה רשמית, שהאיש מת במלחמה. המסמך הזה נתקבל לפני הדיינים שדנו את דין העגונה. הם פטרו אותה מכבלי העיגון והתירוה להינשא.
(ה'צמח-צדק', השלישי לשושלת נשיאי חב"ד, נולד בערב ראש-השנה תקמ"ט). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
