עניינים נפלאים בסימנים קנה וקנו, שנכתבו בסגנון שונה ומיוחד מהשאר * על התלמידים לדעת היטב את תוכנם, המדבר בחשיבות קביעות עיתים לתורה שחרית וערבית * האיסור למנות את בני-ישראל, ומתי המניין גורם להשראת השכינה? * ומדוע בדורות האחרונים נהגו למנות את הבאים לבית-הכנסת דווקא בפסוק "הושיעה את עמך"?
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
בספר 'החינוך והמחנך' (לקט הוראות בענייני חינוך מאת הרב חיים מרדכי אייזיק ע"ה חודוקוב, עמ' 68), מופיע הקטע הבא:
"כדאי ללמוד עם התלמידים הלכות תלמוד תורה, לפחות המינימום שבקיצור שולחן ערוך.
"כמו-כן, על התלמידים להיות בקיאים בסימנים קנה-קנו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. בסימנים אלו מדובר אודות קביעת עיתים לתורה, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".
לפני כן נדפסה הוראה זו ב"כפר חב"ד" גליון 569 עמ' 42 בהוראת המקור – להוראה זו – מפורשת ובתוספת אי-אלו פרטים:
הרבי רוצה שהתלמידים – גם אלו שלא מתחנכים בישיבות – יהיו בקיאים בסימנים קנ"ה קנ"ו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. בסימנים אלו מדובר אודות קביעות עיתים לתורה – פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. כ"ק אדמו"ר שליט"א ביקש להעיר שצריך למצוא פתרון לתלמידים המסיימים את לימודיהם לפנות ערב שילמדו פרק אחד לפחות גם בערב.
בהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים תשכ"ט התבטא הרבי ('שיחות קודש' תשכ"ט כרך א' עמ' 353):
וכפי שרואים גם בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן קנ"ו – אשר בכלל, למרבה הצער, לא לומדים סימנים אלו [=כנראה הכוונה לסימנים קנ"ה-קנ"ו – מ.מ.ל] – אשר למרות שנכתבו בקיצור, ישנם שם שלל הלכות וחידושים עם מראי מקומות יותר מאשר ישנם במקומות אחרים בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן.
ובהתוועדות ו' תשרי תשל"א ('שיחות קודש' תשל"א כרך א' עמ' 33) הזכיר הרבי את דברי חז"ל בסיום מסכת ברכות בעניין "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון", והוסיף:
וכפי שגם אדמו"ר הזקן מביא זאת בארוכה בשולחן ערוך שלו (אורח חיים סימן קנ"ה סעיף א) ובכמה מראי מקומות בנושא זה – כפי שדובר פעם בהרחבה כמה עניינים נפלאים שאדמו"ר הזקן שם (באורח חיים סימן קנה ובסימן קנ"ו) מחדש על-ידי כל מראי מקומות אלו והסדר שבהם.
על אברכי הכולל לברר השינוי בסימנים אלו
בהתוועדות ש"פ מקץ תשל"ו ('שיחות קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 325) הצביע הרבי על עניין בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הדורש ביאור: הסגנון – הבלתי רגיל – בלשון אדמו"ר הזקן בסימנים קנה וקנו ביחס ובהשוואה לחלק "אורח חיים".
הרבי העיר שגם הסגנון בחלק חושן משפט אינו כרגיל, וגם הלכות תלמוד תורה נכתבו בסגנון מיוחד להם אבל שינויים אלו ניתן להסביר: חלק שישי – הם הלכות מלוקטות, וכן בנוגע ההלכות בחלק יורה דעה – כותבים בני הגאון המחבר בהקדמתם "בחלק היורה דעה שבו ההוראות איסור-והיתר, שלפני המורים יובאו פסקי ההלכה – שינה טעמו ולשונו".
והוא הדין בנוגע הלכות תלמוד תורה – אשר נדפסו בחייו.
אם כן, חוזרת אפוא השאלה – אומר הרבי:
צריך עיון מדוע נכתבו סימנים קנה וקנו של חלק "אורח חיים" בסגנון שונה.
מלאכת בירור והתעסקות זו שייכת לחברי הכולל [=שליד 770], ואף שלא התעסקו בזה עד עתה יעסקו בכך מכאן ולהבא.
ואכן ב"הערות התמימים ואנ"ש" של 770 התפרסמו מחקרים של הרב שלום דובער לוין ועוד, לבירור הנושא.
לימים בשנת תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב' עמ' 1137) ציין הרבי שוב:
בסימן זה (קנ"ו) מלוקטים כמה וכמה דינים שונים, אף שלכאורה אין כל קשר ביניהם, וכן הוא במגן אברהם על סימן זה.
ובשנת תשל"ו ('שיחות קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 323) – אמר הרבי:
אחד מכללי הרמב"ם שאין הוא כופל דינים אלא במקומות שיש בהם חידוש גדול.
שונה הדבר אצל אדמו"ר הזקן – אשר אין הוא נמנע מכפילת הלכות כדמצינו בשולחן אורח חיים סימנים קנה וקנו, ולאחר-מכן חוזר ומביאם בהלכות תלמוד תורה ובהלכות אונאה (בתוספת שינויים והוספות ממקום למקום).
מקור האיסור למנות יהודים
אחת ההלכות בסימן קנו שהרבי התייחס לנאמר בה וביאר בה מספר ביאורים – היא זו שבסעיף ט"ו:
"אסור למנות את ישראל אפילו אינו מתכוין רק להטיל גורל על איזה סכום ומספר ואפילו לדבר מצווה אלא מוציאים אצבעותיהם ומונים האצבעות".
בין מראי המקומות שצוינו על הגיליון ("ואף שאין ברור מי ציין את מראי המקומות אדמו"ר הזקן, או אחיו – המהרי"ל מיאנאוויטש בעל שו"ת שארית יהודה – אך על כל פנים ברי שמדובר בבר סמכא" – שיחת ש"פ תשא תשכ"ה – 'שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 403) נכתב "רמ"א".
הרבי (בשולי מכתב כללי-פרטי מוצש"ק פ' כי תשא תשכ"ה – נדפס ב'לקוטי שיחות כרך וא"ו עמ' 395 הערה ד"ה לגלות חיבתם) כותב:
ואולי צריך להיות "ש"א" – שמואל א', ששם המקור לדין זה.
בהתוועדות ש"פ תישא באותה שנה תשכ"ה ('שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 400 ואילך) התייחס הרבי לדברי הרש"י, ומהם עבר לדברי אדמו"ר הזקן והמראי מקומות שצוינו שם ("פרק ב' דיומא דף כב עמוד ב. רמב"ם פרק ד' מהלכות תמידין הלכה ד'. מגן אברהם (ד"ה אסור למנות) רש"י בשמואל א סימן ט"ו ד").
במסכת ברכות (סב,ב) איתא: אמר לו הקב"ה לדוד כו' הרי אני כו' בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב כי תשא את ראש בני-ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו', מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל, וכיוון דמננהו לא שקל מינייהו כפר דכתיב ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וכו'.
ובמסכת יומא כב, ב: אמר רב' יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה דכתיב ויפקדם בבזק . . וישמע שאול ויפקדם בטלאים.
הרבי הזכיר שישנם כמה הבדלים בין שתי הגמרות ותמה: מדוע ציין אדמו"ר הזקן רק למסופר בגמרא יומא אודות מעשהו של שאול, ולא למסופר בברכות אודות דוד?
כמו-כן, מדוע אין אדמו"ר הזקן מחלק ומדגיש שהאיסור למנות את ישראל בענייני רשות הוא מן התורה, כפי שלמדים (במסכת ברכות) מפרשת כי תישא [וכפירוש רש"י בר"פ תשא: "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם". "ולא יהיה בהם נגף": "שהמניין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד"]?
אחרי דיון בדברי המפרשים מסביר הרבי בפשיטות, שעל-פי הלכה אין ראיה מפרשת כי תישא (כדברי המהרש"א). דיש לומר ששם היה זה לכפר מה שחטאו בעגל וכנאמר "לכפר על נפשותיכם"; ועוד מאריך שם, עיין שם והדברים נפלאים.
מניין על-פי תורה
שנים רבות אחר כך, בשנת תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב' עמ' 1137 ואילך), דיבר הרבי על מעלת המניין – בגישה שונה תוך התייחסות לדברי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן, וסיים את דבריו בנושא הגאולה – הנה הדברים בשלמותם:
והנה בנוגע לכללות עניין המניין, מבואר בשל"ה שעניין המספר גורם להשרות שכינה כו'.
כי אף-על-פי שאמרו חז"ל שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (שמזה מובן לכאורה, שבדבר המדוד ומנוי אין הברכה שורה) – הרי ישנו חילוק באופן המספר, כלומר, שכאשר המספר הוא על-פי התורה (אשר פוקד על-פי משה) הרי זה כלי להמשכת הברכה, ועד להמשכת הברכה באופן דבלי גבול כו'. כמבואר בארוכה בדרושי הצמח-צדק (בפרשת תשא ובפרשת במדבר).
וגם בזה מודגש העניין דחיבור גבול ובלי גבול – כי עצם עניין המניין מורה על תכלית המידה וההגבלה, ומאידך – כאשר המניין הוא על-פי הוראת התורה, הרי זה כלי להמשכת הברכה באופן דבלי גבול.
כיצד לספור באופן המותר?
והנה בנוגע למניין בני-ישראל – "אסור למנות את ישראל . . אלא מוציאים אצבעותיהם ומונים האצבעות", וזאת – אפילו כאשר מדובר אודות מניין לצורך דבר מצווה, כפסק-דין אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך . . וההוכחה לדבר – מאופן המניין עבור הפיס לעבודה בבית המקדש, שלא היו מונים את הכהנים עצמם אלא "הממונה אומר הצביעו, והן מוציאין אצבעותיהן . . ומונה על אצבעותיהן" (רמב"ם הל' תמידין פ"ד ה"ג) וטעם הדבר:
"למה מונה המניין . . על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן, לפי שאסור למנות את ישראל אלא על-ידי דבר אחר, שנאמר ויפקדם בטלאים" (שם ה"ד).
וזהו גם כללות עניין מניין בני-ישראל על-ידי נתינת מחצית השקל – שלא ספרו את בני-ישראל עצמם, כי אם את מחצית-השקל שנתן כל אחד ואחד מישראל, ועל-ידי זה ידעו את מספרם של בני-ישראל.
ולכן כאשר רוצים לדעת אם יש "מניין" עשרה יהודים כדי לומר דבר שבקדושה – לא מונים את האנשים עצמם, אלא עושים זאת באופנים שונים: או שאומרים לא אחד, לא שנים, וכן הלאה או על-ידי אמירת פסוק שיש בו עשרה תיבות – תיבה אחת לכל יהודי, וכאשר מסיימים את הפסוק יודעים שיש מניין. וכמו שכתוב בספר הפרדס לרש"י (סצ"ט): "וכד מכנפין לבי כנישתא ובעי למידע אי הוי י', קיי"ל דאסור למנות אפילו לדבר מצווה, והכי עבד, פתח חד ואני, ב' ברוב כו' (הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", שיש בו עשרה תבות), וכד משלמי האי פסוקא . . ידע דאיכא עשרה".
[ומה שהרמב"ם ואדמו"ר הזקן לא הביאו את העצה למנות בפסוק – מובן בפשטות, מכיוון שאינם מדברים על מניין מדויק של עשרה, כי אם בנוגע לכללות עניין המניין, ולכן לא שייך לומר שימנו על-ידי פסוק מסוים כו'].
הזדמנות לבקש בעשרה – הושיעה את עמך!
והנה בקיצור שולחן ערוך (סט"ו ס"ג) מובא ש"נוהגין למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו', שיש בו עשרה תיבות". ולכאורה צריך עיון מהו המקור לדבריו – הרי מפורש בספר הפרדס לרש"י שמונין בפסוק "ואני ברוב חסדך גו'", וכמובן בפשטות טעם הדבר (שמונין בפסוק זה דווקא) – מכיוון ש"אבוא ביתך" קאי על בית-הכנסת, כמו שכתוב "כי ביתי בית תפלה", ולכן, כאשר יהודים באים לבית-הכנסת כדי להתפלל להקב"ה, אזי מונין בפסוק שתוכנו מתאים לבואם לבית הכנסת: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך גו'". ועל-פי זה – צריך עיון מהו המקור למנהג למנות בפסוק "הושיעה את עמך גו'".
ועל כל פנים – מכיוון שכותב ש"נוהגין למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו'", מוכח, שכן נהוג במדינות אלו (מאיזה טעם שיהיה).
ויש לומר, שכללות המניין בפסוק שבתורה (הן הפסוק "ואני ברוב חסדך גו", והן הפסוק הושיעה את עמך גו"), עניינו – "אשר פוקד על-פי משה", היינו, שהמניין נעשה על-ידי פסוק בתורת משה (דקאי על כל התורה כולה, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ועל אחת כמה וכמה – פסוק בתורה שבכתב).
ויש להוסיף ולבאר מה שבדורות האחרונים נהגו למנות בפסוק "הושיעה את עמך גו'" (אף שבספר הפרדס לרש"י מובא הפסוק "ואני ברוב חסדך גו'):
מצד תוכן עניין בית הכנסת מתאים יותר למנות בפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך גו'", מכיוון שבפסוק זה מדובר אודות בואו של היהודי לבית הכנסת – "אבוא ביתך גו'".
אבל אף-על-פי-כן, בדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא, חושך כפול ומכופל דזמן הגלות, לאחרי שכבר מזמן "כלו כל הקיצין" – אזי כאשר עשרה מישראל מתאספים יחדיו – שאז מודגש עניין השראת השכינה כמבואר באגרת הקודש גודל עילוי השראת השכינה במעמד עשרה מישראל, אף שאינם מדברים בדברי תורה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מתאספים לבית הכנסת כדי להתפלל להקב"ה, הנה לכל לראש מבקשים הם: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם"!
ולכן נהגו למנות בפסוק זה דווקא – כיוון שבו מתבטאת בקשתם של בני-ישראל על כללות עניין הגאולה: "הושיעה את עמך גו'"!
ויהי רצון שבקרוב ממש תקוים תפלתם ובקשתם של בני-ישראל: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם" – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, באופן ד"אחישנה" ב"אחישנה" גופא.
באופן שונה בכמה פרטים, ראה גם ב'שיחות-קודש' תשכ"ט שצוין לעיל. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
