מדוע דווקא לגבי יונה צויין ששאב רוח הקודש משמחת בית השואבה? * אין לברוח מהקב"ה, וסוף-סוף גם הגשמיות תחבור לרוחניות * בכוחה של תשובה להפוך רשע גמור לצדיק גמור * חידוש זה של יונה בן אמיתי, קיבל מעניינם של המים בשמחת בית השואבה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. שמחת1 בית השואבה היתה מפני שבסוכות היו מנסכים על המזבח גם מים2 – מלבד ניסוך היין שהיה גם במשך כל השנה.
איתא במדרש3, שהטעם שהמים זכו לכך, הוא, לפי שבשעה שאמר הקב"ה "יהי רקיע בתוך המים גו'"4 והבדיל בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים"5 – בכו "מים תחתונים", ועמדו בתשוקה ואמרו "אנן בעינן למהוי קדם מלכא"6. ולכן הבטיח להם הקב"ה שיקחו מהם לנסך על גבי המזבח.
והיינו, שניסוך המים על גבי המזבח בסוכות, מבטל את ההבדלה והירידה של "מים תחתונים"7. יתירה מזו: על-ידי זה הם מתעלים למעלה יותר מכפי שהיו קודם ירידתם; כל ירידה הרי היא לצורך עליה.
העניין ברוחניות של ההבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים" הוא – ההבדלה הכללית בין מעלה ומטה, בין רוחניות וגשמיות, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"8.
אלא שזהו רק כפי שהוא מצד סדר הבריאה. אבל תכלית הבריאה היא "אשר ברא אלקים לעשות", לעשות ולתקן, ושבכל העניינים שלמטה תהיה עליה, ועוד למעלה יותר מכפי שהיה קודם הירידה, כנ"ל.
ועניין זה מתבטא גם בכך ש"מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא", והקב"ה הבטיח להם ניסוך על גבי המזבח, שעל-ידי זה יתעלו למעלה מקודם ירידתם.
וזהו הטעם לגודל השמחה של שמחת בית השואבה – כיוון שאז מבטלים את כל הבדלות ומחיצות העולם9, פורצים את כל הגדרים וההגבלות של העולם על-ידי זה שמתקשרים עם הקב"ה; "שמחה פורץ גדר".
ולכן שמחת בית-השואבה היא המקור והשורש לכל שמחה – אמיתית עניין השמחה, שפירושה פריצת גדר העולם.
* * *
ב. [. .] אודות הטעם לשם "שמחת בית השואבה", איתא בירושלמי10, "שמשם שואבים רוח הקודש11 . . יונה בן אמיתי נכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש".
ולכאורה אינו מובן: בבית-המקדש בעת שמחת בית השואבה היו אלפים רבים מישראל, וביניהם כמה וכמה גדולים. ומכיוון ש"משם היו שואבין רוח הקודש" – הרי כולם קיבלו משם רוח הקודש, ומדוע מזכירים דווקא את יונה?
כמדובר לעיל12 שכל סיפורי התורה אינם סיפור בעלמא, אלא הוראה בעבודת האדם לקונו – כן הוא גם כן הסיפור בירושלמי אודות יונה.
איתא בזהר13 ש"יונה בן אמיתי" קאי על הנשמה, מלשון "לא תונו איש את עמיתו"14. כלומר, שבירידת הנשמה בגוף, הנה מצד הריחוק וההפכיות דנשמה וגוף15, צריכים לראות שהגוף לא ירמה, חס-ושלום, את הנשמה; אדרבה – צריכים לראות שהנשמה תרמה את הגוף, דהיינו, שהנשמה תרמה את הגשם ותעשה ממנו דירה לו יתברך.
על-פי זה יובן הטעם שמצינו בנוגע ליונה דווקא ששאב משמחת בית השואבה: עניין שמחת בית השואבה הוא, כאמור לעיל16, העניין של "מחצתי ואני ארפא", עניין "אשר ברא אלקים לעשות" – "לתקן", שמבלי הבט על הירידה שבגשמיות, ישנו הכוח להעלותו למעלה יותר מקודם לכן. ומשמחת בית השואבה שואבים את הכוח ל"יונה" מלשון אונאה – לרמות את הגשם ולעשות מגשמיות העולם גופא דירה לו יתברך.
ג. וזהו גם ענינו של יונה ונבואתו – בפשטות העניינים:
ענינו של יונה בן אמיתי היה – ללמד תשובה את העם, ולא רק סתם חרטה, אלא כדאיתא בגמרא17 בפירוש הפסוק18 "וישובו גו' ומן החמס אשר בכפיהם", "אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו" – שגם לאחרי שעשו פעולה שעל-ידה מתבטל חיוב השבת הגזילה19, מכל מקום, מתנהגים לפנים משורת הדין להחזיר הגזילה.
ועניין זה פעל יונה גם ב"חוצה" – אצל אומות-העולם, ומזה גופא מוכח גם בנוגע לפעולה על בני ישראל, היינו, שגודל פעולתו היתה עד כדי כך שנשפך ("עס גיסט זיך איבער") גם החוצה, וכידוע20 המשל בזה מחבית מלאה, שכשמתמלאת על גדותיה נשפך ממנה גם לחוץ. ועל דרך הלשון "די והותר"21, שכיצד יודעים שיש כבר "די" – כאשר ישנו "והותר".
ד. וזהו הטעם שמפטירין ביונה במנחת יום הכיפורים – לפי "שיש בו כוח התשובה ושאין יכולין לברוח מאת פני הקב"ה"22:
ענינו של יום-הכיפורים הוא – "ביום חתונתו וביום שמחת לבו"23, דהיינו שהוא יום שמחה, כיוון שבו נעשה עניין "סלחתי כדברך"24, שהאדם נפטר מכל העניינים הבלתי רצויים (ולכן נקרא יום א' דחג הסוכות בשם "יום הראשון"25 – "ראשון לחשבון עוונות"26), ובמילא יוצא לעבוד עבודתו בכל השנה כולה בכוחות חדשים.
ונתינת הכוח לזה – מב' העניינים האמורים:
לכל לראש – צריך אדם לדעת ש"אין יכולין לברוח מאת פני הקב"ה" [שהרי ההבדלה ד"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", אינה אלא כדי שיתגברו עליה ויבטלו אותה27], וכמו שכתוב28 "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", היינו, שבכל מקום שהוא – הן ב"שמים" והן ב"שאול" – נמצא הקב"ה, ובמילא, אין הגשמיות יכולה לברוח ולהינתק מהרוחניות.
אלא שעל כך נשאלת השאלה: איזו שייכות יש לו עם רוחניות?! והמענה לזה – "שיש בו כוח התשובה":
ענינה של תשובה הוא – כפירוש אדמו"ר הזקן29 – מלשון "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"30, שעל-ידי עבודה זו שבה הנשמה למקורה, אף-על-פי שבשעת מעשה קשורה היא בגוף; וכיוון שהנשמה קשורה עם הגוף ומתפעלת ממקרי הגוף31 – הרי כשהנשמה מתעוררת בתנועה של "תשוב אל האלקים", לוקחת היא עמה גם את הגוף.
ובשביל זה אין צורך בריבוי זמן וכמה וכמה עניינים, אלא עניין זה יכול להיות "בשעתא חדא וברגעא חדא"32; אם רק ישנה הזזה ("אויב נאָר ער גיט זיך אַ ריר") באמת בפנימיות לבבו – אזי "אפילו רשע גמור", אם "הרהר תשובה בדעתו" נעשה ברגעא חדא צדיק גמור (כמאמר הגמרא33), ומכאן ואילך עובד הוא עבודתו כפי שהקב"ה רוצה שיעבדוהו בעולם הזה, לעשות כאן דירה לו יתברך.
וזהו שמפטירין ביונה במנחת יום הכיפורים – כיוון שב' עניינים אלו הם נתינת-כוח לעבודת התורה והמצוות על כל השנה כולה, לאחר קבלת הסליחה והכפרה ביום הכיפורים.
ה. ועל-פי זה יובן קישור העניינים – שיונה שאב רוח הקודש בשעת שמחת בית השואבה:
בנוגע לאחרים – היה אפשר להיות עניין רוח הקודש גם בזמנים אחרים, ובשמחת בית השואבה היתוסף בזה עוד יותר;
אבל בנוגע לעבודתו של יונה – ההבהרה ש"אין יכולין לברוח מאת פני הקב"ה" גם בנוגע לעניין שנמצא ב"עומק תחת", וידיעת "כוח התשובה", שבכוחה להפוך רשע גמור לצדיק גמור – על זה יש צורך בנתינת-כוח מיוחדת מלמעלה, ובעת רצון דווקא.
ונתינת כוח זו היא משמחת בית השואבה הקשורה עם ניסוך המים, שענינו הוא ביטול ההבדלה בין עליונים לתחתונים (כנ"ל סעיף א), שלכן, גם לאחרי ההבדלה "אין יכולין לברוח מאת פני הקב"ה", כיוון שכל ענינה של ההבדלה הוא כדי שיבטלו אותה כו'.
וזהו תוכן הנתינת כוח משמחת בית השואבה – עניין "ואני ארפא", היינו, שככל שיהיה העולם במדרגה נמוכה, קשור הוא עם הקב"ה, וככל שיהיה האדם במדרגה נמוכה, בכוחו לעשות תשובה ולהתקשר עם הקב"ה.
ובהכנה זו של שמחת בית השואבה – יוצא האדם לעבודתו על כל השנה כולה, למלא את התפקיד ד"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"34.
(קטעים מהתוועדות ליל ג' חול-המועד תשט"ז. 'תורת מנחם – התוועדויות' התשט"ז חלק א' (טו), עמ' 72-75,60-63)
______________
1) מכאן עד סוף ס"ב – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 420 ואילך. במהדורא זו ניתוספו בשוה"ג עוד איזה ציוני מ"מ וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה (ע"פ "סרט הקלטה").
2) "הלכה למשה מסיני" (סוכה לד, א. וש"נ), ומרומז גם בפסוקים (ראה שבת קג, סע"ב. וש"נ).
ועז"נ (ישעי' יב, ג) "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", היינו, ששאיבת המים לניסוך המים צריכה להיות "בששון" דווקא (מהנחה בלתי מוגה).
3) הובא בפרש"י ורמב"ן ורבינו בחיי ויקרא ב, יג. וראה מדרש עשה"ד א (נדפס באוצר מדרשים (אייזנשטיין) ע' 450). רשימות הצ"צ לתהלים צב (יהל אור ס"ע שלד).
4) בראשית א, ו.
5) ראה פרש"י עה"פ.
6) ומאז ואילך עומדים הם בתשוקה ובכי' זו (מהנחה בלתי מוגה).
7) שהרי המים שמנסכים על גבי המזבח לפני ה' – שואבים אותם מ"מעין" דווקא, שנמשך ונובע ע"י "גידי הארץ" (ראה שו"ת הרא"ש כלל לא סי"א. ב"י יו"ד סר"א ד"ה כתב א"א ז"ל בתשובה), שהו"ע "מים תחתונים" (מהנחה בלתי מוגה).
8) היינו, שלמטה בארץ תהי' ההנהגה ע"פ טבע, ובשמים תהי' ההנהגה באופן ד"מלכותא דרקיעא" (מהנחה בלתי מוגה).
9) וכיוון שעליית התחתון למדריגת עליון מהוה חידוש גדול יותר מאשר עמידת העליון במדריגתו – הרי זה באופן ד"לפום צערא אגרא" (אבות פ"ה מכ"א), ובמילא, גם השמחה היא גדולה ביותר – מצד ביטול ההבדלה, הגדרים והמדידות וההגבלות כו' (מהנחה בלתי מוגה).
10) סוכה פ"ה ה"א. הובא בתוס' סוכה נ, רע"ב.
11) דהיינו, שיחד עם שאיבת המים "ממעיני הישועה", היו שואבים ג"כ רוח הקודש (מהנחה בלתי מוגה).
12) ס"י. (בגוף השיחה).
13) ח"ב קצט, א.
14) בהר כה, יז.
15) שהרי הנשמה היא תכלית הרוחניות, והיא יורדת לעולם שהוא גשמיות – ההיפך בתכלית מרוחניות (מהנחה בלתי מוגה).
16) ס"ג-ט. (בגוף השיחה).
17) תענית טז, א.
18) יונה ג, ח.
19) ראה גיטין נה, א (במשנה).
20) ראה תו"א מג"א צא, א. ובכ"מ.
21) ע"ד לשון הכתוב – ויקהל לו, ז.
22) שו"ע אדה"ז או"ח סתרכ"ב ס"ד.
23) שה"ש ג, יא. וראה תענית כו, ב (במשנה) ופרש"י.
24) שלח יד, כ. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 570 הערה 10. וש"נ.
25) אמור כג, מ.
26) תנחומא אמור כב.
27) [ראה לעיל בשיחה שם ע' 56 הערה 28].
28) תהלים קלט, ח.
29) לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.
30) קהלת יב, ז.
31) ראה תניא פמ"ב (ס, ב).
32) זח"א קכט, סע"א.
33) קידושין מט, ב. וראה אור זרוע סקי"ב.
34) משנה וברייתא סוף קידושין – ע"פ גירסת הש"ס כת"י (אוסף כת"י של תלמוד הבבלי, ירושלים, תשל"ד). וכן הובא במלאכת שלמה במשנה שם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
