בשורת הנחמה על הגלות והחורבן מופיעה בכפל לשון: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ,א). אומר על כך המדרש (ילקוט שמעוני ישעיה שם; איכה רבה סוף פרשה א): "לקו בכפליים ומתנחמים בכפליים". אלא שעלינו להבין את משמעותה של נחמה כפולה זו – באיזה מובן היא תהיה כפולה?
יש נחמה כפולה במובן כמותי. למשל, אדם שביתו עלה באש יתנחם בבית אחר שיבנה תמורתו. ואם הבית יהיה גדול ומפואר פי-שניים מביתו הראשון – זוהי נחמה כפולה, כפולה בכמות. אך יש נחמה כפולה באיכות. נחמה רגילה משאירה את הצער ואת עוגמת-הנפש, אלא שהיא נותנת פיצוי תמורתם. אולם נחמה כפולה מוחקת ומסלקת לגמרי את הצער, ולא עוד, אלא שהיא מגלה לאדם שמה שהיה נראה לו דבר מצער וכואב, היה בעצם טוב (ליקוטי-שיחות כרך כט, עמ' 377).
הרע אינו אלא טוב
דוגמה לכך רואים בסיפור הגמרא (תענית כא,א; סנהדרין קח,ב) על נחום איש גם-זו. הוא הוליך דורון לקיסר, ובדרך החליפו בעלי האכסניה את תכולת התיבה בעפר. הקיסר כעס, כמובן, ורצה להורגו. זה היה לכאורה מצב שלילי, מכאיב ומצער, ואולם הוא האמין ש"גם זו לטובה". ואכן, לבסוף קרה הנס ואותו עפר נהפך לכלי-נשק, שבאמצעותם ניצח הקיסר את אויביו, והוא גמל על כך לנחום איש גם-זו ברוחב-לב. אז התברר, שהחלפת תכולת התיבה בעפר לא הייתה מלכתחילה דבר רע, אלא טוב נפלא, שלא היה ידוע. זוהי נחמה כפולה – נחמה שמגלה כי מעולם לא היה כאן רע אלא טוב צרוף.
המחשה לגישה זו אנו מוצאים בסיפור הגמרא (סוף מכות) על רבי עקיבא וחבריו שעלו לירושלים, וראו שועל יוצא מבית קודשי-הקודשים. התחילו הם לבכות, ואילו רבי עקיבא צחק. ואז התפתחה ביניהם השיחה הזאת: "אמרו לו, מפני-מה אתה משחק? אמר להם, מפני-מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הִלכו בו – ולא נבכה! אמר להן, לכך אני משחק". ורבי עקיבא הסביר, שהוא רואה בשועל זה את מילוי נבואתו של אוריה ("ציון שדה תחרש"), ולכן עכשיו הוא בטוח במילוי נבואתו של זכריה ("עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"). על כך אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".
כאן באה לידי ביטוי הנחמה הכפולה, הקשורה דווקא במכה הכפולה – לא רק עצם החורבן, אלא גם חילול-השם נורא: שועל משוטט בקודש-הקודשים! אולם רבי עקיבא 'משחק'. הוא מפגין שמחה, משום שהוא מסוגל לראות בעיני-רוחו את הנחמה הכפולה שצומחת דווקא מתוך שיא החורבן; נחמה כזאת, שעל-ידה יימחקו כליל הכאב והצער, ולא עוד, אלא הם עצמם ייהפכו למקור של שמחה וששון.
לעתיד לבוא נבין
סוג זה של נחמה אין להבינו כלל להבנה בתקופת הגלות. הטעם לכך הוא, שלוּ היינו מסוגלים לראות את הטוב שבגלות, לא היינו מצטערים עליה ולא היינו מבקשים מהקב"ה לגאלנו. לכן יצר הקב"ה מציאות, שבה הגלות על צרותיה נראית רע גמור, כדי שההתייחסות שלנו כלפיה תהיה כאל דבר שלילי בתכלית. ואולם כשתבוא הגאולה, תבוא גם הנחמה הכפולה. או-אז, בדרך נעלמה כיום מבינתנו, נראה ונחוש את הטוב שהיה טמון בגלות עצמה.
לעתיד לבוא ייפקחו עינינו וניווכח, כי אפילו המאורעות האפלים ביותר של הגלות, אפילו ההשפלה היתרה של כבוד שמים וכבוד ישראל, לא היו אלא כלי נעלם לטוב שיתגלה בזמן הגאולה. אז נבין, שאף אימי הגלות נבעו מ'החסדים המכוסים' של הקב"ה, ונודה לו על כך: "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה יב,א). זוהי הנחמה הכפולה, נחמה שהופכת את הצער לטוב (ליקוטי-שיחות כרך יט, עמ' 67). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
