ענייני חג הסוכות

ב'לוח השבוע', בגיליון תפ עמ' 18, כתוב אודות פתיחת מכסה הגג שעל הסכך, שיש לדאוג שיישאר טפח פרוס כדי שלא תהיה שאלת 'אוהל' ביום-טוב. ויש להוסיף, שאפילו כשאין שאלת 'אוהל', מובא בקיצור שו"ע (סי' קלד ס"ח) מהמטה אפרים (סי' תרכ"ה סעיף כט) שראוי שיהיה המכסה פתוח בכניסת יום-טוב*.

ב'ניצוצי רבי' בגיליון תפא עמ' 11 מסופר, שכשנפסל האתרוג ע"י נפילת הפיטם, אמר הרבי 'הלל' עם האתרוג ללא פיטם. אולי היה זה בפעם השנייה, כי בפעם הראשונה שאירע הדבר הייתי נוכח בשעת מעשה. עמדתי ליד הש"ץ, הרה"ח ר' שניאור-זלמן דוכמן ע"ה. בסוף חזרת הש"ץ הלך הרבי ממקומו, ואמר לו: "צו-ווארטן. מען האט מיר גע'פסל'ט (או: פסול-געמאכט) דעם אתרוג [=להמתין. פסלו לי את האתרוג]", והלך לחדרו הק', ושלח את הרה"ח ר' מאיר שי' הארליג לביתו להביא את האתרוג של הרבנית, ואז הרבי חזר ועמד על מקומו ליד הסטענדער, והמתין לאמירת הלל עד שר"מ הביא את האתרוג.

גם באותה פעם, כמו באירוע המסופר ב'ניצוצי רבי', הרבי סירב לקבל אתרוג אחר (ואחרי התפילה, כאשר ביקשו לברך על האתרוג של הרבנית, ענה הרבי כי "אינו שלו"). בזיכרוני, הרבי הסביר את הסיבה למה שרצה לברך דווקא על האתרוג של הרבנית, בכך שרצונו לברך על אתרוג שהיתה עליו הקדושה של היום הראשון, היינו שבירכו עליו ביום הראשון דווקא.

הרב שלום-דובער חייקין, רב קהילת חב"ד, קליבלנד-אוהיו

הערת המערכת:

*) באלף למטה שם ס"ק מ כתב: "הטעם בזה, כדי שתחול הקדושה הנכנסת בתחילת ליל התקדש חג גם על הסוכה, העומדת מוכנה לקבל השראת הקדושה...", עיי"ש.

הלולב והאתרוג של הרבי

אבקש בזה להבהיר מעט שני נושאי הלכה שהופיעו במדור 'ניצוצי רבי' בגיליון תפ"א, ואשמח אם המערכת, או אחד הקוראים, ישלים זאת:

א) ב'ניצוצי רבי' גיליון תפא עמ' 10 נאמר: "כידוע, יש בזה מחלוקת הפוסקים האם צריך לדעת מה יש מתחת לקליפה החומה, או שמכיוון שזה דרך גידולו, ואם הלולב סגור על-ידי הקליפה החומה - זה נקרא שהוא סגור. והרבי סבר שלולב סגור על-ידי הקליפה החומה נקרא לולב סגור, ובלולב כזה הרבי היה משתמש, והלולב שהקליפה שלו היתה הכי חומה והוא הכי סגור - אותו הרבי בחר".

בבית-יוסף (סי' תרמ"ה ד"ה נחלקה התיומת) מביא את שיטת הגאונים, שלולב בעל שתי 'תיומות' נפסל אם הסירו את הקליפה החומה המחברת ביניהן. והט"ז (שם ס"ק ד) הבין שלשיטתם גם בתיומת אחת אין להסיר את הקליפה המחברת אותו עם העלים שבשני צדדין. לכן למעשה אין להסיר את הקליפה כלל.

ובמאמר מרדכי (שם ס"ק ד) כתב שניתן לקחת לולב המכוסה בקליפה זו ולסמוך על כך שהתיומת שתחתיו לא נחלקה, ובפרט שגם אם נחלקה מעט אינה נפסלת בכך, והשדי-חמד (אסיפת דינים, מערכת ארבעה מינים סי' ב אות א, בהוצאת קה"ת דף תרפ"ה ע"א) כתב שכן נוהגין הספרדים שבא"י לדקדק ליטול לולב סגור בקליפה, ובין האשכנזים יש שאינם מדקדקין בזה, ויש שמדקדקים בהיפך שיהיו העלים העליונים פרודים קצת כדי שיבואו לכסכס בהם בשעת הנענוע. ומביא שם את הביכורי יעקב (שם ס"ק א) שהביא מהריטב"א בסוכה דף לח, שנענוע הלולב הוא כסכוס העלים דווקא ולא כדעת הגאונים שהיא הולכה והובאה לבד, ולכן לדעתו צריך להפריד את רוב העלים העליונים, מלבד ג' העליונים ביותר, ומס' רוח חיים (שם) הביא, שהספרדים שלא נהגו בכסכוס אינם נוהגים בזה, ע"כ מהשדי חמד.

אך בבכורי-יעקב להלן (ס"ק ט) לעניין נחלקה התיומת, מסיק: "אם אפשר למצוא לולב שעדיין מחוברין עליו העליונים ע"י אותו אדום שקורין פאסט הוא מצווה מן המובחר, שבזה יוצא אליבא דכל השיטות". (ודלא כהנהגת החזו"א והקהילות יעקב שמביא בס' פסקי תשובות (שם הע' 13) שהשתדלו לקחת לולב ללא קליפה, שאפשר לבדוק את התיומת שלו, ולא הייתי קורא לזה "מחלוקת הפוסקים").

אם-כן, הרבי נהג כהביכורי-יעקב להעדיף לולב סגור בקליפה, אבל למרות שהידר לכסכס את הלולב בכל נענוע, לא נהג כמותו להסיר את הקליפה מעל העלים הצדדיים. ומה טוב אם יימצאו מקורות גם לזה.

ב) בהמשך שם מסופר ש"יש תשובה ארוכה של ה'צמח צדק' לגבי אתרוג שאין בו גומה במקום הפיטם. הוא דן בעניין הגומה והחוד, מה הסימן לדעת אם היה פיטם וכו'".

ב'חידושים על הש"ס' דף ע"ב, שם דן ה'צמח-צדק' בנושא הפטמא של האתרוג - לא מצאתי האמור. רק בס' פסקי-תשובות סי' תרמ"ח ס"ו מביא דיון וחומרות בזה מהגאונים המשיבים בני דורנו (כמו בעמה"ח שו"ת מנחת-שלמה, שבט-הלוי, קנה-בושם ועוד). כדאי היה לציין היכן נמצאת תשובה זו (מהצמח-צדק או ממי שכתבה).

שלום וקנין, באר-שבע

בנים בלוויה ומסירות-נפש על מנהג

במדור 'בירור ענייני הלכה ומנהג' בשבוע שעבר (גיליון תפג) הושמטו בטעות כמה עניינים בקשר ל"מסירות-נפש על מנהג ישראל" ולעניין "הבנים אינם מלווים". להלן ההשמטות:

"הבנים אינם מלווים":

א. לגבי אמירת קדיש לפני הקבורה, ציין הרבי ל"נ"כ שו"ע יו"ד סי' שעו" (כן צ"ל, ולא כנדפס בטעות באג"ק ח"ג שם "שעז"). - הט"ז שם ס"ק ד כתב: "נראה לי, דמי שמת לו מת בשבת או ביו"ט ואי-אפשר לקוברו בו ביום, דעל-כל-פנים יאמר קדיש תיכף אחר המיתה, דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל, אבל בחול אין לעשות כן, דהא כשהוא אונן פטור מן התפילה". מאידך, בנקודות-הכסף שם כתב ש"כיוון דטעם הקדיש הוא שפודה את אביו מגהינום, אם-כן כל זמן שלא נקבר אין בו דין גהינום, וכמדומה שכן נוהגין". ובחידושי הגרשוני שם הביא מדברי הזוהר פ' ויחי ופ' ויקרא, שאין מקום לקדיש עד לאחר "דאטמיר גופא בארעא". וכ"כ בא"ר סי' קלג ס"ק ב. אולם בס' בית-לחם-יהודה שם כתב שראה בכמה קהילות ומנהגים שנוהגים כהט"ז, ומבאר שהקדיש אינו רק להעלותו מדינה של גיהינום אלא זכות ומצווה למת וכפרה לנפשו, והרי גם בשבת אומרים קדיש. והט"ז באו"ח (סי' עא סוף ס"ק ב) כתב, שאונן ביום חול שיש לו מי שיתעסק במת, ילך לבית-הכנסת לומר קדיש כי זה כבודו של מת ומותר לכו"ע. [ובמ"מ שעל הגיליון (ממהרי"ל?) בשו"ע אדה"ז שם הקשה סתירה מהט"ז ביו"ד דמשמע שבחול אין לנהוג כך כלל, ונשאר בצ"ע. וכבר עסקו בזה הבאר היטב, המחה"ש והפרמ"ג באו"ח שם (שכתבו שביו"ד שלל רק כשאין לו מתעסקים), ועוד אחרונים].

ולמעשה פסקו ונהגו רבים כהט"ז, לומר קדיש גם לפני הקבורה בין בשבת בין בחול. נקבצו הדעות בזה בשו"ת יביע-אומר (ח"ו חיו"ד סי' לג אות א). גם בשדי-חמד (אסיפת-דינים, מערכת אנינות אות כו. בהוצאת קה"ת כרך ד ס"ע 1380) הביא מנהג ארץ-ישראל שהאונן אומר קדיש קודם הקבורה, וכתב שאין לבטל מנהג זה. ולכאורה זהו המנהג שהובא לעיל מס' גשר-החיים לומר קדיש לפני היציאה מהבית. ואם-כן, צריך ביאור מדוע אינם נוהגים גם בהלוויה כאנ"ש. וכנראה, במנהג ירושלים ומנהג חו"ל חוששים (כל אחד לפי מנהגו) שבהליכה לפני המיטה או אף בהגעה לבית העלמין לאחר הקבורה יש משום פגיעה ב'חרם' האמור, ולכן נמנעו מכך.

ב. כל זה קשור ב"מנהג חו"ל" שנתבאר ע"י הרבי באג"ק.

אבל מכיוון שלדעת אדמו"ר הזקן ניתן לומר קדיש גם לפני הקבורה, המנהג הרווח בין אנ"ש בבית חיינו ובארה"ק ובכל מקום שהם הוא, שלאחר אמירת הקדיש שלפני היציאה, נוסעים הבנים (לא לאחר המיטה אלא לפניה, או שממהרים ישירות למקום) ומגיעים ליד בתי-הכנסת או הישיבות ששם עוברת ההלוויה כדי לומר שם קדיש, וכשמביאים נפטר מחו"ל אומרים תחילה קדיש בבית הנתיבות, בנוסף לבתי הכנסת וכו' שבדרך, וכל זה מלבד הקדיש שלאחר הקבורה. וישנם רבים אחרים (מקהילות שונות, שלא מאנ"ש) שגם הם נוהגים כך בארה"ק.

אגב, בנטעי-גבריאל הל' אבילות (ח"א פי"ז הע' א) מביא מס' נתיב-החיים על דרך-החיים סי' רמד שכתב דמוכח בשו"ע אדה"ז שם דאונן לא יאמר קדיש, והוא טעות - ולא מצאתי זאת בדה"ח עם נתיב-החיים שבסידור תו"א, ד"צ ברוקלין תשמ"ז. ואולי הכוונה לספר אחר בשם דומה.

"מסירות-נפש על מנהג ישראל":

הדבר מופיע כבר בכתבי כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק', ב'ביאור אחרי' קרוב לסופו ('דרך מצוותיך' קצב ע"א), וז"ל: "ובכל זה יובן גם כן מה שאין מחוייבין למסור את עצמו על קידוש-השם בשעת הגזירה על מצוות-עשה, ומחוייבים למסור על ענף דענף מצוות לא-תעשה כמו ערקתא דמסאנא שהוא רק שינוי מנהג". גם בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בלתי מוגה) נמצא הדבר פעמים רבות, ומהן ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1940. נקודת העניין מופיעה גם בלקוטי-שיחות כרך יג עמ' 238 ("הטפל דטפל").

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, עומר

משמעות הביטוי "לא שמעתי"

כשעורר הרבי (כ' בכסלו תשד"מ, ובשיחות שלאחר מכן) אודות אמירת הפסוק "אך צדיקים" בסיום התפילה, פנה פלוני אל הרבי וכתב כי יש לעורר גם אודות העניין "שצריכים לומר הפסוקים לכו נרננה וכו' לפני אמירת תהילים שבסיום התפילה, ולא כמו שיש נוהגים שאומרים תיכף המזמור תהילים".

מענה הרבי מתייחס למילים שצריכים לומר הפסוקים:

לא שמעתי [=שצריכים לומר הפסוקים],

ולא שבסופו [=גם לא אודות הפסוקים שיש אומרים בסיום ספר התהילים:] מי יתן גו' – (אף שבכמה "תהלים"ת [=ספרי תהילים שונים, כולל בתהילים 'אוהל יוסף יצחק' הוצאת קה"ת] נדפס כן)

ולכן אין בידי להורות בזה.

בכל אופן, יש לומר שב"תהלים" שלאחרי התפילה אין צריך לומר

לפניו "לכו נרננה" – כי אינו מתאים להמציאות, שהרי אך זה עתה

התפלל ורינן, ומהו "לכו"?!

ולכן אולי גם יש לשלול אמירתו.

 (נדפס ע"י הרה"ח ר' בנימין שי' קליין ב'כפר חב"ד' גיליון 789 עמ' 11, ומשם ל'שערי הלכה ומנהג' ח"ה סי' יג. כמו-כן נעתק ב'התקשרות' גיליון תמה, לוח השבוע הערה 1 בפתיחת ראשי-תיבות וכד' ובתיקונים קלים בהתאם לצילום כתי"ק המופיע ב'כפר חב"ד' הנ"ל)

תמוה לי, איך למדו ממענה זה ב'התקשרות' שם, דאין מנהגנו לומר פסוקים אלו? הלוא הרבי כתב "לא שמעתי... ואין בידי להורות בזה" ולפועל אינו מורה! (הגם שיש לומר ד"לא שמעתי" הכוונה – הואיל ולא שמע, מסיק מזה שאין מנהגנו לאומרו. אמנם לכשתדייק תראה שאינו נכון, כי הרבי בעצמו ממשיך מהי התוצאה מ"לא שמע", היינו ש"לכן אין בידי להורות" – זאת אומרת שאף-על-פי שלא שמע כלום בזה, ויש לחשוב דמשום זה אין מנהגנו לאומרו, מכל מקום נשאר בגדר "אין בידי להורות" – לא לחיוב ולא לשלילה).

ואולי נעמיד זאת בספק, האם אפשר לומר שיש מהמענה הנ"ל ראיה כלשהי לומר את הפסוקים, מכיוון שהרבי כתב שאחרי התפילה "אולי יש לשלול אמירתו". שאם נפרש את מה שכתב קודם-לכן שכוונתו שאין מנהגנו לאומרם כלל, מדוע צריך שלילה יתרה בנוגע לתהילים אחר התפילה? אבל אם משמע שיש מקום לאומרם או שיש ספק בזה, נוכל לפרש את המענה שאף-על-פי שיש להסתפק אודות אמירתם לפני תהילים סתם, מכל-מקום בתהילים שלאחרי התפילה יש לשלול זאת.

על-כל-פנים, מניין המקור לקבוע מסמרות (ומנהג-חב"ד ברור) בזה?

הת' אליהו פלטיאל, תלמיד במתיבתא ליובאוויטש דשיקאגו

תשובת המערכת:

א. בדרך כלל, כשהרבי הגיב על מנהג מסויים (להבדיל מספק או שאלה, כמובן): "לא שמעתי", כוונתו שאין זה מנהגנו, כיוון שלא שמע הוראה מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לנהוג כך*. כמו: 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע רנא [לכל אורך המענה הרבי שולל התפילה, וכותב לאב שלא יתערב בהנהגת בנותיו שאינן אומרות זאת – שעל כך התלונן, כפי ששמעתי ממנו אישית – מפני ש"לא שמעתי ולא ראיתי"]. ועל-דרך זה שם בסי' נא (הקטע הג'). ר"ס פה. [ועל-דרך-זה 'לא ראיתי' סו"ס פח]. סי' פט (אמצע עמ' קצא). ח"ה סי' כו. ועוד.

ב. כיוון שבפנייה שעליה ענה הרבי מענה זה נתבקש הרבי להורות (לרבים, שינהגו כך) – לכן כתב: "אין בידי להורות בזה".

ג. כשהרבי מתבטא לשלול (עשייה, אמירה וכו'), כוונתו לומר שהנהגה זו אף כשהיא לעצמה אינה מתאימה כלל, גם לאלה שאינם נוהגים מנהגי חב"ד.

----------

*) ראה ב'התקשרות' גיליון תמד עמ' 18 בשם הרה"ח ר' מנחם-זאב שי' גרינגלאס (עורך-משותף של 'ספר המנהגים') אודות הנהגות רבות של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שנזכרו בספר 'אשכבתא דרבי', שלא הסכים הרבי להכניסן ב'ספר המנהגים', באומרו: "מי אומר שאלו מנהגי חב"ד? רק מה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר שכך יש לנהוג, זה מנהג חב"ד".