הלב מרגיש את כאב הגלות ולכן גם שמח בשמחת הגאולה עוד לפני שהמוח יודע ומבין * כיוון שרבותינו הם ליבם של ישראל, נרגשת אצלם שמחת הגאולה, ועל-ידם נמשכת שמחת הגאולה בליבו של כל אחד ואחד מישראל * חוקה היא חקיקה בעצם ללא דבר זר, וכך היא שמחת הגאולה מהמשכת העצמות, הנפעלת בזמן הגלות דווקא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בנוגע לד' הפרשיות (שהשלישית מהן, פרשת פרה, קורין בשבת זו) – שתים הראשונות, פרשת שקלים ופרשת זכור, קורין לפני פורים, ושתים האחרונות, פרשת פרה ופרשת החודש, קורין לאחרי פורים, בין פורים לפסח.
ובסגנון הגמרא [בביאור הטעם דקריאת המגילה באדר הסמוך לניסן משום ש"מסמך גאולה לגאולה עדיף"1, "פורים לפסח"2] – בין גאולה לגאולה, בין גאולת פורים שלא היתה גאולה שלימה, כדברי הגמרא3 (בביאור הטעם שאין אומרים הלל בפורים משום ש)"אכתי עבדי אחשורוש אנן", לגאולת פסח שהיתה גאולה שלימה (ואילו זכו היתה גאולת מצרים גאולה שאין אחריה גלות4), וכמותה תהיה הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, גאולה אמיתית ושלימה, כמו שכתוב5 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
והטעם שקורין פרשיות אלה (פרה והחודש) בין פורים לפסח הוא בגלל שייכותן לפסח: פרשת החודש – שבה מדובר אודות קרבן פסח, ופרשת פרה – שבאה בתור הקדמה לקרבן פסח, "להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהם בטהרה"6.
* * *
ב. על-פי האמור לעיל שפרשת פרה שייכת לגאולה דפסח ובמילא גם לגאולה האמיתית והשלימה, מובן, שבפרשת פרה נרגשת כבר שמחת הגאולה האמיתית והשלימה.
ובהקדם דברי המדרש7 על הפסוק8 "זאת חוקת הפסח" (שבא לאחרי ההקדמה ד"זאת חוקת התורה גו' ויקחו אליך פרה"9) – "זה שאמר הכתוב10 לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר . . לב יודע מרת נפשו אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיוון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם, אמר להם האלקים חס ושלום כל בן נכר לא יאכל בו . . בשמחתו לא יתערב זר":
החידוש בדברי המדרש הוא שהלב מרגיש תחילה – עוד לפני שהמוח יודע ומבין. וכפי שרואים במוחש שהלב כואב ושמח גם מעניינים כאלה שעדיין לא באו ועוד לא יודעים מהם בשכל שבמוח, כיוון שהלב מרגיש אפילו מה שהמוח לא יודע ומבין עדיין.
וכפי שמצינו בנגלה דתורה – בדיני תענית יום הכיפורים: "חולה אומר צריך (אני לאכול) ורופא אומר אינו צריך, שומעין לחולה, מאי טעמא לב יודע מרת נפשו"11 (ש"מרגיש בעצמו שהוא צריך לכך"12), וההסברה בזה – דלכאורה: כיוון שהרופא הוא המומחה בחכמת הרפואה יותר מהחולה ("רופא קים ליה טפי"11), למה שומעים לחולה ולא לרופא? – לפי שדברי החולה "צריך אני לאכול" אינם מצד הבנה והשגה בשכל (שאז היו שומעים לרופא, שהוא המומחה בחכמת הרפואה, ולא לחולה), אלא מפני שמרגיש בלבו שצריך לכך, ולבו של החולה מרגיש גם מה שהרופא אינו יודע.
והטעם שהלב מרגיש גם מה שהמוח אינו יודע – לפי שהלב קשור עם עצם הנשמה, כידוע13 שבמוח יש רק ההשראה הכללית של הנפש, הכלל של הפרטים, ואילו עצם הנשמה (שלמעלה מכלל לפרטים) שורה בלב דווקא.
וזהו גם הדיוק "ובשמחתו (של הלב) לא יתערב זר" – שבשמחת הלב שקשור עם עצם הנשמה לא יכול להתערב אף אחד, אפילו לא המוח, שגם הוא נחשב כמו זר לגבי עצם הנשמה ששורה בלב.
ועל-פי האמור ששייכת שמחה גם מעניינים כאלה שלא יודעים אודותם, כיוון שהלב מרגיש גם מה שהמוח אינו יודע – מובן גם בנוגע לשמחה הקשורה עם הגאולה, שעוד לפני שהמוח יודע אודות הגאולה, יכולה להיות כבר שמחת הגאולה מצד הרגש הלב.
ויתירה מזה – שצריכה להיות שמחת הגאולה, והשמחה עצמה פועלת את התגלות הגאולה.
ג. ובפרטיות יותר:
שמחת הגאולה מצד הרגש הלב – מודגשת אצל רבותינו נשיאינו, כיוון שהרביים הם ליבם של ישראל,
– הלשון הרגיל בכגון-דא הוא שהנשיא הוא הראש (מוח) דבני-ישראל14, אבל מצינו גם לשון שהנשיא הוא ליבם של ישראל15 –
כי, בלב שורה עצם הנשמה (כנ"ל), ועל דרך זה בכללות בני-ישראל, שהרביים הם העצם דבני-ישראל, ולכן נקראים ליבם של ישראל.
וכיוון שהרביים הם ליבם של ישראל, נרגשת אצלם שמחת הגאולה, ועל-ידם נמשכת שמחת הגאולה בלבו של כל אחד ואחד מישראל (גם כאשר מצד עצמו לא נרגש הדבר בלבו).
ד. ובנוגע לפועל – צריך כל אחד ואחד להכריח את עצמו להיות בשמחה:
בנוגע לשמחה שמצד המוח – יש אפשרות להסביר ("אַיין-טענה'ן") ולהוכיח שצריכים להיות בשמחה, אבל בנוגע לשמחה שהיא (למעלה מהמוח) מצד הלב – צריך כל אחד ואחד להכריח את עצמו להיות בשמחה.
ומובן, שעניין זה הוא מצוה שבגופו, כך, שאי-אפשר לצאת ידי חובתו בשמחתו של מישהו אחר, אלא כל אחד ואחד צריך להשתדל בעצמו להיות בשמחה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) נעמט לחיים און זאָגט אַ פריילעכן ניגון [=קחו לחיים ו'אמרו' ניגון שמח].
* * *
ה. האמור לעיל בעניין שמחת הלב ש"בשמחתו לא יתערב זר" כיוון שהלב קשור עם עצם הנשמה – שייך לפרשת פרה (לא רק בגלל שהיא הקדמה לפסח, אלא) גם מצד עצמה:
נתבאר לעיל (בהמאמר16) מה שכתוב בפרשת פרה "זאת חוקת התורה" – "חוקת" מלשון חקיקה, כמו אותיות החקיקה שהם ממהותו של האבן טוב שעליו חקוקים האותיות, ואינם דבר זר (כמו אותיות הכתיבה), היינו, שעניין החקיקה הוא במקום כזה שלא שייך בו זולת, להיותו עניין עצמי.
[ומובן, שנוסף על העצם ישנה גם כל ההתפשטות,
– כפתגם כ"ק אדמו"ר נ"ע [=הרש"ב] שאמר בפורים האחרון בחיים חיותו בעלמא דין (בשנת פר"ת)17 "מיר וועלן גאַנץ זיין ניט נאָר מיט אונדזער עצמי נאָר אויך מיט דער גאַנצער התפשטות" [=שלום יהיה לנו, לא רק בעצמיותנו אלא גם בכל ההתפשטות] –
שזהו עניין הרצוא ושוב שבפרה אדומה18, שתנועת השוב היא מצד העצם, ותנועת הרצוא היא מצד ההתפשטות].
וכיוון שפרה אדומה הוא עניין של חוקה, עניין עצמי שלא שייך בו זולת, דבר זר – הרי זה קשור עם עניין "בשמחתו לא יתערב זר", שמחת הלב, שמצד עצם הנשמה, שלא שייך בה זולת, דבר זר.
ו. ועניין זה מרומז גם בהפטרת פרשת פרה שבה מדובר אודות הגאולה:
בהקדמה לפרטי עניני הגאולה, "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות וגו'"19 – מדגיש הכתוב20 "לא למענכם אני עושה בית-ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם" (כפי שמאריך בפרטי הדברים בהתחלת ההפטרה).
ולכאורה, ההדגשה ש"לא למענכם אני עושה" מביאה לידי מרירות ("מרת נפשו") – במכל-שכן וקל-וחומר מזה שמצינו21 בחזקיהו שכאשר "תלו לו בזכות אחרים (אף שהוא "תלה בזכות עצמו") דכתיב22 וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי", אמר על זה "הנה לשלום מר לי מר" 23, "אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו", ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן, שמדגישים את השלילה ש"לא למענכם אני עושה" בגלל הנהגה בלתי-רצויה ("ויחללו את שם קדשי"), הרי זה בודאי באופן ד"מר לי מר".
והמענה לזה:
לכל לראש – על-דרך שמצינו בגמרא24 בנוגע ל"חבלו של משיח" "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", "כלומר אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו"25, ועל דרך זה בנדון דידן, שהעיקר הוא שתבוא הגאולה, אפילו אם אינה בזכותם של ישראל, "לא למענכם". – "זאָל זיין יע בזכותכם, זאָל זיין ניט בזכותכם, אַבי ס'זאָל זיין די גאולה" [=יהיה זה בזכותכם או שלא בזכותכם, העיקר שתבוא הגאולה]!
ועוד ועיקר – ביחס לגאולה השלימה לא נוגע ולא תופס מקום "למענכם" או "לא למענכם", כיוון שבגאולה השלימה תהיה התגלות העצמות שלמעלה מכל העניינים.
ועניין זה מודגש בהפטרת פרשת פרה – כיוון שפרשת פרה היא "חוקה", עניין עצמי, ובעניין עצמי (כולל גם בהתפשטות שלו) לא נוגע עניין "למענכם" או "לא למענכם", ובמילא, השמחה היא בשלימותה ("בשמחתו לא יתערב זר").
ז. ויש להוסיף, שבפרשת פרה כשלעצמה, "זאת חוקת התורה גו' ויקחו אליך פרה גו'", מודגש עניין העצמיות יותר ממה שהיא הקדמה לפסח, שגם בו נאמר "זאת חוקת הפסח"26:
ובהקדמה – שהסדר הרגיל במאמרי החסידות של רבותינו נשיאינו, שבמאמרי כל מועד ומועד מתבארת מעלת מועד זה, ועד שגדלה מעלתו לגבי שאר המועדים. ולדוגמא: במאמרי ראש-השנה מבואר גודל העילוי דראש-השנה שהוא עניין הכי נעלה ("ניט שייכות צו זאָגן"... [=לא ניתן לתאר]) – בנין המלכות, ששורשה למעלה מכל הספירות וכו'; ובמאמרי חג הפסח מבוארת מעלת הפסח שהיא נעלית יותר מכל העניינים. ועל-דרך-זה במאמרי כל הימים טובים.
וטעם הדבר – לפי שבזמנו של יום-טוב זה מאיר למעלה ענינו של יום-טוב זה, ובזמן זה מודגשת מעלתו של יום-טוב זה לגבי כל שאר הימים טובים. וכאשר מאיר ענינו של יום-טוב זה למעלה, הרי זה נמשך ומתגלה גם למטה – על-ידי רבותינו נשיאינו, כולל ובמיוחד על-ידי הדיבור שלהם במאמרי החסידות בביאור מעלתו של יום טוב זה.
וכך צריך להיות גם אצל חסידים – שבכל זמן צריכים ללמוד (או על-כל-פנים לדבר) אודות המעלה המיוחדת דזמן זה, שעל-ידי זה ממשיכים ומגלים הדבר למטה.
ועל דרך זה בנדון דידן – שבעמדנו בשבת פרשת פרה צריכים לדבר אודות מעלת פרשת פרה גם ביחס לפרשת החודש שבה מדובר אודות קרבן פסח.
ח. והעניין בזה:
המעלה דפרה לגבי פסח – מבוארת בכמה מאמרי חסידות דפרשת פרה 27, החל מהציון של הצמח-צדק בהגהותיו לליקוטי תורה [כדרכו שמבהיר ("באַוואָרנט") כמה עניינים במספר שורות] בסוף הביאור על פסוק זאת חוקת התורה28: "ועיין עוד . . מענין זאת חקת התורה ויקחו אליך פרה ברבות סוף-פרשת בא פרק י"ט".
ובמדרש שם – לאחרי הדרשה "זאת חוקת הפסח, זה שאמר הכתוב לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר" – איתא: "יהי לבי תמים בחקיך29, זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה, למה, ששניהן דומין זה לזה, בזה נאמר זאת חקת הפסח ובזה נאמר זאת חקת התורה, ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו, משל לב' מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה, כך בפסח נאמר בו חקה ובפרה נאמר בה חקה, ומי גדולה, הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה, שנאמר30 ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת".
וזהו גם הטעם שקורין פרשת פרה לפני פרשת החודש – כי, בפרשת החודש מדובר אודות קרבן פסח, וכיוון שאוכלי הפסח צריכין לטהרה דפרה אדומה, מקדימים פרשת פרה לפרשת החודש.
ומזה מובן שעניין ה"חוקה" שבפרה אדומה הוא נעלה יותר מעניין ה"חוקה" שבקרבן פסח – כי, בקרבן פסח ה"חוקה" היא רק בנוגע לענינים פרטיים, ואילו כללות עניין קרבן פסח אינו חוקה, אלא יש בו טעם, כמו שכתוב31 "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני-ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל גו'", מה שאין כן פרה אדומה שכללות ענינה הוא "חוקה"32.
ט. וביאור הדברים בנוגע לענייננו – העצמיות שב"חוקה", שמצד זה נעשית שמחת הלב ("לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר"):
לכאורה יש מעלה בפרשת החודש שבה מדובר אודות קרבן פסח לגבי פרשת פרה, כי, פרה אדומה ענינה טהרה מטומאת מת, שקשורה עם עניין היפך הטהרה, ואינה אלא הכנה בלבד לקרבן פסח, ואילו קרבן פסח קשור עם עניין הגאולה, כולל ובמיוחד הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד33 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
ואף-על-פי-כן, מדגישים את מעלת פרשת פרה דווקא – כיוון שעל-ידה דווקא באים לעילוי דקרבן פסח (פרשת החודש), כדלקמן.
י. ויובן בהקדם על-דרך המבואר בנוגע למעלת זמן הגלות, שעל-ידי העבודה בזמן הגלות דווקא באים לעילוי של ימות המשיח34:
ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר35 שבביאת המשיח "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ און מ'וועט שרייען" [=יתפסו בראש ויצעקו] על כך שלא העריכו כראוי מה שהיו יכולים לפעול בזמן הגלות.
ולכאורה איפכא מסתברא, שבביאת המשיח יוכלו לפעול שלא בערך יותר – כי, בזמן הגלות ישנו חושך כפול ומכופל, ישנם דאגות הפרנסה וכו' וכו', מה שאין כן בימות המשיח, ש"הטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר", "יהיו פנויין בתורה וחכמתה", ועד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (כמו שכתב הרמב"ם36), ואם כן, מהו עניין הפלאת מעלת העבודה בזמן הגלות דווקא?
והעניין בזה – שדווקא על-ידי העבודה בזמן הגלות פועלים המשכת העצמות, כי, העבודה בזמן הגלות היא שבירת וביטול ההעלם שמצד החושך כפול ומכופל, ודווקא על-ידי שבירת וביטול ההעלם "נעמט מען עצמות".
[כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שבליובאוויטש היה חסיד אחד שהיה מדבר מתוך להט ותענוג ("ער פלעגט זיך קאָכן מיט אַ געשמאַק") במשלים שבתורת החסידות, ואמר לו אחד מזקני החסידים: למה הנך מדבר מתוך תענוג שכזה אודות המשל, מוטב שתדבר אודות הנמשל!
ובנוגע לנדון דידן: פשוט שאין הכוונה לומר שיש מעלה ב...חושך כפול ומכופל; המעלה היא בשבירת וביטול ההעלם, שעל-ידי זה "לוקחים" עצמות].
ואף שגילוי העצמות יהיה לעתיד לבוא דווקא, מה שאין כן בזמן הגלות אין זה בגלוי אלא בהעלם – הרי, המעלה דלעתיד לבוא אינה אלא בנוגע לעניין הגילוי, אבל בנוגע לפעולה דהמשכת העצמות, "נעמען עצמות", הרי זה נעשה (לא לעתיד לבוא, אלא) בזמן הגלות דווקא, ולכן, עיקר המעלה היא בעבודה שבזמן הגלות, שעל-ידה "לוקחים" העצמות, ולעתיד לבוא יהיה רק גילוי הדבר.
יא. על-פי זה יש לבאר גם בנוגע למעלת פרשת פרה לגבי פרשת החודש:
אף-על-פי שפרשת פרה קשורה עם עניין היפך הטהרה (טומאת מת), ואינה אלא הכנה לפרשת החודש שבה מדובר אודות קרבן פסח והגאולה – הרי היא על-דרך העבודה בזמן הגלות שקשורה עם עניינים בלתי-רצויים, ואינה אלא הכנה לגאולה, ואף-על-פי-כן, עיקר המעלה היא בעבודה בזמן הגלות דווקא, כיוון שעל-ידה נעשה המשכת העצמות.
ועל-ידי זה מיתוסף גם בשמחת הלב הקשורה עם הגאולה – "לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר", מצד עצם הנשמה שלא שייך בה דבר זר, שזהו עניין ה"חוקה", "זאת חוקת התורה", עבודה שמצד עצם הנשמה שעל-ידה נעשית המשכת העצמות – כיוון שישנה כבר הפעולה דהמשכת העצמות, אם כי בהעלם (נוסף לכך שגם בנוגע להתגלות לעתיד לבוא – מרגיש כבר הלב גם מה שהמוח לא יודע עדיין, כנ"ל).
יב. ויש להוסיף, שעניין הנ"ל הוא גם בנוגע לעניינים גשמיים, בני חיי ומזונא רויחי:
גם אם לפעמים ישנם דברים המעלימים בנוגע לבני חיי ומזונא רויחי, אין להתפעל מזה, וצריכים לידע שלאחרי זה (ועל-ידי זה) יתוסף בכל עניינים אלה באופן נעלה יותר.
ולא עוד אלא שגם כאשר ההמשכה היא בהעלם עדיין, יכולה וצריכה להיות כבר שמחת הלב, "לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר", כיוון שהלב מרגיש כבר גם כאשר המוח אינו יודע עדיין, כנ"ל.
ועוד והוא העיקר: כיוון ש"לב" קאי על רבותינו נשיאינו, ליבם של ישראל (כנ"ל ס"ג) – נעשית על-ידם ההמשכה מן ההעלם אל הגילוי בכל העניינים דבני חיי ומזונא רויחי, הן ברוחניות37, אהבה ויראה (בני), חיות באלקות (חיי), ולימוד התורה (מזונא, כידוע38 שהתורה היא מזון והמצוות הם לבושים), והן בגשמיות כפשוטו, זרעא חייא וקיימא (בני), חיים בריאים ושלמים (חיי), ופרנסה בהרחבה (מזונא רויחי).
(מהתוועדות שבת שמיני, פרשת פרה, ה'תשי"א. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"א ח"א (ב) עמ' 335-343, בלתי מוגה)
______________________
1) מגילה ו, סע"ב.
2) פרש"י שם.
3) שם יד, א.
4) ראה עירובין נד, א. שמו"ר רפל"ב. זח"ג רכא, א. מגלה עמוקות אופן קפה (וראה הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 346).
5) מיכה ז, טו.
6) פרש"י מגילה כט, א (ד"ה פרה אדומה).
7) שמו"ר פי"ט, א.
8) בא יב, מג.
9) ר"פ חוקת.
10) משלי יד, יו"ד.
11) יומא פג, רע"א.
12) שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תריח.
13) ראה המשך תער"ב ח"א פל"ה (ע' נט).
14) ראה תניא פ"ב.
15) ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: "לבו (של המלך) הוא לב כל קהל ישראל". – וראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך. חל"א ע' 74 ואילך. התוועדויות תשמ"ח ח"ב ע' 269 ואילך.
16) לעיל ע' 332.
17) סה"ש תורת שלום ע' 248.
18) לקו"ת ר"פ חוקת. ד"ה וידבר גו' זאת חוקת גו' שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 328 ואילך).
19) יחזקאל לו, כד.
20) שם, כב. וראה שם, לב.
21) ברכות יו"ד, ב.
22) מלכים-ב יט, לד.
23) ישעי' לח, יז.
24) סנהדרין צח, ב.
25) פרש"י שם.
26) שעל זה דרשו חז"ל "זש"ה לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר", כנ"ל ס"ג.
27) סה"מ תרכ"ט ע' פה ואילך. עטר"ת ע' שיג ואילך. תרפ"א ע' קצט ואילך.
28) חוקת ס, א.
29) תהלים קיט, פ.
30) חוקת יט, כז.
31) בא יב, כז.
32) ראה פי' יפה תואר לשמו"ר שם, ב.
33) זכרי' יג, ב.
34) ראה תניא רפל"ז.
35) ראה סה"ש תש"ב ע' 9. לקו"ד ח"א קלג, ב (נעתק ב"היום יום" ג מנחם אב).
36) בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".
37) להעיר מ"חנוך לנער" בסופו. אוה"ת וירא (כרך ד) תשנה, ב ואילך. וראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חכ"ב ע' רכט, ובהערות שם.
38) תניא ספ"ה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
