חסיד הוא חלק מעצמותו של הרבי

בנוגע לעבודה בפועל - שהחל משבת מברכים חודש כסלו, צריכים להוסיף בהפצת המעיינות דתורת החסידות חוצה.

ובלשונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר - בשבת פרשת חיי-שרה שנת תש"א - "א חסיד דארף מאכן נאך א חסיד" (חסיד צריך לעשות עוד חסיד),

והוסיף לבאר, שהמצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו", וכיוון שגם הסדר בתורה הוא בדיוק (שלכן דורשים סמוכין), מובן, שההוראה (תורה מלשון הוראה) מזה ש"פרו ורבו" היא המצווה הראשונה שבתורה, היא, שבראש ובראשונה דורשים שיהודי יעשה עוד, וכמו כן צריך חסיד לעשות עוד חסיד.

וסיים, שזה שבכוחו של חסיד לעשות עוד חסיד, הוא, מפני שחסיד הוא "א שטיק (חלק מעצמותו של ה)רבי"!

ויש להוסיף, שהעבודה ד"פרו ורבו", שכל חסיד יעשה עוד חסיד, היא לא רק ביחס להזולת כפשוטו, אלא גם ביחס לעצמו.

- אצל צדיקים [שמועטים הם, כמארז"ל "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים כו'"], שייכת העבודה ד"פרו ורבו" (לעשות עוד חסיד) רק ביחס להזולת; אבל אצל בינונים [שסדר העבודה שלהם שייך לכל אדם, שהרי "מידת הבינוני היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך", וכידוע הפתגם "הלוואי בינוני"], הרי זה שייך גם ביחס לעצמו -

בנוגע לנפשו הבהמית, שזהו ה"אינו חסיד" ("דער עולם'שער") שבו [ויתירה מזה - כדאיתא בלקוטי-תורה ש"גויים הם הגוף ונפש הבהמית", "הגויים... שבקרבך", היינו, שנפש הבהמית נקראת "גוי"], ולכן, צריך כל אחד לקחת את עצמו ("זיך נעמען") ולקחת על עצמו ("נעמען אויף זיך") את העבודה של "פרו ורבו" בנוגע לנפשו הבהמית - לעשותו חסיד [...]

עבודה מתוך שמחה דווקא

ועל-פי האמור לעיל (בהמאמר) שהעבודה צריכה להיות בשמחה דווקא, מובן, שגם העבודה ד"פרו ורבו" ביחס לנפשו הבהמית, לעשותו חסיד, צריכה להיות מתוך שמחה.

וכדי לפעול שמחה ב(עבודה ביחס ל)נפש הבהמית, בהכרח להשתמש בדבר השייך לנפש הבהמית - "אין שמחה אלא בבשר... אין שמחה אלא ביין".

ובזה גופא - "בזמן שבית-המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר (שהיו אוכלין בשר שלמים לשמחה) ועכשיו שאין בית-המקדש קיים אין שמחה אלא ביין".

 (קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשי"ב - בלתי מוגה)