בני-ישראל ממשיכים ומגלים "שמות" הקודש גם בגלות * מענה הקב"ה לטענת משה – המשכת שם הוי', שלא נתגלה לאבות, לכל יהודי * חיבור אור הנסתר ואור הנגלה הרמוזים ב"שניאור" מהוה נתינת כוח לחיבור אלוקות בעולם * לקבל החלטות טובות להוסיף בתורת בעלי ההילולא, הן בשיעור היומי ברמב"ם והן בלימוד השולחן ערוך ותניא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בפרשת השבוע – בתחילת הפרשה1: "ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו":
במצרים – מלשון מיצרים וגבולים, בגלות, מתגלה "שמות בני-ישראל" ("שלא שינו את שמם . . ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין"2), "שבני-ישראל ממשיכים ועושים בחינת גילוי שמות עליונים למטה"3, עד ש"שמות בני-ישראל" (של יעקב ובניו) עצמם קאי (גם) על גילוי השמות העליונים, עד לגילוי שם הוי', "שמו הגדול" (גילוי בשם אד')4.
ובפרטיות:
"את יעקב" – נעשה (במצרים) הגילוי של יו"ד עקב: שרש הנשמה – היו"ד (דשם הוי', שרש נשמת יעקב) נמשך עד בעקב, בדרגא הכי תחתונה, שעל-ידי זה מתגלה המעלה בעקב – שדווקא העקב מחזיק ומעלה את כל הגוף כולו, כולל – הראש ושכל שבראש, ועל-ידי זה ועל-ידו נעשה גם הרגל "רץ לדבר מצווה"5.
"איש וביתו באו": נוסף לכך שיעקב עצמו בא למצרים, באים עמו "איש וביתו" ("דכר ונוקבא יחוד מ"ה וב"ן"6), ומעמידים בתי ישראל במצרים, נוסף לכך שמתווספים שם עוד ריבוי בתים בישראל – "ובני-ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד"7, בנים ובנות העוסקים בתורה ומצוות, ומגדלים אותם לתורה לחופה ולמעשים טובים, שימשיכו להעמיד בתי ישראל על-ידי עניין הנישואין, שתכליתה היא – הולדת בנים ובנות.
וכך גם בעבודה רוחנית: יהודי מברר ומזכך את עניני העולם, עד ש"מתאחד" עם הניצוץ קדושה שבהם, באופן שעל-ידי זה יוצאים "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"8.
ובסיום הפרשה: על-ידי טענת משה להקב"ה "ומאז באתי גו' לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"9 – בא המענה10: "אני11 ה'", "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו'", עד שעל-ידי משה נעשה הגילוי של שם הוי' (לא כמו אצל האבות ש"שמי הוי' לא נודעתי להם"12), "וידעתם כי אני הוי' גו'"13 – גילוי אלקות (הוי') במיצרים וגבולים שבעולם, עד לשלימות בזה – בגאולת מצרים, ומתן תורה14.
ועל דרך זה בעבודת כל אחד: בחינת משה שבכל יהודי טוענת להקב"ה: "מאז באתי גו' לדבר בשמך" – על-ידי קיום התורה ומצוות (שמותיו של הקב"ה) – ואף-על-פי-כן "והצל לא הצלת", אף-על-פי שישנו פסק-דין מפורש15 שעל-ידי מצווה אחת מביא יהודי "לו ולכל העולם תשועה והצלה"!...
ועל זה בא המענה מהקב"ה: "וארא אל אברהם יצחק ויעקב", "אל האבות"16 – כפי שהם אבות של כל יהודי, והגילוי אלקות להאבות נמשך (בירושה) לכל בני-ישראל17, ועוד ועיקר בהוספה – הגילוי של שם הוי', עד שבאה הגאולה האמיתית והשלימה (כימי צאתך מארץ מצרים18), ותורה חדשה מאתי תצא19.
ב. ישנו עניין נוסף בשבת ... – שזה בא בהמשך לכ"ף טבת ... יום ההילולא של הרמב"ם; ו... כ"ד טבת – יום ההילולא דרבנו הזקן:
כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעל ההילולא דיו"ד שבט) הוא ממלא מקומו של רבנו הזקן – מייסד תורת חסידות חב"ד – ש"פתח" את הדרך להלביש את הסתים פנימיות התורה (הקשור עם סתים דקוב"ה) בהבנה והשגה20, ולגלות אלקות בגדרי העולם (וכמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה – חלק שני בספר התניא דרבנו הזקן – איך שגם "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – "אין עוד").
כפי שזה מרומז גם בשמו – שניאור זלמן21: "שניאור" פירושו שני אור – אור תורת הנגלה ואור תורת הנסתר. שזה מתאים עם שמו של רבנו הזקן כפי שנקרא על-ידי כל אחד מכלל-ישראל: בעל התניא והשולחן ערוך. "זלמן" אותיות "לזמן" (והוא שם בלע"ז, לא כמו "שניאור" בלשון הקודש), שזה מורה על העבודה דרבנו הזקן לגלות קדושה ואלקות, עד לב' האורות ("שניאור") של נגלה ונסתר, בגדרי העולם (לשון לע"ז) – זמן ומקום, כך ששני התיבות (שניאור זלמן) נעשים שם אחד של איש אחד.
ולאחרי שרבנו הזקן פתח את הדרך בזה, אזי בעבודה זו גופא היתוסף על-ידי רבותינו נשיאנו ממלאי מקומו החל מבנו ממלא מקומו – אדמו"ר האמצעי, כמרומז בשמו – דוב בער: שגילוי אלקות נמשך עד לדרגא דבשר הגשמי (דוב "המסורבל בבשר"22), ולא רק כמו שעומד בלשון הקודש ("דוב"), אלא גם בלשון לע"ז ("בער").
ועד יתר על כן: מצינו לפעמים שחתם את שמו בשתי תיבות נפרדות או בתיבה אחת, בבי"ת אחת – "דובער". ויש לומר טעם השינוי23 – בהתאם לשני האופנים ודרגות בעבודת בירור הבשר24: (א) סדר העבודה (ובפרט בתחילת העבודה) כשמרגישים כיצד הניצוץ קדושה בבשר ("דוב" בלשון הקודש) הוא העיקר ובשר הגוף ("בער" בלע"ז) טפל – "נפשם עיקר וגופם טפל"25. שאז מרגישים כיצד "דוב" ו"בער" הם שתי תיבות נפרדות (אחת – העיקר, והשנייה – טפלה לו). (ב) מתגלה (גם) מעלת (האלקות שב)הגוף עצמו, שקשור עם הגוף שלמעלה (גוף נהנה מן הגוף). שמצד זה נעשה "בער" בלע"ז (הבשר עצמו של הגוף שלמטה), דבר אחד עם "דוב" בלשון הקודש (הגוף דלמעלה), עד שיש הנברא נעשה דבר אחד עם יש האמיתי26.
ועל דרך זה מרומז גם בשמו של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע [ובהוספה – מכיוון שבזמן היה לאחרי אדמו"ר האמצעי, ובכל דור – נעשה מעלין בקודש] – "שלום דובער", נוסף לעבודה של חיבור "דובער", נעשה ונמשך ב"דובער" גם שלום, כמבואר במ"א27.
ובהוספה על כל זה – נוסף על כוח רבותינו שלפניו – מתווסף אצל ממלא מקומו ובנו יחידו (של הרבי נ"ע) – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כמרומז בשמו "יוסף", ש[נוסף לכך שזה חודר לא רק בבשר הגוף של יהודי, אלא גם בבחינת "אחר" ביהודי שני, הרי] הפיכת ה"אחר" ל"בן" לה' היא עד כדי כך, שבשם לא כתוב כלל הלשון "אחר", כי התאחד לגמרי עם הקדושה של "יוסף". וכך גם בשם "יצחק" – קיימת בגלוי רק השמחה שמקפת וחודרת בכל, גם שמחת הגוף (מה שאין כן ב"דובער" (אפילו כפי שהוא שם אחד) ישנם בפועל שני עניינים: דוב (בלשון הקודש) ובער (בלע"ז), אלא – שמתאחדים בשם אחד).
והכוח לכל זה (חיבור קדושה (תורה) ועולם) נמשך ומגיע החל מרבנו הזקן ("שניאור זלמן"), ואצל רבנו הזקן גופא – מקבלים את הכוח לחבר אלקות עם העולם על-ידי תורה (שהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא28), על-ידי החיבור בין שני האורות (שניאור) בתורת אדמו"ר הזקן – אור הנגלה שבתורה (שולחן ערוך), שקשור עם בירור טוב ורע וכו' (עניני העולם), ואור פנימיות התורה (תניא) – אילנא דחיי, דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע כו'29 [. .] קדוש ומובדל מענייני העולם.
ולהוסיף, שבפרטיות יותר חיבור האלקות עם העולם, מרומז בהתחלת שני הספרים העיקרים (הנ"ל) של רבנו הזקן בחסידות ובנגלה: ספר התניא מיוסד על הפסוק30 "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (כפי שרבנו הזקן כותב בדף-השער דספר התניא). כלומר, שכל העניינים של תורה ומצוות ואלקות, עד לסתים דקוב"ה שבסתים דאורייתא (פנימיות התורה) הם "קרוב אליך", לכל יהודי כפי שהוא נשמה בגוף, בפיך ובלבבך לעשותו. והתחלת שולחן ערוך רבנו הזקן (מהדורא תניינא) היא – "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי": "יהודה – שיש בו שם הוי'31 (והתחלתו ביו"ד) – בן תימא" רומז על הגילוי דשם הוי' באופן ד"בן תימא", ש(תמיד) מבטא את עצמו בגלוי. עד שיורד בעבודה פרטית – בד' העניינים של "עז כנמר וכו'", שכוללים כל עניני העבודה. ויש לומר שזהו גם כנגד הד' עולמות אבי"ע [ובתורה – ד' אופני הלימוד דפרד"ס], שעל-ידם הנשמה (בחי' יו"ד) יורדת מלמעלה למטה – "נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי", עד שיורד למטה בברכות פרטיות של ברכות השחר, וכל זה חדור עם פנימיות ועצם הנשמה (כמדובר לעיל32).
ג. עניין הנ"ל רואים גם אצל הרמב"ם: התחלת ספרו העיקרי (משנה תורה) היא ב(גילוי ה)יו"ד – "יסוד היסודות ועמוד החכמות (ראשי-תיבות הוי'33) לידע כו' מאמיתת המצאו כו' נמצאו כל הנמצאים". וכפי שיהיה בשלימות הגילוי לעתיד לבוא – כמבואר בסיום ספרו: "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד כו' שנאמר34 כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ולהוסיף, שזה מרומז ביום ההילולא שלו בכ' טבת: כ' הוא ב' פעמים יו"ד35, וראשי-תיבות כתר ועשרים בגימטריא כתר36 – שזה מורה על הגילוי דכתר (שלמעלה מעולם) למטה, עד שזה "פועל ישועות בקרב הארץ".
ד. הלימוד מכל זה בנוגע לפועל:
[. .] מכיוון ששבת זו באה לאחרי ובהמשך לכ"ף טבת, יום ההילולא דהרמב"ם, וכ"ד טבת, יום ההילולא דרבנו הזקן – כדאי ונכון ביותר שכל אחד יוסיף בעניינים הקשורים עם בעלי ההילולא, על-ידי הוספה בנתינת הצדקה (כמבואר גודל עניין זה באגרת הקודש ואגרת התשובה דרבנו הזקן), ועוד ועיקר – על-ידי הוספה בקביעת עתים בלימוד תורתם וספרים שלהם [שעל-ידי זה מתקשרים עם מחבר הספר, כי צדיק "נפשי יהבית" בתורתו37, בספרו, קונטרס מאמר וכיוצא-בהם]:
לימוד בספר הרמב"ם, ובפרט על-ידי ההשתתפות עם כמה וכמה מישראל הלומדים את השיעור היומי ברמב"ם בכל יום, מה טוב – ג' פרקים ליום, או על כל פנים פרק אחד ליום, או בספר המצוות.
ולגבי רבנו הזקן – לקבוע עתים בתורה בלימוד שולחן ערוך ובספר התניא שלו [ובפרט שבזמן הזה צריכים התחזקות מיוחדת בזה]. כולל – לשייכים לזה – על-ידי המנהג דכמה וכמה שבכל יום קודם התפלה לומדים פרק תניא38 (על הסדר, או באופן אחר) – כל חד וחד לפום שיעורא דיליה.
ונוסף על הקביעות עתים בזה של כל אחד בפני עצמו, כדאי גם – להנהיג שיעורים ברבים בלימוד שולחן ערוך ותניא. וגם במקומות שיש כבר קביעות בזה – יכולים להוסיף בכמות ובאיכות.
ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה – הוספה בעבודת רבנו הזקן, ובכללות – הפצת המעיינות חוצה.
ולהוסיף, שכל זה צריך להיעשות בזמננו באופן של "וארא" – בגלוי ובפרסום (לא באופן של "הצנע לכת"), ובפרט שמצווה לפרסם עושי מצווה39, בכדי שגם אחרים ילמדו מזה (ובאופן דקנאת סופרים תרבה חכמה40), נוסף על זה שבשעה שמקבלים החלטה ברבים ובפרסום, אזי מוסיפים בתוקף קיום ההחלטה41.
נוסף לזה – לעשות התוועדות בקשר עם כ"ד טבת, וללמוד שם מתורתו ולקבל החלטות טובות בקיום הוראות בעל ההילולא. ובמקומות שכבר עשו התוועדות – ניתן להוסיף בזה בכמות ובאיכות ובפרסום.
ויהי רצון שעל-ידי קבלת החלטות טובות בכל האמור – זה גופא יביא כבר את השכר, עד לשכר האמיתי – הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, והקיצו ורננו שוכני עפר42: הרמב"ם, רבנו הזקן, אדמו"ר האמצעי, וכל רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר, ותיכף ומיד ממש, תיכף ומיד ממש, תיכף ומיד ממש.
(קטעים מהתוועדות ש"פ שמות, כ"ג טבת, ה'תש"נ – מוגה, (תרגום מאידיש). 'תורת מנחם – התוועדויות' תש"נ חלק ב' עמ' 157-161)
________________
1) שמות א,א.
2) ויק"ר פל"ב, ה. שהש"ר פ"ד, יב (א). ועוד.
3) תו"א פרשתנו מט, ד ואילך.
4) תו"א שם. וראה שם ו, ב.
5) אבות פ"ד מ"ב.
6) תו"א שם נ, ב.
7) פרשתנו א, ז.
8) פרש"י ר"פ נח.
9) פרשתנו ה, כג.
10) ראה תו"א נו, ד.
10) ר"פ וארא.
12) וארא ו, ג.
13) שם, ז.
14) תו"א פרשתנו מט, ג ואילך.
15) רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.
16) פרש"י ר"פ וארא.
17) תו"א ר"פ וארא.
18) מיכה ז, טו.
19) ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.
20) ראה ד"ה פדה בשלום תרפ"ה (ע' עט. ע' פח).
21) בהבא לקמן – ראה לקו"ש ח"ו ע' 36 ואילך. וש"נ.
22) קידושין עב, א ובפרש"י.
23) הכח לזה בפשטות הוא – מפני שישראל, ועאכו"כ נשיא בישראל, הוא בעה"ב של שמו.
24) ראה שיחת עשרה בטבת שנה זו.
25) ראה תניא פל"ב.
26) ראה ביאוה"ז (לאדהאמ"צ) בשלח מג, ג. ועוד.
27) לקו"ש חכ"ה ע' 315 הערה 40. וש"נ.
28) זח"ב קסא, סע"א.
29) ראה אגה"ק סכ"ו.
30) נצבים ל, יד.
31) סוטה י, ב. לו, ב.
32) קונטרס משיחות ש"פ ויחי [תש"נ].
33) סדר הדורות ד"א תתכ"ז. שם הגדולים להחיד"א מע' רמב"ם. וראה גם "פירוש" לריש הל' יסוה"ת.
34) ישעי' יא, ט.
35) ולהעיר גם שיו"ד במילואו הוא כ'.
36) לקו"ת שה"ש לה, ג.
37) ע"ד "אנא נפשית כתבית יהבית" ע"י הקב"ה (שבת קה, א (ע"פ גירסת הע"י). וראה לקו"ת שלח מח, סע"ד ואילך) – וצדיקים דומין לבוראם.
38) ראה ס' השיחות ה'ש"ת ע' 144. קונטרס משיחות ש"פ אחרי תשמ"ט.
39) רמ"א יו"ד סרמ"ט סי"ג. משו"ת הרשב"א ח"א סתקפ"א. מג"א בשו"ע או"ח סקנ"ד סקכ"ג.
40) ב"ב כא, א. ועוד.
41) ראה קונטרס החלצו תרנ"ט פ"י.
42) ישעי' כו, יט. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
