ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה (א,א)
ההבדל בפשטות בין ספר בראשית לספר שמות הוא, שבספר בראשית מסופר על תולדות האבות והשבטים, שזו ההכנה ליצירת עם-ישראל, ואילו בספר שמות מסופר סיפור יציאת מצרים ונתינת התורה.
אלא שאם כך יש לתמוה, למה התחלת ספר שמות אינה בסיפור יציאת מצרים, שאז נולד עם-ישראל, אלא בגלות מצרים דווקא?
ויש לומר, שאף שבספר שמות מסופר סיפור לידת עם-ישראל ונתינת התורה, אבל ההתחלה של סיפור זה אינה במתן תורה, ואף לא ביציאת וגאולת מצרים, אלא דווקא בגלות מצרים, המסמלת את הירידה ל'מיצרים' והגבולים של העולם בכלל.
מכיוון שתכלית התורה היא בירור העולם, לכן גם ההכנה למתן תורה היתה על-ידי עבודה בתוך גלות מצרים, באופן שענייני מצרים נכנסו לרשות ישראל, לתחום הקדושה.
(לקוטי-שיחות כרך ל עמ' 253)
ואלה שמות בני-ישראל... שבעים נפש (א,א-ה)
שקולים הן ישראל כצבא השמים. נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא". אף הקב"ה, כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו (מדרש רבה)
"מספר", מעצם טיבו, מבליט את המכנה-המשותף של הדברים הנמנים ומטשטש את ההבדלים שביניהם. לעומת זאת, קריאת "שם" משקפת את המיוחד והשונה שיש בכל פרט ופרט בפני עצמו.
בכל יהודי קיימות שתי הבחינות גם יחד: "מספר" וקריאת "שם". מספר – רומז לנקודת היהדות שהיא שווה אצל כל בני-ישראל. קריאת "שם" – רומזת לסגולה וליתרון המייחדים כל יהודי.
לכן התבטאה חיבתו של הקב"ה לישראל בשני דברים אלו, כדי להודיע גודל חיבתם הן מצד נקודת היהדות המשותפת לכולם, והן מצד מעלתו המיוחדת של כל יהודי ויהודי כפרט.
"מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא".
(לקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 844)
שבעים נפש (א,ה)
אצל בני-יעקב נאמר "נפש" בלשון יחיד, ואילו בתולדות עשיו (בראשית לו) נאמר "נפשות ביתו" – בלשון רבים. כי בצד הקדושה מורגשת אימת הקב"ה ולכן שוררים שם התכללות ואחדות (בדוגמת שני שרים יריבים, שבבואם לפני המלך מתבטלים ממציאותם ומתאחדים לדעה אחת); ואילו בצד הקליפה שוררים פירוד וריבוי.
(סידור עם דא"ח רסב,ב)
וימת יוסף וכל אחיו (א,ו)
אף-על-פי שמת יוסף ואחיו – אלוקיהם לא מת (מדרש רבה)
אמנם יוסף ואחיו מתו ונסתלקו מן העולם, אבל המשכת האלוקות שהמשיכו בעולם על-ידי תורתם ועבודתם – לא נתבטלה.
(רמ"ח אותיות, אות צו)
ויעבידו מצרים את בני-ישראל בפרך (א,יג)
הרמב"ם (הלכות עבדים פ"א) מגדיר "עבודת פרך" עבודה שהיא חסרת קצבה ותועלת.
גם כיום "משועבדים" אנשים רבים בעסק פרנסתם בבחינת "עבודת פרך". על-פי תורה אין לו לאדם להיות שקוע ראשו ורובו בעסקיו, ואסור שהעסק ימנע ממנו להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה. מלאכה כזו היא בעלת קצבה, כאשר רק שעות מסויימות מוקדשות לה ורק במידה מסויימת של תשומת-לב. אז גם יש למלאכה זו תועלת – היא "כלי" ראוי להמשיך ברכת ה'.
ומכלל הן אתה שומע לאו. כאשר אדם שקוע ראשו ורובו במלאכתו – אינו רואה בה קצבה (כי הוא שקוע בה כל כולו וכל עיתותיו מוקדשות לה), ואזי אף אינו רואה בה את התועלת הראויה (כי אינה "כלי" מתאים לברכת ה').
(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 848)
וימררו את חייהם בעבודה קשה (א,יד)
"וימררו את חייהם" – המצרים ירדו תחילה לחייהם הרוחניים של ישראל (שרק עליהם אפשר להחיל את ההגדרה "חיים") והערימו קשיים בכל הנוגע לשמירת התורה והמצוות.
"בעבודה קשה" – כאשר העם נכנע ללחץ הרוחני, גרם הדבר בעקיפין לשיעבוד גשמי, "עבודה קשה" כמשמעותה. לו לא היו בני-ישראל נכנעים ללחץ הרוחני, לא היו משתעבדים גם בגשמיות.
תופעה זו חוזרת ונשנית במשך כל הגלויות של עמנו.
(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 487)
איש מצרי הצילנו (ב,יט)
משה, מושיעם של ישראל, נולד בשנה המאה ושלושים לירידת יעקב ובניו למצרים (כי יוכבד אמו שנולדה בין החומות, היתה בת ק"ל בלידתו). דבר זה נרמז במחצית הראשונה של תיבת "מצרי": מ"צ – בגימטרייה 130.
לאחר מאתיים ועשר שנה שהיו בני-ישראל במצרים, נגאלו על-ידי משה. דבר זה נרמז במחצית השנייה של תיבת "מצרי": ר"י – בגימטרייה 210.
וזהו "איש מצרי הצילנו".
(לקוטי לוי-יצחק לזוהר, חלק א עמ' א)
ומשה היה רעה את צאן יתרו חותנו (ג,א)
מסופר במדרש (רבה), שכשהיה משה רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אליו אמר: לא הייתי יודע שרץ היית מפני שהיית צמא, עייף אתה! הרכיבו על כתפו וחזר אל שאר הצאן. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל...
לפנינו רמז נפלא: ה"גדי" אינו בורח מן ה"עדר" בגלל רשעותו וזדון לבו; הוא עושה זאת מתוך צמאונו. נשמתו צמאה לאלוקים, אך אין הוא יודע שאפשר לרוות צימאונו במי התורה, ולכן הוא פונה לרעות בשדות זרים...
רועה ומנהיג אמיתי הוא זה שמכיר ומגלה את הסיבה הפנימית לבריחת ה"גדי", ולכן הוא רודף אחריו ומחזירו למוטב.
(מהתוועדות חג השבועות תש"מ)
לא ידעתי את ה' (ה,ב)
שם הוי' הוא בחינת אלוקות שלמעלה מהטבע, ושם אלוקים הוא בחינת האלוקות כפי שהיא במידה מצומצמת שנתלבשה בטבע ("א-להים" בגימטרייה "הטבע"). זהו שאמר פרעה "לא ידעתי את הוי'": על-פי דרך הטבע אין לישראל שום אפשרות לצאת ממצרים; ואת שם הוי' שלמעלה מהטבע "לא ידעתי" – הוא מנותק ומובדל מדרכי הנהגת הטבע ואינו מתערב בו.
אך לאמיתו של דבר מאיר שם הוי' למטה כמו שהוא מאיר למעלה, ללא כל שינוי, כי ממנו הכול. ועל-ידי הניסים והנפלאות של יציאת מצרים נוכח גם פרעה לדעת ולהכיר בשם הוי', כמו שנאמר (שמות ז) "וידעו מצרים כי אני הוי'".
(תורה-אור פרשת שמות, דף נ עמ' ה)
תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר (ה,ט)
אמר ה"צמח צדק":
לגבי חסיד שהוא "פנימי", בקשת ברכה מהרבי בענייני עבודת הבורא – היא בבחינת "ואל יישעו גו'", כי צריך להיות "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה".
(היום-יום כד תמוז) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
