חומש ויקרא
חומש ויקרא הוא חומש כללי, שכן בהיותו הספר האמצעי, הוא מכיל את שאר החומשים (כידוע שהקו האמצעי כלול מקו הימין ומקו השמאל). וכך בשם ויקרא נרמזת מעלתה של כללות התורה:
ב"ויקרא אל משה" לא נאמר מי הקורא, שכן הקריאה באה ממהותו ועצמותו יתברך, שלמעלה מכל תואר ושם. וכאן נרמזת מעלת התורה – שבאמצעותה ניתן להתקשר עם עצמות הבורא. וכמבואר בתניא (פרק מז), שהקב"ה הלביש בתורה את רצונו וחכמתו, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך, ומכיוון שכן, "הרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול".
(התוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשל"ב)
ויקרא ה' אל משה
בשמה של הפרשה – ויקרא – טמונה הוראה בעבודת האדם לקונו:
בכל עת ובכל שעה 'קוראים' לכל יהודי מן השמים ודורשים ממנו: התעלה! לך מחיל אל חיל בעבודתך!
שתי פנים לקריאה זו: לבעל מדרגה גבוהה זו קריאת אתגר – אסור לך להסתפק בהישגיך עד עכשיו, אלא עליך לחתור להישגים נעלים יותר. ואילו למי שמצוי בשפל המדרגה זו קריאת עידוד – אל-לך להתייאש, שכן על-אף הכול תמיד בכוחך להתעלות ממצבך הירוד ולצאת מאפילה לאורה.
(התוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ב. תורת מנחם תשמ"ב כרך ב, עמ' 1107)
* * *
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת פקודי, למדנו על גילוי אור גדול שהיה במשכן – "וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד גו'", שזה גילוי שבא מלמעלה; ואילו בפרשתנו מדובר בגילוי מועט, הנרמז באל"ף הזעירה של 'ויקרא', והיינו אור שבא מלמטה, על-ידי העבודה בענייני העולם – צאן ובקר גשמיים.
אך על-אף הירידה בפרשתנו לגבי פרשת פקודי, הרי לפי סדר התורה עולים ובאים מפרשת פקודי לפרשתנו. שכן תכלית הכוונה היא לא בגילוי האור שבמשכן, אלא בגילוי שבתוך העולם, והגילוי הנעלה של פרשת פקודי אינו אלא הכנה והקדמה לגילוי בפרשתנו.
(התוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשכ"ד)
ויקרא ה' אל משה
מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים?... אלא: שהתינוקות טהורין, והקורבנות טהורין; יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק"ר פ"ז)
כשאדם מביא קרבן על חטא שחטא, הוא מבטא בכך את הקִרבה וההתקשרות העצמיים שלו לה' יתברך, קִרבה והתקשרות שלא נגע בהם החטא; ובכוחה של התקשרות זו לתקן את הפגם שנגרם על-ידי החטא.
[וכמבואר בתורת החסידות, שבהתקשרות הנפש לאלוקות שתי בחינות: א) התקשרות עשויה – הנוצרת על-ידי קיום רצון ה' ('מצווה' מלשון צוותא וחיבור), והיא עלולה להיפגם ולהיחלש על-ידי אי-ציות, חלילה, לרצונו; ב) התקשרות עצמית – שאיננה תלויה במילוי רצון העליון; היא אינה נוצרת על-ידו ולכן גם לא נחלשת בהעדרו].
זוהי כוונת המדרש:
"יבואו טהורין" – תינוקות של בית רבן, שלא טעמו טעם חטא מעולם,
"ויתעסקו בטהורין" – בתורת הקורבנות, המגלים ומעוררים את אותה בחינה בנפש שהיא למעלה מפגם החטא, אלא היא תמיד נקייה וטהורה.
(ליקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 1)
וסמך ידו על ראש העולה (א,ד)
הסמיכה בכלל – כגון סמיכת ידיו של יעקב אבינו על בני יוסף, או סמיכת יהושע על-ידי משה – עניינה המשכה מבחינת עשר ספירות, שראשיתן היא ספירת החכמה. וכידוע, שעשר אצבעות הידיים הן כנגד עשר הספירות.
אף לגבי סמיכת הקרבן כך: האדם (בגימטרייה מ"ה) ממשיך אור עליון משם מ"ה על הבהמה (בגימטרייה ב"ן, השם שהוא מקור לעולמות), ובכך מאפשר לה להתעלות על-ידי עבודת הקרבן.
(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' 376)
ושחט את בן הבקר (א,ה)
אין ושחט אלא ומשך (חולין ל)
השחיטה "מושכת"' ומעלה את הבהמה או את העוף ממצבם הנוכחי ומכשירה אותם לאכילה, כך שיוכלו להתעלות מדרגת 'חי' ל'מדבר', כאשר הם נעשים דמו ובשרו של האדם האוכלם.
אף ב'שחיטת' הנפש הבהמית כך: יש 'למשוך' ולהעלות אותה עד שתוכל להיכלל בקדושת הנפש האלוקית.
(ליקוטי-שיחות כרך ד, עמ' 1294)
ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח (א,ז)
אף-על-פי שאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט (יומא כא)
"מצווה להביא מן ההדיוט" – אפשר לעורר אהבת ה' באמצעות "הדיוטותו" ושפלותו של האדם. כלומר, כאשר אדם עושה חשבון-צדק מכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ומתבונן בשפלותו ופחיתות-ערכו – הוא מתמרמר מאוד ממצבו השפל, וצועק אל ה' בצר לו, ואז מתעוררת בליבו אש התשוקה והצימאון לה'.
אהבה זו, שהיא בבחינת "אש של מטה", היא הכנה והכשרה לאהבת ה' הבאה מלמעלה, "אש של מעלה".
(ליקוטי-תורה דברים עמ' עט)
ונפש כי תקריב קרבן מנחה (ב,א)
ולא נאמר כי תקריב מנחה, מלמד שמקריבים קרבן עצים (תורת כהנים)
ביאור תוכן "קרבן עצים" בעבודה הרוחנית:
הקרבנות לסוגיהם (עולה, שלמים כו') מורים על הקרבה חלקית, של כוחות מסויימים בנפש; כל קרבן לפי עניינו. ואילו קרבן-עצים מסמל הקרבה כללית, של עצם הנפש – האדם מוסר את עצמו, כל-כולו, לקב"ה.
הקרבה זו נרמזת בקרבן-עצים דווקא, משתי סיבות:
א) האדם נמשל לעץ, כנאמר (שופטים כ), "כי האדם עץ השדה".
ב) עצי המערכה הם בגדר "הכשר מצווה", שהרי אין הם באים אלא כדי לאפשר את הקרבתו והעלאתו של דבר אחר, היינו בשר הקרבן שנקרב על גביהם. ודוגמתו בעבודת האדם: מי שמקרב יהודי שני לקב"ה. הנכונות לעסוק בעבודה כזו היא אות וסימן לביטול מוחלט ומושלם לקב"ה.
(ליקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 11)
וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור (ב,ד)
"וכי תקריב" – כשאדם רוצה להתקרב אל השם יתברך ("תקרִב" חסר יו"ד כתיב),
"מאפה תנור" – עליו לעורר בליבו רשפי אש של האהבה לה' על-ידי התבוננות בגדולת הבורא.
וכשם שאש התנור מפרידה את הלחות מן העיסה, כך אהבה זו מפרידה את האדם מהתמסרותו לגשמיות העולם ומביאה אותו לידי דבקות בקב"ה.
(ליקוטי-תורה ויקרא עמ' מ)
ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה (ה,כו)
יש קשר בין תחילת הפרשה לסיומה.
"ויקרא אל משה" – היינו קריאה של חיבה שקדמה לכל ציוויי התורה, כלומר: חיבתו העצמית של הקב"ה לישראל, הקיימת אף לגבי יהודי שעבר על מצוות התורה.
"ונסלח לו" – אהבה זו באה לידי ביטוי בכך שהקב"ה נותן יד לשבים וסולח ומוחל להם.
(לקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 24) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
