חז"ל אומרים (סנהדרין צז,א, עבודה-זרה ט,א) שאלפיים השנים האחרונות של ששת-אלפי שנות קיומו של העולם נקראים "ימות המשיח". כלומר, אנחנו חיים כבר יותר מאלף ושישים שנה בתוך 'ימות המשיח'. האומנם ימים אלה הם ימות המשיח? הלוא זו תקופת הגלות הארוכה, על כל מוראותיה, ייסוריה, רדיפותיה ותלאותיה!
אלא הכוונה בהגדרת התקופה 'ימות המשיח' היא, שבתקופה הזאת יכול היה לבוא המשיח. כך מסביר רבי יצחק אברבנאל (ישועות משיחו, העיון הראשון, פרק ראשון, וראה שם באריכות), שאלפיים השנים הללו נקראים 'ימות המשיח', "לפי שהם ימים מוכנים ומתוקנים לביאתו, אם יזכו הדור". הוא ממשיל זאת ל'ימות הגשמים', שאין הכרח שיהיו תמיד ימי גשם, אלא הכוונה היא "שהם מוכנים לביאת הגשמים בהם יותר מכל ימות השנה. כן גם האלפיים שנה האחרונים היו מוכנים לביאת המשיח".
המהר"ל מפראג (נצח-ישראל פרק כז) מסביר, שקודם לכן, גם אם עם-ישראל היה מגיע לשיא ה"זכו", עדיין לא הייתה הגאולה יכולה לבוא, אבל מאז נכנסנו ל"שני אלפים ימות המשיח" הדבר תלוי בנו: אילו זכינו, הייתה הגאולה באה מיד, בראשית התקופה; מכיוון שלא זכינו, התעכבה הגאולה. אבל היא חייבת לבוא בתקופה הזאת, שבכללותה היא תקופת הכנה לגאולה.
"עקבתא דמשיחא"
יש הסבורים בטעות שהגאולה תבוא לאחר תום ששת אלפי השנים הללו. אין זה כך. הגאולה וימות המשיח באים במהלך האלף השישי, ואילו באלף השביעי נפתחת תקופה אחרת לגמרי – תקופת השכר העתידית. בספר הזוהר (זוהר חדש בראשית כא,א) נאמר במפורש, שהגאולה תבוא "בשית אלף שנין ולא באשלמותיה" (=באלף השישי ולא בסופו).
בתוך האלף השישי עצמו, התקופה העיקרית והמשמעותית ביותר היא התקופה האחרונה, זו המכונה 'עקבתא דמשיחא'. שמה של התקופה נושא בתוכו את שני הפנים הקוטביים שבה: מצד אחד, 'עקבתא' מלשון עקב, החלק התחתון והנחות ביותר בגוף, חלק שהוא קהה וגס וחסר-רגישות. ומצד שני, 'עקבתא דמשיחא' במשמעות של עקבות המשיח – תקופה שבה נשמעים הדי צעדיו המתקרבים של משיח-צדקנו (שיחת שבת פרשת בא תשד"מ).
תהליכים סותרים
וכך אנו רואים במקורות כי תקופה זו מתאפיינת בשני תהליכים סותרים: מצד אחד – מתחילה בה ההכנה לגאולה, ומצד שני – זו תקופה קשה ביותר, תקופה של שפל רוחני-מוסרי ואף תקופה של צרות קשות ומכאיבות.
בספר הזוהר (וירא, חלק א, קיז,א) מוסבר, כי באלף השישי תתחיל תקומתה של השכינה מעפרה, והדברים יתנהלו בהדרגה. שלב מכריע ייפתח במאה השישית של האלף השישי: "ובשית-מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה" (=ובשש-מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומבועי החכמה למטה, והעולם יתתקן להיכנס לאלף השביעי).
ואכן, בתקופה זו – שהחלה בשנת ה'ת"ק (לפני כמאתיים ושישים שנה), עם תחילת המאה השישית לאלף הזה – החלה פריצה עצומה של חכמה ודעת בעולם. מצד אחד, נתגלו "שערי החכמה למעלה" – החכמה העליונה, פנימיות התורה, זו תורת החסידות; ומצד שני, פרצו גם "מבועי החכמה למטה" – חכמות העולם, חכמות הטבע, דבר שמצא את ביטויו בזינוק המדעי והטכנולוגי שהחל אז.
פריצה זו של חכמה הייתה מלווה הרבה עליות ומורדות וחריקות, מאחר שהעולם עדיין לא היה בשל לקבל את ההתגלויות הללו בצורתן הצרופה. אולם ביסוד הדברים, זו הכנה של העולם – הן מבחינה רוחנית הן מבחינה גשמית – לקראת ימות המשיח. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
