מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1113 - כל המדורים ברצף
	תהיו קצת יותר בעדנו
	יש חדש
	להסיר חרון ולהביא טובה לעולם
	אמת ושקר
	בעלי סוד
	רואים רחוק
	צריכים לזעוק
	אי-אפשר לרמות
	אלפיים ספרים בשבעים שנה
	ספירה של ספק

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1113, ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ז בניסן תשס"ח (2.5.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

תהיו קצת יותר בעדנו

בעוד התקשורת הערבית נלחמת להחדרת גרסתה, התקשורת הישראלית נראית כאילו היא מהאו"ם. מה הפלא שאנחנו מובסים בקרב התעמולה

פעמים רבות אנו חשים תסכול מהכישלונות במאבק על דעת-הקהל העולמית, בעוד אויבינו מצליחים להפוך את הקערה על פיה ולהציג את עצמם כקרבנות אומללים ואותנו כאכזריים ותוקפניים. מי שנחשף לתקשורת העולמית מתפוצץ מעיוות המציאות, ומהעובדה שאנו מוצגים ללא הרף כאשמים.

הכישלון מכעיס כל-כך דווקא משום שהמציאות האמיתית הפוכה לחלוטין. אין בעולם צבא רגיש כל-כך להימנעות מפגיעה באזרחים, כצבא ההגנה לישראל. מצד שני, אנו נאבקים נגד אוייב אכזרי ושפל, שעושה הכול כדי לפגוע במכוּון באזרחים, בנשים ובילדים, ומפעיל את מערכות הטרור שלו מתוך אוכלוסייה אזרחית.

שיא האבסורד

אנו עושים הכול, לעיתים למעלה מן המידה ועד כדי סיכון חיילינו, כדי לפגוע אך ורק במחבלים ובמפגעים, ולהימנע מפגיעה באזרחים, אלא שבמלחמה הקשה שאנו נאלצים לנהל, קורה שנפגעים גם אזרחים. אנו מביעים צער על כך, מתנצלים מעומק הלב ומתחקרים את האירועים הללו, כדי שלא יישנו.

לעומת זה, אויבינו מכוונים את נשקם היישר לליבה של אוכלוסייה אזרחית. כשהם משגרים טילים לעבר שדרות ואשקלון, מטרתם לפגוע באזרחים. כשהם משלחים מחבלים מתאבדים להתפוצץ באוטובוסים ובמרכזי קניות – שאיפתם המוצהרת היא להרוג אנשים, נשים וילדים. וכאשר הם מצליחים לעשות זאת, איזו שמחה וצהלה פורצת ברחובותיהם, כשהם עומדים ומחלקים סוכריות לעוברים ושבים.

אחרי כל זה הם מופיעים בתקשורת העולמית כנושאי דגל הצדק והמוסר וזעקת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית תמימה. הם המאשימים ואנחנו הנאשמים. הלוא זה שיא האבסורד.

קל להיתפס להסבר שהתקשורת אנטישמית ושכל העולם נגדנו. אין ספק, התקשורת העולמית אינה אוהבת אותנו ואנחנו "עם לבדד ישכון". ובכל-זאת, הכישלון ההסברתי אינו נובע מעוינותה של התקשורת בלבד. גם אנו-עצמנו נושאים באחריות לעובדה שבמלחמת התעמולה אנחנו מובסים שוב ושוב.

הסיבה העיקרית לכישלון במאבק ההסברתי היא, שאנחנו פשוט איננו נאבקים. כל מי שישווה את פעילות התקשורת הישראלית לזו הערבית, יראה מיד שבעוד התקשורת הערבית נלחמת להחדרת גרסתה, התקשורת הישראלית נראית כאילו היא מהאו"ם.

במלחמה צריך להילחם

האירוע שקרה בתחילת השבוע ממחיש זאת היטב. צה"ל נכנס לצפון רצועת עזה, כדי לפגוע במשגרי הטילים לעבר שדרות. החיילים מחפשים בפינצטה את המחבלים, כדי לפגוע רק בהם. כלי-טיס ישראלי מזהה שני מחבלים חמושים, נושאים תיקים גדולים, המנסים להסתתר. כלי-הטיס יורה לעברם, ומתברר שבתיקים הללו היו חומרי-נפץ, ומפיצוצי-המשנה נהרגים אישה וארבעה מילדיה, שהיו סמוכים למקום.

אנשי החמאס עטים על ההזדמנות, וממהרים לשדר ללא הרף את תמונות הילדים ההרוגים. הם מעלימים את העובדה שהירי כוּון לעבר שני המחבלים, ומציגים זאת כירי לעבר אוכלוסייה אזרחית. דובריהם מתראיינים לתקשורת מחדרי-המתים, על רקע הגופות, כדי להעצים את המסר בדבר אומללותם מצד אחד ואכזריותנו מצד אחר.

ומה התקשורת הישראלית עושה? היא מביאה בהרחבה את התצלומים מרצועת עזה, ורק אחרי כמה שעות ניתנת באיפוק גרסת צה"ל, בלוויית התנצלויות בלתי-פוסקות. התקשורת הישראלית מנסה להיות 'אובייקטיבית', ולהביא את שני הצדדים, אבל היא שוכחת שאנחנו במלחמה. כך יש צד אחד שנאבק ונלחם, וצד שני ששומר על ניטרליות. מה הפלא שנציגי התקשורת הזרה השוהים בארץ נוטים יותר ויותר לצד הערבים, שעמדתם ברורה, ואינם מקבלים את גרסתה של ישראל, שעמדתה מגומגמת.

הייתה כאן פעם ססמה "העם נגד תקשורת עוינת". העם צריך להיות גם נגד תקשורת מהאו"ם. מותר לתקשורת הישראלית להיות קצת יותר בעדנו.

 יש חדש

זה היה סדר

שלוחי חב"ד ברחבי העולם מסכמים בסיפוק את המבצע הענק של עריכת למעלה מאלף סדרים, שבהם השתתפו קרוב למאה-אלף יהודים. הסדרים הגדולים ביותר נערכו בריכוזי המטיילים במזרח ובדרום-אמריקה, ועוד מאות סדרים התקיימו בקהילות היהודיות ברחבי מדינות חבר-העמים, במדינות אפריקה, באוסטרליה וברחבי אירופה. בתי-חב"ד בארץ ארגנו כמאתיים סדרים ציבוריים, שבהם השתתפו יהודים מכל שכבות העם בישראל. לצד אלה חילקו בתי-חב"ד רבבות חבילות של 'קמחא דפסחא', כדי לסייע למשפחות הנזקקות לחגוג את החג כהלכתו.

גמ"ח "וחי אחיך עמך"

נפתח גמ"ח מידע מיוחד המספק מידע על עסקים הפועלים על-ידי בני-ברית בלבד. במוקד כבר רשומים כאלף וחמש-מאות בתי-עסק. הרשמה למוקד או קבלת מידע, בטל' 1599-588588.

שמות עם מלכהלי

עוד הפקה לילדים בסדרת ההפקות של מלכהלי: שלח את עמי. זה החלק השני המגיש את סיפורי חומש שמות, והוא עוסק בסיפור יציאת מצרים. ההפקה מיועדת לילדים ולאימהות. טל' 050-4770888.

שמיטה ומתמטיקה

מרכז הפסג"ה בנימין בית-אל הפיק דיסק ובו הפעלות מתמטיות לבתי-הספר היסודיים, הקשורות כולן למושגי שנת השמיטה. טל' 02-9977168.

 שלחן שבת

להסיר חרון ולהביא טובה לעולם

בפרשתנו התורה מזהירה: "לא תגנובו". זה האיסור על גנֵבת ממון (לעומת האזהרה "לא תגנוב" בעשרת הדיברות, האמורה על גנֵבת נפשות). על האיסור הזה של גנֵבת ממון אמרו חז"ל: "כל הגונב – כאילו עובד עבודת כוכבים".

חז"ל מדייקים מאוד בדבריהם, ואם אמרו שגנֵבה דומה לעבודה זרה, התכוונו לא רק להדגיש את חומרתו של איסור גנֵבה, השקול לחטא החמור ביותר, עבודה זרה; אלא שעצם החטא של גנֵבת ממון יש בו דמיון לעבודה זרה. נשאלת השאלה, במה דומה גנֵבה לעבודה זרה?!

חומרת הגנבה

מתברר שגנֵבה יש בה חומרה מיוחדת. על חטא 'עיר הנידחת' מזהירה התורה: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". אומרת על כך המשנה: "שכל זמן שהרשעים בעולם – חרון-אף בעולם. אבדו רשעים מן העולם – נסתלק חרון-אף מן העולם". שואלת הגמרא: "מי הם הרשעים?", והתשובה ניתנת היא: "הגנבים". הרי שגנֵבה היא דבר חמור ביותר, שמביא "חרון-אף בעולם".

הדבר נובע מכך, שגנֵבה יוצרת מצב של חטא מתמשך, שאינו מסתיים אלא כאשר הגנב מחזיר את הגנֵבה אשר גנב. אין כאן פעולה אחת בלבד של חטא, שהוא רגע הגנֵבה, אלא רצף בלתי-פוסק. כל זמן שהדבר הגנוב לא הוחזר לבעליו, הגנב מוסיף לחטוא בחטא החמור הזה.

דומה לעבודה זרה

יתרה מזו, עצם חטא הגנֵבה דומה במהותו לעבודה זרה. ידוע מדוע החמירה התורה בעונשו של גנב מבגזלן, שהגזלן אמנם אינו מפחד מהקב"ה, אך גם אינו מתיירא מבני-אדם ופועל בגלוי; ואילו הגנב יש בו פחד ויראה – הוא מתיירא מבני-אדם, ולכן גונב במסתרים, אבל אינו חושש מהקב"ה. הגנב מדמה כאילו "עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה".

בכך דומה הגנב לעובד עבודה זרה, הממיר את הקב"ה באלילי הבל ועובד אותם ומשתחווה להם. אף הגנב מעיד שיש בו יראה, אבל במקום להתיירא מהקב"ה, הוא מתיירא מבני-אדם. לכן נאמר "כל הגונב – כאילו עובד עבודת כוכבים".

חשוב להזדרז

מהעניין הזה אפשר ללמוד הוראה נפלאה לכל יהודי. כשיהודי עובר עבֵרה, חלילה, עלול הוא לחשוב שאמנם עליו לשוב בתשובה, אבל מה החיפזון, אפשר לעשות תשובה גם בהזדמנות אחרת. על כך אומרים לו, שכל עוד לא עשה תשובה, יש "חרון-אף בעולם".

ולעומת זה, בהמשך אותו מאמר חז"ל נאמר: "צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם". כשיהודי עושה פעולה טובה, אין זו פעולה חד-פעמית, אלא היא פעולה מתמשכת של טוב וצדק, המביאה טובה לעולם כולו. כשאדם מתבונן, שביכולתו להסיר רגע קודם את 'חרון האף' שבעולם ולהביא 'טובה' לעולם, הדבר חייב לזעזעו, ולהמריצו לקיים מוקדם ככל האפשר את החלטתו הטובה, ועל-ידי זה להביא תיכף ומיד את ה'טובה' לעולם.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 205)

 מן המעיין

אמת ושקר

ללמוד לומר אמת

"ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט,יא). רבי פינחס מקוריץ היה אומר: שלוש-עשרה שנה למדתי שלא לומר דבר שקר, ושלוש-עשרה שנה למדתי לומר אמת.

שקרן גרוע מגזלן

השקרן גרוע מן הגנב ומן הגזלן. הגנב גונב בלילה, אבל ביום אינו גונב, משום שהוא פוחד. הגזלן גוזל ביום ובלילה, אבל רק מן היחיד, ולא מן הרבים, כי מהם הוא חושש. ואילו השקרן משקר ביום ומשקר בלילה, הן ליחיד הן לרבים.

(המגיד מקלם)

השקר מתדמה לאמת

הצער והטינה על שקר העולם הוא לא כל-כך מהשקר עצמו, אלא על שהשקר נדמה לאמת, ועושים את השקר לאמת. עבודת החסידות היא לנקות ולהוציא את השקר מתוך האמת, שהאמת תהיה נקייה וטהורה. 

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

תורה שלמה

"אשר נתן לנו תורת אמת" (ברכת התורה). האמת עצמה תורה שלמה היא. התורה עצמה היא אמת, והיא מביאה לאמת, שנוכל לקלוט את האמת ולהבינה.

(לקוטי דיבורים)

לחפש את האמת

חסיד צריך לחפש את האמת, לבקר כל תנועה  שתהיה רק כפי האמת. עבודה זו אינה מחייבת לפרק הרים, לשבור סלעים ולהפוך עולמות, אלא כל עבודה ופעולה, איזה שיהיו, צריך שייעשו בכוונה אמיתית.

(היום יום)

סוד בלב

אנשים משקרים. אין אדם יודע מה בליבו של חברו. כל אחד ואחד מתהלך וסודו בידו. החסרונות הפנימיים ידועים רק לו-עצמו, והוא מתאמץ להסתירם מהזולת.

(לקוטי דיבורים)

חיפוש עד עילפון

חסיד אחד נכנס לרבי הרש"ב מליובאוויטש והתאונן לפניו שחסרה לו האמת. לדבריו, כל מה שהוא עושה בעבודת הבורא הוא ללא אמת, וגם מה שהוא אומר עכשיו הוא אומר ללא אמת. כך דיבר עד שהתעלף. אמר על כך הרבי: חסיד זה מחפש את האמת באמת.

לא ניתן לחיקוי

כל דבר ניתן לחיקוי חוץ מן האמת, שכן אם מחקים את האמת, שוב אין היא האמת.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

 אמרת השבוע

בעלי סוד

לאדמו"ר ה'צמח-צדק' היה גבאי ושמו ר' חיים-דובער. הרבי המהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, בנו של ה'צמח-צדק', אמר עליו: "הוא היה בעל-סוד אמיתי".

ופירש את דבריו: "בבעלי-סוד כמה וכמה דרגות. יש אחד שרואים עליו כי הוא מחזיק סוד, אלא שאין הוא מגלה אותו. למעלה מזה הוא מי שאין מכירים בו שיש לו סוד. דרגה גבוהה עוד יותר היא, שגם אם מישהו יודע את הסוד ומספר עליו בפניו, לא ניכר עליו, ואפילו במראה פניו, שהוא כבר יודע את הסוד הזה. זה בעל-סוד אמיתי, וכזה היה החסיד ר' חיים-דובער".

 מעשה שהיה

רואים רחוק

בעל האכסניה התהלך אנה ואנה, טרוד במחשבותיו. ציפיות רבות תלה באכסניה שבנה, שתהיה מקור פרנסה לכלכלת ביתו, אך זו, לא דיי שאינה מכניסה רווחים, אלא בקושי מכסה את ההוצאות.

היהודי הזה התגורר בעיירה ליובאוויטש, בירתה של חסידות חב"ד. לצד חסידים בעלי מוחין ובעלי 'עבודה', התגוררו בעיירה גם יהודים פשוטים, בעלי-מלאכה ואיכרים. בעל האכסניה נמנה עם הסוג השני. הסיבה העיקרית לאי-הצלחתה של האכסניה נבעה ממיקומה. היא שכנה בקצה העיירה, ולא הייתה מועדפת על האורחים שבאו לשהות בחצר הרבי.

זה היה בוקר ערב חג-השבועות. החג כבר כמעט כאן, ועדיין אין לו אפילו אורח אחד. היהודי התהלך ברחובות העיירה, ומבלי משים הגיע לפני חצר ביתו של הרבי, המהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש. באותה שעה עמד הרבי במרפסת ביתו, שבקומה השנייה, וראה אותו עומד ברחוב.

הרבי קרא לאיש בשמו. היהודי הופתע מאוד, הן מעצם הפנייה אליו, הן מהעובדה שהרבי ידע את שמו. 'מניין הרבי מכיר אותי', תהה בליבו.

"אתה נראה מודאג, האם דבר-מה אינו כשורה אצלך?", שאלו הרבי.

היהודי השיב בפשטות: "הפרנסה קשה, האכסניה ריקה מאורחים, ובביתי אין כול בעבור צורכי החג".

הרים הרבי את ראשו והביט לעבר האופק. הוא הניח את ידו על עיניו כמנסה להיטיב ראות, ואז פנה אל היהודי: "רואה אני מרחוק עגלות רבות מתקרבות לליובאוויטש. ודאי מגיעה קבוצה גדולה של חסידים לעשות כאן את החג, ובאכסניות האחרות לא יהיה די מקום לאכלסם. רוץ מהר והכן מזון לסעודות החג בעבור האורחים הרבים, וכמובן גם די מקום ללון".

בתמימותו הבין היהודי הפשוט, כי הרבי, העומד במרפסת הגבוהה, רואה עגלות מתקרבות. ליבו עלץ למשמע הבשורה הטובה, אך שוב עלתה עגמימות על פניו: "הלוא אין בידי פרוטה לקנות מצרכים לסעודות החג, ודאי שלא לאורחים רבים".

הורה הרבי לאיש להיכנס לביתו, הוציא עשרה רובלים ומסרם לו, ואמר: "זאת תיקח בהלוואה ממני בעבור סידור האכסניה לחג, וכשיהיה באפשרותך תחזיר לי".

אסיר-תודה נפרד היהודי מהרבי, ומיהר להודיע על כך לאשתו. יחדיו מיהרו לשוק וקנו את כל הדרוש בשפע, בכמות מספיקה למאה איש. בקושי סחבו על עגלתם את המצרכים הרבים, ובהגיעם לאכסניה החלו בבישול בכמויות ענק ובסידור מקומות לינה רבים. בעל הבית ניצח על המלאכה שמח ומאושר.

חלפו כמה שעות. לפי השערתו אמורים היו החסידים להגיע לעיירה בתוך מחצית השעה מאז שיחתו עם הרבי, ועדיין לא נראה שום אורח בפתח. בכל-זאת לא איבד את ביטחונו והמשיך בהכנות.

כשעמד היום לערוב, החלו חששות כבדים לכרסם בליבו. "אם לא יגיעו האורחים, תהיה כל המלאכה הגדולה לשווא. המזון המבושל יתקלקל וההפסד יהיה עצום", חשב לעצמו.

מחצית השעה נותרה לכניסת החג. באין-ברירה לבש היהודי את בגדי החג, ובלב שבור יצא לבית-הכנסת. בקושי הספיק להתרחק מביתו, ולפתע נשמעות שעטות סוסים ועגלות. עוד רגע קט והעגלות הראשונות כבר עצרו ליד ביתו. מהעגלות העמוסות ירדו חסידים רבים, כולם ממהרים מפני החג המתקרב, והם שואלים בתחינה אם יש באפשרותו לאכסנם.

"נסתפק במועט, ואף ללינה נסתדר במה שיש", אמרו החסידים, והוסיפו כי בגלל טעות בדרך התעכבו שעות רבות במסע המייגע, ובקושי הספיקו להגיע ברגע האחרון.

בעל-הבית, שפתאום החל לקרון מאושר, הרגיעם ואמר כי יש לו אוכל מוכן ומקומות ללון עד מאה איש. מספר האורחים היה כשלוש-מאות, אך את החסידים הדבר לא הטריד. "את המנות נחלק לשלושה, וכך תהיה מנה לכל אחד ואחד", אמרו. "ובאשר ללינה, בימים החמים האלה נוכל לישון גם בחצר הבית".

מיהר בעל-הבית להביא מצעים מהשכנים, עד שהייתה האכסניה מוכנה לקבל את כולם, והחסידים יצאו שמחים וצוהלים לעבר בית-מדרשו של הרבי לתפילת החג.

ימי החג עברו על החסידים וגם על בעל-הבית באווירה עילאית, ובמוצאי החג נפרדו ממנו כשפיהם מלא תודות ותשבחות, לאחר שדאגו לשלם לו במיטב כספם, הרבה יותר מן התשלום המקובל, פיצוי לטרחה שטרח בעבורם. בסיכום האירוח התברר, כי הרווח שצבר עלה על כל הכנסותיו מאז פתח את האכסניה...

הוא הודה לה' וחש אסיר תודה לרבי על עצתו. למחרת החג מיהר אל בית הרבי, להודות לו ולהחזיר את עשרת הרובלים. קודם שפנה לצאת מחדר הרבי אזר עוז וביקש לשאול שאלה קטנה: "הלוא בשעה שבישר לי הרבי על האורחים המגיעים, עדיין היו הללו רחוקים מאוד מהעיירה, כיצד אפוא ראה אותם הרבי?"...

חיוך קל עלה על שפתיו של הרבי והוא השיב: "כשעומדים גבוה והשמש מאירה, רואים למרחוק"...

הבין היהודי מה שהבין, ושב לביתו שמח וטוב-לב.

(לרגל יום הולדת הרבי מהר"ש, בב' באייר תקצ"ד)

 לומדים גאולה

צריכים לזעוק

חודש ניסן בכלל הוא חודש של גאולה, וכאשר מתקרבים לסיומו של החודש, גוברת ומתעצמת הציפייה לגאולה. זכורים היטב הדברים הכואבים שהשמיע הרבי מליובאוויטש (אור לכ"ח בניסן תנש"א): "מתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע לגאולה, ואף-על-פי-כן אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח-צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח-צדקנו, רחמנא-ליצלן! גם כשצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי כו'. ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!".

בהוויה החסידית ידועים כמה וכמה מגדולי החסידות כדמויות-מופת של ציפייה לוהטת לגאולה. על בעל 'ישמח-משה' מסופר, שלא היה מסיח דעת אפילו לרגע מלקווֹת לביאת הגואל, ועד עת זקנה ושיבה היה ברור אצלו שיחיה ויגיע לזמן ביאת המשיח. צדיקי הדור אמרו עליו שהוא ניצוץ ירמיה הנביא, ויש אומרים שהוא עצמו אמר: "אל ייפלא בעיניכם גודל אבלי ותוגתי על חורבן בית-המקדש, כי אני הגבר ראיתי עוני עמי, על-כן לא אוכל לשכוח אף לרגע ואקווה לה' יום-יום". קודם פטירתו אמר: "לוּ הייתי יודע בימי נעוריי כי אזדקן ואלך ומשיח לא יבוא – לא הייתי יכול לחיות מרוב צער, ונפשי הייתה יוצאת, אך גודל ביטחוני ותקוותי החיוני עד היום".

"עד מתי נצפה?!"

רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב אמר בראש-השנה לפני התקיעות: "ריבונו-של-עולם! אתה אמרת לנו, 'יום תרועה יהיה לכם', ועל-כן תוקעים בניך מאה קולות בשני ימי הדין, זה כמה אלפי שנים. ואנו, ריבונו-של-עולם, רבבות אלפי בני-ישראל, זועקים ומבקשים כבר אלפי שנים – תקע בשופר גדול לחירותנו, תקיעה אחת בלבד... עד מתי נצפה לתקיעה זו?!" ('קדושת לוי' בהוספות).

על בעל 'דברי חיים' מסופר, שפעם אחת, בסוף ימיו, אמר לאדם חשוב אחד בזה הלשון: "לוּ היה באפשרותי למצוא ולצרף אליי תשעה אוהבים, ידידים נאמנים, אשר לבבם כלבבי, היינו לוקחים עמנו לחם-משנה באמתחותינו והיינו הולכים לשוח בשדה ולהפציר בתפילות ובתחנונים ולא נשוב אל בתינו עד אשר ישראל נושע בה' תשועת-עולמים בגאולת-עולם בביאת משיח בן-דוד. אבל מה אעשה ולא אוכל למצוא אתי אנשים כאלה. אחד יש לי, המחותן (בעל 'שם שלמה') מסטריזוב, אבל איה אפוא השמונה האחרים?".

צדיקי הדורות, אייכם?!

ה'חפץ-חיים' חי מתוך ציפייה וזעקה אדירה לגאולה. מסופר עליו, כי בחצות הלילה, כשישנו כל בני-הבית את שנתם ובחוץ שררה דומייה, היה נכנס לחדרו, נועל את הדלת במנעול ובריח, ולא מרשה לשום אדם להיכנס. אף לא היה מעלה אור בחדר. והיה שופך את שיחו ורחשי לבבו לפני הקב"ה: "כמה זמן עוד נחכה?! עד מתי?! הרי אנו כבר כולנו שבורים כחרס הנשבר! הבט והתבונן, אם עוד תמצא לב יהודי אחד שלם". ופתאום החל להזעיק לעזרה את צדיקי הדור שהלכו למנוחת עולמים: "אייכם?!", היה צועק. "למה אתם מחשים?! הרי אתם צריכים להיות התובעים בעבורנו! נשמות קדושות, וכי כבר שכחתן הכול?!".

אך אם בכל הדורות זו הייתה זעקה בלבד, בישר הרבי מליובאוויטש לעם-ישראל כי עכשיו הגאולה היא כבר מציאות ודאית העומדת על סף הדלת ממש: "בוודאי ובוודאי ללא כל ספק וספק-ספקא שכבר הגיע זמן הגאולה... עומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה" (שבת פרשת בלק תנש"א). דווקא משום כך נדרשת הזעקה הגדולה ביותר – למה הגאולה עדיין מתמהמהת!

 פתגם חסידי

אי-אפשר לרמות

"את הקב"ה אי-אפשר לרמות. גם את העולם אי-אפשר לרמות. לכל היותר יכול האדם לרמות את עצמו. וכי רבותא היא לרמות טיפש?" (אדמו"ר מהר"ש מליובאוויטש)

 חיים יהודיים

אלפיים ספרים בשבעים שנה

דקות של חרדה עברו על הרב שילה רפאל. הוא שהה עמוק במרתפי הווטיקן, בליבה של הספרייה הענקית הנמצאת במקום, ולפתע הבחין בכתב-יד של אחד מגדולי הדורות הראשונים, שמבאר אחת ממסכתות הש"ס. כתב-היד היה חשוב ביותר להבנת דבריו של אותו מפרש. הרב רפאל ידע כי נקרתה לפניו הזדמנות חד-פעמית לגאול את כתב-היד מאובדן לעולמים. גם היה ברור לו שאם ייתפס, תפרוץ שערורייה בין-לאומית. כותרות העיתונים ידווחו על בנו של חבר בממשלת ישראל שניסה לגנוב עתיקות מתוך ספריית הווטיקן.

הוא חשב רגע ואז הביט ימינה ושמאלה, ניצל רגע של חוסר תשומת-לב מצד השומר שהופקד עליו, והטמין את כתב-היד בחיקו. כמה ימים לאחר מכן כבר ישב במשרדו שבירושלים ועסק במרץ בפענוח כתב היד, לקראת הוצאתו לאור.

ספריית היסוד

הרב יהודה רפאל, יו"ר מוסד הרב קוק ובנו של הרב שילה רפאל (שנפטר באמצע שנותיו), מספר את הסיפור הבלתי-ייאמן כדוגמה למאמצים העילאיים שנעשו על-ידי מוסד הרב קוק להוציא לאור את כתביהם של גדולי ישראל, שלא ראו עד אז את אור הדפוס.

השבוע מוסד הרב קוק חוגג שבעים שנות יצירה תורנית, והוא מציין אותן בפתיחת יריד הספרים המסורתי, הנערך מדי שנה מיד לאחר חג-הפסח, זה עשרים וחמש שנה, ובו נמכרים ספרי המוסד בהנחות גדולות. את המוסד הקים, בשנת תרצ"ז, הרב יהודה-לייב מימון, ממייסדי 'המזרחי' בארץ-ישראל, השר הראשון לענייני דת, וסבו של אביו הרב שילה רפאל. 45 אלף ספרים מספרייתו של הרב מימון היו אבן-היסוד למוסד, ובאמצעותם נפתח צוהר לכתבי-יד רבים שהיו עלומים ופזורים ברחבי העולם.

כתבי-יד נדירים

הרב שילה רפאל ניצל את ייחוסו האישי כדי לפתוח שערים אשר היו נעולים בדרך-כלל, וכך להגיע לכתבי-יד נדירים, או לפענוח של דברים סתומים, שנתבררו לאחר עיון בכתב-היד המקורי כטעות סופר או כהשמטות הצנזורה. אישים תורניים רבים נשלחו מטעם מוסד הרב קוק לרחבי העולם, לרכוש כתבי-יד נדירים או לפחות לעיין בהם. כך נבנה אוצר רב-ערך להבנת התורה.

בחסות מוסד הרב קוק פועלים כמה וכמה מפעלים של הוצאה לאור, כמו מכון הרמב"ם, שמוציא לאור את רמב"ם לעם, מכון לחסידות ולחקר גדולי וראשי החסידות, ועוד. עד עתה הוציא-לאור המוסד למעלה מאלפיים ספרים, בכל תחומי היהדות, ואין לך בית יהודי שאין בו מספרי המוסד.

כינוס שנתי

מדי שנה מקיים מוסד הרב קוק את הכינוס לתורה שבעל-פה, שנמשך שלושה ימים ונדונות בו סוגיות הלכתיות אקטואליות. בכינוס משתתפים אישים תורניים ידועים, ותוכנו מופיע לאחר מכן בספר. כך נשתמרו חידושי הלכה רבים, שהתפרסמו בפעם הראשונה בכינוס.

"הפצת הספרות התורנית היא אבן-היסוד של קיומנו", אומר יהודה רפאל. "אחת לשנה אנחנו מקבצים את כל הספרים התורניים שהוצאנו לאור, ומוכרים אותם במחירי עלות, ויש שאף פחות מזה, כדי שגם מי שקשה לו יוכל ליהנות מספר תורני חדש שבו יוכל לעיין וללמוד".

הרב יהודה רפאל: "ספר חדש לכל יהודי"

 פינת ההלכה ומנהג

ספירה  של ספק

שאלה: כשיש לאדם ספק אם היום יום שני או שלישי לעומר, למשל – האם הוא יכול לספור מספק את שני הימים?

תשובה: הגדרת פעולת הספירה אמורה להיות – קביעה ודאית של המספר (ומי שספר בשפה שאינו מבין, לא יצא, לדעת הרבה פוסקים). על-כן נטען בפוסקים שספירה שאינה ברורה אינה נחשבת 'ספירה' כלל.

לעומת זה, בעל 'המאור' הִקְשה, מפני מה אין סופרים שתי ספירות בכל יום, כמו שעושים שני ימים-טובים מספק? והשיב, שאם באנו לספור כך, תסתיים הספירה השנייה בחג-השבועות עצמו, ויבואו לזלזל בחג שהוא מן התורה. העובדה שלא תירץ שספירה מספק אינה ספירה, מוכיחה שאינו סובר כך.

כמו-כן תמהו על כך הרבי מליובאוויטש ואחרים, מהזמן שהיו בית-דין מקדשים את החודש על-פי ראיית הירח. אם נאמר שאי-אפשר לספור שתי ספירות מספק, הרי בכל מקום שלא הגיעו אליו שלוחי-בית-דין (ולכן נהגו שם תמיד יום-טוב שני) לא קיימו את מצוות ספירת העומר כראוי מעולם, וברור שלא בירכו על הספירה, שהרי ביום ט"ז ניסן עדיין חגגו יום-טוב שני, מפני הספק, ולא יכלו לברך, ואם-כן חסר בדין "תמימות" של כל ימי הספירה! (ואיך לא נזכר דבר תמוה כל-כך בתלמוד?!).

הפסיקה, לדעת ה'יביע אומר' וה'מנחת יצחק', היא: יספור את שתי  הספירות ללא ברכה. כאשר יתברר לו שאחת מהן נכונה, יוכל להמשיך לספור את שאר הימים בברכה.

גם הרבי פסק כך הלכה-למעשה (ולא כפי שכתבתי אשתקד בגיליון 1059), ואף דרש לעשות הפסק (ולעסוק בעניין אחר) בין הספירות, כדי שלא ייראה כשקר.

מקורות: בעל המאור והר"ן סוף פסחים. שו"ת: דבר אברהם ח"א סי' לד, יביע אומר ח"ח או"ח סי' מה, מנחת יצחק ח"ח סי' מח, ס' נטעי גבריאל הל' פסח ח"ג פל"ה ס"כ, פסקי תשובות סי' תפט ס"ק יז, וש"נ. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב עמ' קמב, קנא, קס.