שאלה: התורה אוסרת על אדם לחמוד דבר שאינו שייך לו. איך אפשר לשלוט על הלב, המתאווה לכל דבר נחמד למראה?

תשובה: אחד הציוויים בעשרת הדיברות הוא שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לעצמנו חפץ השייך לזולתנו. האיסור מתחיל במחשבה, כלשון הרמב"ם: "כיוון שחשב בליבו איך יקנה דבר זה ונפתה ליבו בדבר – עבר בלא תעשה" של "לא תתאווה" (דברים ה,יח). ואיסור "לא תחמוד" (שמות כ,יד) אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה, לקחת מרעהו את החפץ, בתחנונים או באיומים, שנאמר: "לא תחמוד... ולקחת לך"(דברים ז,כה). ואפילו אם נתן לו חפץ אחר תמורתו או שילם לו את מלוא המחיר - לא יצא מכלל האיסור, כל עוד עשה זאת בכפייה.

מחשבה רעה זו גורמת לאדם תקלות רבות, כי לאחר שהחליט האדם במחשבתו לקחת את החפץ לעצמו, לא יהיה מעצור לתאוותו, ואם לא ירצה חברו למוכרו – יגזלנו ממנו, ואם יעמוד כנגדו – אפשר שיהרגנו, כפי שנהרג נבות על כרמו שחמד ממנו אחאב מלך ישראל (מלכים-א,כא).

לכן ראוי לאדם להתרחק ממידה זו עד מאוד. בספר החינוך פסק שאיסור זה חל גם על אומות-העולם, כחלק מאיסור 'גזל', שהוא משבע מצוות בני-נח.

ואף שמדובר ברגש שבלב, התורה מצווה אותנו לשלוט ברוחנו, כי המוח שליט על הלב. ואכן, ציוויים רבים בתורה חלים על 'חובות הלבבות', כגון אהבת ה', יראת ה', אמונה, איסור שנאה ועוד. וכדברי האבן-עזרא: כמו איש כפרי שלא יחמוד בת-מלך ביודעו כי אין לו סיכוי להשיגה, כך יימנע אדם מלחמוד כל דבר שה' לא ירצה לתת לו, ביודעו כי לא ישיגנו לעולם בכוחו ובתחבולותיו.

מקורות: מכילתא פ' יתרו. ראב"ע (הארוך) שם. רמב"ם הל' גזלה ואבדה פ"א הי"א. ספר החינוך מצוות לח,תטז, ומנחת חינוך שם. שו"ע חו"מ סי' שנט ס"י-יב. ב"ש אה"ע סי' כח ס"ק ב.