דבר מלכות           

שלוחו כמותו - כמותו ממש!

שליח הוא נושא הפכים - מצד אחד עליו להיות מציאות לעצמו ומצד שני להיות בטל לגמרי למשלח * על השליח לדעת כי הוא פועל מכוח המשלח ואם הוא שוכח זאת, הוא חדל להיות שליח * את הכוח למלא את השליחות בעולם מקבלים מהשליחות הראשונה בתורה, שליחות אליעזר בעניין נישואי יצחק ורבקה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. השייכות של עבודת השליחות (של השלוחים שנתאספו לכינוס השלוחים העולמי) עם משיח צדקנו - תובן בהסברת שייכותו של משיח עצמו עם עניין וגדר השליחות בכלל:

על הפסוק¹ "שלח נא ביד תשלח" (שאמר משה להקב"ה כשהקב"ה שלחו להוציא את בני-ישראל ממצרים) אומרים חז"ל²: "אמר (משה) לפניו, ריבונו-של-עולם, שלח נא ביד תשלח - ביד משיח שהוא עתיד לגלות", ועל-פי זה יש לומר, שבמשיח יש גדר של שליח על-פי תורה. משיח הוא השליח ("שלח... תשלח") של הקב"ה לגאול את ישראל³.

ב. העניין יובן בהקדמת הביאור בכללות גדר השליחות בתורה, החל מהשליחות הראשונה שמסופרת בתורה (ובאריכות הפרטים)⁴ בפרשתנו⁵ - השליחות ששלח אברהם את אליעזר למצוא ולעשות שידוך עבור יצחק בנו, והאופן שאליעזר ביצע אחר-כך בפועל את שליחותו, בשידוך יצחק ורבקה.

אליעזר היה מסור לגמרי לאברהם (בהיותו עבדו), ולכן גם כאשר שלחו לעשות את השידוך עבור יצחק - הוא היה (לא כשדכן, שהוא מציאות לעצמו, אלא) בבחינת שליח, שכל מציאותו היא מציאות המשלח, ולכן היה אברהם יכול להשאיר ברשותו "כל אשר לו" בלי שום ספק בדבר⁶.

ג. הביאור בזה בפנימיות העניינים: בלקוטי-תורה בסופו (פרשת ברכה⁷) מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן, שנישואי יצחק ורבקה הם עניין הכי כללי בתורה ובכל סדר ההשתלשלות, המשקף את כללות עבודת האדם - יחוד מ"ה (יצחק) וב"ן (רבקה); שזהו הייחוד של הנשמה (מ"ה) והגוף (ב"ן) של כל יהודי, עד - שלימות הייחוד והנישואין בין ישראל (כנשמות בגופים) לקב"ה, ישראל וקוב"ה כולא חד⁸, כפי שזה יהיה בגאולה האמיתית והשלימה (לאחר ההתחלה בזה, באירוסין, בשעת מתן-תורה⁹).

שבזה מתבטא כללות עבודת האדם בקיום התורה והמצוות בעולם הזה הגשמי - הייחוד של מ"ה וב"ן: החידוש של מתן-תורה מתבטא בזה, שאז נתבטלה הגזירה שהפרידה בין "עליונים" ל"תחתונים"¹⁰ (רוחניות וגשמיות, מ"ה וב"ן), ואז ניתן הכוח לחבר ולאחד גשמיות ורוחניות, שהגוף הגשמי¹¹ והדבר הגשמי ייעשה קדוש, עד לחפצא של קדושה¹², ושלימות יחוד זה (של מ"ה וב"ן), בתכלית השלימות והגילוי, יהיה בגאולה האמיתית והשלימה.

על פי זה מבאר בלקוטי-תורה, מדוע התורה מאריכה אודות שליחות אליעזר (עד ש"פרשה של אליעזר כפולה בתורה"¹³) שכן "זה היה עניין שליחות דאליעזר, לברר ולהמשיך יחוד זה" של יצחק ורבקה (מ"ה וב"ן); זה הביא "להמשיך בחינת הייחוד ממש, שהוא בחינת נישואין ופנימיות"¹⁴.

ובפשטות: רבקה היתה מצויה בפדן ארם (בחוץ-לארץ) אצל בתואל הארמי ולבן הארמי (כשושנה בין החוחים¹⁵), בחינת ב"ן, ושליחותו של אליעזר התבטאה בכך , שעליו להוציאה משם ולהביאה להיות אשה ליצחק (עולה תמימה¹⁶), בחינת מ"ה, באופן ש"והיו לבשר אחד¹⁷" (מ"ה וב"ן), שיבנו בית בישראל בעולם הזה הגשמי, כאשר התכלית היא - להוליד "תולדות" כפשוטם (וגם "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"¹⁸), שמהם באים כל ישראל עד סוף כל הדורות.

ועל-פי זה מובן, שהשליחות של אליעזר (השליחות הראשונה הכתובה בתורה) נתנה את הכוח לפעול את העבודה של יחוד מ"ה וב"ן בעבודת השם, החל במתן-תורה, ומשם זה נמשך בכל הזמנים ובכל המקומות, עד השלימות בזה בגאולה האמיתית והשלימה.

ויש לומר, שהשליחות הכללית של אליעזר מרומזת גם-כן במה שאמר¹⁹ "עבד אברהם אנכי": ידוע²⁰, שמאברהם החלה ההכנה למתן-תורה. וזהו הרמז ב"עבד אברהם אנכי" - שבהיותו "עבד אברהם" יש לאליעזר הכוח לפעול את היחוד של מ"ה וב"ן (נישואי יצחק ורבקה) גם ועיקר כהכנה ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה"²¹ והגילוי של "אנכי (ה' אלקיך)"²² במתן-תורה.  

ד. אבל עדיין צריך הסברה²³: על-פי האמור (שהאריכות בתורה בעניין נישואי יצחק ורבקה היא משום שנישואיהם מבטאים את העניין הכללי של יחוד מ"ה וב"ן) היתה צריכה להיות עיקר האריכות בעצם השידוך של יצחק ורבקה (שאליעזר פעל), ולא בשליחותו ובפעולתו של אליעזר כהכנה לייחוד (מ"ה וב"ן); מדוע מאריכה התורה בשליחות עצמה - איך שאברהם השביעו וציווהו את כל הפרטים לאן יילך, וכיצד אליעזר קיים את שליחותו בפועל?

מזה גופא מובן, ששליחותו של אליעזר נוגעת לעצם העניין של יחוד מ"ה וב"ן שהוא פעל. ויש לומר אחד הביאורים בזה - ועל-פי זה יובן הטעם (הפנימי) מדוע אליעזר היה דווקא שליח (ולא שדכן) - שכן כדי לפעול את העבודה וההמשכה של יחוד מ"ה וב"ן, צריך להיות כך גם אצל האדם שפועל זאת, שיהיה מציאות בפני עצמו (ב"ן), ומציאות זו תתבטל ותתאחד עם המשלח (מ"ה), שזהו עניינו של שליח דווקא²⁴:

שליח מורכב משני עניינים הפוכים: (א) עליו להיות מציאות נפרדת מהמשלח, בר-דעת בפני עצמו²⁵. (ב) עליו להיות בטל למשלח, להכיר שהוא שליח שלו, ולא לשנות מרצון ודעת המשלח, אם הוא משנה מדעת המשלח, הוא חדל להיות שליח²⁶, עד שהוא יודע שהוא הולך למלא את השליחות בכוח זה שהמשלח מינהו לשליח, ושלוחו של אדם כמותו, עד כמותו ממש.

וזהו התוכן של יחוד מ"ה וב"ן: הנשמה (מ"ה) של יהודי מאוחדת בגלוי עם הקב"ה - "נשמה שנתת בי טהורה היא"²⁷ עד שהיא "חלק אלוקה ממעל"²⁸, השליחות של יהודי - על-ידי שהקב"ה שלח למטה את נשמתו בגוף הגשמי, בעולם גשמי (ב"ן), "אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת"²⁷ - היא, שהוא יפעל את הייחוד של מ"ה וב"ן, של נשמתו עם גופו הגשמי, שגם כפי שהנשמה נמצאת בגוף, שמצד עצמו ובגלוי זו מציאות ו"יש" בפני עצמו (העניין הראשון של שליח), יאיר בו אור הנשמה, והגוף יתבטל לנשמה (עושים נפשם עיקר וגופם טפל²⁹) עד שהגוף והנשמה יתאחדו, על-ידי העבודה בקיום התורה והמצוות, שהם דווקא בדברים גשמיים, להמשיך ולגלות את אור הקדושה בגשמיות העולם, כך שבכל עניין שיהודי עושה, תהיה ניכרת ההתאחדות של נשמתו וגופו (מ"ה וב"ן) עם הקב"ה, "שלוחו של אדם (העליון³⁰) כמותו", עד "כמותו ממש" (העניין השני בשליח).

ולכן היה אליעזר בגדר שליח דווקא כדי לפעול את נישואי יצחק ורבקה, שכן אצל שליח יש השלימות של יחוד מ"ה וב"ן, שהמציאות שלו נעשית כמותו דהמשלח (מה-שאין-כן שדכן).

ועל-פי זה מובן גם-כן, מדוע נתן אברהם "כל אשר לו" למילוי שליחות זו (נישואי יצחק ורבקה) - שכן היחוד של מ"ה וב"ן - ששלימותו תהיה בגאולה האמיתית והשלימה - חובק את כל העניינים של כל סדר ההשתלשלות וכל התורה ומצוותיה וכו', כך שאין שום דבר חוץ ממנו. לכן נתן אברהם לפני כן "כל אשר לו", ובפרט שגם הכוח לפעול את יחוד מ"ה וב"ן (כפי שנתגלה במתן-תורה) בא מאברהם.

ה. על-פי זה יובן עניינו של משיח בתור שליח "(שלח נא ביד) תשלח":

משיח הוא השליח, שעל-ידו נפעלת שלימות עניין השליחות - יחוד מ"ה וב"ן [שהחל בשליחות אליעזר בנישואי יצחק ורבקה] - השליחות של הקב"ה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה שלימות הייחוד של הנשמה והגוף, ישראל וקוב"ה כולא חד, וגם בעולם - שלימות הגילוי של אלוקות בעולם הזה הגשמי, באופן שהעולם כולו נעשה דירה לו יתברך בתחתונים³¹.

על-פי זה מובן מדוע יש במשיח עצמו (גם) הגדר של שליח, שמתבטא בחיבור וייחוד בין שני עניינים (יחוד מ"ה וב"ן): מציאות לעצמו, כביכול, של נשמה בגוף, בשר ודם, [כפסק-דין הרמב"ם³², שמשיח הוא "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו'", ו"ילחום מלחמת ה'", דבר המוכיח שהוא נמצא בעולם שבו קיימים מנגדים, שמשום כך הוא צריך לנהל מלחמה וינצח³³]; ויחד עם זאת - שלוחו של אדם (העליון) כמותו ממש.

שכן כדי לפעול את יחוד הנשמה והגוף בישראל (על-ידי "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"), וייחוד הרוחניות והגשמיות בעולם, צריכים להיות בו עצמו שני העניינים והתאחדותם יחדיו.

על-פי זה יובן התוכן של בקשת משה "שלח נא ביד תשלח" - בבקשה והצעה זו רצה משה לפעול - ופעל בפועל - את החיבור וההתאחדות של "גואל ראשון" (משה) ו"גואל אחרון" (משיח):

משה מצד עצמו, עניינו (בעיקר) חכמה (תורה), כמו שכתוב³⁴ "זכרו תורת משה עבדי", ומשה קיבל תורה מסיני, משיח מצד עצמו, עניינו (בעיקר) מלכות - "יעמוד מלך מבית דוד"³². ויש לומר, שזהו על-דרך החילוק בין מעלת המשפיע (חכמה, ראש הספירות) ומעלת המקבל (מלכות), על-דרך החילוק בין אור השמש (משפיע) ואור הלבנה (מקבל, מלכות, הקשור עם דוד מלכא משיחא³⁵):

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'", הוא קיבל את כל התורה, שהיא מקור כל ההשפעות, וממנה נמשך הכוח על כל העניינים, כולל - הכוח לגאולה (גם הגאולה האחרונה):

עניינו של משיח הוא "גואל אחרון" שהוא בא בסוף העבודה (מלכות, סוף הספירות) בסוף זמן הגלות, אבל יש בזה מעלת המקבל, שעל-ידי ביטולו הוא כולל בתוכו בפנימיות את כל ההשפעות מלמעלה, ואדרבה - אור המקבל מגיע ונובע מדרגה נעלית יותר מאור המשפיע, כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה, ש"נקבה תסובב גבר", מעלת הגוף של יהודי (לגבי נשמתו), שדווקא  בו נמצא כוח העצמות³⁶, ועד שלעתיד לבוא הנשמה נזונית מן הגוף³⁷, ולכן דווקא משיח יביא את הגאולה  - הגאולה והשלימות של כל העניינים, גם של משה רבנו.

ויש לומר, שעל-ידי זה שמשה הצליח לפעול ש"שלח נא ביד תשלח", על-ידי זה ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון", נפעל הייחוד של שני העניינים והמעלות - אשר משיח מכיל בקירבו שני עניינים ומעלות: נוסף לזה שהוא מלך, הוא (גם) רב³⁸ (חכמה), וילמד תורה את כל העם כולו³⁹, כולל למשה רבנו והאבות כו'⁴⁰ [ועל-דרך-זה במשה - יש לו גם מעלת המלך⁴¹, "ויהי בישורון מלך"⁴²].

ויש לומר, שזה מרומז גם בכך ש"משיח" הוא בגימטריא "שליח" בתוספת עשר⁴³ - שכן שלימות גילוי המשיח הוא על-ידי זה שהוא מבצע את עבודתו כשליח עם כל עשר כוחות נפשו מחכמה ועד מלכות.

ו. על-פי הידוע,שכל יהודי יש בו מבחינת משה⁴⁴ ומבחינת משיח⁴⁵ מזה מובן שבכל יהודי יש מעין שני העניינים הנ"ל:

כל יהודי הוא שליח של הקב"ה "לשמש את קונו". כללות שליחותו מתבטאת ב"להאיר על הארץ"⁴⁶ להאיר את העולם כולו באור הקדושה ובאור האלוקי. ובזה יש בכללות שני אופנים, על-דרך "שני המאורות הגדולים" "מאור הגדול" ו"מאור הקטן"⁴⁷ [כידוע ש"גם את העולם נתן בליבם"⁴⁸, בכל יהודי משתקפים כל ענייני העולם] - עבודתו כמשפיע (שמש), ועבודתו כמקבל (לבנה), שעל-ידי זה נעשה "להאיר על הארץ" באור חוזר (על-דרך מתלמידי יותר מכולם⁴⁹, וכיו"ב). ויש בזה מה שאין בזה.

ובפרטיות, אלה שני העניינים שצריכים להיות בשליח: (א) ביטול למשלח (על-דרך לבנה). ו(ב) מציאות בפני עצמו, בר-דעת, שחושב ומבין בעצמו, באמצעות שכלו האישי, כיצד עליו למלא את שליחותו - "להאיר על הארץ".

ומזה שמשה ומשיח עומדים בהתאחדות ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"), נמשך מעין זה גם בעבודת כל יהודי, שבתור שליח יתאחדו בו שני העניינים.

[ויש לומר, שזה מרומז גם במילה "שמש", שיש לה שני פירושים: שמש - המאירה, "להאיר על הארץ", ו"שמש", מלשון שימוש - הביטול של השליח, מצד זה ש"אני נבראתי לשמש את קוני", עד ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"⁵⁰].

ועל-פי המדובר לעיל, שהכוח על עניין השליחות בכלל נובע מהשליחות הראשונה שבתורה - השליחות ששלח אברהם את אליעזר לעשות את השידוך של יצחק ורבקה - מובן גם-כן, שכשם שבשליחות הראשונה נתן אברהם (המשלח) "כל אשר לו", הואיל וזה נוגע למילוי השליחות בשלימותה, שכל הפרטים והעניינים יהיו חדורים בנקודה הכללית של יחוד מ"ה וב"ן (נישואי יצחק ורבקה), כך בכל שליחות ושליחות של יהודי "לשמש את קוני", הוא מקבל כביכול "כל אשר לו" מהמשלח (הקב"ה), עד הכוח של עצמותו ומהותו יתברך (הכולל את "כל אשר לו") כדי לפעול את הייחוד של נשמה וגוף של יהודי בעולם הזה הגשמי. ובאופן, שכל הפרטים ופרטי-פרטים בעבודתם של ישראל, נהיים חדורים בפועל בנקודה האחת והיחידה והתכלית: הגילוי של משיח צדקנו (שלימות עניין השליחות, יחוד מ"ה וב"ן).

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ה במרחשוון, מבה"ח כסלו, ה'תשנ"ב -  פתיחת כינוס השלוחים העולמי; 'תורת-מנחם - התוועדויות תשנ"ב כרך א עמ' 286- 296 - תרגום מיידיש)

----------

1) שמות ד,יג.

2) מדרש לקח-טוב עה"פ, וראה פדר"א פ"מ: ביד אותו איש שאתה עתיד לשלוח כו' שנאמר הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא גו' (מבשר הגאולה). וראה לקו"ש חי"א עמ' 8 הערות 2-3.

3) דאף שבקשת משה לא נתקבלה בפועל (אבל ראה לקמן בפנים), אין זה שולל דברי משה שמשיח הוא שליח לגאול ישראל לעתיד.

4) ראה גם שיחת ש"פ חיי-שרה תשמ"ט (סה"ש ח"א עמ' 58 ואילך). תש"נ (סה"ש ח"א עמ' 130 ואילך).

5) כד,ב ואילך.

6) באגדת בראשית פמ"ה [מו] (ועד"ז הוא בתנחומא (באבער) ויצא ג): מהו המושל... שהשליטו על כל מה שיש לו, ואמר לו אפילו אתה מאבד מה שיש לי - וקח אשה לבני משם, מיד ויקח העבד עשרה וגו' אבל גם זה הוא (לא איבוד סתם לטובתו וכיו"ב, כ"א) רק בשליחותו של אברהם - בכדי לקחת אשה ליצחק.

7) בסוף ה"ביאור ע"פ (ברכה לג,ד) תורה ציווה" - צו, סע"ג ואילך, וראה גם סה"מ תקס"ג עמ' לו ואילך. תו"ח  פרשתנו קלה,א ואילך. אוה"ת פרשתנו קכז,ב ואילך. סה"מ תר"ס עמ' ל ואילך.

8) ראה זח"ג עג,א.

9) כמאחז"ל (שמו"ר ספט"ו) "העולם הזה אירוסין היו... אבל לימות המשיח יהיו נישואין".

10) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

11) ראה תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך) "ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי כו'". והרי "ובנו בחרת" היה במ"ת (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' ס ס"ד).

12)  ראה בארוכה לקו"ש חט"ז עמ' 212 ואילך. וש"נ.

13) פרש"י פרשתנו כד,מב. מב"ר פ"ס, ח.

14) ל' הלקו"ת שם צו,ד.

15) שה"ש ב,ב. ב"ר פס"ג, ד.

16) שם פס"ד, ג. פרש"י תולדות כה,כו. כו,ב.

17) בראשית ב,כד.

18) פרש"י ר"פ נח. וראה ב"ר פ"ל, ו.

19) פרשתינו כד,לד.

20) ראה שיחת ש"פ לך-לך ס"ב (התוועדויות תשנ"ב ח"א עמ' 254 ואילך). וש"נ.

21) שמות ג,יב.

22) יתרו כ,ב. ואתחנן ה,ו.

23) ראה גם שיחת ש"פ ח"ש תש"נ ס"ב ואילך.

24) ראה גם שיחת ש"פ ח"ש תשמ"ט ס"ה. תש"נ שם.

25) גיטין כג,א.

26) רמב"ם הל' שלוחין ושותפין פ"א ה"ב ואילך. שו"ע חו"מ סי' קפב ס"ב ואילך.

27) נוסח ברכות השחר. וראה לקו"ת האזינו עא,א ואילך. דרושים ליוהכ"פ סט,א. ובכ"מ.

28) איוב לא,ב. תניא רפ"ב.

29) ראה תניא פל"ב.

30) ראה לקו"ת ויקרא א,ג.

31) ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

32)  הל' מלכים פי"א ה"ד.

33) בהמשך ל' הרמב"ם שם (בדפוס רומי ואמשטרדם. וכן בכת"י תימן): אם עשה והצליח ונצח כו'.

34) מלאכי ג,כב. וראה שבת פט,א. שמו"ר פ"ל, ד. וש"נ.

35) כמודגש בזה שאומרים בנוסח קידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים", ש"נמשל ללבנה" (ר"ה כה,א ובפרש"י), "ועתיד להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה. כמ"ש (תהילים פד,יא) שמש ומגן ה' כו'" (רמ"א או"ח סתכ"ו ס"ב).

36) ראה תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב). סה"ש תורת שלום עמ' 120 ואילך.

37) המשך וככה תרל"ז פצ"א-ב. וראה גם סה"ש תו"ש ס"ע 127 ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב תיג,ב. ובכ"מ.

38) ראה סהמ"צ להצ"צ מצוות מינוי מלך (דרמ"צ קח,א ואילך). ובכ"מ.

39) ראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט. לקו"ת צו יז,א ואילך. ובכ"מ.

40) ראה לקו"ת שם. ובכ"מ.

41) רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הי"א. ועוד (נסמן בלקו"ש חי"ט עמ' 170 הערה 54).

42) ברכה לג,ה. וכפי' חז"ל (מדרש תהילים בתחילתו. שמו"ר פמ"ח, ד. ועוד) שהובא ברמב"ן עה"פ.

43) ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט עמ' 358 ואילך.

44) תניא רפמ"ב.

45) מאור-עיניים ס"פ פינחס.

46) בראשית א,טו.

47) שם,טז.

48) קהלת ג,יא. וראה לקו"ת במדבר ה, ריש ע"ב.

49)  תענית ז,א.

50) כ"ה גירסת הש"ס כת"י (אוסף כתבי-היד של תלמוד בבלי, ירושלמי תשכ"ד) במשנה וברייתא סוף קידושין, וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל"ש ירמיה רמז רעו.

ענייני משיח וגאולה           

הכול חדור בנקודה אחת - קבלת פני משיח צדקנו

כיצד יתכונן ויכין השליח את עצמו וסביבתו לקבלת פני משיח?

ההוראה בפועל שיש להוציא בעומדנו עתה בהתחלה ובפתיחה של "כנוס השלוחים העולמי":

לכל לראש - צריך לצאת בהכרזה ובהודעה לכל השלוחים, שעבודת השליחות עכשיו ושל כל יהודי מתבטאת בזה - שיקבלו את פני משיח צדקנו.

כלומר: כל הפרטים בעבודת השליחות של הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, צריכים להיות חדורים בנקודה זו - כיצד זה מוליך לקבלת משיח צדקנו.

וכמודגש בנושא הכינוס - "כל ימי חייך להביא לימות המשיח": כל ענייני העבודה (בכל ימי חייך, ובכל יום עצמו - בכל פרטי ושעות היום) צריכים להיות חדורים ב"להביא לימות המשיח", לא רק "לרבות" (כפי שכתוב בכמה מקומות), שהוא (השליח) עומד ומחכה שמשיח יבוא ואז הוא יטול חלק בזה ויהנה מזה וכו', אלא "להביא" הוא עושה כל התלוי בו כדי "להביא לימות המשיח" לשון רבים, לא רק ההתחלה של יום אחד, אלא של ימות (לשון רבים) - ימות המשיח (לא רק כאשר המשיח הוא "בחזקת משיח" אלא כל ימות המשיח - גם השלימות של "משיח ודאי" וכו').

והכוונה בפשטות היא - שמכינוס השלוחים צריכות לבוא ולהביא החלטות טובות כיצד כל שליח צריך להתכונן בעצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו וכו' לקבלת פני משיח צדקנו, על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ושבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה, ובפרט באופן של חכמה, בינה ודעת.

והיות שזוהי העבודה בזמן הזה, הרי מובן שזה שייך לכל יהודי, בלי יוצא מן הכלל כלל.

ויהי-רצון, שעל-ידי שכל שליח ימלא את תפקידו בשלימות, בכל עשר כוחות הנפש, ובפרט שכל השלוחים יתאחדו וייכנסו בזה - יביאו תיכף ומיד ממש את (הגילוי ושלימות של) השליח העיקרי והאמיתי, יחד עם גילוי עשר הכוחות שלו - "שלח נא ביד תשלח", השליח שבדורנו - כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו - וכפי שהיה בדור שלפניו, שכ"ק מו"ח אדמו"ר נתאחד עם אביו, אשר הוא היה בנו יחידו, כך שיש את השלימות של כל "שבעת קני המנורה", כל השבע דורות.

ועוד ועיקר: מאחר שכבר סיימו את עבודת השליחות - בא כל שליח אל המשלח האמיתי, הקב"ה, ומודיע: עשיתי את שליחותי, ועכשיו הגיע הזמן שאתה, כביכול, תעשה את שליחותך [שגם הקב"ה הוא שליח ("מגיד דבריו ליעקב גו'"), וביחד עם עשר הספירות הרי עצמותו ומהותו בעצמו, כביכול, הוא משיח צדקנו]: "שלח נא ביד תשלח" - שלח לנו את משיח צדקנו בפועל ממש!

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה ה'תשנ"ב;
'תורת-מנחם - התוועדויות' תשנ"ב כרך א עמ' 298-299 - תרגום מיידיש)     

המעשה הוא העיקר           

"חסיד צריך לעשות עוד חסיד"

חסיד הוא חלק מעצמותו של הרבי

בנוגע לעבודה בפועל - שהחל משבת מברכים חודש כסלו, צריכים להוסיף בהפצת המעיינות דתורת החסידות חוצה.

ובלשונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר - בשבת פרשת חיי-שרה שנת תש"א - "א חסיד דארף מאכן נאך א חסיד" (חסיד צריך לעשות עוד חסיד),

והוסיף לבאר, שהמצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו", וכיוון שגם הסדר בתורה הוא בדיוק (שלכן דורשים סמוכין), מובן, שההוראה (תורה מלשון הוראה) מזה ש"פרו ורבו" היא המצווה הראשונה שבתורה, היא, שבראש ובראשונה דורשים שיהודי יעשה עוד, וכמו כן צריך חסיד לעשות עוד חסיד.

וסיים, שזה שבכוחו של חסיד לעשות עוד חסיד, הוא, מפני שחסיד הוא "א שטיק (חלק מעצמותו של ה)רבי"!

ויש להוסיף, שהעבודה ד"פרו ורבו", שכל חסיד יעשה עוד חסיד, היא לא רק ביחס להזולת כפשוטו, אלא גם ביחס לעצמו.

- אצל צדיקים [שמועטים הם, כמארז"ל "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים כו'"], שייכת העבודה ד"פרו ורבו" (לעשות עוד חסיד) רק ביחס להזולת; אבל אצל בינונים [שסדר העבודה שלהם שייך לכל אדם, שהרי "מידת הבינוני היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך", וכידוע הפתגם "הלוואי בינוני"], הרי זה שייך גם ביחס לעצמו -

בנוגע לנפשו הבהמית, שזהו ה"אינו חסיד" ("דער עולם'שער") שבו [ויתירה מזה - כדאיתא בלקוטי-תורה ש"גויים הם הגוף ונפש הבהמית", "הגויים... שבקרבך", היינו, שנפש הבהמית נקראת "גוי"], ולכן, צריך כל אחד לקחת את עצמו ("זיך נעמען") ולקחת על עצמו ("נעמען אויף זיך") את העבודה של "פרו ורבו" בנוגע לנפשו הבהמית - לעשותו חסיד [...]

עבודה מתוך שמחה דווקא

ועל-פי האמור לעיל (בהמאמר) שהעבודה צריכה להיות בשמחה דווקא, מובן, שגם העבודה ד"פרו ורבו" ביחס לנפשו הבהמית, לעשותו חסיד, צריכה להיות מתוך שמחה.

וכדי לפעול שמחה ב(עבודה ביחס ל)נפש הבהמית, בהכרח להשתמש בדבר השייך לנפש הבהמית - "אין שמחה אלא בבשר... אין שמחה אלא ביין".

ובזה גופא - "בזמן שבית-המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר (שהיו אוכלין בשר שלמים לשמחה) ועכשיו שאין בית-המקדש קיים אין שמחה אלא ביין".

 (קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשי"ב - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי           

תפקיד השלוחים - להפיץ ולגלות ש"הוי' אחד ושמו אחד"

"דרכה של חב"ד ושלוחי חב"ד היא דווקא מתוך אהבת ישראל ובדרכי נועם ודרכי שלום,  כיוון שזוהי מהות חב"ד וליובאוויטש - אהבת ישראל ואחדות ישראל" * "ככל שהולך וניתוסף בהתפשטותם של בני ישראל ברחבי העולם, הולך וניתוסף בהצורך לעסוק בהפצת התורה והיהדות במקומות רחוקים - בכוחו ובשליחותו של נשיא דורנו" * התבטאויות, עובדות והוראות של הרבי בנוגע לעבודת השלוחים ברחבי תבל * לרגל כינוס השלוחים העולמי, הנערך בשבת-קודש זו בחצרות קודשנו

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בהתוועדות שבת-קודש פרשת נח תשמ"ט השמיע הרבי דברים ייחודיים על תולדות מפעל השליחות ועל פועלם של השלוחים בעולם ('התוועדויות' תשמ"ט כרך א עמ' 304 ואילך). בין השאר אמר:

בימינו אלו נמצאים יהודים גם בחלקי העולם שבדורות שלפני זה לא דרכה בהם רגלו של יהודי - כמו אמריקה... ועל דרך זה בנוגע לאוסטרליה, שבדורות הקודמים היתה ארץ גזירה, שאליה הגלו חוטאים ופושעים... וברבות הימים נעשתה מקום יישוב על דרך הרגיל...

והנה, לאחרי שיהודים התיישבו גם במקומות הרחוקים, בכל קצווי תבל - הוצרך גם לעסוק בהפצת התורה והיהדות כו' גם במקומות אלו. ובעניין זה השתדל ביותר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וגם אביו, כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע) - לשלוח שלוחים גם למקומות הרחוקים שבהם התיישבו בני ישראל; שלוחים שיעסקו בהפצת התורה והיהדות, כולל ובמיוחד על-ידי הקמת מוסדות חינוך, חדרים וישיבות, בתי-ספר לנערות וכו' וכו', כדי שהיהודים הנמצאים במקומות אלו יוכלו לחיות חיי יהדות על-פי התורה.

ובאופן כזה קמו כמה וכמה מרכזים של יהדות בכל קצווי תבל, גם במדינות הרחוקות... ומזה מובן שככל שהולך וניתוסף בהתפשטותם של בני ישראל ברחבי העולם, הולך וניתוסף בהצורך לעסוק בהפצת התורה והיהדות במקומות רחוקים - בכוחו ובשליחותו של נשיא דורנו, שכן, לולי זאת אין להתיישב במקום שרחוק מחיי יהדות, כפסק-דין הרמב"ם ש"צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם", שמזה מובן שצריך לדור במקום של יהודים שומרי תורה ומצוות כו', ורק בכוחו ובשליחותו של נשיא הדור יכולים וצריכים להתיישב במקום שרחוק מחיי יהדות, כדי להפיץ שם תורה ויהדות, עד שיעשו ממנו מקום של יהדות, כולל ובמיוחד - הקמת סניפים של תומכי-תמימים...

"גדיים נעשו תיישים"

אגב, מספר ימים לאחר השמעת השיחה הנ"ל (פרשת נח), נקראו לחדרו של הרבי חברי ועד 'אגודת חסידי חב"ד' (ביום ט' במרחשוון תשמ"ט - 'צדי"ק למלך', חוברת ז, עמ' 264 ואילך). הרבי פתח ואמר (ביידיש. אחר-כך הגיה את הדברים וצילומם מופיע שם. לפנינו ב'תרגום חופשי'):

השנה בחודש תשרי היו כאן נציגים של יותר מקומות מתמיד. היתה לי הנאה גדולה לראות ש"גדיים נעשו תיישים" והשלוחים כבר ממנים שלוחים. היתה לי הנאה מהסתדרותם ושהם אף גדלו וראויים שיסייעום ויעודדום יותר מעד עתה. דרוש, אפוא, ועד עמו יוכלו להיוועץ, כולל באי כוח מכאן, ושימסרו את הדברים שיש למסור ואם יש צורך להעניק עצות כיצד להרחיב את העבודה יותר מעד עתה...

אחרים, במקומות אחרים כבר גדלו ואי אפשר לתת להם פקודות, כפי שהיה הסדר עד עתה, שהם היו מדווחים ומכאן נתנו להם פקודות. מצד גודל הצלחתם, והם יודעים על אתר כפי שהמצב נראה ומה דרוש. הם כבר גדלו ואפשר לסמוך עליהם. הגיע הזמן לדעתי שיצרפו לאותם שהם מכמה מדינות מארץ-ישראל, קאליפורניה ועוד מדינות, שבהן ישנה פעילות רחבה. ובעת הצורך אפשר להתקשר אליהם טלפונית, ואז הרי כאילו הם נוכחים כאן...

בהמשך ביקש הרבי ועורר על חשיבות ניהול ניירת חוקית לכל מוסד ושליח וכו'.

"קשה למנות את כולם"

אך נשוב מעט לתקופה הראשונה של השליחות בעולם.

"קשה אמנם למנות את כולם", אמר הרבי בהתוועדות י"ט בכסלו תש"כ ('ספר השליחות' עמ' 234) ופירט רק את "השלוחים בפריז אשר בצרפת, במילנו שבאיטליה, בקזבלנקה ובמקנס שבמרוקו, ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, ובכל מקום ומקום".

קודם לכן הזכיר את עולי רוסיה שהתיישבו בכפר-חב"ד ואת אלה שנותרו ברוסיה. מאז ועד היום נוספו עליהם כהנה וכהנה.

שלוחים מסורים במרוקו

"נמצאים [=במרוקו] עשיריות מוסדות חינוך משלנו ובראשם עומדים אנשים מסורים העוקבים אחרי כל פרט מחיי התלמידים והתלמידות, לא רק בשעות בהן נמצאים במוסדות החינוך אלא גם בשעות שלפניהן ושלאחריהן ובהימצאם בבית וברחוב" - כך העיד הרבי על עבודתם המסורה של השלוחים במרוקו במכתבו (מיום ה' בתמוז ה'תשי"ח - לקוטי-שיחות כרך כב עמ' 397) לאיש עליית הנוער בארץ הקודש.

זהירות יתרה

אגב הזכירנו את השלוחים והשליחות במרוקו, הנה איגרת מעניינת ששלח הרבי לשד"ר הראשון שפעל במרוקו, הרה"ח ר' מיכאל ליפסקר (ז"ל) בשנת תשי"א (חוברת 'עשרים שנה עבודת הקודש במרוקו' עמ' יח):