חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:37 זריחה: 6:30 כ"ב באלול התשע"ט, 22/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 726 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שלח, י"ז בסיון, ה'תשס"ח (20/06/08)

מדורים נוספים
התקשרות 726 - כל המדורים ברצף
משה ויהושע ודרך כיבוש ארץ-ישראל
תיכף ומיד נכנסים לארץ
מכולל "צמח צדק" תצא תורה
פרשת שלח
איזו היא דרך טובה . . הרואה את הנולד
תספורת ערב שבועות / נגלה ודא"ח בקובצים / ניחום לאחר שבעה / דמות הנביאות / פורים משולש
בימה בבית הכנסת
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 726, ערב שבת-קודש פרשת שלח, י"ז בסיוון ה'תשס"ח (20.6.2008)

 

 דבר מלכות

משה ויהושע ודרך כיבוש ארץ-ישראל

מה הסיבה לשוני בין המרגלים ששלח משה למרגלים של יהושע? * בכוחו של משה רבינו לבד לכבוש את ארץ-ישראל באופן מקיף, ואז היתה הכניסה באופן של ראייה, שלא שייך בה שינוי ואין אחריה גלות * ההוראה: לעתים, יש להתחיל מדברים נעלים, מהכלל, ורק לאחר מכן לרדת לפרטים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהפטרת פרשתנו מדובר אודות שילוח המרגלים על-ידי יהושע – על-פי הכלל שנקודת ההפטרה והפרשה היא בשווה1, שהרי גם בפרשת השבוע מדובר אודות שילוח מרגלים.

ואף שלכאורה הרי זה עניין הפכי, כיוון שעניין המרגלים דיהושע היה באופן טוב, מה שאין כן עניין המרגלים דמשה היה באופן לא טוב? – הנה הביאור בזה2, שגם עניין המרגלים דמשה, כפי שנשלחו על-ידי משה, שעליו נאמר3 "בכל ביתי נאמן הוא", היה זה עניין טוב בתכלית, אלא שאצל המרגלים הנה מצד כמה עניינים היתה התוצאה שלא כדבעי. וכיוון שעצם שילוח המרגלים היה עניין טוב, נמצא ששילוח המרגלים דמשה ושילוח המרגלים דיהושע הם אותה הנקודה.

ואף-על-פי-כן, ישנו חילוק עיקרי בין המרגלים דמשה להמרגלים דיהושע, שמתבטא בשני פרטים:

א) המרגלים דמשה היו שנים עשר, "איש אחד למטה"4, ואילו המרגלים דיהושע היו שניים.

ב) המרגלים דמשה התהלכו בכל ארץ-ישראל, לארכה ולרחבה5, והתבוננו בכל הפרטים – "החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב וגו'"6; ואילו המרגלים דיהושע הלכו רק ליריחו, "מנעולה של ארץ-ישראל"7, ושם גופא לא התבוננו בכל הפרטים, וכאשר שמעו "כי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם"8 – הספיק הדבר עבורם.

שני חילוקים אלו נובעים מחילוק עיקרי אחד – שהמרגלים דמשה היו בחינת פנימי, ולכן הוצרכו להיות מכל שבט בפני עצמו, ולפעול בפרטיות; מה שאין כן המרגלים דיהושע היו בחינת מקיף, ולכן לא היה צורך בב' עניינים הנ"ל (כדלקמן).

ב. וביאור העניין:

עניין הכניסה לארץ-ישראל הוא – שהוצרכו לפעול ב"ארץ שבעה עממין" לעשות ממנה "ארץ-ישראל", "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"9, דהיינו לעשות מעניינים גשמיים וארציים שיהיו כלים לאלקות.

וכיוון שזוהי עבודה שצריך לעשותה בפנימיות, הרי מצד עניין הפנימיות נדרש שהעבודה תהיה אצל כל אחד ואחד לפי ערכו. – בעניין של פנימיות לא שייך לומר שהכול שווים בה, שהרי כל אחד ואחד יש לו כוחות פרטיים שבהם צריך לעבוד עבודתו. ולכן הוצרך משה לשלוח י"ב מרגלים, "איש אחד למטה", שהם כללות החילוקים הפרטיים שבישראל.

ועל דרך מה שכתב המגיד10 בעניין נוסח התפלה, שישנם י"ב נוסחאות כנגד י"ב שערים, כנגד י"ב השבטים. והיינו לפי שתפלה ענינה עבודה פנימית, ולכן צריך שיהיה לכל שבט השער השייך לנשמתם של בני שבט זה.

ועל-פי זה מובן גם כן מדוע לא הסתפקו ב"מנעולה של ארץ-ישראל", אלא הוצרכו לתור את כל ארץ-ישראל לארכה ולרחבה, ולהיות בכל המקומות בפועל, ושם גופא צריך למצוא את כל הפרטים.

מה שאין כן שילוח המרגלים דיהושע היה בבחינת מקיף, ובמקיף אין התחלקות של י"ב שבטים, ואין צורך לתור את כל ארץ-ישראל, אלא די ב"מנעולה של ארץ-ישראל", ושם גופא מספיק בבחינת כלל ולא בבחינת פרט.

ג. ביאור העניין:

כל עניין של עבודה מתחיל בעניין של מקיף. תכלית העבודה היא אמנם שיהיה הבירור בפנימיות, אבל התחלת העבודה מוכרחת להיות בבחינת מקיף. וכן הוא גם בעניין הכניסה לארץ-ישראל, שהוצרכה להתחיל בבחינת מקיף.

אמנם, בעניין זה ישנו חילוק בין הכניסה לארץ-ישראל כפי שהיתה אמורה להיות על-ידי משה (שהרי אילו זכו היה משה מכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל, והיה זה באופן שאין אחריה גלות11) ובין הכניסה לארץ-ישראל כפי שהיתה בפועל על-ידי יהושע:

אצל משה – נעשה עניין המקיף על-ידי משה עצמו, להיותו "שקול כנגד כל ישראל"12, דהיינו שהוא הכלל של כל ששים ריבוא בני-ישראל, ולכן מצד עצם שילוח המרגלים על-ידי משה נפעל כבר עניין המקיף דכיבוש ארץ-ישראל; ואילו על-ידי פעולת המרגלים התחיל כבר הכיבוש בפנימיות, ולכן הוצרכו להיות ב' העניינים הנ"ל (שילוח י"ב מרגלים, וההליכה בכל ארץ-ישראל).

אבל כאשר לא זכו, והכניסה לארץ היתה על-ידי יהושע (שהיתה הכניסה במדריגה תחתונה יותר, ולכן נשאר נתינת מקום לעניין של גלות) – הרי מצד יהושע עצמו לא נעשה בחינת המקיף, כיוון שיהושע לא היה הכלל של כל ששים ריבוא בני-ישראל, וכיוון שהתחלת כל עניין צריך להיות בבחינת מקיף, הוצרך יהושע לשלוח מרגלים כדי לפעול את עניין המקיף, ולכן הלכו המרגלים ל"מנעולה של ארץ-ישראל" בלבד, ושם גופא פעלו בבחינת כלל בלבד, כפי שהסדר הוא בבחינת מקיף, ואילו הכיבוש בפנימיות התחיל לאחרי זה, במשך כל שנות המלחמה.

ד. ביאור העניין בפרטיות יותר – בהקדמת ביאור מעלת הכיבוש שעל-ידי משה על הכיבוש שעל-ידי יהושע:

ידוע13 שענינו של משה הוא בחינת ראייה, ואילו היתה הכניסה לארץ על-ידי משה, היה נפעל עניין הראייה באלקות. וזהו שלאחר שראה משה שאינו נכנס לארץ אמר "ועתה ישראל שמע"14, שמיעה בלבד, והרי "אינה דומה שמיעה לראייה"15.

וזהו גם הטעם לאמור שאילו היה הכיבוש על-ידי משה לא היה נתינת מקום לגלות:

מעלת הראייה על השמיעה היא, שכאשר אדם שומע דבר, אזי שייך לסתור זאת, כי, אף-על-פי שעתה מבין הוא את הדבר, מכל מקום, כיוון שהבנתו היא מצד עניין ההשגה, וכל השגה היא בהגבלה, הרי אפשר שבמשך הזמן יבין באופן אחר; מה שאין כן כאשר אדם רואה דבר – הרי כיוון שהוא בעצמו ראה את עצם הדבר, הרי זה מתאמת אצלו באופן שלא שייך לסתור זאת16.

ועל דרך זה בנדון דידן, ברוחניות העניינים: אילו היתה הכניסה לארץ-ישראל על-ידי משה רבינו – היה זה באופן של ראייה, שהיא ללא הגבלה, כך, שאין נתינת מקום לגלות.

והנה, החילוק בין ראייה ושמיעה הוא גם בסדר תפיסת וקליטת הדבר:

הסדר בשמיעה (השגה) הוא – שתחלה שומע את הפרטים, פרט אחד, ולאחרי זה פרט נוסף ופרט נוסף וכו', ולאחר שנקלטים אצלו כל הפרטים, הנה מכל הפרטים יחד מתגבש הכלל והנקודה שבהם. מה שאין כן בראייה הסדר הוא – שכאשר מביט על הדבר אזי רואה לכל לראש את הכלל ועצם העניין, ולאחרי כן עומד הוא גם על הפרטים שבדבר17.

ועל דרך זה בענייננו:

אצל משה, בחינת ראייה, היה הסדר שתחילה פעל משה בעצמו את עניין המקיף, שבזה פעל כבר כיבוש כל ארץ-ישראל בכללות, בערכו, ולאחרי זה באה פעולת המרגלים בפנימיות, שזהו עניין הפרטים הבאים לאחרי הכלל.

מה שאין כן אצל יהושע, בחינת שמיעה – התחיל כיבוש הארץ על-ידי המלחמה בפועל לאחרי שילוח המרגלים (שהרי שילוח המרגלים היה רק בחינת מקיף הנותן כוח בפנימי, אבל לא היה בזה התחלת הכיבוש עצמו כמו במרגלים דמשה שעל-ידם התחיל עניין הכיבוש בפנימיות), היינו, שהתחלת הכיבוש היתה מהפרטים18.

ה. והנה, כל סיפורי התורה הם הוראה בעבודה בכל זמן, וכן הוא גם בנוגע לסיפור המרגלים דמשה, שהוא הוראה בעבודה גם עתה. ולכן, אף שבפועל לא זכו, ולכן סדר העבודה בכלל הוא באופן דכיבוש יהושע, מכל מקום, יש בכוחו של כל אחד ואחד מישראל לילך לפעמים לפי הסדר דמשה, שהוא אחד המיוחד מהשבעה רועים וכללות כולם19.

לפעמים, אין להתחיל מלמטה למעלה, בסדר והדרגה, אלא יש לתפוס מיד את הכלל, מבלי לעשות חשבונות אם הוא שייך לכך או לא כו'; ולאחרי הכלל יבואו גם הפרטים, דהיינו הבירור בפנימיות.

ובכללות הרי זה ההפרש בין תורה ותפלה:

עבודת התפלה היא מלמטה למעלה, בסדר והדרגה (בחינת שמיעה): התחלת העבודה היא "מודה אני", וכך נמשך הסדר מלמטה למעלה, עד שמגיעים לתפלת שמונה עשרה. וכך בכל יום ויום יש להתחיל מחדש מ"מודה אני", כי, אף שכבר אתמול הגיע למדריגה נעלית יותר, מכל מקום, כיוון שעניין התפלה הוא עבודה מלמטה למעלה, מוכרחת העבודה להיות בהתאם לסדר התפלה, החל מ"מודה אני".

מה שאין כן בלימוד התורה – הרי לאחרי שלמד אתמול, יכול היום להמשיך הלאה, ויתירה מזה, שיכול להתחיל ללמוד בכל התוקף גם עניין שהוא "לעילא מדרגיה", שיפעל בו זיכוך, ולאחרי זה ימשיך זאת גם בפרטים כו'.

וכן הוא הסדר בהרבצת התורה: כאשר ניגשים לדבר עם יהודי בנוגע לענייני תורה, אין זה באופן שבתחילה מדברים עמו אודות "מחצית התורה", דהיינו באופן של פשרות רחמנא-ליצלן, כיוון שעדיין אינו "כלי" עבור התורה כולה, ולאחרי זה מוסיפים ומספרים לו מעט מעט בכל יום – לא זה הוא הסדר; אלא מלכתחילה יש להגיש לו "תורה תמימה" כו'.

והכוח על סדר העבודה מלמעלה למטה (בחינת ראייה) – הוא ממשה רבינו, שממשיך כוח זה גם בזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, שהרי "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"20, שיגאלנו מהגלות בסדר של ראייה – "וראו כל בשר גו'"21.

(מהתוועדות שבת במדבר ה'תשי"ט. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ט ח"ג (כו) עמ' 51-55, בלתי מוגה)

________________________

 

1)    ראה טור ורמ"א או"ח סוסתכ"ח. שו"ע אדה"ז שם רסרפ"ד.

2)    בכל הבא לקמן – ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תנש"א ס"ב ואילך (התוועדויות תנש"א ח"ג ע' 352 ואילך).

3)    בהעלותך יב, ז.

4)    פרשתנו יג, ב.

5)    ראה פרש"י שם, כא.

6)    שם, יח.

7)    ראה תנחומא בהעלותך יו"ד. במדב"ר פט"ו, טו. ועוד.

8)    יהושע ב, ט.

9)    עקב יא, יב.

10)  לקו"א להה"מ (אות קלג), הובא בהקדמת שער הכולל.

11)  ראה לקו"ש חי"ט ע' 346. וש"נ.

12)  מכילתא ופרש"י ר"פ יתרו. ועוד.

13)  ראה לקו"ת ואתחנן ב, ד ואילך. ובארוכה – שערי תשובה לאדמו"ר האמצעי ח"ב חינוך פ"ח ואילך.

14)  ואתחנן ד, א.

15)  מכילתא יתרו יט, ט.

16)  ראה גם תו"מ ח"כ ע' 227. וש"נ.

17)  ראה גם תו"מ חכ"ד ע' 182. וש"נ.

18)  קטע זה אינו ברור (המו"ל).

19)  ראה תניא רפמ"ב.

20)  ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי מט, יו"ד. תו"א ר"פ משפטים.

21)  ישעי' מ, ה.

 משיח וגאולה בפרשה

תיכף ומיד נכנסים לארץ

להוסיף במעשינו ועבודתנו מתוך שמחה

ובפרט לאחרי מעשינו ועבודתינו בהפצת המעיינות חוצה – שזהו תוכן עניין הנסכים, סולת, יין ושמן, בעבודה הרוחנית: "שמן" הוא עניין החכמה, ו"יין" הוא עניין הבינה, ו"סולת" הוא עניין הדעת ("אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן"), כמבואר בדרושי חסידות, היינו, שהגילוי דתורת חסידות חב"ד ("מעינותיך") נמשך וחודר בכל העולם כולו, "חוצה" (דוגמת היין דנסכים שיורד על-ידי השיתין עד לתהום), שעל-ידי-זה פועלים את ביאת דוד מלכא משיחא.

ולכן, כשנמצאים יום נוסף בגלות, הרי עם היות שאפילו יום אחד נוסף בגלות הוא עניין רע ומר כו', שלכן צועקים "עד מתי" וכו' וכו', יש להוסיף במעשינו ועבודתינו מתוך שמחה וטוב לבב, מכיוון שיודעים שתיכף ומיד ממש נכנסים לארץ (ובלשון ההפטרה "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו"), ולא נותר אלא "לצחצח את הכפתורים", כדי שהכניסה לארץ תיכף ומיד תהיה באופן הכי נעלה.

(שבת פרשת שלח תשמ"ז, 'התוועדויות' תשמ"ז כרך ג' עמ' 544)

להכניס את "ימות המשיח" ב"כל ימי חייך"

...על-פי זה מובן גם כן מדוע "מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" (אף-על-פי שאז יהיו במצב של גאולה, וגאולה שלא בערך לגאולת מצרים) – כי: (א) יציאת מצרים היא ההתחלה ו(יתירה מזו –) הפנימיות דימות המשיח, ו(ב) יציאת מצרים פועלת חידוש בימות המשיח, שישנה גם המעלה דיציאת מצרים (כמו שהיה בפועל, בגלל שלא זכו שתהיה זו מיד גאולה שלימה) – המעלה ד"אתכפיא סטרא אחרא", מכיוון שהרע היה עדיין בתקפו (כנ"ל).

אבל הזכירה דיציאת מצרים לעתיד לבוא היא רק בדרך "טפל" ("שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו"), כי עיקר הגילוי אז הוא מהגאולה השלימה, שלמעלה מכל מדידה והגבלה, אלא שיחד עם זה מזכירין יציאת מצרים (בדרך טפל), כי המעלה דגאולה השלימה למעלה מכל מדידה והגבלה לגמרי (באופן ד"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", "אתהפכא"), נמשכת במדידה והגבלה ד"כל ימי חייך" במציאות העולם הזה (המעלה דאתכפיא בגאולת מצרים). מה שאין כן אילו לא היו מזכירים אז יציאת מצרים, הווא-אמינא שהגאולה נפרדת מ"כל ימי חייך" בעולם הזה.

על-פי זה מובנת ההוספה והחידוש של החכמים לגבי בן זומא: נוסף על דברי בן זומא, שישנו העניין דיציאת מצרים "כל ימי חייך" גם "בלילות", בליל הגלות – מחדשים חכמים "כל ימי חייך להביא לימות המשיח", ש"כל ימי חייך" בעולם הזה (הן בימים ואפילו בלילות, בחושך הגלות) ישנה, נוסף על הדרגא דיציאת מצרים (גאולה שאינה שלימה, כמו שהיה אז בגלוי), גם הדרגא ד(יציאת מצרים כפי שהיא לאמיתתה) "ימות המשיח", הגאולה שלימה שאין אחריה גלות.

ולהוסיף בדיוק הלשון "להביא לימות המשיח" (ולא "לרבות" וכיוצא בזה כרגיל), שהעבודה ד(זכירת) יציאת מצרים "כל ימי חייך" בעולם הזה – א) מכניסה את ימות המשיח בעולם הזה עתה, עד יתירה מזו – ב) שזה מביא בפועל ב"ימי חייך" – השלימות דימות המשיח (לשון רבים, כולל כל התקופות בזה) בגאולה האמיתית והשלימה.

[מזה מובן שדברי חכמים אינם רק הלכתא למשיחא, אלא שבזה נפקא-מינה בעבודתו של יהודי (גם) בזמן הזה (קודם ביאת המשיח בפועל), שבזכירתו יציאת מצרים הוא יודע שזה קשור עם "(להביא ל)ימות המשיח"].

(שבת פרשת שמות תשנ"ב, התוועדויות תשנ"ב ח"ב עמ' 95 ואילך)

 ניצוצי רבי

מכולל "צמח צדק" תצא תורה

מטרת הכולל לתת לאברכים חיות והתלהבות בלימוד התורה * תמורת 'קאָך' בלימוד – הבטיח הרבי – כסף לא יחסר! * ותבע: כאשר לומדים, מתחדשים חידושים ויש להדפיסם * הדפסת קובצים והערות בתורת הנגלה של רבותינו נשיאנו – על-ידי הכולל * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בשנת תשל"ה זכה הגה"ח הרב חיים-שלום דייטש, ראש הכולל, להיכנס ל'יחידות', ובמהלכה התבטא הרבי (ייחל): הכולל [הזה] יכול להיות למגדל אור וכו'.

לפני כן התייחס הרבי לקובץ 'הערות וביאורים' פרי עמלם של חברי הכולל, ואמר כי נהנה לראות את פלפוליהם ומאמריהם אך חיפש בהם את הלהט וההתלהבות התורנית שצריכה להתבטא בכתבם.

הרבי ציין כי בליובאוויטש בעבר לא ידעו מהמושג 'כולל', וכל הרעיון ביסודו בדורנו הוא לעודד את הדבקות בלימוד.

לפי הנדפס ב'היכל מנחם' (כרך ב' עמ' ריב-ריג) אמר הרבי בין השאר:

מטרת הכולל היא התלהבות בלימודים ("מען זאל זיך קאכ'ן אין לערנען"), ועניין זה – של התלהבות בלימודים – צריך להשתקף בקובץ חידושי תורה, ובאם החידושים באים באופן של "ורמינהו" ו"תא שמע" – הרי הם מוכיחים על דרך ואופן הלימוד הנרצה.

סברא פלונית בדברי סומכוס!...

בראיון ל'כפר חב"ד' גליון 668 הוסיף הרח"ש דייטש לספר על אותה יחידות שזכה לה. ומעשה שהיה כך היה: בקובץ הראשון שהוציאו-לאור חברי הכולל היו הדברים מתומצתים, הערות ללא פלפולים ודיונים-ארוכים. בקבלת החוברת כתב הרבי:

נתקבל ותשואות-חן. לעתיד לבוא כדאי להוסיף ברוחב ובעומק וכו'.

"כשנכנסתי ל'יחידות' שאלתי את הרבי למה הכוונה ב'להוסיף', האם זה בהתאם למה שבתורה בכלל אין גבול להוספה.. או שיש לרבי הערות על פרטים שלא מצאו חן בעיניו.

"כנראה שהרבי ציפה לשאלתי זו – ורוב ה'יחידות' (שארכה כ- 15 דקות) דיבר הרבי בעניין ה'כולל':

בליובאוויטש ובקרמנצ'וג לא היו 'כוללים' וכל הקמת הכולל נועדה לאלה שיש להם חיוניות ('קאָך') בלימוד התורה שיוכלו להמשיך בכך.

עברתי על הקובץ – המשיך הרבי – מתחילתו לסופו ולא נוכחתי בין שורותיו שישנו להט ('קאָך') בלימוד. מקשים קושיא וראש ישר עונה תירוץ ישר, אבל איפוא ה"ורמינהו", איפוא ה"תא שמע"? מילא זה (הקובץ) נייר, אבל הרי הוא מוכיח שאין קאך בלימוד.

כשאברך כולל הולך ברחוב – עליו לעצור יהודי שנקלע בדרכו, ולאמר לו: היום נפלה ברעיוני סברא פלונית בדברי סומכוס!...

"והרבי הבטיח:

אם יהיה 'קאך' בלימוד בכולל 'צמח צדק' [אשר בדרך נס נשאר שלם על כתליו] – יהיה לכך הד עצום בכל העולם, ואף כסף לא יחסר!...

תקנות הכולל,

רשימת לומדי הכולל במנחם-אב תשל"ג

חלק מפרוטוקול אסיפת הנהלת הכולל

הרבי תובע קובץ נוסף

בהזדמנות נוספת ניהל הרב חודוקוב שיחה טלפונית עם הנהלת הכולל (הר"ש שי' שניאורסון) ובאמצע שאל:

מתי יֵצא הקובץ הנוסף? השיחה הועברה להרח"ש דייטש ששמע את הרבי שואל: "מה עם הקובץ? איפה הקובץ?". הרב דייטש השיב שהקובץ נמצא בדפוס, והרבי לא הרפה : "נו, אז מתי זה יֵצא?", וכאן אמר הרבי את הדברים הבאים:

הרי לומדים בכולל, וכשלומדים – מחדשים חידושים. היכן הם, איפוא, החידושים?...

"הערות בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן"

ספר חשוב שיצא-לאור בעריכת חברי הכולל הוא "הערות בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן" – מלוקטים מתוך ספרי האחרונים. הרעיון היה של הרבי בכ"ף מנחם אב וח"י אלול, בעת שדיבר על קובץ 'יגדיל תורה' (ראה להלן).

הקובץ הראשון (תשל"ו) הכיל 125 עמודים וכלל הערות על חלק אורח חיים סימנים א-רטו; והספר השני (תש"מ) בן 244 עמודים הכיל הערות על הלכות שבת סימנים רמב-שב – בעריכתם של הרב יהושע הכהן שי' גרוס והרי"י שי' הבלין.

כשהוגשו עלי ההגהה של קובץ א' לרבי, מיהר לתרץ קושיא של הגאון רבי אברהם חיים נאה על אדמו"ר הזקן (היכל מנחם כרך א' עמ' פה – "במחילת-כבוד-תורתו דקצות-השלחן קושיא מעיקרא ליתא") והדברים נדפסו שם עמ' 7.

על-פי השמועה, כשספרן חשוב היה מבקר אצל הרבי ב'יחידות', היה מוסר לרבי דפים שצילם מתוך ספרים שבהם דנו בדברי אדמו"ר הזקן. הרבי נהג לבקשו להעביר דפים אלו לחברי המערכת של הכולל.

הרבי מזכיר את הכולל בהתוועדות

בהתוועדות ח"י אלול תשל"ו קרא הרבי לייסד במה מיוחדת שבה יפרסמו חידושי רבותינו נשיאי חב"ד ותלמידיהם בתחום הנגלה. ואכן אז נוסד הקובץ "יגדיל תורה", שיצא לאור מפעם לפעם.

דברים אלה הצטרפו לדברים שהשמיע הרבי כבר בכ"ף מנחם-אב של אותה שנה, אלא שהפעם הדגיש הרבי כי יקבעו שתי מקומות לריכוז החומר – בכולל צמח צדק בירושלים, ובכולל המזכירות ליד 770.

וכך אמר הרבי:

..ומכיוון ש"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", בכולל שבבית-הכנסת שעל-שם ה"צמח צדק" אשר שם. ומקום ריכוז השני . . בכולל אברכים שעל-ידי המזכירות.

(ראה המסופר ב'עבודת הקודש אצל הרבי מליובאוויטש' להרב שלום דובער שי' לוין עמ' ו – ז, וכן ב'היכל מנחם' כרך א' עמ' פד – פה).

 ממעייני החסידות

פרשת שלח

שלח לך (יג,ב)

לדעתך (רש"י)

הלוא הקב"ה הבטיח לבני-ישראל שיכבשו את הארץ ויירשוה, ואם-כן מובן מאליו שגם ללא שילוח המרגלים, היו בני-ישראל מנצחים במלחמה זו. בכל זאת שלח משה את המרגלים, כדי לברר כיצד נוח יותר לכבוש את הארץ, שכן "אין סומכין על הנס", ויש לעשות 'כלי' בדרך הטבע.

וכסיפור הידוע עם אדמו"ר הזקן, שבהיותו במאסר נסע פעם בסירה ורצה לקדש את הלבנה, וביקש מהפקיד הממונה עליו לעצור את הספינה. כאשר הלה סירב, נעצרה הסירה מעצמה. לאחר זמן-מה המשיכה בדרכה, ואז חזר הרבי על בקשתו, והפעם הסכים הפקיד והרבי קידש את הלבנה. הרי שהרבי לא רצה לקיים את המצווה על-ידי עצירת הסירה באופן ניסי, אלא דווקא על-ידי שהפקיד יעצור את הסירה בדרך הטבע.

(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 40)

* * *

לכל יהודי ניתנה שליחות אלוקית 'לכבוש' את חלקו בעולם ולעשות ממנו 'ארץ-ישראל'. שליחות זו צריכה להיות 'לדעתך': השליח חייב להשתמש בשכלו ולחפש ולמצוא את הדרכים הטובות והמתאימות ביותר לקיום השליחות, להעריך את המצב הפרטי ולמצוא את המילים המתאימות איך לדבר עם הזולת וכיוצא בזה.

וכפי שמסופר על הרבי הריי"צ, שפעם הטיל שליחות מסויימת על אחד החסידים, והלה התחיל לשאול פרטים ופרטי-פרטים איך לקיימה בפועל. לאחרי שיצא החסיד מה'יחידות' אמר הרבי, שהלה מתנהג כמו בן יחיד מפונק, ואומר "שאוני והטילוני אל הים"...

(שיחת ש"פ שלח תשמ"ח, התוועדויות תשמ"ח כרך ג עמ' 512)

כי חזק הוא ממנו (יג,לא)

כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם (סוטה לה)

כיצד באו המרגלים לידי טעות כזאת, שכביכול אין הקב"ה יכול להתגבר על עמי כנען?

אלא המרגלים סברו שהואיל והקב"ה נתן כוח לסטרא-אחרא לעמוד נגד הקדושה, הרי כאשר היא בתוקפה, אין הקב"ה בעצמו יכול כביכול לנצחה.

טעותם זו נבעה מכך, שהם חשבו שחיות האלוקית שמחיה את ה'קליפות' מתלבשת בפנימיותן, כהתלבשות הנפש בגוף. לכן אמרו "כי חזק הוא ממנו", שכן החיות 'נתפסת' ב'קליפות' ומושפעת מהם, כשם שהנפש 'נתפסת' בגוף ומושפעת מאירועי הגוף.

על זה ענו יהושע וכלב (לקמן יד) "סר צילם מעליהם". כלומר, החיות האלוקית המחיה את ה'קליפות' אינה אלא בבחינת 'צל' ומקיף עליהן, ואינה מתלבשת בהן בפנימיות, ולכן אין מי שמעכב ביד ה' מלהסתלק מעליהן.

(דרך מצוותיך עמ' קפא)

ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת... נשינו וטפנו יהיו לבז (יד,ג)

"טפנו" – רומז לאדם שהוא 'קטן' ודל בידיעת התורה. אצל אדם כזה מושקע חלק חשוב מכוחותיו במילי דעלמא, ולא עוד, אלא שגם כשהוא עוסק בתורה ובעבודה, מעורבות בזה לפעמים פניות אישיות, והלימוד הוא ללא שימת לב והיגיעה הדרושה. זהו שאמרו (לקח-טוב בראשית מז,ב, וראה פסחים י,ב) שהתינוק מפרר יותר ממה שאוכל, כלומר: תורתו 'מתפררת' ונשכחת יותר ממה ש'נאכל' ונקלט.

זהו "טפנו יהיו לבז": המרגלים חששו שאם ייכנסו בני-ישראל לארץ, תהיה מלאכתם קבע ותורתם עראי, בחינת 'טף', ותורתם תהיה לבז.

על זה השיב הקב"ה (פסוק לא): "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ" – כשאדם עסוק בענייני העולם במשך חלק חשוב של היום, ובכל-זאת הוא קובע עיתים לתורה – הדבר יקר בעיני ה' יותר מאשר עסק התורה של אדם שאין לו מניעות וניסיונות כלל.

(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 196)

אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עמד עלהם (יד,יד)

"עין בעין נראה אתה ה'" – בני-ישראל ראו גילוי אלוקות, כיצד "אין עוד מלבדו",

"ועננך עומד עליהם" – אף ה'ענן' והחושך המעלים והמסתיר הוא בעצם "עננך", שהרי ממך הכול.

(לקוטי תורה במדבר עמ' ל)

סלחתי כדבריך (יד,כ)

"סלחתי" – הסליחה והמחילה באה מלמעלה, "כדבריך" – על-פי אופן התשובה, כפי שהכין האדם את ליבו בתשובה ובחרטה מעומק הלב.

זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "חנון המרבה לסלוח" – שיש דרגות רבות בסליחה, לכל אחד ואחד לפי דרגת התשובה שלו.

(לקוטי תורה דברים עמ' עב)

הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' (יד,מ)

המרגלים כפרו ביכולת ה' לכבוש את ל"א מלכי כנען, כפי שאמרו "כי חזק הוא ממנו". מנין אפוא חזרה לישראל האמונה ביכולת ה', והרי לא הראה להם משה רבנו שום אות ומופת על זה, רק אמר שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ.

אלא יהודים הם מאמינים בני מאמינים, והאמונה נובעת מהנפש האלוקית שבכל יהודי. באו המרגלים וגרמו לכך שיצר הרע התגבר על אור קדושת הנפש האלוקית, ולכן כפרו ביכולת ה'. אולם מיד כשקצף ה' והרעים עליהם בדברים קשים ("עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו'") – נשבר ליבם בקרבם ("ויתאבלו העם מאוד"), וכתוצאה מכך נכנע יצר הרע ונתגלתה האמונה הטבעית והעצמית.

(תניא פרק כט)

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)

בעל-הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה (רש"י)

עקרת-בית, האופה לחם בעבור בני ביתה, מקבלת את הקמח ואת העצים מן המוכן, ומכיוון שכן, אין היא מרגישה כל-כך שעיסה זו ניתנה לה מהקב"ה. לכן חייבוה חכמים בשיעור גדול, אחד מכ"ד, כדי להזכירה ש"ממך הכול". ואילו הנחתום, היינו בעל עסק, רואה בעליל השגחה פרטית, כיצד הקב"ה מזמן לו את פרנסתו; ומשום כך די לו בשיעור קטן, אחד ממ"ח.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 186)

פרשת ציצית

בעת מאסרו של הרבי הריי"צ, בשנת תרפ"ז, נכנסו פקידי בית הסוהר לתאו כדי לצלמו. הרבי, שהיה אז באמצע תפילתו, רמז להם בידו שלא להפריע לו, והם עזבו את החדר. כעבור זמן מה חזרו הפקידים, והרבי, שבינתיים סיים את התפילה, התיישב כשהכיפה לראשו, ופרש את הטלית קטן כך שייראו את כל ארבעת הכנפות. הפקידים לא היו שבעי רצון מכך, ואמרו לרבי שיצניע את הציצית. אולם הרבי השיב בהחלטיות ובנחישות: רצונכם לצלם אותי? צלמו אותי כפי שאני נראה... ! וכך עשו.

(שיחת י"ב תמוז תשכ"א. תורת מנחם תשכ"א (לא) חלק ג, עמ' 120)

וזכרתם את כל מצוות ה' (טו,לט)

שמניין גימטרייה של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים, וחמישה קשרים – הרי תרי"ג (רש"י)

למרות שכל תרי"ג המצוות נרמזות בציצית, בכל-זאת יש צורך גם בטלית. שכן הטלית הוא לבוש המקיף וסובב את האדם מבחוץ, רמז לבחינה על-שכלית, שלא ניתנת לתפיסה שכלית והגיונית. יש לדעת ולזכור תמיד שתרי"ג המצוות יוצאות ונמשכות מדרגה שהוא למעלה מהשכל.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 324)

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (טו,לט)

מדוע הקדים הכתוב "לבבכם" ל"עיניכם", והלוא הסדר הוא שהעין רואה והלב חומד?

אלא לפעמים מרגיש אדם בליבו "המשכה נעלמה" לרע, היינו פריקת עול מלכות שמים פנימית, וזוהי סיבה לראיית העין במקום שאין צריכים לראות, וראייה זו מביאה לאחר מכן לידי חמדת הלב בגלוי.

(ספר המאמרים תשי"א עמ' 338)

 פרקי אבות

איזו היא דרך טובה . . הרואה את הנולד

והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (פרק ב, משנה א). הוא היה מונה שבחם . . רבי שמעון בן-נתנאל ירא חטא (שם משנה ט). אמר להם צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם . . רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד (שם משנה י)

...הנה כתיב החכם עיניו בראשו, ופירש רש"י: בתחילת הדבר מסתכל מה יהיה בסופה. וזהו גם-כן מה שאמרו חז"ל, איזהו חכם הרואה את הנולד, שבכל דבר הוא מסתכל ורואה את הנולד מזה.

ועניין זה הוא עיקר גדול בעבודת ה', דלהיות שקיום המצוות הוא עבודה גדולה וטרחה יתירה, וכמו כן עניין לאכפייא לסטרא-אחרא על-ידי המניעה מעבירה הוא עבודה ויגיעה רבה, הנה זה אפשר להיות על-ידי זה שרואה את הנולד.

כמאמר והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה – דהפסד המצווה צריך לחשב כנגד שכרה, שההפסד עכשיו הוא באין-ערוך לשכר שיהיה אחר-כך, שההפסד הוא בדברים גשמיים, שהם עניינים עוברים, ואילו השכר הוא שכר נצחי.

ובפרט לפי המבואר בעניין שכר מצווה מצווה, דמצווה היא מלשון צוותא, והיינו ששכר המצווה הוא ההתקשרות בעצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, הרי בודאי שאין ערוך כלל הפסד המצווה לגבי שכרה שיהיה אחר-כך.

וכמו-כן הוא גם כן לעניין שכר עבירה כנגד הפסדה, דשכר עבירה הוא נופת תטופנה שפתי זרה. הנה צריך לחשב שכר זה כנגד ההפסד, ואחריתה מרה כלענה, אשר גם הפסד זה הוא נצחי.

דכמו ששכר המצווה הוא נצחי כנ"ל, כמו-כן גם הפסד העבירה הוא נצחי, כמו שכתוב בתניא לעניין טמטום המוח או טמטום הלב שנעשה על-ידי העבירות, שאף שכבר עשה תשובה נכונה, הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדריגות רבות, והכול לפי מה שהוא אדם וכו', ומסיים, שהיום לא נתקבלה תשובתו ועוונותיו מבדילים, או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר כו', ולכן אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד.

ומזה מובן שהפסד העבירה, אחריתה מרה, הוא עניין נצחי, ובמילא הנה שכר העבירה אינו נחשב לכלום כנגד הפסדה. ועל-ידי זה שמחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, מחשב ורואה מה שיהיה בסופו, שזהו על דרך מה שכתוב איזהו חכם הרואה את הנולד, אזי יקיים את המצוות, מבלי הבט על גודל היגיעה שבדבר.

וזהו שמצינו במידות שמנו חכמים, שרבי שמעון בן נתנאל, שהיתה מידתו ירא-חטא, אמר איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם הרואה את הנולד: מכיוון שהיה ירא חטא בחר ב'הרואה את הנולד', שעל-ידי זה יהיה ירא חטא ולא יחטא לעולם.

דהנה, יראת חטא אינה היראה מפני העונשים ושארי העניינים הבאים מצד העבירות, כי אם היראה מצד עצם החטא. דחטא הוא מלשון חסרון, והיינו שעל-ידי העבירה יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצמות ומהות. ובכדי שיהיה ירא חטא, והיינו שיהיה ירא מכל עניין של חטא, גם דקדוק קל של דברי סופרים, וגם עניין שהוא לפנים משורת הדין, וגם עניין קדש עצמך במותר לך, שעל-ידי זה יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצמות ומהות, הנה יראה זו באה על-ידי שרואה את הנולד.

('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ג חלק ראשון (ז) עמ' 341-342, בלתי מוגה)

 תגובות והערות

תספורת ערב שבועות / נגלה ודא"ח בקובצים / ניחום לאחר שבעה / דמות הנביאות / פורים משולש

תספורת בליל ערב חג השבועות

בגיליון התקשרות (ש"פ במדבר, גיליון תשכד) כתב הרב גינזבורג שי', שבשלושת ימי הגבלה קודם חג-השבועות נפסקים דיני האבלות הנהוגים בין פסח לעצרת, ולכן נוהגים לעשות בהם חתונות, ורק תספורת אסורה – על פי קבלה כיון שעד ליל ערב חג-השבועות הם ימי דין (התלויים בשערות), ובליל ערב חג-השבועות מותר להסתפר, עיין שם (וזהו לא כפי שכתבתי בבירורי מנהגים עמוד 79).

ולכאורה דוחק לומר דברים אלו:

א) בפשטות ממה שכתב בלוח כולל חב"ד יוצא שמנהגנו לנהוג במנהגי אבלות עד ערב חג השבועות.

ב) ממה שמציין בלקוטי שיחות כרך ל"ז (עמוד 122 הערה 8) לשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סתצ"ג ס"ה וס"ו יוצא שמנהגנו להחמיר במנהגי אבלות ככל הדעות המבואות שם, זאת אומרת עד ערב חג השבועות ביום (שמקצת היום ככולו).

ג) באגרות-קודש כרך ח (עמוד שיח) כתב לעשות חתונה באסרו חג השבועות ולא לפני כן (אלא בל"ג בעומר).

ד) זה גופא שהיה צריך היתר של רב (הרב דבורקין) לעשות חתונות בשלושת ימי הגבלה מוכיח שאין זה דבר פשוט כל-כך (ולכן היה צריך את הסכמת הרבי), והטעם להיתר הוא כיוון שזו מצווה (שבזה אדמו"ר הזקן (שם ס"ג וס"ד) מקל יותר), ויש דעה (אדמו"ר הזקן שם) שכבר בשלושת ימי הגבלה פסקו למות, ובשנים האחרונות הוסרו (יותר) ההגבלות של תאריכי החתונות, לכן התירו לעשות חתונות בשלושת ימי הגבלה, מה שאין כן שאר מנהגי האבלות.

ה) זה גופא שההיתר הנ"ל לעשות חתונות הוא כבר מליל א' דשלושת ימי הגבלה ולא מחכים ליום שיהיה מקצת היום ככולו (ובשנים האחרונות מקדימים עוד יותר) למרות מה שכתב אדה"ז שם שצריך שיהיה מקצת היום (ולא הלילה), מוכיח שזה היתר מיוחד בנוגע לחתונות וכנ"ל, ולא בשאר הדברים.

ו) יש להוסיף (כאסמכתא) את מה שכתב בלקו"ש חל"ב (עמוד 265) שיש הגבלה בעריכת סעודה של שמחה גם אחרי ל"ג בעומר ולכן יש לעשות זאת בשבת, או בר"ח סיון וכיו"ב באופן המותר. ולא כתב שאפשר לעשות זאת בשלושת ימי הגבלה (וא"כ נוהגים בהם עדיין מנהגי אבלות).

ולכן נראה יותר (מה שכתבתי בבירורי מנהגים עמוד 79) שיש להסתפר בערב חג-השבועות ביום ולא בלילה שלפניו.

הרב שבתי יונה פרידמן, צפת עיה"ק

"תורה אחת היא"

בגיליון פ' שמיני-פרה (תשי"ד) של 'התקשרות', בלוח השבוע הערה 11, הובאו דברי הרבי שלא להפריד בקבצי חידושי-תורה בין נגלה לחסידות כי "תורה אחת היא", וכמו-כן נמסר שרצון הרבי שחיפוש ענייני נגלה יביא למציאת ענייני חסידות ולהיפך.

ולהעיר מהקדמת חידושי מהרש"א על הש"ס (נדפסה בראש חידושיו למסכת ברכות, בהקדמתו לחידושי-הלכות), שהתחרט על כך שהפריד חידושי הלכה וחידושי אגדה אלו מאלו: "ובאמת  הנני רואה עתה מחכמי התלמוד שעשו חיבור אחד מהלכות ואגדות, כי תורה אחת היא לנו... ועל-כן תהיתי על הראשונות שחילקתי חיבור הזה לשני חלקים...". וזה מתאים לבקשת כ"ק אדמו"ר הנ"ל.

אליהו ליב שלמה סיימאנדס, וויניפג, קנדה

תנחומין לאחר שבעה

ב'התקשרות' גיליון תשי"ג עמ' 16 נשאל, שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ניחם את הרבי במכתבו לאחר שבעה בלשון "המקום ינחם", ואילו הרבי כתב שאין אומרים נוסח זה לאחר שבעה.

העירנו הרה"ח ר' אהרן מרדכי שי' זילברשטרום מירושלים ת"ו, שהמכתב (כמופיע בלקוטי שיחות) הוא לניחום אשה שנפטר בעלה, ואילו ניחום אדמו"ר מוהריי"צ לרבי היה על הסתלקות אביו, ואולי זה טעם ההבדל בין ההנהגות.

ציור דמות הנביאות

בגיליון ובעמוד הנ"ל, לגבי שלילת ציור (הפקת סרט על) דמות הנביאות – העיר הרב הנ"ל, שאולי השלילה נובעת מכך שהמדובר בדמויות נשים, שהן אמורות להיות הדמות הראשית בסרט (שלא כבחוברות 'מחניים', שם בדרך כלל הנשים אינן הדמות הראשית). ועדיין צריך עיון.

המערכת

נוסח הנחמה אחרי ה'שבעה'

על הנכתב בנדון בגיליון 'התקשרות' דפרשת צו (תשי"ג): בסיום ה'שבעה' של הרבנית בשנת תשמ"ח, אמר כ"ק אדמו"ר דברים דומים ולא (רק) בנוגע לנוסח, אלא בעצם העניין1. וכנראה זה מיוסד על המבואר בקבלה, שב'שבעה' יש הסתלקות המוחין כו', מה שאין כן לאחרי זה.

שם, בעניין הלשון 'להתראות בשמחות' - לכאורה מספיק לומר "דברים שמחים" וכיוצא-בזה, שבזה אין חשש למשמעות דלשון סגי-נהור.

______________

1)    ראה 'תורת מנחם –  מנחם ציון' ח"א עמ' 276.

מחזות מהבעש"ט

בהמשך לנכתב בזה שם: אכן, הבעש"ט הראה לתלמידיו עוד דברים:

א) ב'ספר המאמרים – אידיש'1 מסופר שהבעש"ט הראה לתלמידיו בליל הסדר איך ר' אברהם מבלישצניץ יושב בביתו עם אשתו ובניו בעניות גדולה אך עורכים את הסדר בהרגשת יום-טוב ובשמחה רבה, ואילו הסוחר ר' נתן יושב בביתו בעיר ברוד בחדר גדול ובו כל טוב, אבל במצב-רוח של כעס ורוגז זה לזה.

ב) ב'קובץ מכתבים' שבסוף ספר תהילים 'אהל יוסף יצחק'2 מסופר שהבעש"ט השמיע מרחוק לתלמידיו את שירת האנשים הפשוטים שאמרו תהילים בהתלהבות.

_____________

1)    עמ' 217, ובס' המאמרים תש"א עמ' 104.

2)    עמ' 196.

פורים משולש

בלוח השבוע תשי"ב-תשי"ג נעתק מלוח כולל-חב"ד "ויש מחמירים לצאת ידי כל הדעות, ושולחים מנות בימים י"ד, ט"ו, ט"ז, וסעודת-פורים עושים גם בשבת, שמוסיפין סעודה אחת לשם פורים". האם ידוע על התייחסות כלשהי של הרבי לזה? ולכאורה, ממה שלא הזכיר זאת במכתבו בעניין מתנות לאביונים1, משמע דלא סבירא ליה.

הרב אברהם ברוך פבזנר, ירושלים

_______________

1)    לקוטי שיחות חכ"א עמ' 490 בהערה ד"ה "ווען פורים..." (נעתקה גם ב'שערי המועדים – פורים' סי'  מז, וב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רצד).

 בירורי הלכה ומנהג

בימה בבית הכנסת

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

בימה באמצע בית הכנסת

הרבי דרש שלא לעשות שינויים כלשהם מהנהוג בבניית בית-כנסת "אפילו בדברים קלים, ואפילו אם לכאורה אין בזה חשש על-אתר, כי הרי הרואה אומר מה נשתנה שינוי זה משינוי אחר, וד"ל"1.

אחד הנושאים ששימש סלע-מחלוקת עם ה'מחדשים' במשך הדורות, היה מיקום ה'בימה' (שולחן הקריאה).

הרמב"ם2 כתב, שעושים את הבימה באמצע בית-הכנסת, והובא להלכה גם בטור וברמ"א3.

החת"ם סופר (שכידוע, עמד בראש המלחמה נגד ה'מחדשים')4 נתן טעם למנהג זה, שכיוון שאנו מקיפין בחג-הסוכות את הבימה שעליה קוראים בתורה, כמו שהקיפו בחג את המזבח [החיצון] בבית-המקדש, ואותו המזבח [הפנימי] שעמד בהיכל לפני ארון-הקודש, שהוא מזבח הקטורת, היה עומד באמצע הבית, מכוון בין המנורה והשולחן5, על-כן ראוי להעמידה אצלנו באמצע בית-הכנסת, לדמות את בית-הכנסת לבית-המקדש ככל האפשר. ופסק שם, שאסור לשנות ולקרב את הבימה לארון-הקודש, כפי שעושים ה'מחדשים' כדי להידמות לגויים, עיי"ש.

ובשו"ת יהודה יעלה6 מביא את דברי המג"א והט"ז בשם הלבוש7, שאסור לשבת בין הבימה וההיכל (=ארון הקודש), כראיה לכך שבפועל היה שם תמיד רווח מקום כדי ישיבה.

יתירה מזו, בשו"ת מנחת יצחק8 כתב בשם ס' תורת חיים9 על דברי המג"א והט"ז הנ"ל, שאיסור זה יש לו שני טעמים: א) דגנאי הוא שאחורי היושב הם נגד ההיכל. ב) כלשון המג"א "ואיסורא נמי איכא" שהעומד על הבימה, כשהוא משתחווה לברך10, נראה כמשתחווה ליושב שם11. ובכל זאת כתב, שאיסור זה לא נתקבל להלכה למעשה, ועל-כן התירו רבותינו לעשות מקומות בין הבימה להיכל , הגם דגנאי הוא, רק כדי שלא יבוטל העניין שהבימה תהיה באמצע.

וכנראה כל הנ"ל הוא היסוד לתשובת הרבי12 לבוני בית-כנסת: "בין מקום קריאת התורה וארון-הקודש – לפחות שורה אחת יושבים הפסק". ועל השאלה, האם מספיק מקום פנוי, כשיעור "שורה אחת יושבים", ענה הרבי:

"אז, צריך-עיון-גדול:

[1)] אם יהיה ההפסק בר-קיימא.

2)    אם יש לומר על זה, אפילו בדוחק, 'אמצע בית-הכנסת',

מה-שאין-כן כשיש שורה אחת מתפללים [שאז ניכר שהבימה אינה בקצה ממש].

דלפעמים, על-כל-פנים, אמצע הוא לאפוקי קצוות

(וכידוע הראיה מ[ירושלמי] תרומות ג,ה13. עיין ב'ציון ירושלים' שם)''14.

ולהעיר שבכמה מספרי המלקטים בני-דורנו על דיני בניית בית-הכנסת15 לא מצאתי שהזכירו דרישה זו שצריך 'שורה אחת יושבים' (או אפילו מקום פנוי כשיעורם כנ"ל) כדי שהבימה תהיה באמצע. ורק לאחרונה בספר פסקי תשובות16 הביא זאת.

עוד העירוני, ממה שבבית-הכנסת ובית-המדרש שבבית חיינו אין כלל "שורה אחת יושבים" (למעלה אפילו אין מקום לזה – כי המקום צר מהכיל).

ואכן, בשו"ת מנחת יצחק הנ"ל מבאר, שכל הדינים הנזכרים ברמ"א בסי' זה, מדברים רק בבית-הכנסת ולא בבית-המדרש 17, וכמו שברמב"ם הנ"ל הלכה ו' הזכיר גם 'בית-המדרש', ואילו בהלכות שלפניה (כמו בהלכה ג' המדברת על 'בימה באמצע') הזכיר רק 'בית-הכנסת'. וממקומו הוא מוכרע, שהרי בבתי-מדרש לא נהגו לעשות 'בימה' קבועה 18, אלא רק שולחן המיטלטל ממקום למקום [וכידוע, כך הוא המצב בבית חיינו. ולמטה הבימה עומדת על גלגלים]. כי בית המדרש נקרא "'בית שמגדלין בו תורה', שעיקרו המה השולחנות והספסלים המסוגלים ללמוד עליהם תורתנו הקדושה, וזה פשוט".

________________

1)    אודות בניית ארון-הקודש בולט מחוץ לכותל, במקום שלא נהגו כך בעבר – לקוטי שיחות כרך לו עמ' 260. שערי הלכה ומנהג ח"ה עמ' מח.

2)    הל' תפילה פי"א ה"ג-ד.

3)    או"ח סו"ס קנ.

4)    בשו"ת חאו"ח ח"א סי' כח.

5)    רש"י שמות כו,לה, גמ' יומא לג,ב, רמב"ם הל' בית הבחירה פ"א ה"ז.

6)    למוהר"ר יהודה אסאד, שלחם ב'מחדשים' יחד עם בן החת"ם סופר (בעל ה'כתב סופר'), ותלמידי החתם סופר, ח"א או"ח סוף סימן ג, בהגהה מבן המחבר.

7)    בסו"ס קנ.

8)    ח"ג סי' ו. ראה גם מש"כ בנדון בסי' ד שם, ובח"ה סי' כב.

9)    לבנו של הרהמ"ח שו"ת מחנה חיים, או"ח סו"ס קנ אות יא.

10)  אגב, עיין בשער הכולל (פ"ז ס"א) שכתב שהמנהג להשתחוות באמירת 'ברכו' אינו שייך לעלייה לתורה, ואכן הרבי בעלייתו לתורה (משא"כ בתפילה) לא היה שוחה כלל ב'ברכו'.

11)  אם-כי הביא שם, שהפרמ"ג במשבצות זהב שם דן שאם אחורי היושב מופנים לבימה, אין נראה כמשתחווה לו, עיי"ש.

12)  אגרת ה'תתכח, אג"ק כרך כד עמ' קצג. לקוטי שיחות כרך טז עמ' 615. שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' צב.

13)  צ"ל הלכה ג, ראה שם בפנים ובציון ירושלים באריכות. בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' עו דן בנושא זה, והביא מירושלמי שבת פ"ז סוף ה"ב, דלשון אמצע לאו דווקא. וכן הביא מזוהר ח"ב קיז,א וח"ג צו,א ומק"מ (בשני המקומות), שו"ת מהרי"ט חאה"ע סי' ח, רא"ם לפירש"י במדבר יז,כא, ט"ז יו"ד סי' רלב ס"ק א, שו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ג סי' קלא, דרכי שלום למהרש"ם אות א' סי' נח, שדי חמד מערכת א' סי' שכד ועוד.

14)  פתיחת ראשי-התיבות. המוסגר בחצאי-ריבוע וההדגשות - שלי. יש"ג.

15)  כמו 'משנת יוסף' הלכות בית הכנסת' להרה"ג ר' יוסף ליברמן, ו'צדקה ומשפט' להרה"ג ר' יעקב בלוי.

16)  סי' קנ אות יג והערה 52.

17)  וכתב עוד שם "ובפרט בית המדרש של צדיקי הדור, שכתב בשו"ת דברי חיים (ח"ב חו"מ סי' לב) שמשתמשים שם גם דברים שאין רשאין להשתמש בבית המדרש סתם, כיוון שבונים זאת רק לשם בית וועד לתלמידי חכמים וכיו"ב. עיי"ש".

18)  וכמ"ש בזוה"ק ח"ב ח,א (הובא במג"א שם ס"ק ו) שצריכות להיות "שית דרגין", ובשו"ת מחנה חיים (ח"ג סי' ח) כתב שלא יפחתו מג' מדריגות מכל צד.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת שלח
ח"י בסיוון

פרקי אבות – פרק ב.

יום שני,
כ' בסיוון

ביום זה1 אירעו כמה פורענויות, הן במסעות הצלב והן בגזירות ת"ח ות"ט, וכתב המגן-אברהם2: "נוהגים להתענות ביום כ' בסיוון בכל מלכות פולין..." וכן אומרים שם 'סליחות' ביום זה. ויש נוהגים שלא לערוך נישואין היום3. וזו כנראה הסיבה למסופר ביומן שנת תשל"ח:

במענה לזמן קביעת 'ווארט' שנערך באור לכ"א בסיוון, ענה הרבי: "בטח תהיה אחרי השקיעה"4.

מאידך, בשנת תשד"מ כתבו לרבי על חתונה שנקבעה לכ' בסיוון, ולא הגיב דבר (אף-על-פי שעל תאריך אחר שכתבו לו קודם לכן – בטעות – כתב הרבי שאינו אפשרי)5.

____________________

1)    ראה בלוח 'דבר בעתו'.

2)    סוף סימן תק"פ.

3)    ארחות חיים להרה"צ מספינקא [והוא בסי' תצג ס"ק א בשם אמרי דוד] וכן שם ובטעמי המנהגים עמ' תיח בשם הרה"צ מהר"י מבעלזא זצ"ל.

4)    יומן שבסו"ס 'שיחות קודש' תשל"ח (מהדורת ברוקלין תשס"ב), ח"ג עמ' 368 (במהדורה הישנה אינו).

5)    שני המענות מופיעים ב'אוצר מנהגי חב"ד' דחודש סיוון (הנדפס עם תיקון ליל שבועות, הוצאת היכל מנחם, ירושלים תשס"ד) עמ' שיב.

כברוב המענות, אין בידינו את מלוא השאלות שהפנו לרבי, שאולי היו מסייעות להבין את הסיבה, כגון: אם החתן והכלה אינם מבני האשכנזים; או אם היתה סיבה כלשהי שמנעה הקדמת או איחור תאריך החתונה.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)