ביום הסתלקותו הגיע רשב"י לשלימות עבודתו – האיר אז 'אור העולה על כולנה' שנמשך בצירוף כל עבודת ימי חייו יחד * מדוע נענש ר' אברהם הלוי שביכה את חורבן הבית גם בל"ג בעומר, ומה ההסבר לסיפור הבקעה שנתמלאה דינרי זהב, ולא סופר שנלקחו חזרה? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. אודות1 עניין ההסתלקות איתא2, שביום ההסתלקות נכללים כל עבודתו ועמלו "אשר עבד כל ימי חייו", שהרי בשעת ההסתלקות הוא גמר עבודת הנשמה שהיה מוטל עליה לפעול בגוף.
– והיינו, שאף אם צריכה לירד שוב בגלגול3, מכל מקום, הרי זה גמר העבודה שהיה מוטל עליה לפעול בגוף זה –
ומצד זה ישנה מעלה ביום ההסתלקות על העבודה ד"כל ימי חייו", כי בעת ההסתלקות מתקבצים כל העבודות יחד.
יתירה מזו: בשעה שמתקבצים כל העבודות יחד – מיתוסף אור שלמעלה מכולם יחד.
וכמו, למשל, בשעה שמתקבצים יחד כמה אותיות, שכל אות יש לה פירוש ועניין בפני עצמו4, וכשמצרפים יחד כמה אותיות נעשית תיבה, הרי שמיתוסף דבר חדש – הכוח המצרף את האותיות5, תוכן התיבה, האור העולה על כולנה.
וכמו כן כשמצטרפים עשרה מישראל יחד, שבכל אחד מהם ישנה נפש אלקית, אזי מיתוסף עניין חדש – השראת השכינה שישנה על עשרה מישראל6.
ב. על-פי זה יובן גם עניין ל"ג בעומר, יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי – שככל שגדלה מעלת עבודת הרשב"י בחייו7, שאמר8 "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא, ביה להיטא", הרי המעלה שנפעלה ביום הסתלקותו גדולה עוד יותר, מצד המעלה דסך-הכל ואור העולה על כולנה.
וזהו גם כן מה שמצינו9 בנוגע למשה רבינו: "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד", ורק בשעת הסתלקותו זכה גם לשער הנו"ן, "הר נבו"10 – נו"ן בו11.
ג. על-פי זה יובן מאמר המדרש12 על הפסוק13 "כי לא יראני האדם וחי", שאפילו חיות הקודש אינן רואות, להיותן "תחת14 הרקיע"15. ועוד איתא שם במדרש אודות צדיקים, ש"בחייהם אינם רואים", אבל במיתתם רואים.
ולכאורה, מכיוון שאפילו חיות הקודש, מדריגה נעלית יותר במלאכים, אינן רואות – איך יתכן שצדיקים במיתתם רואים? ואם זהו מצד מעלת הנשמות על המלאכים – היו הנשמות צריכות לראות גם בחייהם?
ועל-פי האמור מובן – כי בשעת ההסתלקות ישנה המעלה דסך- הכל והאור העולה על כולנה, מעלה שאליה אפשר להגיע בגמר העבודה.
ד. על-פי זה יובן המסופר בכתבי האריז"ל16 שר' אברהם הלוי היה אומר בכל יום תפלת "נחם", לפי שהיה מקונן ביותר על חורבן בית-המקדש, והיה משתוקק לבנין הבית שיהיה לעתיד. וכשאמר "נחם" גם בל"ג בעומר במירון, הקפיד עליו רשב"י, והדבר הזיק לו.
והעניין בזה17, כמובא18 בשם אדמו"ר הזקן נ"ע, שישנם נשמות של יחידי סגולה שלגביהם לא היה כל עניין החורבן, ואחד מהם הוא רשב"י.
ולכן, בבוא ל"ג בעומר, התקבצו יחד כל עבודותיו של רשב"י עם האור העולה על כולנה, וביום זה לא היה לו – לר' אברהם הלוי – להרגיש את כל עניין החורבן; להיותו תלמידו של האריז"ל, הרי ידע שעניין ההסתלקות הוא גמר העבודה כנ"ל, וגם ידע את ענינו ומעלתו של רשב"י, ולכן לא היה צריך להרגיש את החורבן בל"ג בעומר.
והיינו, שהדאגה על החורבן בל"ג בעומר היתה בסתירה לגילויים (שמחתו) של רשב"י, ולכן נענש.
ה. והביאור בזה:
עבודת הרשב"י היתה להמשיך פנימיות התורה ו"סתים דאורייתא" בגליא דתורה, ועל-ידי זה גם ב"גליא" שבעולם19. – היו כמה תנאים שעסקו בפנימיות התורה; אבל החידוש של רשב"י היה שהמשיך זאת בגילוי בעולם.
ומכיוון שהמשיך פנימיות התורה, "אילנא דחייא"20, בגילוי בעולם (אופן ההנהגה דלעתיד) – הרי במילא לא שייך כל עניין הגלות.
ו. ובזה יובן מה שמצינו במדרש21 שאחד מתלמידי רשב"י יצא למקום אחר ונעשה עשיר. כשחזר התלמיד נעשה אצל שאר התלמידים חלישות הדעת, והוציאן רשב"י לבקעה – לפי הגירסא בתנחומא22 היה זה ב"בקעה שעל פני מרון", "הר נבו" דרשב"י – ואמר "בקעה בקעה מלאי דינרי זהב". כשנתמלאה הבקעה בדינרי זהב, אמר לתלמידיו שכל אחד ואחד ייטול מהם כרצונו, אלא שעליהם לדעת שזהו חלקם לעתיד לבוא, "הוי ותשחק ליום אחרון"23, והתלמידים לא לקחו.
בהמשך לזה מסופר במדרש24 מעשה נוסף: ר' שמעון בן חלפתא – שהיה לאחר זמן רשב"י, להיותו אמורא25 – היה עני מרוד, ולא היה לו להוצאות שבת ויום-טוב. והתפלל על כך, וניתנה לו אבן טובה מן השמים, ומכרה והוציא את הממון על הוצאות שבת ויום-טוב. כשראתה זאת אשתו, שאלה אותו על כך, וסיפר לה כל המעשה, ואמרה שאינה מסכימה לזה, כי לעתיד לבוא "יהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא". הלך ר' שמעון בן חלפתא לשדה והתפלל, וחזרו ונטלו אותה ממנו.
ומסיים במדרש24: "רבותינו אמרו, הנס השני גדול מן הראשון"26, כי "משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי"27.
וצריך להבין: למה אמרו גדול נס האחרון כו' על המעשה המאוחר דר"ש בן חלפתא, ולא על המעשה המוקדם דרשב"י, הרי גם בהמעשה דרשב"י, כשאמרו התלמידים שאין ברצונם לקחת, בודאי חזרו ונטלו מלמעלה את דינרי הזהב?
– שהרי, כיוון שתלמידי רשב"י לא נטלום, וגם בדורות שלאחרי זה לא מצאו דינרי זהב בבקעת מירון, הרי מסתמא חזרו ונטלום –
עוד אינו מובן: במדרש פרשת נח28, ששם מונה מעלותיו של רשב"י, איתא, שבימיו לא נראתה הקשת, ומסופר שם גם המעשה שאמר "בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב". ואם זה שחזרו ונטלום הוא מעלה גדולה יותר – הוצרך לומר במדרש מעלתו של רשב"י, שפעל שיחזרו וייטלו את דינרי הזהב?
אמנם, על-פי האמור, שענינו של רשב"י היה להמשיך פנימיות התורה בגלוי בעולם, שגם עתה, בזמן הגלות, יהיה הסדר כמו בזמן הבית ובביאת המשיח – יובן בפשיטות (כדלקמן).
ז. מצד התורה נמשכים כל ההמשכות גם בגשמיות, כמו שכתוב29 "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר גו'", "בשמאלה עושר וכבוד"30, ומכל-שכן בימינה, כדרשת רז"ל31. וכן בפרשתנו32 נאמר "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'", וכמאמר הגמרא33 "חטים ככליות", שזהו סדר ההנהגה כפי שהיה בזמן הבית, וכפי שיהיה לעתיד.
ולכן רשב"י, שלגביו לא היה החורבן, היה ביכולתו להמשיך על-ידי התורה דינרי זהב בגשמיות. החידוש היה רק זה שהמשיך זאת לא רק עבורו וכיוצא בו, שלגביהם לא היה החורבן, אלא פעל את ההמשכה גם עבור תלמידיו, שהם היו עדיין במדריגה של גלות,
– וראיה לדבר, מזה גופא שהיה נוגע להם עניינים גשמיים, והרי לעתיד לגמרי לא יהיה שייך עניין זה, וכמו שכתב הרמב"ם34 שזה ש"נתאוו . . לימות המשיח" אינו מצד גשמיות, שהרי אז יסתפקו במועט, כמאמר הכתוב35 "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" –
ואף-על-פי-כן פעל רשב"י ההמשכה גם עבורם, כי מכיוון שההמשכה באה מצד גילוי פנימיות התורה, מעין דלעתיד – הרי כשם שפנימיות התורה המשיך בגלוי בעולם לכל, כך המשיך גם ההמשכות הבאות על-ידה.
וזהו הסיפור בדיוק הלשון "בקעה", שגם ב"בקעה" – מקום נמוך, "בקעה מצא"36 – המשיך את אופן ההנהגה דלעתיד לבוא.
ח. על-פי זה יובן הטעם שמספרים אודות רשב"י המעשה שהמשיך דינרי זהב, ולא המעשה שחזרו ונטלום – כי לא זהו ענינו של רשב"י. הפלא בכך שחזרו ונטלו הוא מצד זה ש"משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי", דהיינו ששינו הסדר ב"שמיא", אבל לא זהו ענינו של רשב"י – אם שבדרגות דניסים, נס זה נפלא יותר – כי ענינו הוא להמשיך כאן למטה, על-ידי פנימיות התורה, את אופן ההנהגה דלעתיד.
וזהו גם כן מה שאמר רשב"י28 שהוא יגן על כל הדורות שממנו עד ביאת המשיח, כיוון שרשב"י ופנימיות התורה יש להם שייכות למשיח37, וזהו ענינו, כנ"ל.
ט. ידוע38 שבכל שנה חוזרים ונעשים כל העניינים שהיו בפעם הראשונה באותו יום. כשם שבכל ט"ו ניסן מאיר יציאת מצרים, ובכל שבועות – מתן-תורה, כך גם בכל ל"ג בעומר מאיר עניינו של רשב"י וההנהגה דלעתיד לבוא,
שרשב"י מסר זאת לתלמידיו ולדורות שלאחריו, והכניס זאת בפנימיות התורה, שנתגלתה בהבנה והשגה על-ידי תורת חסידות חב"ד,
בפרט בדור האחרון, דרא דמשיחא, שאז יהיה בדוגמת "דרא39 דרשב"י"40,
הנה על-ידי לימוד פנימיות התורה וענייניה – יומשכו כל ההמשכות גם בגשמיות, בטוב הנראה והנגלה.
(קטע מהתוועדות שבת בהר-בחוקותי, ה'תשט"ז. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ז ח"ב (טז) עמ' 279-283, בלתי מוגה)
_____________________
1) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר בלה"ק, ונדפסה בבטאון חב"ד חוברת יז ע' 5 ואילך. ורובה הוגהה ונדפסה גם בלקו"ש (באידיש) ח"א ע' 285 ואילך.
מהדורא זו היא כבלקו"ש ושולבו בה כמה עניינים מהמהדורא שבבטאון חב"ד, וכן ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) דרושי ל"ג בעומר בסידור אדה"ז (דש, ב ואילך. שז, ב). וראה תניא אגה"ק סכ"ז וביאורו.
3) או שכבר היתה בגלגול מקודם (מהנחה בלתי מוגה).
4) תניא שעהיוה"א ספי"א.
5) שם רפי"ב. וראה ד"ה זאת חוקת התורה תער"ב (המשך תער"ב ח"א ע' מא ואילך).
6) סנהדרין לט, א.
7) נוסף על כללות מעלת ענין עבודה, כידוע (נסמן בתורת מנחם – התוועדויות ח"ו ס"ע 159) שעבודה היא "צורך גבוה" (מהנחה בלתי מוגה).
8) ראה זח"ג רפח, א. רצב, א.
9) ר"ה כא, ב.
10) ברכה לד, א.
11) ל"ת וס' הליקוטים להאריז"ל ואתחנן ג, כו – הובא בשל"ה חלק תושב"כ פ' ואתחנן (שסט, א) בשם הרח"ו. ש"ך עה"ת ברכה שם (בשם מצאתי כתוב). ובשם המגיד – בלקו"ת במדבר יב, א. אוה"ת ברכה ע' ב'קסג.
12) במדב"ר ס"פ נשא.
13) תשא לג, כ.
14) יחזקאל א, כג.
15) כמ"ש (שם, כב) "רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה".
16) פע"ח שער ספה"ע פ"ז. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 330 ואילך. חל"ז ע' 138 ואילך. וש"נ.
17) דלכאורה אינו מובן: מדוע כשאמר "נחם" בימים אחרים שיש בהם שמחה (וי"א שאמרו גם בשויו"ט – ראה לקו"ש שם. וש"נ) – לא הי' חסרון בדבר, ודוקא כשאמרו בל"ג בעומר הזיק לו הדבר? (מהנחה בלתי מוגה).
18) פלח הרמון שמות ע' ז.
19) ראה המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה (נדפס בסה"מ תרל"ח ע' קנב ואילך).
20) זח"ג קכד, ב (ברע"מ). הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.
21) שמו"ר פנ"ב, ג. שוחר טוב פצ"ב, ה. מדרש תהלים (הוצאת בובר) שם ס"ח. וראה גם לעיל ע' 267.
22) פקודי ס"ז (הוצאת בובר).
23) משלי לא, כה.
24) שמו"ר ומד"ת שם.
25) רש"י (בע"י) מו"ק ט, ב. וראה מפרשי המשנה סוף עוקצין.
26) ובמד"ת שם ממשיך: "שמע רבינו (רבי) ואמר יכול הייתי להתפלל שינתן לי, ולא הייתי יכול להתפלל על מה שנתן לי שתחזור למקומה" (מהנחה בלתי מוגה).
27) תענית כה, א (לגירסת הע"י והב"ח). הובא במת"כ לשמו"ר שם.
28) ) ב"ר פל"ה, ב.
29) משלי ג, יח.
30) שם, טז.
31) שבת סג, א.
32) כו, ג-ד.
33) תענית כג, רע"א.
34) הל' תשובה פ"ט ה"ב, והל' מלכים פי"ב ה"ד.
35) ישעי' ז, כא. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות חט"ו ע' 164. וש"נ.
36) עירובין ו, א. וש"נ.
37) ראה זח"ג שבהערה 20: יפקון בי' מן גלותא.
38) ראה סה"מ תש"ד ע' 13. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ע' 76. וש"נ.
39) ראה זהר ח"ב קמז, א. ח"ג קנט, א.
40) ואז יבוא גם רשב"י עצמו, וע"ד שמצינו (נסמן לעיל [תו"מ תשט"ז ח"ב] ע' 71) בנוגע למשה רבינו ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון" (מהנחה בלתי מוגה). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
