השבת אנו קוראים את פרשת שקלים, שהיא הראשונה מבין 'ארבע הפרשיות': שקלים, זכור, פרה, החודש. חז"ל קובעים כי נתינת השקלים הייתה נתינת צדקה. השקלים (מחצית השקל שנתנו בני-ישראל) היו "איש כופר נפשו" – והיו תרומה לה' לבניית המשכן.
בימינו אין מצוות השקלים נוהגת, אבל עניינם של השקלים מוסיף להתקיים בצורת צדקה. חז"ל אומרים: "בזמן שבית-המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בית-המקדש קיים... עושין צדקה". קיים גם המנהג לתת קודם פורים 'מחצית השקל', שזה עניין הצדקה בפשטות.
חלק מגדרי הבריאה
דבר זה מעניק לפרשת שקלים מעלה מיוחדת, לעומת שלוש הפרשיות האחרות (זכור, פרה והחודש). אמנם גם הפרשיות האחרות מלמדות לימודים כלליים ומעניקות הוראות מרכזיות, אבל שלושתן קשורות בתנאים מוגדרים, שאינם תמידיים. לעומת זה, פרשת שקלים, שעניינה צדקה, חלה תמיד, בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום.
הצדקה היא חלק מגדרי הבריאה. הקב"ה ברא את העולם במתכונת של משפיע ומקבל – יש מי שנותן ויש מי שמקבל. מתכונת זו נועדה להבטיח שיתקיים החסד בעולם, שבזה תלוי קיומו של העולם ויישובו.
צדקה מלמעלה
זאת ועוד, כל השפע שבא מלמעלה (מהקב"ה) הוא בבחינת צדקה. הקב"ה אינו חייב, כביכול, לתת לעולם את הברכה והשפע, והוא נותן לנו זאת כחסד אלוקי. על כך אנו מודים לו, על שהוא "זן את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים", "זן ומפרנס לכול ומטיב לכול".
ומאחר שהכלי לקבלת הצדקה מאת הקב"ה הוא הצדקה שהאדם עושה כאן למטה (שכן הקב"ה נוהג עמנו "מידה כנגד מידה"), נדרשת הצדקה להתקיים תמיד, כדי שנוסיף ונקבל את שפעו וחסדו של הקב"ה.
קרבנות ואדנים
שני ההיבטים האמורים בצדקה – מילוי חסרונו של הזולת והשפעה אלוקית מלמעלה – באים לידי ביטוי בשני המרכיבים שהיו בנתינת השקלים: תרומת המזבח ותרומת האדנים.
תרומת המזבח נועדה לקניית קרבנות ציבור, שעליהם נאמר: "לכפר על נפשותיכם". הקרבנות האלה באים לכפרה, וזה מילוי חיסרון, כפי שהצדקה ממלאת את חסרונו של הזולת. אולם תרומת האדנים נועדה לשמש בעבור אדני המשכן, שעליהם עמד המשכן כולו, ובו שכן הקב"ה ("ושכנתי בתוכם"). במשכן שכנה קדושה אלוקית שלמעלה מכל מדידה והגבלה. הארה זו מקבילה להשפעת הצדקה האלוקית שמשפיע עלינו הקב"ה, בהעניקו לנו חיים ופרנסה עד לעשירות כפשוטה.
(התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 278) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
