כיצד אפשר להיות בשמחה כשהאדם יודע את מעמדו ומצבו? * כדי להיות קשור עם הקב"ה, עליו להיות בתנועה מתמדת של יציאה ממציאותו, הבאה לביטוי בצימאון ותשובה * יש להתחיל את העבודה באופן שלמעלה מטעם ודעת (פסח), ורק בשלימותה, להפוך גם את הטעם ודעת לדבר מצוווה (שבועות) * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. מכיוון שהתוועדות זו היא בהמשך ל"סעודת משיח" דאחרון של פסח – יתחילו בניגון "אני מאמין".
* * *
ב. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר1 שאנו הולכים לקראת משיח צדקנו, וכאשר הולכים לקראת משיח צדקנו – יש ללכת בשמחה.
אלא שכאשר עושה האדם חשבון, אליבא דנפשיה, ממעמדו ומצבו – יכול לחשוב: מצד איזה עניין יכול הוא להיות בשמחה?
מצד מצבו בעצמו – ידע איניש בנפשיה כו'; ואפילו מצד התורה ומצוות שמקיים – הרי אין הוא מרגיש מה שנפעל על-ידי קיום התורה ומצוות שלו, שהרי בזמן הזה כל העניינים הם באופן ד"מתן בסתר" (כפי שמצינו הלשון בזה2), וכמונח בתיבה סתומה3. ואם כן, כיצד יכול הוא להיות בשמחה?
והמענה לזה:
יש לדעת שכל ההמשכות נעשים כבר עתה, בזמן הגלות, ולעתיד לבוא יתגלו העניינים שנמשכו על-ידי קיום התורה ומצוות בזמן הזה דווקא. וכאשר עושים חשבון, שלאמיתו של דבר כל העניינים ישנם כבר עתה, וסוף-כל-סוף הם יתגלו – הדבר מביא לידי שמחה.
וזוהי אחת מנקודות התוכן הפנימי שבניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"4 – שאין צורך לדאוג ("ניע זשוריצי"), כיוון שכל העניינים ישנם כבר עתה, וכאשר יגיעו לפונדק ("דאָ קראַטשאַמקו"), ויפרקו את כל מה שיש בידם ("פאַנאַנדערפּאַקן וואָס מען האָט") – אזי יראו מה שיש להם באמת ("וועט מען ערשט יעמאָלט זען וואָס מען פאַרמאָגט"), ודבר זה יביא לידי "יין" – (לא יין שנותנים לנידונים בעונש קשה5, אלא) יין "המשמח"6, שמגלה את העניינים הנעלים ביותר7.
[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן את הניגון "ניע זשוריצי"].
* * *
ג. אמנם, אף-על-פי שכבר עתה נפעלים כל העניינים, וסוף כל סוף (כשיגיעו ל"פונדק") יבואו לידי גילוי כו' (כנ"ל) – הרי סוף סוף בינתיים, בשעת ההליכה בדרך, הכול הוא בהעלם, ונמצא שבפועל – אין בידינו שום דבר ("מען פאַרמאָגט גאָרניט"). ואם כן נשאלת שוב השאלה – מצד איזה עניין תהיה השמחה?
והעצה לזה היא – עניין הצימאון:
כאשר ישנו צימאון לגילוי אלקות – הרי צימאון זה גופא מרווה במקצת, כיוון שהצימאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאליה הוא צמא, וכמאמר הבעל שם טוב8 "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".
[ועל-פי זה מבאר הבעל שם טוב מה שכתוב9 "שרפים עומדים ממעל לו":
מעמדם של השרפים הוא בעולם הבריאה, וחיותם נמשכת משם אדנ-י. ואף-על-פי-כן נאמר "שרפים עומדים ממעל לו" – דקאי על מה שכתוב לפני זה10 "ואראה את אדנ-י יושב על כסא גו'", שם אדנ-י שמחיה אותם בעולם הבריאה, עולם הכסא11, היינו שעומדים למעלה ממקור חיותם.
וטעם הדבר – כיוון שמתבוננים בעניין ההבדלה באין ערוך של עולם האצילות, שהוא מובדל באין ערוך מעולם הבריאה (שהוא מקומם, כנ"ל) – שזהו מה שאומרים12 "קדוש קדוש קדוש גו'", והתבוננות זו גופא מרוממת אותם, עד שהם אכן נמצאים באותה מדריגה שאליה הוא הצימאון שלהם – עולם האצילות].
ועניין זה מודגש בימי הספירה, שעניינם הוא הצימאון למתן תורה, שמטעם זה סופרים את הימים עד שיהיה מתן תורה13.
וזהו גם כן מה שאמר דוד המלך14 "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי גו' כן בקדש חזיתיך", ופירש אדמו"ר הזקן בשם מורנו הבעש"ט נ"ע15: "כן בקדש חזיתיך" – "הלואי בקדש חזיתיך". והיינו, שאף שנמצא במדריגה תחתונה ביותר, "בארץ ציה ועיף בלי מים", מכל מקום הרי הוא מתברך "הלואי בקדש חזיתיך" – "בקדש" דייקא, "קדש מלה בגרמיה"16 שלמעלה גם מ"קדוש".
והטעם לזה – מצד גודל מעלת הצימאון (כנ"ל), שעל-ידי הצימאון גופא יכול להתעלות למדריגה שאליה הוא הצימאון, גם כאשר נמצא במדריגה תחתונה ביותר.
וסיים כ"ק אדמו"ר: ישנו ניגון מאדמו"ר הזקן על הפסוק "צמאה לך נפשי", – וציוה שינגנו את ניגון זה.
[המסובים לא ידעו את הניגון, וניגנו כ"ק אדמו"ר בעצמו כמה פעמים].
* * *
ד. ידוע17 החילוק בין חודש ניסן לחודש תשרי – שעבודת חודש תשרי היא עבודת הבעלי-תשובה, ועבודת חודש ניסן היא עבודת הצדיקים.
והנה, החילוק בין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי-תשובה הוא18 – שעבודת הבעלי-תשובה היא בבחינת רצוא, "למעלה מעלה עד אין קץ"19, ועבודת הצדיקים היא בבחינת שוב, המשכה "למטה מטה עד אין תכלית"19.
אמנם, על-פי מה שנתבאר לעיל (במאמר20) שהעבודה צריכה להיות בהתכללות ב' הקווים יחד, שב"למטה מטה עד אין קץ" גופא יורגש עניין "למעלה מעלה עד אין תכלית", וזהו חידושו של משיח, ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"21 – הרי מובן שגם בחודש ניסן וחדשי הקיץ (שעניינם עבודת הצדיקים) צריכה להיות גם עבודת התשובה.
ה. ביאור העניין:
מי שנמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, ועד למדריגת "צדיק" – עלול לעשות "חשבון" שאינו זקוק לעבודת התשובה, שכן, לשם מה עליו לעשות תשובה, ועל מה יעשה תשובה?
ועל כך המענה הוא, שגם אצלו צריך להיות באופן תמידי תנועה של תשובה, כדי לעלות על-ידי זה למדריגה נעלית יותר – "אסורה מכאן להתקרב לשם"22.
והטעם לזה:
ככל שיהיה האדם במדריגה נעלית, הרי לגבי מדריגה נעלית ממנו – אין לעבודתו ערך כלל ("זיין גאַנצע עבודה איז גאָרניט"), ולכן, כשיתבונן במדריגה נעלית ממנו – יתעורר אצלו הרצון להתעלות למדריגה זו.
והרי ידוע23, שהעלייה למדריגה נעלית יותר היא דווקא על-ידי ביטול המדריגה הקודמת ("אסורה מכאן להתקרב לשם"), שהוא עניין התשובה.
ועל דרך שמצינו בגמרא24 ש"ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא (או ארבעים תעניות25) דלשתכח גמרא בבלאה מיניה" – אף שגם לפני זה היה לימודו במדריגה נעלית ביותר, שלמד לשמה ונתעצם עם תורתו שלמד (עד ש"הוה בדיק נפשיה . . ולא הוה שלטא ביה נורא") – כיוון שלגבי תלמוד ירושלמי, שהוא עניין נעלה עוד יותר, היה עליו לשכוח את אופן הלימוד דתלמוד בבלי26.
ועל דרך זה בענייננו – שככל שיהיה במדריגה נעלית ביותר, בעליות עד אין קץ (שהרי מדובר גם במדריגות שהן בבחינת בלי גבול), הרי לגבי בלי גבול נעלה יותר אין לזה שום ערך, ולכן צריך להיות עניין התשובה – "אסורה מכאן להתקרב לשם".
והטעם שהסדר הוא באופן זה דווקא (שדווקא על-ידי עבודת התשובה אפשר להתעלות לדרגא נעלית יותר) – כיוון שהקב"ה הוא בלי גבול, ולכן, הדרך היחידה להתקשר אליו היא על-ידי עבודת התשובה, שהיא בבחינת יציאה מעצמו ומההגבלות שלו.
ובפרטיות יותר:
עבודת הצדיקים – היא עבודה בדרך אור ישר, במדידה והגבלה שעל-פי טעם ודעת. ולכן, אם יסתפק בעבודה זו – יישאר לעולם בתוך ההגבלות שלו, ולא יוכל להתקשר עם הקב"ה שהוא בלי גבול.
ודווקא על-ידי עבודת התשובה, שתוכנה הוא שאינו שבע רצון ממעמדו ומצבו, ולכן הוא בתנועה של יציאה מעצמו – אזי אפילו "בשעתא חדא וברגעא חדא"27, בפניה אחת28 אל הקב"ה ("מיט איין קער וואָס ער קערט זיך אָפּ פון זיך צום אויבערשטן"), נעשה היציאה מההגבלות שלו, ומתאחד עם הקב"ה.
ו. כל האמור – הוא גם בנוגע למי שאכן נמצא במדריגת צדיק, ועל אחת כמה וכמה שכן הוא בנוגע למי שנמצא למטה מזה:
גם מי שאינו במדריגת צדיק – יכול לעשות "חשבון": מכיוון שבשעה שמקיים מצווה או לומד תורה, נעשה מיוחד עם הקב"ה ביחוד "נצחי לעולם ועד" (כמו שכתוב בתניא29) – הרי הוא כבר מיוחד עם הקב"ה באופן נצחי, ולמה לו לעשות תשובה?...
אמנם, עליו לזכור, שהן אמת שעל-ידי מצווה אחת, או לימוד תורה למשך זמן קצר, מתאחד הוא עם הקב"ה ביחוד נצחי – אבל לאידך גיסא, הרי כשישנו רגע אחד שאינו עוסק בתורה, נאמר עליו30 "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת", שנעשה נפרד חס-ושלום מהקב"ה!
ולכן, בכל מעמד ומצב שבו נמצא האדם, תמיד עליו לזכור, שאם הפסיק לרגע לעסוק בתורה ומצוות, נעשה "נפרד", ולכן עליו לשוב בתשובה, לצאת מעצמו, "אסורה מכאן".
ז. העניין האמור – שייך גם למה שכתוב בפרשתנו31 "מפני שיבה תקום גו'":
איתא בזהר32: "מני קודשא בריך הוא לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצר הרע, הדא הוא דכתיב מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך".
ובחסידות מבואר, שהכוונה היא שיש לעשות תשובה עוד לפני בואו של היצר הרע שנקרא בשם "מלך זקן וכסיל"33, "שיבה". והיינו, שעוד בקטנותו, כאשר היצר אינו כל כך בתוקף עדיין (דהיינו בתחילת העבודה) – עליו לצבור כוחות, כדי שבעתיד (לאחר שיתחזק היצר הרע) לא יהיה שבע-רצון ממעמדו ומצבו, ויהיה בתנועה של יציאה מההגבלות שלו.
ועניין זה מתאים לאמור לעיל – שגם אצל מי שנמצא במצב נעלה כו' צריכה להיות התנועה של תשובה, כיוון שהדרך היחידה להתקרב להקב"ה היא על-ידי יציאה ממציאותו:
הטעם שמיד בהתחלת העבודה צריכה להיות התנועה דתשובה (דהיינו שלילת הקא-סלקא-דעתך שבהתחלת העבודה צריכה להיות עבודה על-פי טעם ודעת דווקא, ורק לאחרי זה צריכה להיות עבודה שלמעלה מטעם ודעת) – כי, כאשר ההתחלה היא על-פי טעם ודעת, שזהו עניין הקשור עם מציאותו שלו, הרי גם אחר כך יישאר במציאותו, כפי שהוא מציאות בפני עצמו מאלקות.
ובפרט לאחר שיתחזק אצלו היצר-הרע ("שיבה"), כשהוא עדיין נמצא במציאותו – הרי ודאי שבסופו של דבר יהיה נפרד מאלקות חס-ושלום.
ולכן, מיד בהתחלת העבודה צריך להיות עניין התשובה – "אסורה מכאן", שהוא עניין היציאה מעצמו ("אָפּטרעטן פון זיך"), ודווקא על-ידי זה ביכולתו להתקשר עם הקב"ה ולהתאחד עמו.
ח. ההוראה מהאמור – בנוגע לעבודה הפרטית של חדשי הקיץ, שלאחרי חודש ניסן:
זמן הקיץ בכלל הוא זמן של תוקף הטבע, הכול מתחיל לפרוח כו', וניכרת ביותר הדרת הטבע.
ובהתאם לזה, הרי הסדר בחדשים אלה הוא לנסוע למקום מנוחה כו'. וגם אצל בחורי ישיבה נעשה סדר זה – שבימי הקיץ מתמסרים לבריאות הגוף, נוסעים ל"נאות דשא" ("דאַטשע") ל"תקופת נופש" ("אויף אַ וועקיישן צייט"), ובכלל – סדר ה"עבודה" בתקופה זו הוא בעניינים ד"בכל34 דרכיך דעהו"...
– (כ"ק אדמו"ר אמר בבת-שחוק:) בנוגע לעניין ה"דעהו" – הרי פעם כך ופעם כך ("ווי אַמאָל")... אבל עניין "דרכיך" – ישנו בוודאות!... –
וההוראה היא – שגם בזמן זה צריכה להיות עבודת התשובה, עניין היציאה מעצמו ומהמדידות והגבלות שלו.
יש לזכור35, שאפילו ר' אלעזר בן ערך, כאשר נמשך אחרי "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת", גרם לו הדבר ש"בעא למיקרא החדש הזה לכם36, קרא החרש היה לבם"37, דהיינו שבמקום "החודש הזה לכם", שהוא עניין תכלית הגאולה והיציאה מהמצרים וגבולים – קרא "החרש היה לבם"!...
ולכן יש לדעת, שאף שזהו זמן הקיץ, זמן תוקף הדרת הטבע כו' – אף-על-פי-כן, צריכים לעמוד תמיד (לא רק בתנועה של עבודת הצדיקים, עבודה בדרך "אור ישר", אלא גם) בתנועה של עבודת התשובה – היציאה מעצמו.
ט. עניין זה מודגש גם בהתחלת פרקי אבות שלומדים בשבתות שלאחרי חג הפסח, החל מהשבת הראשונה לאחר חג הפסח – "משה קבל תורה מסיני"38:
אמרו חז"ל39 "בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה", והיינו, שמצד ההגבלות שלו לא היה באפשרותו לקבל את התורה (ואילו היה משה רבינו מתחשב במדידות והגבלות כו' – לא היה ביכולתו בשום אופן לקבל את התורה), ורק לאחר שנתבטל ממציאותו ויצא מההגבלות שלו – "ניתנה לו במתנה"40.
* * *
י. בין חג הפסח לחג השבועות ישנו הזמן של ספירת העומר. והיינו, שבכללות ישנם ג' זמנים: חג הפסח, ספירת העומר, וחג השבועות.
והחילוק ביניהם: בפסח – חמץ הוא דבר האסור, בספירת העומר – הוא דבר הרשות, ובשבועות – הוא מצווה חיובית, שהרי שתי הלחם היה צריך להיות מחמץ דווקא41.
ולכאורה אינו מובן: אם חמץ בפסח הוא דבר האסור – איך יתכן שבשבועות נעשה חמץ עניין של מצווה (ששתי הלחם צריכים להיות מחמץ דווקא)?
וביאור הענין42:
חמץ – הוא עניין של ישות והתנשאות, טעם ודעת, היפך עניין המצה שנקראת "לחמא עניא", שאין בה התנשאות ואין בה טעם.
ולכן, בחג הפסח – מיד בצאת בני ישראל ממצרים – היה חמץ אסור, כיוון שאז האירה בהם האמונה בבחינת קטנות, דהיינו שהיה בהם אמונה וביטול בלבד, אבל בפנימיות עדיין לא היה בהם כלום ("זיי האָבן נאָך גאָרניט געהאַט"), ולכן הטעם ודעת (שהוא עניין החמץ) שלהם – עדיין לא היה כדבעי;
ורק בחג השבועות, לאחרי שלימות העבודה של ספירת העומר בבירור המדות בפנימיות, כך, שגם עניני הטעם ודעת נעשו קדושה – אזי אפשר לעשות גם מהחמץ עניין של מצווה.
יא. והנה, בזמן הזה אין הקרבת שתי הלחם בגשמיות, אבל ישנו עניין זה בעבודה הרוחנית בנפש האדם, בג' זמנים הנ"ל:
אמרו חז"ל43 "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום44) ממצרים", והיינו שתמיד צריך להיות עניין היציאה ממיצר הגוף ונפש הבהמית, שהוא עניין יציאת מצרים ברוחניות.
והסדר בזה – שבהתחלת העבודה (בדוגמת עניין יציאת מצרים בחג הפסח) חמץ הוא אסור, דהיינו שאין לחשוב כלל על הטעם ודעת שלו, איך עניין פלוני נראה בעיניו על-פי שכל כו', שהרי שכלו עדיין אינו כדבעי, ולכן עליו להיות בתנועת ביטול וקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת.
[ועניין זה אינו רק בהתחלת העבודה ממש, אלא בכל מצב ישנו עניין שהוא בדוגמת התחלת העבודה, שהרי "בכל דור ודור (דהיינו בכל מעמד ומצב) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". ולכן, בכל מצב ישנה תנועה זו – שלא להתחשב בעצמו ובשכלו, וכנ"ל (ס"ח) שגם בעבודת הצדיקים צריכה להיות עבודת התשובה והיציאה ממציאותו].
אמנם, לאחר שכבר יצא מ"מצרים" (מהמצרים והגבלות שלו) – הרי אף שגם אז אינו יכול עדיין לעשות מהחמץ מצווה חיובית (היינו, קדושה ממש), מכל מקום, אין זה כבר דבר האסור, אלא דבר הרשות – דהיינו שעליו להתחיל לחשוב ("ער דאַרף שוין אָנהויבן עפּעס טראַכטן") על פנימיותו ועל מציאותו שלו (שהוא עניין החמץ שבו), שיהיו באופן המתאים לקדושה.
ועד שבגמר ותכלית העבודה – אפשר (ובמילא – חייבים) לעשות מהחמץ (טעם ודעת) עניין של קדושה ממש, כלי לאלקות, על-ידי בירור פנימי, שהוא תכלית שלימות העבודה.
והרי זוהי מעלת תורת חסידות חב"ד – שאין מסתפקים בעניין ד"צדיק באמונתו יחיה"45, אלא השכל עצמו נעשה כלי לאלקות.
(קטעים מהתוועדות ש"פ קדושים ה'תשי"ד. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ד ח"ב (יא) ע' 242-251, בלתי מוגה)
_______________________
1) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"י ע' 243, ובהנסמן שם בהערה 100.
2) ראה לקו"ת שלח לט, א. סה"מ תקס"ב ח"ב ע' שפב. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' נה.
3) ראה לקו"ת דברים א, ב. סה"מ תרכ"ז ס"ע תלג ואילך (בהוצאת תש"ס – ע' תסז). תרכ"ט ריש ע' רט (בהוצאת תשנ"ב – ס"ע רכח ואילך). תרנ"א ריש ע' צו. תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 198. וש"נ.
4) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ע' 94. ח"ח ע' 240. וש"נ.
5) ראה סנהדרין מג, א. תנחומא פקודי ב. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ג ה"ב-ג.
6) ס' שופטים ט, יג. וראה ברכות לה, א. וש"נ.
7) ראה לקו"ת שה"ש ב, סע"א ואילך. ובכ"מ.
8) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סמ"ח. וש"נ.
9) ישעי' ו, ב.
10) שם, א.
11) ראה לקו"ת אמור לב, ב. האזינו עד, ד. סה"מ מלוקט ח"ה ריש ע' רלח. וש"נ.
12) ישעי' שם, ג. וראה חולין צא, סע"ב ואילך, ובתוד"ה ברוך שם.
13) אגדה הובאה בר"ן סוף פסחים. וראה חינוך מצוה שו. הנסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 114 הערה 2.
14) תהלים סג, ב-ג.
15) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סס"ד. וש"נ.
16) זח"ג צד, ב.
17) ראה אוה"ת בא ע' רנז ואילך. וראה גם לעיל [תו"מ תשי"ד ח"ב] ע' 199. וש"נ.
18) ראה סה"מ תרס"א ע' קסג ואילך. ועוד.
19) ראה תקו"ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט – מ, ב). ז"ח יתרו לד, סע"ג.
20) פ"ב ואילך ([תו"מ תשי"ד ח"ב] ע' 232 ואילך).
21) ראה לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג, ב.
22) פרש"י שמות ג, ג. וראה סה"ש תש"ב ע' 46 ואילך.
23) ראה גם סה"מ מלוקט ח"ג ע' לו. וש"נ.
24) ב"מ פה, סע"א.
25) גירסת הרש"ל (נעתק עה"ג) שם. וראה לקו"ש חל"ד ע' 24 הערה 6. וש"נ.
26) ראה לקו"ש שם ע' 30. וש"נ.
27) זח"א קכט, סע"א.
28) ראה לקו"ת דרושי ר"ה סא, א. סג, ד. סה"מ תרל"ו ח"ב ע' שמז. תרנ"ד ריש ע' שכט. סה"מ קונטרסים ח"ב שצו, ב. ח"ג ע' קד.
29) פכ"ה (לב, א).
30) שלח טו, לא. וראה סנהדרין צט, א.
31) יט, לב.
32) ח"ג רכז, רע"ב. וראה זהר סוף פרשתנו (פז, ב) – הובא במכתב י"ד אייר שנה זו (אגרות-קודש ח"ט ס"ע לז ואילך).
33) קהלת ד, יג ובפרש"י.
34) משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
35) ראה גם שיחת ש"פ תזריע ס"ו ואילך (לעיל [תו"מ תשי"ד ח"ב] ס"ע 175 ואילך).
36) בא יב, ב.
37) שבת קמז, ב.
38) אבות רפ"א.
39) נדרים לח, א.
40) ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 329.
41) אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
42) ראה גם לקו"ש חכ"ב ס"ע 31 ואילך, חל"ב ע' 136, ובהנסמן שם.
43) פסחים קטז, ב (במשנה).
44) תניא רפמ"ז.
45) חבקוק ב, ד. וראה לקו"ד ח"א קמא, ב. ועוד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
