גיליון 699, ערב שבת-קודש פרשת ויגש, ה' בטבת ה'תשס"ח (14.12.2007)
דבר מלכות
חינוך עד כדי מסירות נפש
כיצד העז יהודה לגשת למלחמה כנגד יוסף, ביודעו שיוסף גיבור ממנו? * הביטול וקבלת עול הרמוזים ב'יהודה' הם הנתינת כוח למסירות נפש עבור חינוך כל ילד יהודי * קבלת ההשפעות מיוסף הצדיק, תלויה במידת ההתבטלות וההתקשרות אליו * יש 'לזרוע' ולעבוד בכוח עצמו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. יש לימוד והוראה מפרשת השבוע, פרשת ויגש – שבה רואים שבשביל טובתו של ילד יהודי, ילד אחד, צריכים להשתדל עד כדי מסירת-נפש1:
על הפסוק2 "ויגש אליו יהודה", אמרו חז"ל3 שבהגשה זו היה יהודה מוכן לכל, גם למלחמה (שאם לא יסכים יוסף מרצונו לשחרר את בנימין, יעשה עמו מלחמה).
ולכאורה אינו מובן: כיצד חשב יהודה שיוכל להלחם נגד יוסף, בה בשעה שיהודה ואחיו הם מתי מספר, ואילו יוסף הוא המושל בכל ארץ מצרים?!
ואף שיהודה ואחיו היו גיבורים גדולים, הרי, יוסף (ובניו) היו גיבורים גדולים יותר, כדאיתא במדרש4 שכאשר יהודה הראה מעשה גבורה, הראה גם יוסף מעשה גבורה כמותו, ו"מיד תמה יהודה ואמר זה גיבור ממני", ואם כן, איך עלה בדעתו להלחם נגדו?!
וההסברה בזה – בדברי יהודה (למה נכנס לתגר) "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וגו'"5, מכיוון שלקח על עצמו אחריות להביא את בנימין ליעקב, צריך להשתדל עבורו עד כדי מסירת נפש! וכל זה – אפילו כשמדובר אודות ילד יהודי אחד (שהרי הסכנה היתה רק בנוגע לבנימין, ושאר האחים היו נשארים בשלימותם), בשבילו לבד יש צורך במסירת נפש, בגלל האחריות המוטלת עליו!
וזוהי ההוראה ומוסר-השכל לכל אב ואם – שכיוון שהקב"ה הטיל עליהם את האחריות על כל אחד ואחת מילדיהם ("ערב את הנער"), הרי, אפילו בשביל ילד אחד צריכים להשתדל (שלא יקרה עמו מה שלא צריך לקרות עם ילד יהודי) עד כדי מסירת נפש.
ב. ויש להוסיף בביאור הלימוד וההוראה מ"ויגש אליו יהודה" – יהודה דייקא:
"יהודה" – הוא מלשון הודאה, שהוא עניין הביטול וקבלת עול6.
ו"ויגש אליו יהודה", הגשה (גם) למלחמה – מורה על החוזק והתוקף, עד כדי כך שמוכן לצאת למלחמה, "איש דרכו לכבוש".
והעניין בזה – כאמור – שעל-ידי הביטול והקבלת עול נעשה החוזק והתוקף שלא להתפעל מכל העולם, ולילך בדרך האמת, דרך התורה והמצוה, ולחנך את הבנים והבנות בדרך התורה והמצוה, ולהשתדל בזה עד כדי מסירת נפש.
* * *
ג. [...] ונתינת-כוח זו מרומזת בפרשת השבוע [. .] "ויגש אליו יהודה", הגשת יהודה ליוסף:
יוסף – הוא צדיקו של עולם, כידוע7 שהתואר "צדיק" מודגש במיוחד אצל יוסף, שנקרא "יוסף הצדיק" (ולפעמים גם אצל בנימין8).
והגשת יהודה ליוסף ("ויגש אליו יהודה") – מורה על ההתמסרות ("דער איבערגעבן זיך") ליוסף הצדיק, צדיקו של עולם, להתאחד עמו (שזהו עניין ההגשה).
וממשיך "(ויגש אליו יהודה) ויאמר בי אדוני" – שהבקשה מיוסף הצדיק, צדיקו של עולם, היא (לא הגילויים של גן עדן התחתון או גן עדן העליון, אלא) שיוסף הצדיק יהיה אדונו, ועל-ידי זה יומשכו אליו כל ההשפעות של יוסף הצדיק, כמו שכתוב בתורה אור9 "וזהו שכתוב ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, פירוש שבו יומשך השפע מיוסף הצדיק".
ד. ועל-פי זה יש לבאר גם המשך דברי יהודה ליוסף (לאחרי הקדמת "בי אדוני") – "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" – ביחס להתקשרות אל יוסף הצדיק, צדיקו של עולם:
ביודעו פחיתות מעמדו ומצבו, וגודל הפלאת מעלת יוסף הצדיק,
– ובפרט על-פי המבואר בחסידות10 מעלת יוסף לגבי השבטים ואפילו האבות, שהשבטים והאבות היו רועי צאן לפי שהוצרכו להיות בהתבודדות מענייני העולם כדי שיוכלו להיות בהתאחדות עם אלקות, מה שאין כן יוסף היה עסוק בענייני העולם (כמו שכתוב11 "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", "למבדק בכתבי חשבנה", ועל אחת כמה וכמה לאחרי שנעשה ה"מושל בכל ארץ מצרים"12), ובאותה שעה היה בהתאחדות עם אלקות בבחינת יחודא עילאה –
הרי, מצד גודל ריחוק הערך שביניהם – איך מגיע הוא ("ווי קומט ער") בכלל לבקש דבר-מה (ובפרט עניני קטנות) מיוסף?!
ולכן מקדים "בי אדוני", שתוכנה של הקדמה זו היא שיוסף הוא האדון שלו, היינו, שמקושר אליו ומאוחד עמו, וכיוון שמקושר אליו ומאוחד עמו, אזי יכול לבקש דבר-מה מיוסף.
ואף-על-פי-כן ממשיך ומוסיף "ואל יחר אפך בעבדך" – שלא תהיה תרעומת עליו ("ער זאָל קיין פאַראיבל ניט האָבן") על כך שפונה אליו ומבזבז את זמנו בשביל עניינים של מה בכך, עניני קטנות.
– נכנס אלי אברך ומתטען ("ער טענה'ט זיך") כמחצית השעה בקשר ל... מכונית!
אודות נפשו האלקית ונפשו הבהמית והמלחמה התמידית שביניהם – אינו מזכיר מאומה, כיוון שלא נגע ולא פגע ("עס רירט אים ניט אָן"); הדבר שנוגע לו הוא – המכונית, ובשביל זה מבזבז (לא רק את זמנו, אלא גם) את זמנם של אחרים.
לשם מה זקוק אברך זה למכונית?! אברך צעיר עם שתי רגלים בריאות, ברוך ה', יכול ללכת ברגל, וכשמנצל את זמן הליכתו ברחוב ברגל לחשוב פסוק חומש או תהלים, הרי, בשביל זה בלבד כדאי כל משך ימי חייו! ותמורת זה – רצונו ליסע במכונית, שאז לא יוכל לחשוב פסוק חומש או תהלים, מפני שיהיה טרוד בנהיגת המכונית, להביט על מד-המהירות ("ספּידאַמיטער") על אור הרמזור אם הוא אדום או ירוק, ובפרט אם ירצה להוכיח את "גדולתה" של נפשו-הבהמית שיכול לעבור באור אדום ללא "דו"ח-תנועה" ("טיקעט")...
– הרבי היה מוכשר בכל התחומים, ובכל זאת לא ידע לנהוג במכונית, אף שידע דברים אחרים, כמו רכיבה על סוס וקליעה למטרה. – אליהו חיים13 סיפר לי שנסע פעם עם הרבי, בחיי אביו כ"ק אדמו"ר [הרש"ב] נ"ע, ובעברם בסמיכות למקום שמיועד לקליעה למטרה, הציע לרבי – היתה לו "ברייטקייט"... – להתחרות עמו בקליעה למטרה. הרבי הסכים. ומפליא הדבר – סיפר אליהו חיים – הרבי, קלע למטרה בכל ירייה, ואילו אני, בכל ירייה החטאתי את המטרה!...
ונחזור לענייננו – "ואל יחר אפך בעבדך" – שתוכנה של בקשה זו, שיוסף הצדיק, צדיקו של עולם, לא יתרעם עליו על כך שפונה אליו ומבקש ממנו עניני קטנות.
וטעם הדבר (שלא יתרעם עליו) – "כי כמוך כפרעה":
פרעה (דקדושה) – קאי על הקב"ה, כמובן מפירוש הזהר14 ש"בית פרעה"15 הוא "ביתא דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין וכל בוצינין".
וכשם שבנוגע להקב"ה (פרעה דקדושה) לא שייך שיחר אפו ויתרעם כו', כיוון שהוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב,
– אחד מגדולי זקני החסידים של רבינו הזקן, סיפר, שלפני שנעשה חסיד, היה חושב שהקב"ה הוא אביר-לב (אכזרי), שהרי, בכל שנה אומרים סליחות ומבקשים ריבוי בקשות, ואף-על-פי-כן... ואילו לאחרי שנעשה חסיד, התחיל להעריך את גודל הטוב-לב של הקב"ה, שאינו סוטר על פיו או על קדקדו בראותו אופן תפלתו וכו' –
כך גם אצל יוסף ("כי כמוך כפרעה") לא שייך שיחר אפו ויתרעם, מצד טבע הטוב להיטיב.
* * *
ה. בסיום הפרשה נאמר16 "וישב ישראל בארץ מצרים גו' ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".
וענינו בעבודה – שגם בהיותם בארץ מצרים לא היו מנותקים מהעולם, אלא אדרבה, "ויאחזו בה", וגם במעמד ומצב זה היתה עבודתם באופן של "ויפרו וירבו מאד", היינו, לא רק "ויפרו", שאחד מוליד אחד (ולכל היותר זכר ונקבה), אלא גם "וירבו", שאחד מוליד הרבה 17, ועד באופן של "מאד", "בכל מאדך"18, בלי גבול 19, שזוהי העבודה שמצד בחינת היחידה20, שבדרך כלל שייכת ליחידי סגולה בלבד.
וההקדמה לזה – "ויאמר יוסף . . הא לכם זרע וזרעתם את האדמה"21:
"הא לכם זרע" – מורה על ההשפעה שמקבלים מיוסף הצדיק, כולל ובמיוחד לאחרי ההסתלקות, כמבואר באגרת הקודש22 בעניין "גדולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה'".
"וזרעתם את האדמה" – שאין להסתפק בפעולתו של יוסף בנתינת הזרע, אלא יש צורך גם בפעולתו של כל אחד ואחד לקחת הזרע מיוסף ולזרעו בארץ, היינו, ליישם את הנתינת-כוח שמקבלים מיוסף בעבודה בפועל, ולעשות זאת מתוך ביטול (תוכן עניין הזריעה), ומתוך רצון ושמחה (תוכן עניין הזריעה בארץ דייקא, שנקראת ארץ על שם שרצתה לעשות רצון קונה23).
ועל-ידי זה נעשה – כמו שכתוב בהתחלת הפרשה שלאחרי זה – "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שגם (או דווקא) בארץ מצרים נעשה "ויחי" ("געלעבט"), ולא רק "ויחי" סתם, אלא "שבע עשרה שנה", בגימטריא טוב24.
והעיקר – בנוגע אלינו – שגם מארץ מצרים יוציא אותנו הרבי שליט"א25, ויוליכנו לארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.
(קטעים מהתוועדות ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשי"א. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק א (ב) עמ' 158-165)
________________
1) מכאן ועד סוף הסעיף – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 94 ואילך. במהדורה זו נוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) ריש פרשתנו.
3) ב"ר פרשתנו פצ"ג, ו.
4) שם, ז.
5) פרשתנו מד, לב ובפרש"י.
6) ראה תו"א פרשתנו מד, א. ושם ר"פ ויחי. ובכ"מ.
7) ראה זח"א נט, ב ובנצוצי זהר שם אות ד'.
8) ראה שם קנג, ב ובנצו"ז אות ג'.
9) פרשתנו מד, א.
10) ראה לקו"ש חכ"ה ס"ע 196 ואילך. וש"נ.
11) וישב לט, יא ובת"א.
12) פרשתנו מה, כו.
13) הרה"ח ר' אליהו חיים אלטהויז, ידיד בית רבי (ראה אודותיו – סה"ש תרפ"ב ע' 30 הערה 17. וש"נ) – המו"ל.
14) פרשתנו רי, א.
15) פרשתנו מה, ב. טז.
16) פרשתנו מז, כז.
17) ראה פרש"י בראשית א, כב.
18) ואתחנן ו, ה.
19) ראה תו"א ויצא כג, ג. מקץ לט, ג ואילך. ובכ"מ.
20) ראה לקו"ת שה"ש מט, ב. ד"ה פדה בשלום לאדהאמ"צ פ"ז ואילך (שערי תשובה ח"א נב, סע"ג ואילך).
21) פרשתנו מז, כג.
22) סי' ז"ך (קמו, סע"א).
23) ב"ר פ"ה, ח.
24) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ע' שעג (נעתק ב"היום יום" יח טבת). נת' בלקו"ש ח"י ע' 160 ואילך.
25) ראה שיחת יום שמח"ת ('תורת מנחם-התוועדויות' ה'תשי"א חלק א (ב) ע' 52) הערה 35. וש"נ.
משיח וגאולה בפרשה
מלכות משיח היא שורש ממלכות יוסף
תחייתו של (משיח בן) יוסף בזכות השנים שנתן לדוד
יוסף הוא המקור לעניין המלכות בבני-ישראל (ויש לומר שלכן הוא היה המלך הראשון) – מלכות בית יוסף, עד משיח בן יוסף. ויש לומר – שגם מלכות בית דוד (עיקר המלכות), עד משיח בן דוד.
וכמבואר בכמה מקומות, שבזמן הזה יוסף הוא למעלה מיהודה ויהודה מקבל מיוסף (על דרך תלמוד ומעשה, שעכשיו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה), כולל גם בעניין המלכות. ועל-ידי זה תתגלה לעתיד לבוא מעלת יהודה (למעלה מיוסף), "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
[...] אך היות ש"עיקר המלכות" תהיה לאחר מכן אצל בית דוד (משבט יהודה), עד שלעתיד לבוא יהיה "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (ומלך אחד יהיה לכולם), גם על בית יוסף (אלא שזה גופא בא בגילוי על-ידי זה שעכשיו מלכות בית יהודה מקבלת ממלכות בית יוסף) – לכן בזה לא נוגע כל כך האריכות ימים (בשלימות) של יוסף עצמו (ולכן ליוסף עצמו לא היה אריכות ימים כמו בשאר השבטים והאבות), רק בעיקר – שחי וראה הדורות שלאחרי זה, "בני שלשים גו'", אשר "בני שלשים" מרמז גם על "משיח הבא מיוסף".
ויש לומר, ויומתק עוד יותר על-פי הביאור בזוהר, שזה שיוסף לא חי קמ"ז שנה כיעקב אביו הוא, בגלל שנתן ל"ז שנה לדוד המלך [כמבואר שם, שדוד מצד עצמו היה בר נפלי, ו"חיים שאל ממך נתת לו", הוא חי שבעים שנה שאותם קיבל מאדם הראשון והאבות (ה' שנים מאברהם, כ"ח שנים מיעקב ול"ז שנים מיוסף)]. ומבואר במפרשי הזהר, שהיות ו"משיח בן דוד יחיה את משיח בן יוסף לכך יוסף נתן לדוד כל כך שנים".
ולהוסיף על-פי הנ"ל, שהשורש ונתינת כוח על מלכות בית דוד הוא מ(מלכות) יוסף, ולכן יוסף נתן משנותיו לדוד המלך, וזה פועל בו (ביוסף) גם הוספה – שיהיה "ימים על ימי מלך תוסיף", כמובא בתרגום: "יומין על יומי מלכא משיחא תוסיף, שנוי היך דרי עלמא הדין ודרי עלמא דאתי"; ובביאת משיח צדקנו (משיח בן דוד) בגאולה העתידה, שאז יהיה שלימות (החיות) גם ביוסף ובמשיח בן יוסף.
[...] מכל האמור לעיל ישנו לימוד לכל יהודי:
בני-ישראל בכלל נקראים "בני מלכים", עד "מלכים". ונקראים גם על שם יוסף. ובפרט בני-ישראל שבדורנו זה שיש להם שיייכות מיוחדת עם נשיא דורנו ששמו יוסף, ש"הנשיא הוא הכל".
כל יהודי, כפי שהוא בעולם הזה הגשמי, מקבל מהקב"ה את כתר המלך, בדוגמת התקופה של מרדכי היהודי [. .] וזה נותן כוח ליהודי – לכל יהודי – שבמעמד ומצב של "רחוב העיר", יעמיד את עצמו במצב של גאולה – למעלה מכל המניעות והעיכובים של הגלות, ויקיים תורה ומצוות ובהוספה (יוסף) ללא כל הפרעות, ביודעו שהוא "מלך", והרי מלך הוא בעל-הבית על כל מדינתו – סביבתו, הוא יכול לעבוד ועובד את הקב"ה בלי בלבולים, ולגלות בכל העולם כולו את מלכותו יתברך – "ה' ימלוך לעולם ועד".
ונוסף לעבודת היהודי בזה, הוא מקבל על כך גם כוחות וברכות מהקב"ה, שאצלו – אצל כל יהודי, הן בחוץ לארץ ועל אחת כמה וכמה בארץ הקודש – יהיה שלום ושלוה בחייו הפרטיים וחייו הכלליים, בכדי שיוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ולגלות מלכותו יתברך בכל העולם.
[...] ועוד והוא העיקר – שעל-ידי העבודה באופן הנ"ל (מלכות יוסף), שמעמיד עצמו במצב של גאולה – הוא מגלה איך שהדור האחרון בגלות נעשה מיד דור ראשון של גאולה, החל מכך שהוא מגלה בעצמו את הניצוץ של משיח (דרך כוכב מיעקב אצל כל יהודי), יחידה שבנפש, עד – הגילוי של יחידה הכללית, משיח בן דוד, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
('תורת מנחם – התוועדויות' ה'תש"נ חלק ד, עמודים 16-17, 20-21)
ניצוצי רבי
חב"ד ונתניה
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
מלאכת קירוב יהודים כמוה כגילוי אוצרות * על-ידי עשיית טובה לבעל האוצר – היהודי, יהפוך אחר-כך לאוהב ועוזר של מי שקירבו * אות כבוד מעיריית נתניה לרבי ולתנועת חב"ד בתשל"ב * ומכתב עידוד לרב לאו לרגל היבחרו לרב ראשי בנתניה * רשימה שנייה ואחרונה
"רבות שמעתי אודות פעולות מר בכלל, ובפרט בנוגע להשתדלותו לקרב ליבם של נוער בני-ישראל לאבינו שבשמים" – כך פותח הרבי את מכתבו מימי הסליחות ה'תשכ"ח ('אגרות קודש' כרך כה עמ' רמה-ו) אל "מר צבי שי' נדיבי, נתני[ה]". כמו כן מביע הרבי את "גודל הנחת רוח מפעולות מר בשטח האמור עד עתה, ופעולותיו בעתיד שבוודאי יהיו באופן דמוסיף והולך, וזכות הרבים מסייעתו".
מר נדיבי ביקש מידידו, אף הוא תושב נתניה, מר אברהם טוביאס שמו, ששימש עורך חוברות לנוער, שישגרו לרבי, והלה עשה כבקשתו. הרבי שיגר למר טוביאס מכתב-תודה, אבל תבע ממנו "לפרסם דברי אמת ולשלול דברים שהם היפך האמת". כוונת הרבי ל"הדברים (ה)נוגעים בערכים האמתיים של עמינו בני-ישראל, זאת אומרת המיוסדים על הערכת תורתנו תורת אמת והוראות שלה".
במקביל ביקש מר' צבי נדיבי לסייע למר טוביאס במשימה שהטיל עליו ("ישתדל להקל על מר טוביאס הפעולה בכיוון האמור").
מר נדיבי הוסיף לכתוב לרבי, ופירט את הקשיים בחינוך בני הנוער בימינו לתורה ומצוותיה. הרבי השיב לו באיגרת ארוכה מי"ז כסלו תשכ"ט ('אגרות-קודש' כרך כו עמ' לז-לט), שבה הוא מצטט את תורת הבעש"ט על הימצאות אוצרות בכל אחד ואחת מעמינו בני-ישראל ("היום יום" יז אייר) והרבי מתבטא "שתוכנה [=של תורת הבעש"ט האמורה] שייך לתוכן מכתבו ועלי[ה] מיוסד המען שלי, והוא גם ביאור על שיטתי ודברי ומכתבי הקודמים למר".
להלן תוכן דברי הרבי במכתב:
כמו לגבי אוצרות הטמונים בארץ שצריך להסיר את העפר והלכלוך וכו' המכסים עליהם, כן הוא בנוגע לאדם.
אם לא גילו את האוצרות הרי זוהי הוכחה שלא חפרו די עמוק עד שיגיעו אליהם. כשהחופר יגיע סוף סוף לאוצר ויגלהו, הרי בעל האוצר עצמו ירחש לו תודה עמוקה נפשית ואמיתית.
וסיכום מהאמור, אשר המשתדל לקרב לב בן ובת ישראל לאבינו שבשמים מובטח אשר הוא סוף סוף יבוא על שכרו ויצליח בפעולתו, ולא עוד אלא שזה שעבד עליו והעמידו בקרן אורה, אורה האמיתית דנר מצוה ותור ה אור, יהי[ה] אוהבו אמת ועוזרו הכי גדול לגלות את האוצר בכל יקרתו וחשיבותו, כולל גם כן אשר יעזרהו בהעבודה להפיץ היהדות וערכי[ה] גם בסביבתו, ובאופן דמוסיף והולך ואור...
בראשית הפעילות לתיקון חוק השבות שימש מר נדיבי כחבר הוועד, לצדם של הרב יהודה פלדי ע"ה ויבלחט"א הרה"ח הרב שמואל חפר.
בשנים שלאחר מכן קיבל עוד מכתבים מהרבי ובין השאר פרסם פרסומים שונים.
עיריית נתניה משגרת אות כבוד לרבי
בכ"ו ניסן תשל"ב ('אגרות קודש' כרך ז"ך עמ' שפח-ט) משגר הרבי את האיגרת הבאה:
לכבוד מר עובד בן עמי שי' ראש העיר נתני[ה]
שלום וברכה!
בנועם ובתודה לבבית נתקבל מברק הברכה בקשר עם יום ההולדת.
במיוחד נתרשמתי מאות הכבוד שהנחילה עירית נתני'[ה], ובראשה כבוד מעלתו, לתנועתנו, תנועת חב"ד, בקראם אחד מרחובות העיר בשם "רחוב חב"ד".
והרי זהו ביטוי מתאים ביותר לההכרה והאהדה שכ[בודו] ובני עירו רוחשים לפעולות חב"ד בשטח החינוך והפצת ערכי עמנו המקודשים, בארצנו הקדושה ובתפוצות, מתוך אהבה המשולשת – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת-ישראל, שהן כולי חד – והוא יסוד השקפת עולמה של תורת החסידות בכלל ותורת חב"ד בפרט.
בהמשך המכתב מברך הרבי את מברכיו ("יתברכו המברכים מה' מקור הברכות").
ה'סירטוק' נקנה לפי בקשת הרבי
ר' צבי הרמתי, פרטיזן ניצול שואה, פגש לראשונה את חב"ד ב'ערב חב"ד' שהתקיים בקיבוץ תל-יצחק שליד נתניה, והאמת סחפה אותו. המפגש השני שלו התקיים ב'כינוס תורה' של חב"ד בנתניה שניהל הרב משה בימב"ד. כאן החליט הרמתי: מקומי בחב"ד.
חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, בקיץ תשל"ד (והוא בגיל 51), החליט לנסוע לרבי.
כשנכנס ל'יחידות' לבש חליפה קצרה. לאחר ה'יחידות' הורה הרבי למזכירו הרב בנימין קליין לקנות לו סירטוק "עד שבת".
ב'יחידות' עצמה לא היה ר' צבי מסוגל לדבר. הדיבור נעתק ממנו. הרבי שוחח על נושאים רבים אך הוא לא הגיב. בהמשך היחידות קיבל מהרבי שני דולרים לצדקה וברכה – דולר אחד עבורו ודולר נוסף עבור בנו אברהם.
כשראה את הרבי בפעם הראשונה ליד פתח חדרו פרצה מפיו זעקה: 'רבי – משיח'! הוא רצה לומר לרבי שאנו רוצים משיח... הרבי פנה אליו והרגיעו באומרו שהמשיח אמנם יבוא (הפרטים על-פי רשימת ש' מייזליש ב'כפר חב"ד').
פעולה עם אחד כפעולה עם רבים
כשנבחר הרה"ג הרב ר' ישראל מאיר לאו לרבה הראשי של נתניה, בשנת תשל"ט, שיגר על כך מכתב לרבי. במענה כתב לו הרבי (ביום ט"ו חשון תש"מ) איגרת הדרכה נפלאה לתפקידו זה (צילום האיגרת בספר 'שמן ששון מחבריך' כרך ב' עמ' 196).
בין השאר כותב לו הרבי:
פותחין בברכה, אשר בעזר הש[ם] ית[ברך] יוסיף חילים בתפקידו האחראי והנעלה בתור רב הראשי דנתני[ה] באה"ק ת"ו.
הרבי מזכיר את גודל התקופה וחשיבות המקום (אשר תמיד עיני ה"א בה מראשית השנה ועד אחרית השנה) וביחד עם זה ולעומת זה שורר בה בלבול הערכים והמבוכה רבה בין הנוער בקביעת דרך חיים הראוי[ה] לשמה. ובוודאי, כמו בעבר, יקדיש עיקר מרצו בשטח זה, וזכות הרבים מסייעתו.
הרבי מוסיף להזכיר את חשיבות "פעולה עם אחד או אחת מן הנוער הרי זו גם-כן פעולה עם הרבים". לפני סיום המכתב חותם הרבי:
עונג מיוחד הי[ה] לי בקראי במכתבו אשר ממשיך בקשרים מעשיים עם אנ"ש שי' בכלל ועם אנ"ש בעירו בפרט.
והש[ם] ית[ברך] יצליחו לנהל עדתו על מי מנוחות, הולך ומוסיף ואור.
וראה עוד התקשרות גליון י"ג עמ' 14.
ראוי לספר בהזדמנות על קשריו של הרבי עם האדמו"ר מקלויזנבורג בונה ומייסד קריית צאנז בנתניה. כמו גם על עידודו מוסדות כמו בית הרפואה לניאדו. ועוד. ועוד חזון למועד.
שייך לאגו"ח או לוועד רבני חב"ד
הנה מענה הרבי על מכתבו של הרב מנחם שי' וולפא בעניין "מבצע כתיבת ספר תורה ומכירת אותיות על-ידי תכנית מקיפה ומסודרת בע"ה, שתביא להכנסת כספים עבור המוסדות בנתניה".
הרב וולפא כתב כי "נבקש את ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א להצלחה. כן נשאל אם כתיבת ספר התורה תוכל להיות לזכות כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובאופן שיהיה גלוי לכל".
על כך ענה הרבי בתשובה שנמסרה לו על-ידי המזכיר הרי"ל גרונר שליט"א:
ב"ה, ער"ח ניסן תש"נ,
עבור הרב מנחם מענדל הלוי שי' ולפא
על המכ' מכ"ח אדר הואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לכתוב (בנוגע לכתיבת ס"ת):
שייך להחלטת אגו"ח
דא[רץ] הק[ודש] או לוועד רבני חב"ד באה"ק.
על כל המכ[תב] אזכיר ע[ל] הצ[יון].
ממעייני החסידות
פרשת ויגש
אני יוסף העוד אבי חי (מה,ג)
וכי לא הבין יוסף שאביו חי? הלוא כל הסירוב להביא את בנימין נבע מהתנגדות יעקב, וכל הדו-שיח שלו עם אחיו סבב אודות אביו, ומדוע שאל "העוד אבי חי"?!
אלא המילים "העוד אבי חי" נאמרו בלשון תמיהה (ולא בלשון שאלה): יוסף התפלא שאביו עדיין בחיים. הרי כלל אמרו חז"ל, "גזירה על המת שישתכח מן הלב", אבל על החי אין אדם מקבל תנחומין (ראה רש"י לז,לה).
וזהו שתמה יוסף: מכיוון שאני בחיים, הרי במשך כל העשרים ושתיים שנים הללו התאבל עלי יעקב אבי; כיצד הוא עדיין מחזיק מעמד?! העוד אבי חי?!
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 387)
כי למחיה שלחני אלקים לפניכם... לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה (מה,ה-ז)
חשכת הגלות, הלחץ והדחק של טרדות הפרנסה, מקשים על האדם להתבונן בגדולת הבורא ומונעים ממנו לגלות ולעורר את האהבה הטבעית לה' שיש בכל נפש מישראל ("אהבה מסותרת"). לכן בחמלת ה' על עמו ישראל, הוא שולח להם בכל דור צדיק עליון, שהוא בחינת יוסף הצדיק, המשפיע אור לכל נשמה, היינו שנותן בה כוח לעורר ולגלות את האהבה המסותרת, על-ידי התבוננות בגדולת ה'. ככתוב (תהילים צז) "אור זרוע לצדיק".
זהו שרמז הכתוב:
"כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" – יוסף "נשלח" מדרגתו הנעלית לגלות את ה"אהבה מסותרת" בנשמות ישראל, ולהחיותם בחיים רוחניים במשך הגלות הארוכה,
"לשום לכם שארית בארץ" – בארץ העליונה, ארץ החיים,
"ולהחיות לכם לפליטה גדולה" – בימות המשיח, שאז יהיה "הגדיל ה' לעשות עמנו" (תהילים קכו). "אור זרוע" הנ"ל ייתן אז פריו ב"צמיחה" בריבוי מופלג.
(תורת חיים בראשית חלק ב, דף קה)
ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו (מה,יד)
ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך: על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על צוואריו: על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב (רש"י)
מדוע בכה יוסף על חורבן המקדשות בחלקו של בנימין ובנימין בכה על חורבן המשכן בחלקו של יוסף, ולמה לא בכה כל אחד ואחד על החורבן העתיד להתרחש בחלקו הוא?!
אלא כשאדם רואה שה'מקדש' הרוחני של חברו 'חרב' – עליו לעשות כל שביכולתו כדי לעזור לחברו לתקן את המצב, ואם השתדלותו אינה נושאת פרי, עליו להצטער על מצב חברו עד כדי הוזלת דמעות. לעומת זאת, כאשר ה'מקדש' הפרטי שלו חרב, אסור לו להסתפק באנחה ובבכייה אלא עליו לעשות ולפעול במלוא המרץ לבנייתו מחדש.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 150-148)
וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דיברו אחיו אתו (מה,טו)
בזוהר (על הפסוק) נאמר, שנצנצה ביוסף רוח הקודש והוא בכה על גלות עשרת השבטים (זהו ש"עלהם" נכתב חסר יו"ד, לרמז על גלות עשרת השבטים), אך אחיו לא בכו, כי לא זכו להשראת רוח הקדש.
אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:
ראויים היו האחים שתשרה עליהם השכינה, אולם לא שרתה עליהם משום שמכרו את יוסף ובכך גרמו להסתלקות השכינה מיעקב אביהם (ראה פרש"י בפסוק כז). לכן נענשו – מידה כנגד מידה – שגם עליהם לא תשרה השכינה, אפילו בשעה שהתוועדו אל יוסף.
(ליקוטי לוי-יצחק כרך א, עמ' קצה-קצו)
עשרה חמורים נשאים מטוב מצרים ועשר אתונות נשאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך (מה,כג)
מטוב מצרים: מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו (רש"י)
המפרשים כתבו, שהיין ששלח יוסף לאביו רומז ל"יינה של תורה", שזכו לו ישראל על-ידי גלות מצרים.
לפי זה יש להוסיף, שהחמורים אשר נשאו את היין רומזים שאדם חייב לקבל עליו עול תורה כחמור למשא, ככתוב (בראשית מט) "יששכר חמור גרם", ופירש רש"י: "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".
זהו מה שנאמר (שם) "אסרי לגפן עירה" – כדי לזכות ל"יינה של תורה" צריך אדם להיות כחמור למשא.
(אור-התורה בראשית כרך ה, עמ' 1976)
* * *
מצרים נמשלה לחמור, ככתוב (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נמשלו לגפן, ככתוב (תהלים פ) "גפן ממצרים תסיע". בזה ששלח יוסף חמורים טעונים יין רמז לאביו שמצרים בטלים לישראל, ויוכלו 'לבררם', ככתוב (שמות יב) "וינצלו את מצרים".
(אור-התורה כרך ה, עמ' 1976)
* * *
אומר הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:
היין ששלח יוסף יש בו רמז לארבע הכוסות של חג הפסח, ואילו "בר ולחם ומזון" – ג' לשונות אלו רומזים לג' מצות שעורכים בליל ה"סדר".
בכך ביקש יוסף לומר לאביו כי בסופו של דבר יֵצאו בני-ישראל ממצרים ויחגגו את חג הפסח במצות וביין.
(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר כרך ב, עמ' י-יא)
וידברו אליו את כל דברי יוסף... וירא את העגלות אשר שלח יוסף (מה,כז)
את כל דברי יוסף: סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף (רש"י)
לשם מה העביר יוסף לאביו סימן שהוא חי, וכי לא היה יעקב מאמין לבניו ללא סימן? והרי אמרו חז"ל (ר"ה כג) "מילתא דעבידא לאגלויי – לא משקרי אינשי".
אלא הסימן נועד להוכיח שהוא חי כיוסף הצדיק, ושגם בהיותו במצרים, בערוות הארץ, תורתו וצדקתו עמו כמקודם.
זהו שאמר יעקב (בפסוק הבא) "עוד יוסף בני חי" – הוא נוכח שיוסף חי ומתנהג כראוי לבנו של בחיר שבאבות; הוא עוסק בתורה הנקראת "תורת חיים" ומקיים את מצוותיה עליהן נאמר (ויקרא יח) "וחי בהם".
(משיחת מוצאי חנוכה תשמ"א)
כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה... שבעים (מו,כו-כז)
כל הנפש הבאה ליעקב: ...כשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא שישים ושש... משבאו לשם (למצרים) היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, וניתוספה להם יוכבד בין החומות (רש"י)
מדוע היה נחוץ שיושלם המספר של שבעים נפש לפני שנכנסו בני-ישראל למצרים?
משום ששבעים הנפש לבית יעקב הם כנגד שבעים אומות-העולם, אשר החיוב לבררן מוטל על בני-ישראל. הדבר נרמז בפסוק (דברים לב) "יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל", ופירש רש"י: "למספר שבעים נפש של בני יעקב שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון".
מאחר שבירור זה החל בגלות מצרים, שהיא שורש כל הגלויות כולן, הושלם המספר שבעים לפני שנכנסו בני-ישראל למצרים.
(משיחת פ' ויגש תשל"ד)
תגובות והערות
קריאת התורה בלא מניין / עניית אמן / ברכות ההפטרה / עושה שלום / 'ושמרו' בביכנ"ס אשכנז
מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג, עומר
האם יש לקרוא באין מניין או באין ספר-תורה?
במגן אברהם (סימן קמג ס"ק ב) מביא דאם אין ספר-תורה בבית הכנסת, יקראו את הפרשה מתוך החומש, כדי שלא תשתכח תורת קריאה. וכתב על זה "ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים" (הדין מובא גם-כן בקיצור שולחן ערוך ובמשנה ברורה).
ורציתי לברר אם הנהגה הנ"ל שייכת גם-כן כשיש ספר-תורה אבל אין מניין. מצד אחד יש לומר דגם בזה אמרינן שלא תשתכח תורת קריאה; ומאידך, אולי יש לומר שכשאין ציבור, אין מלכתחילה חובת ותורת קריאה ולא שייך בזה "שלא תשתכח".
וראה באגרות קודש (ח"ט עמ' עט) דיש לומר דקריאת התורה הווי חובת הציבור ולא חובת היחיד (דלא כמקרא מגילה), ומאידך יש לומר דהווי חלק מהתפילה ושייך לכל יחיד (ומציין לצפנת-פענח להגאון הרוגצ'ובי הלכות תפילה פי"ב ה"ה).
ואולי יש לומר, שהשאלה הנ"ל תלויה בב' אופנים אלו בגדר חיוב קריאת התורה.
וראה באגרות קודש (חלק ח' עמ' רנו) דמשמע דמצדד דהוי חובת הציבור ולא היחיד, ע"ש וצ"ע.
ואבקש מהקוראים להעיר בזה.
הרב זלמן וואסערמאן, ברוקלין נ.י.
תגובת המערכת:
מצורף כאן סיכום דברי הפוסקים בנושא:
אם יש מניין ואין ספר-תורה – כתוב בתניא רבתי1 והובא במגן-אברהם2 , שאז "קורין בלא ברכה, שלא תשתכח תורת קריאה", והוסיף המגן אברהם: "ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים". וכלשונו הובא בקיצור שולחן-ערוך3 ובערוך השלחן4. ובמשנה ברורה5 כתב: "נכון לקרות בחומשין". ויש חידוש בעניין זה, מכיוון שבירושלמי6 נאמר שלא לקרוא בחומשים כלל, כדי שתהא נפשם עגומה ויקנו ספר-תורה. אלא שפירשו7 שהכוונה שם היא שאסור לקרוא בקביעות, אבל כשאירע כן באקראי שאין להם ספר-תורה – מותר.
לכאורה ברור שמדובר בבעיה אקראית ולא קבועה.
אם יש ספר-תורה אבל אין מניין – כתב המקור חיים (לבעהמ"ח שו"ת חוות יאיר)8: "בפחות מעשרה וכו' – פי' בברכות על הספר-תורה, מה שאין כן לקרות פרשה בין בב' וה' או בשבת ויו"ט כל יחיד קורא [דהיינו – קורא לעצמו בחומש, ולא בספר-תורה], וכן ההפטרה, ומקבל שכר כקורא בתורה 9". ובפרי מגדים על אתר (באשל אברהם שם), כתב: "וביישוב שאין מניין, אפשר טוב לקרות [כנראה – בספר-תורה] בלא ברכה, שלא תשתכח תורת קריאה, ושלא ילכו ג' ימים בלא תורה".
ובשערי אפרים10 כתב: "וישובים שאין שם מניין ורוצים לקרות הסדרה בתורה בכנופיא שלהם בלא ברכה כלל – רשאים, וגם יכולים לומר ההפטרה בנביאים בלא ברכה כלל, ואין להם לקרות עולים לתורה, רק אחד יקרא כל הסדרה מתוך הספר והשאר ישמעו...".
בשני המקורות האחרונים ברור, שהכוונה לבעיה קבועה, שביישוב הזה בדרך-כלל אין מניין. כשהדבר קורה באקראי, אולי אין דאגה זו "שלא תשתכח". והרי זה דבר שכיח, ואכן לא ראינו שמי שלא שמע קריאת התורה ואין לו עוד מניין, יפתח ספר-תורה או אפילו יקרא מתוך החומש.
מכאן שכשאין מניין, ולמעשה אין חיוב, העניין חשוב פחות (קורא לעצמו בחומש, או "אם רוצים... רשאים", ולכל היותר – "טוב") מאשר כשיש מניין ואין ספר-תורה ("קורין" או "נכון לקרות").
____________________
1) ר"ס ו.
2) סימן קמג ס"ק ב.
3) סי' כג סעיף כט.
4) סי' קמג ס"ב.
5) שם ס"ק ט.
6) מגילה פ"ג סוף ה"א, עיי"ש בשירי קרבן שהקשה מזה על דברי המג"א ונשאר בצ"ע. הובא בפמ"ג שם.
7) אליה רבא שם ס"ק ג. (הוא מתיר באקראי אף לקרוא בברכות בחומשין העשויין בגלילה, ולא נתקבלו דבריו. וע' בגיליון רעק"א שם).
8) שם ר"ס א (ההדגשות שלי).
9) צ"ב טעם ומקור הדבר, שהרי אע"פ שאמרו חז"ל "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", הרי "אונסא כמאן דעבד [=ממש] לא אמרינן" (נסמן בש"ך חו"מ סי' כא ס"ק ג).
10) שער ז סעיף לח (ההדגשות שלי).
עניית אמן במקום שאסור להפסיק
בראשי-דברים משיחת ט"ז אד"ר תשי"א (בלתי מוגה)1 ס"ב ואילך, דן הרבי בשאלה אם עניית אמן היא עניין של חיוב, כהשלמה לברכה, או שהיא עניין של שלילה, שלא ייראה כאילו אינו מסכים ח"ו עם הברכה2.
ומביא ראיה לכאורה ממה שאין מפסיקין לעניית אמן באמצע התפילה (=במקום שאסור להפסיק ל'אמן' זה), שאם נאמר שעניית אמן היא עניין של חיוב, ניתן לבאר הטעם לזה משום ש"העוסק במצווה, פטור מן המצווה"3.
אבל באמת אם מטעם זה – הרי אין להפסיק כלל, גם במקום שמותר להפסיק, כמו ב'הודו', וכן באמצע לימוד התורה4. ועל-כורחך צריך לומר, ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה" אינו טעם שלא להפסיק לעניית אמן [וההסברה בזה – שכשם שמפסיקין מפני כבוד מלך בשר ודם לומר 'יחי המלך', על-אחת כמה וכמה שמפסיקין לומר 'יחי מלכו של עולם'], וזה שאין מפסיקין לעניית אמן הוא במקום שאסור להפסיק לשום דבר5. עד-כאן הלשון בשיחה.
והנה בטור הלכות קריאת-שמע6, לאחר שהביא דין ההפסק מפני היראה ומפני הכבוד, כתב7: "ולעניין להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו, נחלקו בו הפוסקים, יש אומרים אף-על-פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אינו פוסק, דכיוון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ויש אומרים שפוסק לכל אפילו באמצע, דלא גרע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל". ולכאורה הן הן הדברים שבשיחה, שמפסיקין מפני הקל-וחומר להפסקה מפני כבוד ויראת בשר ודם. ולכן מפסיקין רק לדברים שבקדושה וכיוצא-בהם, ולא לכל אמן.
ולכן צריך-עיון הדיון באחרונים8 אם ניתן לומר שהענייה לקדיש ולקדושה אינה חיוב אלא רשות, כיוון ש"העוסק במצווה – פטור מן המצווה" – שהרי כל הפסיקה לענות היא כדי שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם.
_______________
1) 'תורת מנחם – התוועדויות' (ב) תשי"א ח"א עמ' 254.
2) ומביא ראיות לכאן ולכאן, וחסר סיום השיחה.
3) וראה בשו"ע רבינו סי' לח סו"ס ז: "ואפילו כשעוסק במצוה ונזדמנה לו מצוה אחרת, ויכול לעשות שתיהן כאחת בלא שום טורח – 'מהיות טוב אל תקרא רע' ויצא ידי שתיהן, ולא אמרו שכל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' אלא כשצריך לטרוח טירחא בעשייה האחרת, טורח אחר, אבל לא כשטורח אחד לשתיהן, וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן". מהדיון בשיחה משמע, שהענייה מהווה "טורח אחר", מפני שמפריעה לכוונת המתפלל, אלא שמפני סיבה חייבים לענות.
4) אגב, לכאורה יש כאן הכרעה בשאלה האם צריך להפסיק באמצע לימודו לעניית אמן (שאלה מעשית במיוחד בבית חיינו), דלא כדעות המקילות בזה שהובאו בס' שערים מצויינים בהלכה על הקיצור שו"ע סי' כ ס"ק א. ולפי המחלקים שם בין יחיד לרבים, אין ראיה מכאן.
5) לכאורה הכוונה שמפסיקין רק לעניות חשובות שהן כמו "יחי המלך", ובשמונה-עשרה אין מפסיקין לשום ענייה כיוון שאין היתר להפסיק שם כלל מפני היראה ומפני הכבוד. ראה להלן מדברי הטור. וצ"ע לפי זה, מדוע נפסק שיש "לשתוק ולכוון" לקדיש ולקדושה ששומעים כשעומדים בתפילת שמו"ע (בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' קד ס"ה), הרי זה מפריע לכוונת התפילה, והוא כ"טורח אחר", ראה לעיל הערה 13.
6) סי' סו (ס"ג).
7) לפי גירסת הבית יוסף ד"ה ולעניין להפסיק.
8) ראה אג"ק כרך טו עמ' קפה. שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' ה אות ז וש"נ.
ברכות ההפטרה בטעמים
העירני חכם אחד:
צריך להבין מפני מה נהוג ב(כל?) תפוצות ישראל1, כולל חסידים2 ואף הרבי עצמו, לומר את ברכות ההפטרה בניגון טעמי המקרא של ההפטרה עצמה3, שהרי בענין "טנת"א" (= ראשי תיבות: טעמים, נקודות, תגין, אותיות) מבואר ש"טעמים" הם המדריגה הנעלית ביותר מכולן, ובעיקרן יתגלו רק לעתיד לבוא4, ומדוע משתמשים בהם לברכות, שלכאורה מדריגתן פחותה משל ההפטרה עצמה, וגם אין נוהגין כן בברכות העולה לתורה, רק בברכות ההפטרה.
ולעת עתה לא מצאנו (על כל פנים בספרים) מקור וטעם להנהגה זו.
________________
1) הרה"ג ר' מאיר מאזוז (נאמ"ן ס"ט) כתב לי שכך נהוג גם אצלם, ומהטעם שבהערה הבאה.
2) ואף נדפסו טעמי המקרא על נוסח הברכה שלפני ההפטרה, שבסידורי 'תורה אור' ותהלת ה''.
3) מבחינה טכנית יש מקום לשער שהנהגה זו עוזרת לקורא ולשומעים לעבור מן הנגינה שבקריאת התורה לנגינה השונה שבקריאת ההפטרה (השערה של הבעל-קורא הוותיק, הפרופ' חיים שי' כהן), אבל אין זה מבאר את משמעות העניין כלל.
4) ראה ב'ספר הליקוטים – צמח צדק' ערך 'טעמים, טנת"א', אות ט' עמ' א'קכט.
'עושה שלום' – לאיזה צד?
בקשר לשאלה בסוף גיליון תרצ"ג, מדוע ב"עושה שלום" דקדיש פונה תחילה לימינו, דלא כבשמונה-עשרה, העירונו:
ב'סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תשי"א, הביא כמה דוגמאות שלמנהגנו בציבור (או בשליח-ציבור) פונה קודם לימינו שלו, כמו ב"בואי כלה" ובהגבהת התורה, עיי"ש. ומציין לגמ' סוטה (מ,א), שכבוד הציבור גדול מכבוד השכינה.
וכן בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סי' כו אות ט) כתב שגם בשאר קדישים [חוץ מקדיש תתקבל], שלמנהגם אין פוסעים בהם, יטה בראשו באומרו "עושה שלום", אלא דכאן יפנה קודם לימין עצמו ואח"כ לשמאלו (וראה בזה בס' 'כרע רבץ' להר"ר יהודה לביא בן-דרור, עמ' 476 ועמ' 500).
האם לומר 'ושמרו'?
א) בבירורי הלכה ומנהג שב'התקשרות' הזכרנו פעמיים (גיליונות: תקל"ד עמ' 14 ותרצ"ד עמ' 16) שהרבי הורה להרב מרדכי שוסטרמן ז"ל1 שהיה 'חיוב' בשנת אבלו על אביו2, להתפלל לפני התיבה בבית-כנסת שבנוסח אשכנז, כשהתפילה בקול היא בנוסח בית הכנסת, אך הורה לו לשאול רב אם לומר עמם את ברכת 'ברוך ה' לעולם' שבתפילת ערבית, שלמנהגנו אין אומרים אותה.
ולא שמנו לב שהרבי כבר הורה בעצמו בנדון כמה שנים לאחר-מכן, במכתבו מיום אדר"ח אדר-א' ה'תשי"ט3, שחסיד חב"ד המתפלל כש"ץ בבית-כנסת שנוהגים לומר 'ושמרו' [שדינו זהה ל'ברוך ה' לעולם' ככתוב בסידור אדמו"ר הזקן לפני שמונה-עשרה של ערבית], לא יאמר זאת.
ב) בגיליון תרצ"ד הנ"ל סופר שהמענה של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע במכתב להרב שוסטרמן משנת תש"ט, ניתן בשנת אבלו על אימו, וזו טעות – השאלה היתה לא בתור חיוב, אלא מכיוון שעבד כשמש בבית-כנסת, והקהל ביקש שגם יתפלל שם לפני העמוד (אימו נפטרה בשנת תשי"ד, כמסופר בזכרונותיו הנ"ל עמ' 131). תודה להרב שמואל לנגזם.
________________
1) מזכרונותיו 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 115.
2) שנפטר בחודש אלול תשי"א.
3) אג"ק כרך יח עמ' ר, שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א עמ' רסד.
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת ויגש
ו' בטבת
שחרית. קריאת התורה: לשלישי, מסיימים: "ותחי רוח יעקב אביהם" (מה,כז)1, לרביעי: "איתו מצרימה" (מו,ז), לחמישי: "הבאה מצרימה, שבעים" (מו,כז)2.
יום ראשון
ז' בטבת
יום ראשון בלילה, אור ליום שני. גם אם אין עננות, יש לקדש את הלבנה עוד הערב (אף ש'שבעה שלמים' יהיו רק בשעה 3:28)3.
יום רביעי
עשרה בטבת
תענית ציבור4.
מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר5. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה6.
עלות השחר באזור המרכז לדעת המקדימה: 4:29.
קטנים שיש בהם דעת להתאבל על ירושלים, מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים7.
שחרית: הציבור אומר 'עננו' רק במנחה, אבל הש"ץ אומר 'עננו' גם בשחרית (בחזרת הש"ץ) בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים"8. ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'9.
סליחות 10:
אומרים אותן בעמידה11, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.
מנהגנו לאומרן אחרי שמונה-עשרה, בסדר דלהלן12:
אשמנו / א-ל ארך אפים / נפילת אפיים / כי עם ה' / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אזכרה / א-ל מלך13 / אלקים באו גויים / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אבן הראשה / א-ל מלך / אבותי כי בטחו14 / א-ל מלך / זכור רחמיך15 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו16 / הרשענו ופשענו17 / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני18 / 'אבינו מלכנו' הארוך19, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר'20] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.
קריאת התורה:
קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים21.
מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה22. קראו לתורה מי שאינו מתענה, וצר לו להודיע מפני חילול השם – יעלה23.
את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה24. הרבי, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור25.
בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'", יש להפסיק מעט בין 'בשם' ל"ה'" כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'26.
שיעורי תורה: לכאורה יש מקום (לנוהגים בכיו"ב) ללמוד היום מעניינא דיומא בתנ"ך (מלכים-ב כה,א-ג. ירמיה לט,א. נב,ד-ה. יחזקאל כד)27.
צדקה: בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום28.
תפילת מנחה:
בשעה מאוחרת יחסית29. סדרה: וידבר וקטורת, אנא בכוח, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה,ו – נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש, תפילת שמונה-עשרה30.
במנחה אומר גם היחיד 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע". אם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור', קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'.
הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיהם גם בתפילה זו31, רק אם התפלה היא לאחר פלג המנחה (באזור המרכז: 3:37). וכשאין נושאים כפיים, אומר הש"ץ ברכת כוהנים.
תחנון, 'אבינו מלכנו' הארוך, ואנחנו לא נדע, קדיש תתקבל, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים30.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג הישן (שמקורו במשנה), לומר 'דברי כיבושין' אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל-פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה'"32.
צאת הכוכבים באזור המרכז: 5:07.
תפילת ערבית: אם קשה לציבור להמתין33, יש להתחיל ערבית כך, שיגיעו בשעה זו לקריאת-שמע, ולפחות – שיסיימו בשעה זו תפילת ערבית, ויקראו אז קריאת-שמע בזמנה.
________________________
1) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 175 (בלתי מוגה).
2) כך קרא הבעל-קורא אצל הרבי, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, כנדפס בחומש 'תורה תמימה' (ההפסקים וכד' הנדפסים שם הם כמנהג ישראל ברוסיה בשעתו. בחומש זה השתמש הרבי לשמיעת קרה"ת וקריאת ההפטרות), וכ"ה בחומשים הרגילים ובס' חת"ת ובתיקון 'איש מצליח' (משא"כ בתנ"ך קורן וברויאר).
3) כמובא ב'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15, שא"צ שבעה שלמים, עיי"ש.
4) יום זה הוא התחלת המצור על ירושלים, שהוא המקור לכל הצרות והגלות, ולכן ישנה בו חומרא לגבי שאר הצומות (ראה לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 267. כרך טו עמ' 420 הערה 78 וש"נ). ומידה טובה מרובה, שכן הוא גם בנוגע לחלק הטוב ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" דיום זה, הן העניין המשותף בכל הצומות, והן העניין הטוב שבמאורע הפרטי דעשרה בטבת, 'סמך' מלשון 'סומך נופלים', שמודגשים בעשרה בטבת יותר מאשר בשאר הצומות - לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 464.
5) סידור אדמוה"ז 'סדר ספירת העומר' (שהצום מתחיל בעלות השחר). וראה הנסמן ב'התקשרות', גיליון רפב עמ' 18 הע' 4.
6) שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. בכף-החיים שם ס"ק ז אוסר זאת משום אכילה לפני עלות השחר, אבל באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' עה איתא, שגם לפי האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, מותר לכל הדיעות באם עושה זאת לרפואה, לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה.
7) ראה משנ"ב סי' תק"נ ס"ק ה, כף החיים שם ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.
8) ספר-המנהגים עמ' 45, וש"נ לפסקי דינים לאדמו"ר הצמח-צדק או"ח סי' תקס"ו ולשו"ת שלו שער המילואים ס"ח. בשו"ת שם דן לומר עננו אף בלא "שבעה שאכלו פחות מכשיעור" האמורים שם, ובפסקי-דינים (שנכתב אח"כ) הורה כן למעשה, ואף באג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חט"ז עמ' שיג ובהגהותיו ללוח כולל-חב"ד תשט"ז (ראה לוח זה ביום תענית אסתר) מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" ללא איזכור ה"שבעה שאכלו" כלל [וכן הורה בעל תה"ד - הובא בס' לקט-יושר] (וראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 18).
9) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.
10) סידור תהילת ה' עמ' 356. ה'סליחות' שם (צילום מסידור 'תורה אור') היו מיועדות במקורן לאמירה בתוך חזרת הש"ץ, כעניין בפ"ע, ולכן מתחילות ב'סלח לנו', 'א-ל ארך אפים'. אולם לפי מנהגנו הן נאמרות בתוך סדר התחנון, ובהשמטות המתחייבות כמבואר בס' המנהגים עמ' 52.
אם חלה ברית-מילה היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, ואף בחתן בז' ימי המשתה (ואף ביום חופתו) אף שאין אומרים תחנון, אומרים סליחות ווידוי כרגיל. וי"א שהחתן ובעל הברית עצמם לא יאמרו סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדמוה"ז סי' קלא ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). אמנם היתה בזה הוראה כדלהלן:
"ימי הסליחות של שנת תשי"ד היו בתוך שבעת ימי המשתה שלי. במוצש"ק סליחות, לפני אמירת הסליחות אמר לי כ"ק אדמו"ר: כל הסליחות תאמר בביהכנ"ס ביחד עם הציבור, אבל כשנגיע לתחנון [כנראה הכוונה ל"ויאמר דוד... יבושו רגע"] אז תצא מבית הכנסת בכדי לאפשר לציבור לומר תחנון, ואתה לא תאמר, וכשיגמרו התחנון תוכל לחזור לביהכנ"ס ולהמשיך אמירת הסליחות עם הקהל. וכן נהגו אח"כ כל השנים..." (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). ולכאורה ה"ה לסליחות דת"צ, שלאחר שמו"ע צריך החתן או בעל ברית וכיו"ב לצאת כדי לאפשר אמירת התחנון ולחזור לאמירת הסליחות.
לעניין 'אבינו מלכנו', חידש הרבי שאמירתו תלויה בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. וכן נדפס בסידורי תהילת ה' משנת תשל"ח ואילך בשולי-הגיליון לפני 'למנצח יענך'. וצ"ע שבשיחות-קודש תש"מ ח"א עמ' 865 מסופר, שבצום גדליה תש"מ הי' חתן במניין של הרבי ולכן לא אמרו סליחות, וכשעמדו לומר קדיש אחר שמו"ע הורה הרבי לומר 'אבינו מלכנו', עיי"ש. ראה גם 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. 'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).
11) מובא מס' קיצור של"ה.
12) ע"פ לוח כולל-חב"ד, ספר-המנהגים עמ' 53, ו'ליקוט טעמים ומקורות' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנדפס בסוף 'סדר הסליחות על-פי מנהג חב"ד'.
13) במחזור השלם וב'סליחות – מנהג חב"ד' נדפס תמיד "כהודעת", ואילו בסידור 'תורה אור' עמ' 372, בסליחות דשני וחמישי, תענית ציבור וכו', נדפס "כמו שהודעת", וכן צולם בסידורי 'תהלת ה'' הישנים, וכן נשמע בבירור בהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת (התזת השי"ן במבטא רבינו ניכרת למדיי), ולא כפי שתוקן בלוח זה בעבר ע"פ ה'סליחות'.
14) פיוט מסוג 'פזמון'. בסוף 'פזמון' "ברובם המכריע של סליחות הנדפסות – חוזרים חלק מחרוז הראשון בין חרוז לחברו" ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (הערה 4 ב'לקוט טעמים ומקורות' הנ"ל), אך בוידיאו מעשרה בטבת תשמ"ט ברור שהרבי חזר את כל החרוז הראשון בין בית לבית.
15) סידור תהילת ה' עמ' 347. וצ"ל בו "פקדנו בישועתך" בלא ו', כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.
16) פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. אחרי "אתה תענה, ה' אלוקינו" סוגרים הארון.
17) מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו... " כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה.
18) במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן תפילה זו בסיום הסליחות (ספר-הניגונים, ניגון רמז).
19) כולו יחדיו ש"ץ וקהל מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים, ניגון ו).
בסידורי תורה-אור ותהילת ה', ובשנים האחרונות גם במחזור השלם, נדפס: זכויות ה-ז' בשבא וה-כ' בשורוק, וכ"ה בלוח התיקון לסידור תו"א, נ.י. תש"א. ואילו במחזור השלם מהשנים תשל"ג-ה: זכיות ה-ז' בקמץ וה-כ' בחיריק. וראה סידור 'עבודת ישראל' עמ' 110, ערוך השלם ערך זך א' בסופו, ועוד.
20) ספר-המנהגים עמ' 45. וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ב עמ' קסג. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גליון נח עמ' קלז.
21) ספר-המנהגים שם. וש"נ.
22) שו"ע סי' תקס"ו ס"ו בשם יש מי שאומר, והובא למעשה בשו"ת צמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' י, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קי). במשנ"ב ס"ק כ הביא מסידור דרך-החיים דה"ה למי שאין בדעתו להשלים התענית, ויש מקילין בזה (שערי-אפרים ש"א ס"ט רק במקום צורך גדול, ובשו"ת שואל-ומשיב תנינא ח"ב סי' נח ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' עז מקילין בכלל, ולכאורה כן משמע משו"ת הצמח-צדק הנ"ל המביא לצירוף גם "ז' שאכלו פחות מכשיעור" שהרי מדובר שאח"כ יאכלו כרגיל).
23) לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ממשנה-ברורה סי' תקס"ו סוף ס"ק כא ושו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עד.
24) שערי-אפרים שער ח סעיף קז.
25) וסיים עם הש"ץ, 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18. ודלא כמ"ש בשערי-אפרים שם, שאומר רק עם הש"ץ.
26) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה. ולהעיר, שמהפסק-טעמים זה (בניגוד לפסוקים שבהם קרא אברהם בשם ה', שם אין הפסק בין "בשם" ל"ה'") הוכיח הראב"ע (לעיל לג,יט) שהפירוש הוא שה' קרא, וכ"ד החזקוני, הספורנו ועוד, ואילו התרגומים, רש"י (לפי' הרא"ם) והאברבנאל פירשו שמשה קרא (ע' בתורה שלימה עה"פ). וכבר כתב הרבי, שחייבים לקרוא בתורה בדיוק לפי טעמי-המקרא אף אם אינם מתאימים לפשט הפסוק (לקוטי-שיחות כרך טז עמ' 572). אמנם באבודרהם 'סדר תפילות התעניות ופירושן' (בדפוס ירושלים תשכ"ג ס"ע רנא) כתב זאת בקשר לתפילה, וסיים "ורוב ההמון טועים בזה". ולמעשה לפי הנהוג, כשאומרים 'א-ל מלך' (שהוא רק סיפור דברים) מסיים הש"ץ 'בשם ה'' בהפסק בין 'בשם ל'ה'', ואילו כשאומרים 'א-ל ארך אפיים' (ומצטטים מתוך הפסוק עצמו) מסיים 'בשם ה' (ושם נאמר)' ללא הפסק.
27) ע"פ המובא בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 בקשר לי"ז בתמוז ות"ב.
28) והטעם, כדאיתא בספרים [מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה רבה סי' תקס"ו ס"ק ב] שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שמה שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלה לקדושה ממש - 'שערי המועדים' אדר, עמ' קמה.
29) שו"ע אדמוה"ז סי' קכט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20 (והוא כחצי שעה לפני השקיעה). אם-כי הרבי התפלל עם הציבור בשעה הקבועה בכל יום – 3:15.
30) לוח כולל-חב"ד.
במראות-קודש נראה, ש(גם) כאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת ת"צ מייד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למזער את ההפסק, על-דרך מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארה"ק.
31) שם (שלא כמנהג חסידי פולין וכו' בארה"ק כיום שאינם נ"כ כלל בתפילה זו – לוח 'דבר בעיתו'. מסתבר שנמנעו מזה כיוון שרגילים להתפלל מנחה באיחור. וע' כף-החיים שם ס"ק ד). ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לישא כפיים אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים שם ס"ק ז, ע"פ הב"ח, שזהו פי' 'סמוך' שבגמ' הנ"ל, ע"ד "סמוך למנחה". וראה ילקוט-יוסף - מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ), ולא כהאשכנזים המקילין מפלג המנחה ואילך. כן הובאו בספרים הנ"ל שם דעות אודות אמירת הש"ץ או"א ברכנו לפני הזמן הראוי לנ"כ, ולכאורה בזה אין להקפיד כ"כ, ראה בשו"ע אדמוה"ז סו"ס קכט מהרמ"א שם.
32) לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 352, וש"נ. וחבל שטרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה במראות-קודש במקום שאפשר).
33) כמובן, אין לאחר תפילת ערבית משך-זמן לאחר צה"כ, שהרי תמיד יש כאלה שקשה עליהם התענית, ואכן במוצאי תעניות התפלל הרבי ערבית די מוקדם. אך מאידך אין להקדים ללא צורך, וראה במטה-אפרים סי' תר"ב סכ"ט. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
