גיליון 702, ערב שבת-קודש פרשת וארא, כ"ו בטבת ה'תשס"ח (04.01.2008)
דבר מלכות
הידיעה כי הגאולה החלה – נתנה כוח לעמוד בקשיי הגלות
פרשת שמות מסתיימת בקריאתו של משה רבינו "והצל לא הצלת", ופרשת וארא נפתחת בכל לשונות הגאולה, כולל הגאולה העתידה * האם הבטחת והתחלת הגאולה ביציאת מצרים הוא דבר שניתן לחזור ממנו? * דווקא קושי הגלות ושיאו של החושך הם הראיה שתיכף יאיר בוקר הגאולה, ובכוח ידיעה זו מתבטלים ההעלמות וההסתרים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בסיום1 פרשת שמות מדובר אודות גודל ההעלם והסתר שהיה בגלות מצרים, שלא היה נראה לבני ישראל שום מוצא להיוושע ולצאת מן המיצר אל המרחב, ועד כדי כך, שאפילו אצל משה רבינו, מנהיג הדור, התעוררה הקושיא: "למה הרעות לעם הזה"2.
ולעומת זאת – פרשת השבוע, פרשת וארא, מתחילה לדבר אודות הגאולה, ולא רק אודות הגאולה ממצרים, אלא גם אודות הגאולה העתידה3:
ידוע4 שד' לשונות של גאולה שנאמרו בפרשתנו5, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, הם כנגד ד' הגאולות, מגלות מצרים ושאר הגלויות. ומזה מובן, שהלשון "והבאתי" מורה על עלייה יותר בגאולה לעתיד לבוא6, שנחלקת בכללות לימות המשיח וחד חרוב וכו'7.
ומזה שגם הלשון החמישי אמרו הקב"ה בגאולת מצרים, מובן, שהחל מיציאת מצרים התחילה כבר הגאולה העתידה בכל העניינים שלה, והוא על-פי פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר8 שהחל מיציאת מצרים נוסעים אל הגאולה דלעתיד9.
ב. והנה, איתא בגמרא10 "ר' יוחנן אמר אשו משום חציו". כלומר, מיד בהדלקת האש נתחייב כבר על ההזיקות שיבואו לאחרי כן11.
לכאורה, בשעת ההיזק הרי הוא אנוס, ולמה מחייבים אותו? – אלא החיוב הוא על הדלקת האש (שזה נעשה ברצון), כי כבר אז נעשה כל ההיזק.
ועל-פי מאמר רז"ל12 מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, הרי, אם במדת פורעניות נעשה כל ההיזק מקודם, בודאי שכן הוא במדה טובה, היינו, שתיכף שהבטיח הקב"ה "והבאתי אתכם אל הארץ", דקאי על הדרגא העליונה בגאולה שלעתיד, נעשה כבר העניין כולו.
ג. אודות התענית של תשעה באב מצינו מאמרו של רבי יוחנן הנ"ל13 "אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף"14.
ושואלים על זה15: על-פי הכלל האמור שבשעת הדלקת האש נעשה כבר כל ההיזק, הרי כיוון שהתחלת השריפה היתה בתשעה באב, נמצא, שלדעת ר' יוחנן עצמו נעשה כבר בתשעה באב כל העניין? – אך הביאור בזה, שהכלל האמור שייך רק אצל בשר ודם, אבל לא אצל הקב"ה.
וטעם החילוק: בעניין האש שהוא "משום חציו", הנה מיד כשיוצא החץ מידו שוב אינו בעל-הבית עליו, ובמילא, בשעה שזורק את החץ או בשעה שמדליק את האש, נעשה כבר כל ההיזק.
ומזה מובן, שאצל הקב"ה שגם האש והחיצים אינם יוצאים מידו לעולם16, והוא תמיד בעל הבית עליהם – אצלו לא נעשה הדבר מקודם לכן, כיוון שביכולתו תמיד לחזור בו.
ולכן סובר ר' יוחנן שהיו צריכים לקבוע התענית בעשירי באב, כי, הגם ש"באש הצתה"17 בתשעה באב, מכל מקום, כיוון שהיה יכול לחזור בו, עדיין לא נעשה החורבן בתשעה באב.
ועל-פי זה הרי לכאורה כן הוא גם בענייננו – ואם כן איך נאמר שבשעה שהקב"ה הבטיח "והבאתי גו'" נעשית כבר הגאולה, הרי תמיד הדבר הוא בידו, ומי יאמר לו מה תעשה18, ובמילא, כל זמן שלא עשה את העניין בפועל, לא נעשה העניין עדיין?
ד. אבל באמת אין זו קושיא, שהרי ידוע19 שבנוגע לגזירות רעות רחמנא-ליצלן מתחרט הקב"ה ומבטלם, אבל בנוגע לגזירות טובות אינו מתחרט לעולם, ובלשון הכתוב20 "ההוא אמר גו' ולא יקימנה", בתמיהה.
ולכן, בשעה שהבטיח הקב"ה "והבאתי גו'", שזהו עניין טוב, שממנו לא יתחרט לעולם – הרי זה כאילו שהוא מוכרח בזה כביכול, והרי זה כביכול כמו באדם לאחרי שכבר יצא החץ מידו.
ואף-על-פי שלמעלה לא שייך עניין של הכרח חס-ושלום, והכול ברצונו יתברך, מכל מקום, כיוון שרצונו יתברך הוא שלא לבטל לעולם עניין טוב, הרי עניין זה מוכרח הוא.
לגבי הקב"ה הרי בודאי שזהו ברצונו יתברך, שכן, הא גופא שעניין זה הוא מוכרח הרי זה משום שכן הוא ברצונו יתברך, אבל בנוגע לעניין, הרי העניין מוכרח הוא, כיוון שהוא – העניין – אינו יכול להתבטל בשום אופן. ובמילא, לגבי העניין, הרי זה דומה לבשר ודם שיצא חץ מידו, שהחץ אינו יכול לחזור בשום אופן.
ה. והעניין בעבודה:
כאשר יודעים שהגאולה כפי שהיא בתכלית העילוי ישנה כבר עתה, ואין זה אלא שצריכה להתגלות, אזי נקל יותר לעמוד בכל ההעלמות וההסתרים שבעולם הזה בכלל, בזמן הגלות בפרט, ובדורות האחרונים בפרטי פרטיות.
כלומר: נוסף על הידוע21 שכל המניעות ועיכובים שישנם על עניני תורה ומצוות, אינם מציאות אמיתית חס-ושלום, כי אם העלם והסתר בכדי לעורר כוחות עמוקים יותר בעבודת ה' – הרי יתירה מזה, שמצד הגאולה שבאמת לאמתו נמצאת היא כבר עתה, נתבטלו כבר גם ההעלמות וההסתרים.
וכאשר יודעים שאין זה אלא דמיון בלבד, ולא מתפעלים מזה, אלא הולכים בתוקף בענייני קדושה – אזי מתבטל ההעלם גם לעיני בשר, ונעשה "לטב עביד"22, ואז נעשה גם עניין "גם23 זו לטובה"24.
* * *
ו. ידוע הפתגם25 שצריכים לחיות עם פרשת השבוע.
ונקודת העניין – כמו שנתבאר לעיל (ס"א) שאף-על-פי שהסדרה הקודמת מסתיימת בהתגברות קושי הגלות יותר ויותר, עד כדי כך, שלא רק ה"ערב רב", לא רק סתם בני ישראל, אלא אפילו משה רבינו, מנהיג הדור, לא ראה מוצא כיצד להינצל מהצרות, והיינו, שההעלם וההסתר היה אפילו אצל מנהיגם של ישראל, מכל מקום, סדרה זו מתחילה בעניין הגאולה (שהרי מהמכה הראשונה בטלה כבר העבודה מאבותינו26), ועד שמרומז בה הגאולה העתידה.
ועניין זה נוגע ושייך במיוחד לחודש שבט:
בחודש שבט היתה העלייה של כ"ק מו"ח אדמו"ר.
והנה, מבואר באגה"ק27 מאמר הזוהר28 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", לפי שגם בחיים חיותו בעלמא דין היו חייו "חיים רוחניים, שהם אמונה יראה ואהבה", אלא שבהיותו בעלמא דין היו ההגבלות והצמצומים שמצד הגוף, מה שאין כן לאחרי ההסתלקות בטלו ההגבלות כו', ולכן "אשתכח יתיר".
אמנם, זה הוא בפנימיות העניינים, אבל בחיצוניות – לא ניכר שמזה באה טובה בהפצת המעיינות חוצה שזוהי ההכנה לגאולה העתידה29, ואדרבה, ההעלם וההסתר הולך ומתגבר.
ועל זה בא הלימוד וההוראה מפרשת השבוע – שהסדר הוא שקודם הגאולה נעשה ההעלם וההסתר גדול ביותר, כשם שקודם אור הבוקר נעשה החושך גדול ביותר30, כך, שהחושך עצמו מהוה ראיה שתיכף ("אָט אָט") מגיע אור הבוקר, וכנ"ל שהגאולה ישנה כבר החל מיציאת מצרים, ובפרט עתה, שמצד גודל החושך רואים שזהו כבר סוף זמן הגלות, וכדברי הרבי31 שצריכים כבר לצחצח את הכפתורים של מלבושי החיל שילך אל הגאולה לקראת מלך מלכי המלכים הקב"ה, והוא בראשם.
(מהתוועדות ש"פ וארא ה'תשי"ד. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ד חלק א (י), ע' 322-326)
______________________
1) רוב השיחה – הוגהה (באידית) ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפסה בלקו"ש ח"א ע' 125 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) שמות ה, כב.
3) בהבא לקמן – ראה גם ד"ה וידבר אלקים גו' שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 315 ואילך).
4) מכאן עד סוס"ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר ונדפס בלקו"ש הנ"ל.
5) ו, ו-ז.
6) ובמק"א איתא שהלשון "והבאתי" הוא כנגד הגאולה העתידה בכללותה, וזהו גם הטעם ששותים בפסח ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה, וכוס החמישי שכנגד הגאולה העתידה נקרא כוסו של אליהו (ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז ע' 52 ואילך. וש"נ), שיבוא לבשר את הגאולה העתידה (מהנחה בלתי מוגה).
7) ראה סנהדרין צז, סע"א.
8) ראה סה"מ תש"ח ע' 159, ע' 164.
9) וזהו גם דיוק לשון הכתוב (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים" – דלכאורה, כיוון ש"צאתך מארץ מצרים" הי' ביום ט"ו בניסן, הול"ל "כיום צאתך גו'", לשון יחיד, ולמה נאמר "כימי" לשון רבים? והביאור בזה – שבגאולת מצרים נכללים גם כל שאר הגאולות, ולכן נאמר "כימי" לשון רבים, לרמז גם על הגאולות שלאח"ז, עד לגאולה העתידה (מהנחה בלתי מוגה).
10) ב"ק כב, א, ונמוקי יוסף שם.
11) ומזה מביאים ראי' בנוגע להחקירה בענין הזמן (ראה צפע"נ מהד"ת פט, א) – אם הזמן שיש להדבר הוא בגדר תשלומין, או שזה הזמן בעצמו הוא דבר נמשך (מהנחה בלתי מוגה).
12) יומא עו, א. וש"נ.
13) תענית כט, א.
14) דלא כרבנן דס"ל "אתחלתא דפורענותא עדיפא" – תענית שם (מהנחה בלתי מוגה).
15) ראה שו"ת זכרון יהונתן חו"מ ס"ב. הובא ב"המועדים בהלכה" (לרש"י זעווין) ע' שמט. וש"נ.
16) פרש"י האזינו לב, מא.
17) נוסח תפלת נחם במנחת תשעה באב.
18) קהלת ח, ד.
19) רמב"ם הל' יסוה"ת פ"י ה"ד.
20) בלק כג, יט.
21) ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קפח ואילך. וש"נ.
22) ברכות ס, סע"ב.
23) תענית כא, א. וש"נ.
24) ראה לקו"ש ח"ב ע' 393 ואילך. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ו ע' 126 ואילך. וש"נ.
25) סה"ש תש"ב ע' 29 (נעתק ב"היום יום" ב' חשון).
26) ראה ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פ"ה, יט, ובפי' מהרז"ו (ורש"ש). וראה לקו"ש חט"ז ע' 34 הערה 18.
27) סי' ז"ך וביאורו.
28) ח"ג עא, ב.
29) אגה"ק דהבעש"ט – כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.
30) ראה לקו"ד ח"א סח, סע"א. סה"ש תרצ"ט ע' 316 ואילך.
31) ראה סה"ש תרפ"ט ע' 42. וש"נ.
משיח וגאולה בפרשה
האמונה בביאת המשיח בכל יום מגביהה מעל הטבע
כל רגע בגלות הוא רגע הכנה לגאולה
הגאולה ממצרים בפועל – היא בפרשת בא, שבה נאמר "בעצם היום הזה יצאו גו' מארץ מצרים". ולפני זה באה התחלת הגאולה – בפרשת וארא, שבה מסופר אודות המכות, והרי כשהתחילו המכות בטלה עבודה מאבותינו במצרים.
ועוד לפני זה – בתחילת הפרשה – נאמר "לכן אמור לבני ישראל אני הוי'", שזוהי ההודעה (וההתחלה) על הגילוי דשם הוי' דלעילא, שקשור עם הגאולה מגלות מצרים, שהיא גם ההתחלה לגאולה האמיתית והשלימה, עליה נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים וגו'".
ולאחרי זה באה פרשת בשלח [...]
וידיעת עניין זה (שהגלות עצמה גורמת העלייה של הגאולה) פועלת שיהיה קל יותר כשנמצאים עדיין בגלות:
לא זו בלבד שיודעים שבודאי יצאו מהגלות, אלא יתירה מזה – שיודעים שכל רגע שנמצאים במעמד ומצב של גלות, מהוה הכנה והכשרה ליציאה מן הגלות אל הגאולה. ובמילא, מסתכלים על כל רגע בגלות – לא כמו רגע בגלות, אלא כמו רגע של הכנה לגאולה.
וההסברה בזה – שבכל פעולה שיהודי עושה בכל יום ויום במשך שהותו בגלות, הרי הוא מאיר עוד חלק בעולם הזה הגשמי והחומרי, ובמילא הרי הוא מברר ומזכך עוד חלק בעולם הזה הגשמי והחומרי, עוד חלק מקליפת נוגה כו', שעל-ידי זה פועלים את תכלית השלימות של ימות המשיח שהוא גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי, כמבואר בארוכה בתניא. וכיוון שכן, הרי מובן שצריכים להסתכל על כל רגע שבו מוכרחים עדיין להיות בגלות – לא כמו רגע של גלות, אלא כמו רגע של הכנה והקדמה לגאולה. ואז, נקל יותר להתמודד עם קשיי הגלות ולעבוד עבודתו כדבעי.
זאת ועוד – שהעבודה היא באופן שהאדם מרגיש את עצמו ל"בן חורין" ("ער איז שוין ניט אין גלות"), והיינו, שהנשמה היא במעמד ומצב של חירות, ועבודתו בגלות היא כמו "בן חורין" שצריך להוציא מישהו אחר שנמצא עדיין בשבייה.
ועניין זה מתבטא באמונה בביאת המשיח שיבוא בכל יום – לא אמונה בדרך מקיף, אלא אמונה שחודרת בכל כוחות נפשו בדרך פנימי, ואמונה זו גופא מוציאה אותו מההגבלות של הגלות, ובמילא יכול לעבוד עבודתו מבלי להתחשב במיצרים וגבולים שמצד הגלות.
– וזהו הביאור בפתגם המקובל בשם הבעל-שם-טוב, שכל אחד מישראל יכול לחצות נהר על גבי מטפחת ("דורכשווימען אַ טייך מיט אַ פאַטשיילע"), אלא שצריך להאמין בזה. והיינו, שכאשר האמונה היא (לא בדרך מקיף, אלא) בדרך פנימי, מעמידה היא את האדם כולו, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, במעמד ומצב שלה (של האמונה), ואז, לא ייפלא שהוא מושל על הטבע, כיוון שמציאותו היא למעלה מהטבע, וכל מציאות הטבע לא נברא אלא בשבילו, כמאמר רז"ל "בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית", וכיוון שעניין "נקראו ראשית" הוא אצלו בגילוי, פועל הוא כל מה שצריך לפעול באין מפריע.
('תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ד חלק ב (יא), עמ' 40-42)
ניצוצי רבי
מסעדות על טהרת הקודש
המסעדה שקיבלה 'משקה' מהרבי... * איזו מסעדה נקראה בהסכמת הרבי על שמו של ר' ישראל-אריה-לייב? * שנים רבות לפני שהחל הרבי ב'מבצע כשרות האכילה ושתייה', הוקמו בעידודו של הרבי מסעדות כשרות שבמקצתן גם סייע במימון * התייחסויות הרבי למסעדות
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
בחורף תשי"ב נקלע בא-כוחו של הרבי, הרב בנימין גרודוצקי (ע"ה), למדריד, בדרכו למרוקו שם עשה להקמת הרשת המפוארת של חב"ד. הוא שבת שם ולתדהמתו גילה כי הסטודנטים היהודים, שהגיעו למקום כדי ללמוד במוסדות אקדמיים – נאלצים להתגעל במאכלות אסורות, רחמנא-ליצלן.
במקום התגורר יהודי נדיב ושמו משה לבנדה, אשר נדבה רוחו להקים במקום בית-כנסת קטן, בלתי-רשמי. במקום התגורר גם יהודי יוצא הונגריה, שוחט ירא-שמים, והרב גורודצקי נפגש עם שניהם והחליט לעשות מעשה – הקמת מסעדה על טהרת הקודש.
נשכר בניין בן שלוש קומות. הקומה העליונה שימשה ללימוד תורה, והקומה התחתונה שימשה מסעדה. השו"ב ואשתו התעסקו בהכנת מאכלים כשרים, תוך השגחה שהכול ייעשה על טהרת הקודש. לצד זה שימש המקום גם בית-'חם', תרתי משמע, לסטודנטים היהודים, על-ידי הרצאות ושיעורי-תורה שהיתה להם השפעה רבה על הצעירים.
כך נמשך לפחות שש שנים, עד שהשוחט ורעייתו נאלצו לעזוב את המדינה ולהגר לארצות הברית.
כל זאת נעשה כמובן לפי הוראות הרבי, אשר שיגר כמה וכמה איגרות למעורבים בעניין. כגון מכתב ל"הנכבד ונעלה, איש ירא אלוקים, עסקן רב פעלים, הנדיב מו"ה משה שי' לבנדה" (המכתב צולם בספר זכרון גורודצקי עמ' 225, ונדפס גם ב'אגרות קודש' כך ה' עמ' ר) אשר הרבי כתב לו כדברים הבאים (להלן ב'תרגום-חופשי'):
שמחתי לקבל דין-וחשבון מבא-כוחי האישי ומנהל לשכת העזרה שלנו באירופה, הרה"ג והרה"ח ותיק-וחסיד איש-ירא-אלוקים נבון-ומשכיל עוסק בצרכי ציבור באמונה וכו' מוהר"ר בנימין שי' גורודצקי, אודות ביקורו במדריד.
במיוחד נעמה לי הידיעה אודות עבודת כבודו החשובה לטובת הכלל, שהוא ורעייתו תחי' הקדישו בית כנסת לטובת הקהל וכו', ועתה נטל על עצמו לעשות תיקון גדול בקהילה בייסוד מטבח כשר, ולמטרה זו הקדיש בנין מתאים במרכז העיר.
למותר להאריך בגודל הזכות והמצווה להיות ממזכי הרבים, ובפרט בעניינים חשובים שכאלה, הנזכרים בתפילת מי שבירך – מי שמייחדים בתי כנסיות לתפילה וגו' ופת לאורחים וגו', שמתן שכרו בצידו – הקב"ה ישלם שכרם וגו' וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם.
הרבי אינו מסתפק בברכה על הנעשה כבר, ותובע המשכיות:
ברם, רצוני להביע תקוותי ולהדגיש, אשר כמו כל דבר חי, עבודתכם הטובה תלך ותגדל, וכב' יגדיל מאמציו בכל העניינים לטובת הכלל, לחזק תורה ויהדות הן בין התושבים המקומיים והן בין הסטודנטים הלומדים.
ושוב מסיים בברכה:
השם-יתברך אינו נשאר בעל-חוב, והוא בוודאי ישפיע לכם בשפע ברכות ויצליחכם הן בעבודתכם לטובת הכלל והן בעניניכם הפרטיים, בגשמיות וברוחניות.
אשמח מאד להמשיך להתבשר חדשות טובות מעבודתכם.
להציל יהודי אחד – לפחות במה שניתן
כשנה לאחר מכן, בא' טבת תשי"ג (צילומו ב'ספר זיכרון' שם; וב'אגרות קודש' כרך ז' עמ' קז), כותב הרבי לעסקן יהודי בספרד ("הו[ותיק] וח[סיד] א[יש] י[רא] א[לקים] עוסק בצ[ורכי] צ[יבור] מו[רנו] ה[רב] יוסף שי' בן מימון" מאדריד – שפאניא):
בעתו קבלתי מכתבו מיום ה' כסלו העבר . . כאשר היה פה זה לא כבר בא-כחי הר[ב] הג[און] . . מוהר"ר בנימין אלי' שי' גאראדעצקי, דברתי אתו עוד הפעם בהנוגע למצב בית האוכל של הסטודענטים במאדריד, וזה כעשרה ימים שחזר הרב גאראדעצקי לפאריז, ובטח יעשה שמה מה שתלוי בו לתקן המצב, ואם בינתים נתחדשו איזה פרטים בזה, מטובו להודיע אודות זה ישר להרב גאראדעצקי, למען למהר את הדבר.
הרבי ממשיך וכותב לו:
אקווה אשר במשך ימי החנוכה נתקבצו הוא וחביריו יחד ונדברו אודות הנס של חנוכה, הימים ההם, ואשר גם עתה מוכרח הדבר שבני ובנות ישראל יעמדו חזק נגד כל אלו שרוצים להשכיח את תורת השם יתברך ולהעבירם מחוקי רצונו יתברך, וסוף סוף מצליח השם יתברך ועושה תשועה גדולה ופורקן גדול לכל אלו ההולכים בדרכיו.
את מכתבו חותם הרבי "בברכת הצלחה ודרישת שלום כל חבריו" (– יתכן ומדובר באחד מראשי קבוצת הסטודנטים). שנים רבות אחר-כך, כשהגיעו שלוחי הרבי – כמו הרב גולדשטיין – לספרד ביוזמת הרב אברהם יצחק גליק (ע"ה), ראשית פעילותם היתה בביסוס מסעדה יהודית במקום.
בעידוד זה והצלת הסטודנטים היהודים היה מעין המשך ל"מעשה רב" של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, כפי שסיפר הרבי בהתוועדות שבת קודש פרשת חוקת-בלק תשט"ו ('תורת מנחם' כרך יד עמ' 166):
ידוע ומפורסם, שדעתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מאוד לא נוחה מלימוד חכמות חיצוניות, שזהו עניין שאודותיו כותב אדמו"ר הזקן ש"מטמא בחינת חב"ד שבנפשו", ולכן התנגד לכך כ"ק מו"ח אדמו"ר – בנוגע לבני ישראל בכלל, ובנוגע לתלמידי תומכי-תמימים בפרט.
ואין זה בסתירה לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר שלח כסף לקבוצת סטודנטים מבני ישראל, שלמדו בשווייץ, כדי לסדר מטבח כשר וכדומה – שהרי ברור שכאשר רואים יהודי שהוא חיגר בשתי רגליו, ואפשר לפעול שיהיה חיגר ברגלו אחת בלבד יש לפעול לשם כך בכל הכוחות, אף שלעת-עתה אין יכולים לרפאות את הרגל השנייה . . ו"חיגר" פירושו שהוא צולע על רגליו.
בלימודי אקדמיה חשש לויתורים בכשרות ובכלל
ברור אמנם, שהרבי לא ביקש לתת "הכשר" ללימודים שכאלה מלכתחילה, כפי שעולה גם מהסיפור הבא:
פעם (בשנת תשכ"ב) הובאה לידיעת הרבי כתבה שפורסמה בעיתון, הקוראת לבחורי ישיבות להשתלם בלימודים בקולג' תוך שימוש ב"סקרים מדעיים". הרבי שלל זאת מכל וכל, וכתב לעורך העיתון תזכיר-תשובה (נחתם על-ידי המזכיר הרב מינדל ופורסם בתרגום מאנגלית ב'מורה לדור נבוך' כרך ב' עמ' 238 ואילך), הפותח כך:
אינני נוהג להתערב בפולמוסים, ובמיוחד לא מעל דפי העיתונות, עם זאת, לאור החשיבות של הנושא ותשומת הלב הרבה שהוא קיבל, אני סבור שיהיה זה לתועלת הציבור להבהיר את עמדתי בנקודות מסויימות שהועלו על-ידי הכתב שלך.
בין השאר מצביע הרבי שבמוסדות אקדמיים אין כמעט מסעדות כשרות:
אין כל צורך בסטטיסטיקות בעניין זה. העובדות מדברות בעד עצמן. כל המעוניין בכך יכול לבקר בקולג'ים או אוניברסיטאות שונות (מחוץ לעיר ניו-יורק), והוא יכול לגלות בעצמו בקלות בכמה קולג'ים יש מסעדה כשרה בקמפוס, או אפילו בסמוך לו, וכמה סטודנטים שומרים בהקפדה על כשרות בשלוש הארוחות היומיות שלהם, או בשתיים מהן, או באחת. כמובן כשמדברים באופן תיאורטי, הדבר יכול להיות אפשרי שסטודנט יהודי יעבור את ארבע שנות חייו האקדמיות ללא ארוחה חמה.
ממשיך הרבי:
באופן תאורטי, יכול להיות גם אפשרי שסטודנט אחרי יום עבודה, יצא החוצה כדי לערוך קניות ולבשל, אבל איננו עוסקים בתיאוריות, העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שחלק זניח, אם בכלל, מהסטודנטים היהודים הלומדים בקולג'ים ובאוניברסיטאות עובר את החינוך האקדמאי שלו מבלי לעשות ויתורים בנושאים בסיסיים ביהדות בחיי היום יום שלו. הזכרתי רק את נושא הכשרות, אבל הוא הדין לגבי תפילה בציבור . . ותחומים אחרים של חיי הדת.
הנוער אינו נרתע מאתגרים – המסעדה בבולוניה
כך פותח הרבי את מכתבו העוסק במסעדת הסטודנטים בבולוניה שבאיטליה ('אגרות-קודש' כרך כז עמ' תפז-תפח). האיגרת היא מתחילת אלול, ה'תשל"ב:
מר בני חן שי'
יו"ר ארגון הסטודנטים הישראלים
בולוני[ה]
שלום וברכה!
בנועם קבלתי מכתבו בקשר להמסעדה הכשרה בבולוני[ה]; ומובן אשר תיכף באתי במגע עם גורמים שונים בזה, שדיווחו לי מהתפתחות הדברים והטבה ניכרת וכו'. ותקוותי שהבטחת הגורמים לעזור ככל התלוי בהם יצאה לפועל, וינעם לי לקבל מכתב עם בשורות טובות בזה.
הרבי ממשיך ומרחיב במשל המלך בשדה של תקופה זו, ומסיים:
בודאי למותר להדגיש למר גודל חשיבות הצעירים והנוער בכל ענינים האמורים, וכמדובר כמה פעמים שהנוער עדיין לא רגיל כל כך בפשרות ומוכן לנהל מלחמות על כל אתגר ואינו נרתע אפילו בפני אתגר גדול הדורש מאמצים גדולים וכו'.
ויהי רצון שיבשרו טוב בכל האמור. ומובן שכל הכתוב מופנה לכל חברי הארגון שי'...
בשנת תשל"ט נשלח לבולניה שליח הרבי, הרה"ח הרה"ת וכו' אלי דוד בורנשטיין שי' שריבה שם פעלים לתורה, וקירב עשרות רבות מהם. הציר העיקרי של הפעילות סבב סביב המסעדה שהקים.
מסעדת "אשל ישראל" במילאנו, איטליה
בשנת תשכ"ו נסגרה במילאנו שבאיטליה המסעדה היהודית שפעלה שם עד אז. המסעדה שימשה לא רק את תושבי העיר המקומיים, אלא גם מטיילים רבים, שהגיעו אליה באותה תקופה כאשר שימשה עיר תיירות.
מיד כששמע הרבי על סגירת המסעדה הורה לנגיד ר' שלמה-יוסף ציפעל (מעסקניה הראשיים של יהדות מילאנו, ומגדולי תומכי שלוחי חב"ד שם) שידאג בזריזות לפתיחתה המחודשת (הרבי התבטא אז בלשונו הקדושה: "תיכף").
בנושא זה שוחח מר ציפעל עם הרבי ב'יחידות', וכשהעלה את השאלה: מי יעסוק בתפעולה? הורה הרבי שהרה"ת ר' אברהם שי' ליפסקר, שהגיע אז לעסוק בעבודת החינוך במילאנו, יטפל גם במסעדה (ב'יחידות' לאחר מכן לרב ליפסקר – ביאר לו הרבי מדוע הציע להטיל את התפקיד דווקא עליו). על הרב גרשון מענדל גרליק, השליח הראשי באיטליה, הוטל להכין את הבסיס והסידורים הראשוניים.
באחת השיחות-הטלפוניות שניהל הרב גרליק עם הרב חדקוב, מזכירו של הרבי, שהאיץ בו להזדרז בפתיחת המסעדה, ניצל הרב גרליק את ההזדמנות והציע רעיון שהבשיל מכבר אצלו – להעניק למוסד כלשהו את שמו של אחיו של הרבי. הוא אמר לרב חודקוב: אבל המסעדה תיקרא "ישראל" על-שם אחיו של הרבי!... הסתבר שהרבי האזין לשיחה – והסכים, אך הוסיף: שייקרא "אש"ל ישראל".
בהזדמנות אחרת העניק הרבי הוראה מסוימת ואמר שהמסעדה היא "מקום ציבורי" (לפי 'התמים' אייר-מנ"א תשס"ד עמ' 10-7).
מסעדה ליובאוויטש'אית בתל אביב...
בכ' אדר תשל"ד (כאן בפרסום ראשון) כותב הרבי במענה לפתיחת מסעדה:
אזכיר ע[ל] הצ[יון] להנ[זכר] ל[עיל].
מזוזות בדוקות בדלתות המסעדה.
כדאי שיהי[ה] מזומן להרוצים – סידור תהילים חומש וצדקה
פושקע [=קופת צדקה].
ביום ג' כ' שבט תש"ל התקיימה התוועדות מיוחדת, שבה נפרד הרבי מאורחי יו"ד שבט תש"ל – "יו"ד שבט הגדול". בסיומה של ההתוועדות מחלק הרבי בקבוקי משקה לאנ"ש מקצווי תבל. בין הנוכחים נמצא גם הרה"ח ר' חיים ריבקין (ע"ה) מכפר חב"ד. הרבי פונה אליו ואומר לו תוך כדי מסירת בקבוק ('שיחות קודש' תש"ל כרך א' עמ' 474):
תשתמשו בזה במסעדה; מסתמא זה יביא הצלחה בפרנסה.
כמה ימים קודם לכן, כשנכנס ל'יחידות', סיפר לרבי כי הוא ואחיו יבלחט"א, הרה"ח ר' זושא, רוצים למכור את המסעדה שאותה קנו בשנת תשכ"ב. הרבי התעניין בטיבם של הקונים, והוא השיב כי מדובר בשני אברכים, חסידי פולין. הרבי הוסיף לשאול אם רמת הכשרות שבה ינהלו הקונים את המסעדה תהיה באותה רמה שבה נוהלה עד כה. ר' חיים השיב בחיוב, כי מסתמא הם ישמרו כך. שאל הרבי: האם מוכנים אתם לקחת על עצמכם אחריות על-כך? השיב ר' חיים: אינני יכול לקבל על עצמי אחריות על מעשיהם של אחרים.
"אם כך" – סיים הרבי את השיחה: "לא בא בחשבון! זה ליובאוויטש של תל-אביב!"...
ההמשך היה כאמור בהתוועדות כ' שבט. כמה חודשים לאחר מכן ביקר הרה"ח ר' זושא ב'יחידות', וגם אז בירך הרבי את הצלחת המסעדה בצורה מיוחדת ובנוסף לכך צירף פתק בזה הלשון:
ונוסף לזה שהיה ביחידות, גם משקה למסעדה. אזכיר על הציון.
בהזדמנות נוספת, באחרון-של-פסח, כשקיבל מהרבי "כוס-של-ברכה" עבור בית הכנסת "בית מנחם", קרא לו הרבי ואמר לו:
ומהקנקן הזה שהבאתי עבור "בית מנחם" – תקח גם עבור המסעדה.
לימים סיפר לו אחד הסועדים: "הייתי אצל הרבי מליובאוויטש ב'יחידות', וטרם צאתי אמר לי, מכיוון שהנך נוסע לארץ-ישראל ותשהה בתל-אביב – בטח תיכנס למסעדה של ריבקין לאכול שם!".
שם המסעדה "ישורון" (ברח' מאז"ה 4). פעם ביקש ר' זושא מהרבי להעניק למקום שם יותר חב"די, כמו "ופרצת". השיב לו הרבי: כפי שהייתה הצלחה עד עתה תחת השם הזה – תהיה הצלחה גם הלאה תחת השם הזה.
ר' זושא ניצל את המסעדה לפעילות עם הנוער וחילק סוכריות לילדים שהסכימו לברך ולומר פסוקים. פעם ב'יחידות' ביקש מהרבי דולר עבור הילדים, באומרו: רבי אני מעריך דולר אחד של הרבי ב-30,000$, וממילא אם הרבי ייתן לי את הדולר – כל הסוכריות שאקנה יהיו תחליף לדולר של הרבי על סגולותיו! הרבי חייך חיוך רחב והעניק לו שני דולר באומרו: "כפליים לתושיה".
אגב, פעם העיר הרבי (כשר' חיים ע"ה סיפר לרבי על הסוכריות שר' זושא מחלק) שכדאי לתת לילדים גם מיני מתיקה אחרים, כדי שיוכלו (או יתרגלו) לברך גם ברכות אחרות!
הרבי לא שכח להזכיר שוב ושוב את המסעדה. בחורף תשנ"ב כשעובר ר' זושא בחלוקת הדולרים שוב אומר לו הרבי: "הרי יש לך מסעדה בתל-אביב" ("איר האָט דאָך אַ מסעדה אין תל-אביב"). ושוב בחודש אדר א' תשנ"ב פונה הרבי לר' זושא: האם המסעדה פתוחה בפסח? ר' זושא עונה לרבי: בכלל, היא סגורה. אולם, אם רצונו של הרבי בכך – כדי למלאות רצונו, הכסף לא קובע, והיא תהיה פתוחה. שאל הרבי: איך היה בשנה שעברה? ר' זושא השיב: בשנה שעברה היתה המסעדה סגורה. הרבי חייך ואמר: "נו, אם כך – לא נעשה שינויים"!...
על בעלי המסעדה להוסיף במזון הרוחני
בכ"ו אלול תשכ"ח ('אגרות קודש' כרך כה עמ' רמב) כותב הרבי לשלושה יהודים שותפים ("הוו"ח אי"א נו"נ עוסקים בצ"צ מו"ה אברהם יצחק שי' ומו"ה אלעזר קלמן שי' ומו"ה יוסף שי' קורלנדר") שפתחו במשותף מסעדה, את הדברים הבאים:
זה עתה קיבלתי הידיעה שפתחו את המסעדה [רעסטאראן], ויהי רצון שתהיה בשעה טובה ומוצלחת.
ובפרט שהימים ימי סגולה, שאצל יהודי בן עם סגולה הרי עניני גשמיות ורוחניות כלולים ביחד, ולכן כדי שיהיה הצלחה בעסק בגשמיות בודאי יוסיף כל אחד במזון רוחני של עצמו, זאת אומרת בעניני תורה לימודה וקיום מצוותיה בהידור. והאריכות לדכוותייהו אך למותר.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות ובברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
בשנת תשמ"ט כתב הרבי לתושב אשדוד באה"ק ת"ו, שביקש ברכה לפתיחת מסעדה ('היכל מנחם' כרך ב' עמ' צ):
באם גלאַט כשר [=כשר 'חלק'] – ברכה לפתיחת המסעדה.
אזכיר על הציון.
לסיום, שתי תשובות הקשורות במסעדות (מתוך תשורה סלבטיצקי, ר"ח שבט תשס"ג עמ' 13-12):
בי"א ניסן תש"מ כתב הרבי ליהודי מאנ"ש: "במענה לכתבו, אינו עניין שילווה כמה אלפים דולר בכדי להתחיל עסק (מסעדה), שהרי אין בידו להבטיח שיוכל לשלמה".
"היהי[ה] הרעסטאראן [=מסעדה] פתוח גם בימי החורף – כשיתקרב החורף יתייעץ בזה בידידים שבסביבתו", כתב הרבי בכ"ה בסיוון תשל"ח במענה לשאלת אחד.
ממעייני החסידות
פרשת וארא
וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו,ב)
מבואר בחסידות, שיש כאן תשובה לשאלת משה "למה הרעותה לעם הזה": הקב"ה הודיע למשה, שהמטרה והתכלית של גלות מצרים היא התגלות שם הוי', וכדי לזכות לגילוי נעלה זה, צריכה להיות תחילה גלות קשה ביותר.
כשם שהדבר היה בגאולת מצרים, כן גם בגאולה העתידה, שאינה גאולה גשמית בלבד, ואף לא גאולה רוחנית סתם (גאולה מיצר-הרע), אלא גילוי שם הוי'.
זה גם עומק כוונת הרמב"ם בסיום ספר היד – "שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". בתחילת ספרו, לגבי מצוות ידיעת ה', לא הזכיר הרמב"ם שם הוי' במפורש (אלא רק בראשי-תיבות – "יסוד היסודות ועמוד החכמות"), וכתב "לידע שיש שם מצוי ראשון". אבל כאן – כשעוסק בגאולה העתידה – מדגיש הרמב"ם וכותב במפורש, "לדעת את ה'" – גילוי שם הוי'.
(לקוטי-שיחות כרך לא, עמ' 26)
וארא אל אברהם (ו,ג)
"וארא" הוא לשון עבר וגם לשון הווה. זאת אומרת, שהתגלות זו, שהיתה אל האבות, קיימת גם עתה בנשמות ישראל. שהרי בנשמתו של כל אחד ואחד מישראל יש בחינת "אברהם" שבה (מידת האהבה לה'), בחינת "יצחק" שבה (מידת היראה), ובחינת "יעקב" שבה (מידת הרחמים). כשמתגלות מידות אלה הרי זה בדוגמת ההתגלות האלוקית אל האבות.
(אור-התורה שמות כרך ז עמ' ב תקפט)
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (ו,ג)
וארא: אל האבות (רש"י)
מה מוסיף רש"י בפירושו, על לשון הכתוב?
אלא רצונו של רש"י לומר לנו שההתגלות האלוקית אל אברהם, יצחק ויעקב לא היתה בגלל מעלתם הפרטית של כל אחד ואחד מהם, כי אם משום שהם היו אבות האומה. הם, האבות, מסרו את כל מה שקיבלו לבניהם אחריהם.
(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 860)
ובני קורח אסיר ואלקנה ואביאסף (ו,כד)
"אסיר (271) אלקנה (186) אביאסף" (154) = בגימטרייה "תורה" (611).
ללמדך: שבני קורח עשו תשובה והאמינו במשה ובתורתו, לא כקורח אביהם שכפר בתורת משה.
(לקוטי לוי-יצחק לזוהר חלק ב דף רפז)
הוא אהרון ומשה... הוא משה ואהרון (ו,כו-כז)
"משה" – עניינו לימוד התורה. "אהרון" עניינו – עבודת התפילה (שהרי תפילה באה במקום קורבנות, שהקריבו הכהנים).
לפעמים יש להקדים את "משה" ל"אהרון" – על האדם לעסוק בתורה ובמצוות כדי שיוכל אחר כך להתפלל מאהבה. ולפעמים יש להקדים את "אהרון" ל"משה", דהיינו שהאדם יעורר אהבת ה' בליבו בתפילה, כדי שיוכל אחר כך לעסוק בתורה ומצוות כדבעי.
(לקוטי-תורה במדבר פרשת מסעי, דף פג עמוד ג)
* * *
"משה" מסמל דרך עבודה שהיא על-שכלית ואילו "אהרון" – עבודה שכלית.
ישראל – מסמלים את הנפש האלוקית, ופרעה – את הנפש הבהמית.
בפסוק הראשון (כו), כשמדובר על בני-ישראל ("הוציאו את בני-ישראל מארץ מצרים") הקדים הכתוב את אהרון למשה, ואילו בפסוק שלאחריו, כשמדובר על פרעה ("הם המדברים אל פרעה מלך מצרים"), הקדים הכתוב משה לאהרון.
מדוע? משום שכדי להשפיע על הנפש האלוקית ולעוררה באהבת ה' די בבחינת אהרון. לכן כשמדובר על "ישראל" הקדים הכתוב אהרון למשה. אבל כדי לעורר גם את הנפש הבהמית לאהבת ה', הדבר צריך לבוא מדרגה נעלית יותר – בחינת משה. לכן כשמדובר על "פרעה" הקדים הכתוב משה לאהרון.
(אור-התורה שמות כרך א עמ' רכד ועמ' רל)
נתתיך אלוקים לפרעה (ז,א)
אנו רואים, כי לעיתים יש בכוח הצדיק לבטל ולהכניע את הרשע ולעיתים נבצר ממנו לעשות כן.
סיבת הדבר: אם "ניצוצות הקדושה" המצויים ברשע כבר "נתבררו" וחזרו למקורן – יכול הצדיק להכניעו. אך אם טרם "נתבררו" – לא יוכל לו. אולם הקב"ה יכול להשפיל את הרשע אפילו בשעה שיש בו עדיין ניצוצות קדושה.
ומכיוון שעדיין היו הרבה ניצוצות בפרעה ובמצרים, היה צריך שמשה יהיה בבחינת אלוקים לפרעה, כלומר, שהקב"ה ימשיך בו כוח אלוקי כזה שיוכל לבטל ולהכניע את פרעה ומצרים.
(פלח-הרימון שמות עמ' סד)
אתה תדבר (ז,ב)
"תדבר" הוא לשון הכנעה (כנאמר בתהילים מז: "ידבר עמים תחתנו"). הקב"ה ציווה את משה להכניע ולהשפיל את גאוותו של פרעה כדי שיהיה בטל לרצון הקב"ה.
"אתה תדבר" – הכנעה זו צריכה להתבצע על-ידי משה דווקא. פרעה היה בתכלית ההתנשאות והגאווה, כדכתיב (יחזקאל כט), "לי יאורי ואני עשיתיני". לכן שבירתו נעשתה על-ידי משה דווקא, שהיה בתכלית הביטול והענווה ובניגוד גמור לפרעה, כעדותה של התורה, "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם" (במדבר יב).
(תורת-חיים ח"ג שמות עמ' קכ-קכא)
ואני אקשה את לב פרעה (ז,ג)
מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה ליבו, למען הרבות בו אותותיי ותכירו את גבורתי (רש"י)
מה הקשר בין "שהרשיע והתריס" ל"טוב שיתקשה לבו"? אם מגיע לו עונש – עליו להיענש, אך מדוע ליטול ממנו את כוח הבחירה?
אלא העונש הוא בדרך של "מידה כנגד מידה":
פרעה התריס כנגד ה' ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה). הוא הצהיר בגאווה ובחוצפה שאינו מכיר במרותו של הקב"ה והוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. על כן עונשו היה שנתקשה ליבו, והראו לו מן השמים שאינו ברשות עצמו כלל וכלל, והוא נטול בחירה חופשית.
(ליקוטי-שיחות כרך ו עמ' 63)
וישלך אהרן את מטהו... ויהי לתנין (ז,י)
התנין מסמל את קליפת מצרים כדכתיב (יחזקאל כט), "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו".
מטה (מלשון הטיה ו"המשכה") רומז להמשכת אור אלוקי מעולם לעולם.
בהפיכת המטה לתנין נרמז כי השורש והמקור של קליפת מצרים הוא האור האלוקי, שירד פלאים על-ידי צמצומים רבים עד שנתהוותה ממנו מציאות של קליפות.
בזה שהתנין הפך למטה (וכן בכך שבלע מטה אהרן את מטות החרטומים) נרמז, שלא זו בלבד ששורש ומקור הקליפות הוא מן האור האלוקי, אלא שגם עצם קיומן בהווה הוא מאור זה, המחיה ומקיים אותם תמיד, וברצות ה' נהפך הנחש למטה וכל הקליפות היו כלא היו.
(תורה-אור דף נז עמ' ב)
תגובות והערות
מסורה מול הנהגות / ה' אחד / ניקוד חולם בסידורים / סיפור מהרוגצ'ובי / חמישה 'אמנים' בקדיש
מסורה מול הנהגות
רציתי להתייחס להערת התיעוד, המופיעה, באורח צנוע, בסוף 'התקשרות' של פרשת לך לך. בישעיה פרק מ' פסוק לא, כתוב 'וקוי ה' יחליפו כוח...' והוא מופיע בהפטרת לך-לך. בקריאת ההפטרה בבית הכנסת של שליחנו שיחי', עת הגיעו למלה זו, עלה הנושא ל'דיון'. כחוקר במסורת התנ"ך ולשון הקודש, בברכת הרבי נשיא הדור זי"ע, נראה לי להעיר:
המציאות ה'טקסטואלית' היא שבספרי טבריה הנאמנים והעתיקים וכן בתנ"כים המדויקים: 'קורן' ו'הרב ברויאר' לאוי"ט, הניקוד הוא וְקוֹיֵ [ה'צירה' באות יו"ד. 'מוזר' אך המסורת לא צריכה להתאים לדקדוק (של שכל האדם)].
בספרי דפוס מאוחרים, כפי שוודאי סביר להניח, 'זז' ניקוד הצירי ימינה אל תחת ה'ויו' – ליצור קריאה סבירה יותר לציבור – אשר נראה כי רובם אכן מבטאים 'וקֹוֵי'.
העדות על דרך קריאת הרבי, היא חשובה ומעניינת, אך אין בה לקבוע עובדות של דיוק ומסורה [ראה להלן].
אני נזכר בהקשר זה בעובדת 'שתיקת' הרבי נשיא הדור, בשומעו למשך 30 [?] שנה ויותר את קריאת הבעל הקורא הרב שוסטרמאן ז"ל בפרשת בוא: 'לבָד מטף' [שם יב, לז] – כפי שנדפס בסידורי חב"ד ועוד, אף שהניקוד הנכון והמקורי הוא 'לבַד מטף' – בפתח.
[וסיבת השיבוש, שהוכחה במאה אחוזים, היא תזוזה של ה'בחור הזעצער' כאן בתחום הערת המסורה הקטנה בגיליון ואכ"מ]. ואכן כתבתי מכתבים בנושא זה. הרבי נשיא דורנו זי"ע לא התערב בנושאים מסוג זה. ואין להוכיח משתיקתו [או במקרה דנן מקריאתו מחומש מודפס, שבו חל כבר 'המעתק' של הצירי ימינה אל ה'ויו'] שום מסקנה על הנכון בשביל יהודי – חסיד או לא חסיד, בקריאת המקרא.
אגב, גם בפסוקי התהילים [בשירים וכו'] הרבי 'שינה' וניסח 'הושיעה את עמך ורחם על נחלתך' (ועוד) – ואין בזה לא דבר ולא חצי דבר משום קביעה לנוסח המקרא המקובל.
כל זה אריכות יתר – אך הנובע מכל זה הוא שאין לפרסם נוהגי קריאה של הרבי נשיא הדור, כאילו יש בהם משום הוראה לרבים, וד"ל.
ד"ר דוד יהודה לייאנס, קריית הרב אברמסקי – אשדוד
הערת המערכת:
בכלל – אם לא מדובר בהנהגה של בעל-קורא או חזן (שאז אין ללמוד מהשתיקה, כי בדרך-כלל אין הרבי מתערב בזה (כמו שכתוב באגרות קודש חי"ג עמ' קנד, 'היכל מנחם' ח"ג עמ' רמה, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' מז, קטו, 'בצל החכמה' (יחידויות) עמ' 117), אלא במקרים מיוחדים של "אפרושי מאיסורא" כמו הנסמן ב'התקשרות' גיליון תל"ט עמ' 17 וגיליון תק"צ עמ' 16), אלא בהנהגת הרבי עצמו, כדי להוציא את הרבים, הרי הנהגה כזו של הרבי היא הוראה לרבים, כמו "השבר הרביעי" בתקיעות להוציא את הרבים, כמו שכתוב באגרות קודש כרך כ עמ' לט.
ואף שכאשר תקע אדמו"ר מהר"ש 42 'טרומיטין' ב'תרועה', והרה"ח ר' יצחק יואל רפאלוביץ' רצה לשאול את הטעם על כך ביחידות, נזף בו האדמו"ר שהמחשבות על כך מצידו אינן אלא "מחשבות זרות" (ספר השיחות תש"א עמ' 28, בלה"ק ס"ע כ) – הרי אלו [כמו גם השינויים שהיו אצל הרבי לפעמים בנגינת "הושיעה את עמך" וב"צמאה לך נפשי" ועוד, בכל פעם באופן אחר, שם ישנו גם הטעם ד"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה"] שינויים מיוחדים לפי הזמן ולפי ההמשכה, שאינם שייכים לנו כלל (עד שאפילו הבנתן נשגבה מאיתנו) וכך גם כשהיו שינויים מיוחדים בקריאת התורה שאינם אלא הנהגות של הרבי ואינן שייכות לרבים כלל, כמו בקריאת "והארץ היתה תהו" על-ידי הצמח-צדק (ספר השיחות תש"ד עמ' 25, בלה"ק עמ' כג) וכן בהפטרה (אוצר סיפורי חב"ד כרך יז עמ' 225).
מה שאין כן כאן, וכן בקריאת "לעיניכם" וגם "לעיניהם" בהפטרת פרשת פרה (מקדש מלך כרך ד עמ' תקג), וכל כיוצא באלו, שאם אכן היו קריאות אלו הנהגות תמידיות, הרי אלו הוראות לרבים (תודה להרה"ח ר' אליהו שי' לנדא).
טעם הקו המפסיק בין 'ה'' ל'אחד' בפסוק 'שמע'
לשאלה בנדון ב'התקשרות' גיליון תש עמ' 18 – אבוהון של כל דפוסי סידורי אשכנז המדויקים הרי הוא סידור ר' שבתי סופר (תלמיד ה'לבוש', פראג שע"ז), וזה הופיע לאחרונה (עם הביאור הארוך שלו) בכמה כרכים. ושם (ח"ב ע' 122) מבאר דהיינו להורות על כל ג' השמות "ה' א-להינו ה'" שהם אחד (וזאת אף-על-פי שבזוהר פרשת ואתחנן מבאר כוונות שונות בכל אחד מהם).
וזכור עדותנו בכל יום..
ב'לוח השבוע' (בגיליון הנ"ל) העיר שברוב סידורי ספרד [כולל ונציא רפ"ד] הניקוד במלאפום, 'עדוּתנו'. ולהעיר מניקוד "ברוגז תמימוֹת תזכור", לא 'תמימוּת'*; ב'פתח אליהו' נוקד בסידורי חב"ד הישנים 'אצילוֹת', לא 'אצילוּת' [ובסידור תורה-אור דפוס תש"ב ניתקן למלאפום – ראה 'הגהות לסדור רבנו הזקן' ע' כה וע' מה]; בפיוט 'ידיד נפש': "יערב לו ידידוֹתיך", לא 'ידידוּתיך'; ב'האדרת והאמונה' נוקד "הרון והרוממוֹת", אף-על-פי שמסתבר יותר לנקד 'והרוממוּת'; בתפילת 'ריבונו של עולם' בעת הוצאת הספר-תורה בג' רגלים נוקד "ואריכוֹת ימים", ואילו אנו רגלים לבטא 'ואריכוּת'. [דוגמא נוספת, אך לא מסידור אדמו"ר הזקן: בפיוט 'אנעים זמירות': "בשירי ידידות" שלפי הסברא צריך להיות 'ידידוּת' (וכן כתב ר' שבתי סופר), אך ברוב הסידורים [גם ב'עבודת ישראל'] מנקדים 'ידידוֹת'. וייתכן שזה נעשה כדי להשוותו לצליל החרוז 'נכבדות' הסמוך].
ובודאי ישנן עוד כמה דוגמאות. וקשה לומר שכולן הן שגיאות המדפיסים.
ולהעיר שבסידור האריז"ל של ר' שבתי ראשקובער כתב כוונה על 'וזכור עדותנו' "חו"ג דדעת". ואולי נרמזו שתי המדות ב'עדוֹתנו' לשון רבים.
הרב לוי יצחק ראסקין, דומ"צ דקהילת ליובאוויטש ,לונדון
__________________
*) הערת המערכת: טעם ניקוד תיבה זו ניסינו לבאר ב'התקשרות' גיליון תרנ"ג עמ' 16, עיי"ש.
"ר' אלי'-חיים" אחר!
ב'התקשרות' גיליון תקנ"ה עמ' 13 נעתק מספר 'המלך במסיבו' (ח"א עמ' קעא) סיפור שסיפר הרבי, ששאל הרב ר' אלי'-חיים מייזל את הרוגצ'ובי: "כיוון שהוא יודע 'מי צודק' במחלוקת רש"י ור"ת בעניין התפילין, איזה תפילין הוא מניח? והשיב לו הרוגצ'ובי "פעטאח [=בוּר], כאשר אתה בא לשאלני שאלה בדבר הלכה – מחוייב אני להשיבך. אך כיצד אני בעצמי נוהג – אינני מחוייב להשיב!".
והעירנו חכם אחד שנפלה פה טעות, כי ברשימה המקורית (ובגלגול הראשון של 'המלך במסיבו', הוצאה בשכפול, 'ראשי-דברים בעת הסעודות', כפר חב"ד תשל"ח, חוברת א עמ' 20, וכן ב'שיחות-קודש' תשכ"ז ח"ב עמ' 404) כתוב "ר' אלי' חיים" סתם, והכוונה היא להרה"ח ר' אלי'-חיים אלטהויז (הי"ד), שגר בריגא, הקרובה למקומו של הרוגצ'ובי, ונודע כמקניט רבנים.
הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר
הפסק לאמנים של חצי קדיש
א. שמחתי לקרוא ב"התקשרות" (גיליון 700) את מאמרו של הרב יוסף ש. שי' גינזבורג אודות חמשת האמנים של החצי קדיש, ולראות שהסכימה דעתו למה שכתבתי בספרי "הפסק בתפילה", שדין ההפסק לקדיש שווה בפסוקי דזמרה ובברכות קריאת שמע. לאידך, משום מה אין כל אזכור לכך שחלק הארי מהמשא ומתן במאמרו מושתת ונלקח ממאמרי בקובץ "פרדס חב"ד" גיליון 11 (שם דנתי בכל זה באריכות רבה, כולל גם בנוגע לעוד היבטים)1.
ב. בסיום דבריו שואל איך מותר לענות "בין ישתבח ליוצר" את כל חמשת האמנים של החצי קדיש הנאמר שם, הרי ממשמעות שולחן ערוך רבינו נראה שאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר לדברים שהם מנהג, ומכוח קושיא זו דחק לומר שאכן מותר לענות על דברים שהם מנהג בין ישתבח ליוצר.
אך לאמתו של דבר, אי-אפשר לומר כן, שהרי עניית אמנים של הקדיש אינם בגדר "בין ישתבח ליוצר", אלא בגדר "ברכות קריאת שמע", שכן משעה שמתחיל הש"ץ הקדיש שבין ברכו ליוצר דינו כברכות קריאת שמע2, ואם כן חזרה הקושיא למקומה, איך התירו לענות את כל חמשת האמנים בקדיש שבין ישתבח ליוצר? (שכן ודאי שאין עונים את כל חמשת האמנים הללו בברכות קריאת שמע).
[וקושיא זו יש להקשות גם על מנהג אחר המובא בשולחן ערוך רבינו (סי' נז ס"ד): "נהגו שהש"ץ מאריך בברכו והקהל אומרים יתברך וישתבח כו' בעוד שהוא מאריך בניגון", ותימה, הרי אחרי "ברכו" דינו כברכות קריאת שמע3, וגבי ברכות קריאת-שמע כתב רבנו להדיא (סי' סו ס"ה): "וכשמפסיק לברכו, לא יאמר רק ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ולא נוסח יתברך וישתבח כו', שאינו אלא מנהג, ואפילו בפסוקי דזמרה אין מפסיקין לאומרו", נמצא דכל עצמו של מנהג זה נולד במקום בו אסור להפסיק!].
אלא שהטעם להיתר ענייתם הוא פשוט:
כל גדר הפסקה, שייך רק כשעסוקים בעניין אחד ומפסיקים בו לעניין אחר, אך כאשר ישנו מנהג שהונהג לאומרו במקום מסוים (והוסכם על-ידי הפוסקים4), הרי הוא חלק מסדר התפלה ואין זו הפסקה.
ועל דרך המנהג להרבות בזמירות של שבת ולהוסיף אותם לסדר התפלה (הן בפסוקי דזמרה והן בברכות קריאת שמע, שולחן ערוך רבינו סי' רפא ס"ב), דאין סברא כלל לומר בזה הפסקה, והרי הם כנוסח התפלה עצמה.
והוא הדין עניית חמשת האמנים בין ישתבח ליוצר, שכיוון שנקבעה שם אמירת חצי קדיש שרי גם להפסיק לעניית אמנים שלו, ואין שייך כלל לדון בזה מדין הפסק, שהרי הם חלק מהקדיש עצמו, והקדיש עצמו הרי הוא חלק מסדר התפלה של כל אחד מהמתפללים (שתיקנוהו קודם ברכות קריאת שמע עבור כל הציבור)5.
הרב יואב למברג, ירושלים
_____________________
1) [תגובת הרב גינזבורג: העליתי את הנושא לראשונה ב'יגדיל תורה' נ.י., גיליון לה (ניסן-אייר ה'תש"מ) עמ' רמג, והרב למברג שי', שקיבל את מסקנתי בנידון, לא טרח לציין זאת (וחבל). בהגהה האחרונה של הבירור מגיליון ת"ש, נזכרתי במאמרו בנדון ב'פרדס חב"ד' יא (שטרם הספקתי לקוראו בשלימות), וציינתיו בהערה].
2) שכן כל דין "בין ישתבח ליוצר" הוא ביחיד, אבל בציבור הוא בין ישתבח לקדיש [וא"כ, עצ"ע מדוע לא הנהיגו המתירים לומר זאת אז, שיאמרו זאת הציבור בקביעות עד סיום ישתבח, אם לא מהטעם שכתבתי. הנ"ל], ומשעה שהתחיל הש"ץ את הקדיש חשיב כבר כברכות ק"ש, וכמ"ש רבנו שדווקא בין ישתבח ליוצר קיל, "אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר, ואין צריך לומר בין ברכו ליוצר אור, בין ש"ץ עצמו ובין הציבור שעמו" (סי' נד ס"ג). וכמ"ש המ"א (ס"ק ד): "לאחר שהתחיל הקדיש אינו מפסיק כלל" (ראה בכ"ז משנ"ב ס"ק יג וש"נ) [במשנ"ב שם נאמר שמתחילת קדיש דינו כבין הפרקים ורק מתחילת ברכו דינו כאמצע הפרק, אם כי לדעת אדה"ז דינם שווה לעניין זה. הנ"ל].
3) ראה דברי רבנו בהערה קודמת, ומשנ"ב שם, ובסי' רלו ס"ק א (לעניין ברכו של ערבית).
4) דפשיטא שצריך להיות מנהג שיש לו מקום עפ"י כללי ההלכה. ראה מש"כ רבנו בסי' סח (ס"א) לשלול מנהג הוספת פיוטים בברכות ק"ש. וראה גם מש"כ רבנו שם (ס"ב) בדבר חשיבות סמכותם של מתקני התקנות והמנהגים [ולדבריו, צ"ע איך יפרנס את דעת הפוסקים האוסרים לומר פיוטים בברכות ק"ש משום הפסק, וכן את הסוברים שיש 'הפסק' באמירת 'יראו עינינו' או 'ושמרו' בין השכיבנו לשמונה-עשרה, שאדה"ז פסק כמותן. הנ"ל].
5) אך עניית ב"ה וב"ש חשיבא לעולם אמירה שלא במקומה, כיוון שאין אומרים אותה אלא בברכה שאינו יוצא בה י"ח (דהרי בברכה שיוצא בה י"ח הדין הוא שאינו אומר ב"ה וב"ש), ולכן לעולם אין בשמיעת הברכה מהש"ץ בכדי לגרום שיחשב הדבר שהוא עסוק בברכה זו והיא חלק מסדר התפלה שלו, והרי זו אמירה שלא במקומה וחשיבא הפסק.
ואף אם הוא עצמו נמצא בסיום אותה הברכה (שלכאורה באופן זה חשיב דבר שעסוק בו, וכמו) שגבי אמן מצינו שבכגון דא שרי לענות (אף בברכות ק"ש ברכהמ"ז וכיו"ב שאסור להפסיק לסתם אמן). מכל מקום שאני אמן "שעניית אמן ג"כ מן הברכה היא" (שוע"ר סי' קכד סי"א וש"נ) ולא חשובה הפסק. והרי אמן אינו אלא אימות הברכה (שם ס"ט) ושייך לכל הברכה, משא"כ ב"ה וב"ש הוא: (א) עניין (שבח) בפני עצמו, (ב) הנאמר על עניין פרטי בתוך הברכה ("ברוך אתה ה'"), ע"כ אין מסיים הברכה עסוק בעניין שעוסק המברך, ולכן גם בכגון דא (שנמצא בסיום אותה הברכה) חשיב הפסק.
וראה עוד בעניין זה מה שכתבתי באריכות רבה בקובץ "הערות וביאורים" גיליון 846 עמוד 63.
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת וארא
כ"ז בטבת
השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה.
מברכים החודש: המולד: יום שלישי, בשעה 7:22 בבוקר ו-4 חלקים.
ראש חודש שבט ביום השלישי1.
יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת.
אין אומרים 'אב הרחמים'.
יום שני
כ"ט בטבת – ערב ראש-חודש
תקופת טבת: יום ראשון בלילה, לפני עלות השחר של יום שני, בשעה 4:302.
תהילים: ביום זה אומרים את שיעורי התהלים של ימי כט ו-ל בחודש3.
דו"ח: "אולי כדאי לסדר שבכל ראש-חודש תהיינה הידיעות על-דבר חודש העבר (נוסף על התכניות להבא וכו')"4. על כל אחד ואחת למסור (בכתב או בעל-פה) העתק מדיווח זה, למשפיע 'עשה לך רב' שלו (או שלה)5.
בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.
יום שלישי
ראש-חודש שבט
[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה בגיליונות: תרפ"ט, תר"צ, תרצ"ד, תרח"צ. כאן נוספו כמה ביאורים, הלכות והנהגות].
עבודה פנימית: בכל ראש-חודש, באחד לחודש, נהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לומר: "חודש טוב! שנתייגע בעבודה בפועל כדי לחוש את החיות פנימי בהרגש בפועל, הרגש המביא לידי פועל במידות טובות ובהרחבת הבנה והשכלה של חסידות"6.
גילוי משיח: בראש-חודש מתגלה בכל אחד ואחד מישראל ניצוץ משיח שבו, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת יחידה הכללית, נשמתו של המשיח, וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל ענייניו, שנעשים חדורים בבחינת היחידה. והעיקר, שעל-ידי זה נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף, "מלך מבית דוד"7.
עניינו של ראש-חודש שבט: "בעשתי עשר חודש באחד לחודש... הואיל משה (כולל אתפשטותא דמשה שבכל דור) באר את התורה", "בשבעים לשון פירשה להם"8 – זו עבודתו המיוחדת של נשיא דורנו בהפצת התורה והמעיינות גם לאלו שנמצאים במעמד ומצב ד"אחר", שבשביל שיהיו במעמד ומצב ד"בן" (בפועל ובגילוי), צריכים לתרגם להם ענייני התורה "בשבעים לשון"9.
ערבית: לפני שמונה-עשרה אין מכריזים 'יעלה ויבוא'10, אבל טופחים על השולחן, להזכיר לציבור לומר זאת.
ברכת המזון: טעה ולא הזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון (הערב או מחר, עד לפני השקיעה של מוצאי ראש-חודש11), ונזכר אחר שאמר "ה'" של "בונה ברחמיו ירושלים" אומר "ברוך . . שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון", בלא חתימה. אבל אם נזכר אחר שאמר תיבת 'ברוך'12 של הברכה הבאה, "הטוב והמיטיב", אינו חוזר.
התחיל סעודתו מבעוד יום ואכל כזית, ונמשכה סעודתו אפילו כמה שעות אחר צאת היום – מזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, בתנאי שעדיין לא התפלל ערבית13.
ב'יעלה ויבוא' המברך מגביה קולו מעט והשאר עונים 'אמן' על 'זכרנו ... לטובה', 'ופקדנו בו לברכה', 'והושיענו... טובים'14 – "בין הפרקים ובסוף ברכה זו (השלישית)"15.
שחרית: חצי הלל16, ואברהם זקן, זבדיה17, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים בפרשת פינחס (במדבר כח,א-טו): כהן – "וידבר... עולה תמיד". לוי – חוזר "ואמרת להם" (וממשיך עד)... "רביעית ההין". שלישי – "עולת תמיד... ונסכה". רביעי – "ובראשי חדשיכם... ונסכו". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון. הש"ץ מסיים 'ובא לציון' לעצמו, ולא בקול רם. אומרים 'יהללו' ומכניסים ספר-תורה לארון-הקודש. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם. קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דרבנו-תם18. הש"ץ אומר (ולפחות מסיים בקול) איזה מזמור, חצי קדיש, תפילת מוסף.
במשך היום, "מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י ואפשר להוסיף עוד פירושים, מהקאפיטל [=פרק] בתהילים שהוא מסומן במספר שנות חייו...". ומקובל אצל חסידים – גם בפרקו של הרבי19.
חודש שבט
בחודש מרחשוון תשל"ח שאל אחד השלוחים את הרבי בעניין עריכת חתונה, והזכיר כמה תאריכים אפשריים וכתב סברות לכאן ולכאן, וביניהם התאריך "יו"ד שבט". הרבי מחק תאריך זה [וראה בהערה]20. והוסיף [ללא קשר למחיקה]: "ידוע דעתי – בהקדם הכי אפשרי"21.
__________________
1) בה"א הידיעה – כן הוא בלוח כולל-חב"ד, וכך נהגו אצל הרבי. בסידור 'תורה אור' ועוד, תיבת "ביום" אינה מנוקדת, ואחריה "(פלוני)". בסידור תהלת ה' נדפס "בַּיום", ומתאים ללוח. (בסידורים אחרים, כמו 'אוצר התפילות' ו'עבודת ישראל', נדפסה גם תיבת "בְּיום" ללא ה"א הידיעה).
2) ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן (סי' רו סי"ד וסי' תנה סט"ו-טז), יש להיזהר משתיית מים בשעת התקופה. מלשונו בסי' רו "ימתין מעט", משמע דלא כמ"ש בדרכי תשובה סי' קטז ס"ק פט (וכן העתקנו בעבר) שיש להיזהר חצי שעה לפני הזמן וחצי שעה לאחריו. ה'תקופות' צויינו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, ומופיעות תמיד בלוח כולל-חב"ד בתחילת החודשים המתאימים.
3) ספר המנהגים ס"ע 19.
4) מענה שנדפס מכי"ק ב'כפר חב"ד', גיליון 974 עמ' 17. הוראת המזכירות למוסדות חב"ד באה"ק, 'התקשרות' גיליון תק"ס עמ' 11. וגם היום שולחים זאת לקרוא או להניח ב'אוהל'.
5) ראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 174, ועוד.
6) תרגום מאידיש - אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ חי"ג עמ' תמ. וראה 'ספר המאמרים-מלוקט' לכ"ק אדמו"ר (במהדורה הישנה חלק ד עמ' רס, ובחדשה ח"ג עמ' ש): "כי בראש חודש הוא מולד הלבנה ... דלית לה מגרמה כלום. וכן הוא בישראל, שדומין ללבנה ומונין ללבנה, שבראש חודש הוא זמן מוכשר לגלות כח הביטול שישנו בכל אחד מישראל".
7) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 123.
8) דברים א,ג-ה ובפירוש רש"י.
9) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 188 הערה 7.
10) ע"פ סידור אדה"ז.
11) קצות-השולחן סי' מז ס"ד ע"פ סידור אדה"ז.
12) שו"ע אדה"ז סי' קפח סו"ס י. סידור אדה"ז. ולא התקינו לומר 'יעלה ויבוא' ב'הרחמן' כמו שנוהגים ב'ועל הניסים', משום הזכרת שמות שיש בו, שם סעיף יב.
13) שו"ע אדה"ז שם סעיף יז.
14) ראה מקור מנהג ענייה זו מרב האי גאון, בשער-הכולל פ"ט ס"ק לו.
15) לקוטי-שיחות חכ"ד עמ' 380. ופשוט, שהכוונה שמותר לענות רק בין 'בונה ברחמיו ירושלים' לברכה רביעית.
16) לעניין הפסקה לעניית אמן בהלל דר"ח וחוהמ"פ, ראה המסקנא ב'התקשרות' גיליון תמא, שלפי אדה"ז כנראה אין לענות יותר מאשר בברכות ק"ש (ודלא כמ"ש כמה מלקטים ובגיליון שלח), וש"נ.
17) בקשר לאמירת השם 'זבדיה' ומשמעותו, ראה ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' (להרב לוי"צ שי' ראסקין) עמ' תפא, ובקונטרס 'לוח השמטות ותיקונים' שלו לעמ' זה.
18) בכף-החיים סי' צא ס"ק כו הביא מס' יפה ללב, שאלה שצריכים לחלוץ מלבושם העליון מפני הנחת תפילין על הזרוע, צריכים לחזור וללבשם אחר-כך כי אין כבוד לעמוד כך לפני המלך ולהתפלל, יד חולצת ויד לובשת, עיי"ש. אבל בס' מנהג ישראל תורה שם ס"ק ד הביא ש"רבים אין נזהרין בזה. וי"ל דכיוון דקשה ללבוש הבגד העליון על התפילין הוי כמצוותו בכך", עיי"ש. ואכן מנהגנו להשאיר את הזרוע ללא השרוול (והרה"ח ר' דובער חן ע"ה מסר בשם הבעש"ט שאין להכניס את השרוול מתחת האבנט), ואף לתפילת מוסף אין מחזירים את השרוול, וכן נהג הרבי.
19) מכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ ב"קובץ מכתבים" של כ"ק אדמו"ר בסוף תהלים. וראה שם אופן הלימוד וחלוקת הפסוקים בפרק ארוך.
20) ראה ט"ז וש"ך (יו"ד סי' שצה ס"ק ג), דס"ל שבכל יארצייט אין להשתתף בסעודה של שמחה, וכן נפוץ לנהוג לגבי יא"צ פרטי בין אנ"ש - אם כי לא לגבי ימי הילולא דרבותינו נשיאינו. מאידך, היה מקרה שהרבי אישר לערוך חתונה בב' ניסן (תשורת בלינוב-שפריצר, נ.י. ד' תמוז תשנ"ח). שתי ההוראות הן פרטיות. וצ"ע (ראה גם ב'התקשרות' גיליון תרל"ג עמ' 18).
21) קונטרס 'השליחות לארה"ק, תשל"ו-תשל"ח', עמ' ק. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
