מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1143 - כל המדורים ברצף
	עוגן ההצלה בסופה הכלכלית
	חדש על המדף
	כגודל היגיעה גודל הברכה
	ליצנות
	סימן לשלום
	חסד בכבוד
	צדקה וגאולה
	המהלומה האחרונה
	הפעוט שניצל חגג בר-מצווה
	ברכת הזימון

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1142, ערב שבת-קודש פרשת תולדות, א' בכסלו תשס"ט (28.11.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

עוגן ההצלה בסופה הכלכלית

דווקא בשעת משבר, הצדקה היא סוג של מבחן. מי שיתאמץ לתת צדקה כבעבר, ישלם לו הקב"ה כפל-כפליים, והוא יֵצא מהמשבר נשכר שבעתיים

המשבר הכלכלי העולמי יוצר איום ממשי על קיומם של רבים ממוסדות הצדקה והחסד, שפעילותם מבוססת על כספי תרומות. כשהאווירה קשה ומדי יום ביומו שומעים על עוד ועוד אילי הון הנתונים בקשיים ועל עוד ועוד מוסדות פיננסיים קורסים – יש המרגישים כי אין זו העת למתן צדקה ברוחב-לב.

לעומת זה, יש תורמים שהודיעו למוסדות הנתמכים בממונם, כי למרות ההפסדים שספגו בשנה האחרונה, יעשו הכול לתרום את הסכומים שנתנו בעבר, ואף יותר מזה. הנה שתי התבטאויות המעוררות הערכה רבה. תורם אחד אומר: "בעבר יכולתי להניח שאם אני לא אתן, יימצאו אחרים שייתנו. כיום אני יודע שאם אני לא אתן, לא יהיה מי שייתן". תורם שני אומר: "בעבורי הצדקה איננה בגדר מותרות, שכאשר המצב קשה אפשר לוותר ולקצץ. הצדקה היא צורך חיוני, בדיוק כמו הכסף שאני נותן בעבור ילדיי, ואני אתרום כל עוד תישאר פרוטה בכיסי".

הלוואה לקב"ה

כבר היו דברים מעולם. משברים כלכליים פקדו את העולם, והשאלות המטרידות אותנו כיום העסיקו את רבותינו ואבות אבותינו. מעניין לקרוא את האיגרת המיוחדת שכתב רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, בימי משבר כזה, לפני יותר ממאתיים שנה. הוא עסק אז באיסוף כספים להחזקת היישוב היהודי בארץ-ישראל, אך הגיעו ימים שהמצב הכלכלי הורע מאוד, והתורמים קיצצו בתרומותיהם.

כותב להם בעל התניא (איגרת הקודש סימן יד): "לא נעלם ממני צוק העיתים, אשר נתדלדלה הפרנסה... ועם כל זה, לא טוב הם עושים לנפשם... אשר קפצו ידם הפתוחה מעודם עד היום הזה, ליתן ביד מלאה ועין יפה לכל הצטרכות ההכרחיים לדי-מחסורי האביונים נקיים, אשר עיניהם נשואות אלינו. ואם אנו לא נרחם עליהם חס-ושלום, מי ירחם עליהם?!".

בהמשך הוא כותב עוד: "כולנו צריכים לרחמי שמים בכל עת... וכל המאמץ לבבו וכובש רחמיו, יהיה מאיזה טעם שיהיה, גורם כך למעלה לכבוש וכו' חס-ושלום". הוא מציין כי "הצדקה מכפרת ומגינה מן הפורענות", ומסיים כי ראוי לזכור שהצדקה אינה אלא הלוואה לקב"ה, כנאמר "מלווה ה' – חונן דל".

תפיסת הצדקה ביהדות גורסת, שכספו של האדם אינו שלו, אלא הוא בבחינת פיקדון שהפקיד הקב"ה בידו. אחת הדרכים שבאמצעותן הקב"ה מפרנס את הבריות, היא על-ידי שהוא נותן לאנשים מסויימים יותר כסף, כדי שהם יתמכו בנזקקים.

זו גם המשמעות הטמונה במילה 'צדקה'. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' – אלא 'צדקה', מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה אין הוא עושה 'טובה' ואינו נוהג לפנים-משורת-הדין. הוא פשוט נוהג כאדם ישר והגון, שמעביר ליעדם את הפיקדונות שהופקדו בידו. הוא יודע שהכסף שברשותו ניתן לו מאת הבורא, כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים, וזאת הוא עושה. זה הצדק, זה מה שהוא צריך לעשות.

כלי לברכה

לכן דווקא בשעת משבר, הצדקה היא סוג של מבחן. מי שמוסיף לתת צדקה גם בשעה קשה, מוכיח שבעיניו הצדקה איננה עניין של מצב-רוח טוב, אלא הוא רואה בה ייעוד ותפקיד הכרחי. הוא יודע שהצדקה היא הכלי שעל-ידו זוכים ליותר ברכה והצלחה. כשהוא מוכיח במעשיו שהוא נוהג בכסף שניתן לו ב'צדק', ומעביר אותו ליעדיו האמיתיים, הקב"ה נותן לו עוד ועוד מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

איננו יכולים, כמובן, לשפוט את מי שנוהגים אחרת, וגם איננו יכולים לדעת את קשייהם האמיתיים, אבל מאמינים אנו אמונה שלמה, כי כל מי שיתאמץ לתת את כספי הצדקה שנתן בעבר, ישלם לו הקב"ה כפל-כפליים, והוא יֵצא מהמשבר מחוזק ונשכר שבעתיים.

  ספרים

שבט סופר
מאת רבי שמחה-בונם סופר
בהוצאת מכון דעת סופר

מהדורה מחודשת ומהודרת, בת שני כרכים, של הספר על התורה והמועדים. בתחילת הספר מבוא נרחב ובו מסופרים תולדות חייו של המחבר, בנו של בעל ה'כתב סופר'. 1177 עמ'. ת"ד 5234 ירושלים.

מפתח הפרנסה
מאת משה רוזן
בהוצאת פלדהיים

ליקוט מקיף בנושא הפרנסה: דרכי ההשתדלות בפרנסה, ביטחון ואמונה, מעלות וחסרונות בעושר, חלוקת התפקידים בין יששכר לזבולון. בספר גם סיפורים והנהגות. 236 עמ'. טל' 02-5710965.

המלאך הגואל אותי
מאת שלום כתריאל
בהוצאת המחבר

באמצעות סיפורו האישי אנו מתוודעים למסלול שעברו ילדים רבים שעלו מתימן והועברו למוסדות עליית הנוער. 258 עמ'. טל' 08-9761324.

עמלים על מילים
מאת בלומה וינברגר
בהוצאת 'המודיע'

מדריך מעשי לכתיבה אמנותית. המחברת, העוסקת בהוראת ספרות בתיכון, מגישה כאן פרקי הדרכה מפורטים לכתיבה ספרותית, יצירת מתח, עיצוב דמויות, שִכתוב ועוד. 229 עמ'. טל' 04-6921491.

  שלחן שבת

כגודל היגיעה גודל הברכה

הפרשה מספרת על הברכה העצומה שבירך הקב"ה את יצחק: "ויזרע יצחק... וימצא בשנה ההיא מאה שערים". יצחק זרע תבואה, והיבול שצמח היה גדול פי מאה מהאומדן המשוער מלכתחילה.

הברכה שהייתה אצל יצחק מייצגת שיא של צמיחה. בכלל, זריעה בשדה מסמלת ברכה: זורעים גרעין אחד וממנו צומחים גרעינים רבים. אולם יש צמיחה שמסמלת ברכה גדולה פי כמה וכמה – צמיחה של פירות האילן.

גידולי שדה ופירות האילן

ההבדל בין גידולי השדה לפירות האילן מתחיל במידת היגיעה הנדרשת מצד האדם: את גידולי השדה זורעים על-ידי פיזור זרעים, בלי שיהיה צורך לטפל בכל שתיל ושתיל בנפרד. גם הגידול עצמו מהיר יחסית, ואינו מחייב טיפול רב. לעומת זה, האילנות ניטעים על-ידי שתילים ששותלים אחד-אחד, ואחר-כך יש לטפל בהם ולטפחם במשך שנים, עד שמתחילים לראות פירות. וגם אז הפירות דורשים השגחה וטיפול, שלא ייפגעו ויינזקו.

אולם כמידת היגיעה והעמל, ריבוי השפע והצמיחה. אמנם גם בגידולי השדה יש שפע, אבל אין הוא מגיע לשפע פירות האילן. אם מגרעין חיטה אחד צומחים עשרות או מאות גרעינים, הרי מזרע עץ פרי צומחים אלפי פירות, והעץ חוזר ומניב מדי שנה בשנה. זאת ועוד: בגידולי השדה היבול הוא מאותו סוג של הזרע, אלא שהוא מרובה פי כמה וכמה, ואילו בגידולי האילן אין שום יחס בין הזרע לפרי העסיסי שצומח ממנו.

צדיקים ובעלי-תשובה

'תבואת השדה' ו'פירות האילן' מייצגים שני סוגים בעבודת ה': עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-התשובה. עבודת הצדיקים דומה לתבואת השדה, ואילו עבודת בעלי-התשובה נמשלת לפירות האילן.

בתבואת השדה היגיעה אינה רבה ואף הדאגות מועטות. כך הצדיקים: הם הולכים בדרך המלך, מנהלים את חייהם על-פי השולחן ערוך ואינם דואגים על תיקון עיוותים שנגרמו מחטאים ועוונות. לעומתם, בעלי-התשובה נדרשים ליגיעה רבה ולדאגה מרובה, כדי לתקן את כל הדברים שנעשו שלא כרצון ה'.

עלייה גבוהה

אבל כנגד זה, ה'יבול' שבעלי-התשובה משיגים גדול לאין-שיעור מה'יבול' של הצדיקים. אמנם גם הצדיקים מגיעים למדרגה גבוהה, אבל מכיוון שעבודתם מדודה ומוגבלת, גם עלייתם מוגבלת ומדודה. ואילו בעלי-התשובה, שנדרשים לצאת מכל גדרי מציאותם, גם עלייתם היא למעלה מכל מדידה והגבלה.

לכן נמשלו בעלי-התשובה לפירות האילן. כשם שצמיחת פירות האילן באה על-ידי יגיעה רבה ויש עמה דאגה מרובה, אבל בסופו של דבר היבול עצום וגדול לאין-שיעור מהזרע שממנו גדל האילן – כך בעלי-התשובה נדרשים ליגיעה רבה ולעבודה שיש עמה דאגה על תיקון העבר, אבל הם מגיעים לעלייה גבוהה ביותר ומושכים אור אלוקי שלמעלה מגדרי העולמות.

(תורת מנחם כרך י, עמ' 33)

  מן המעיין

ליצנות

כנגד הליצנים

"אברהם הוליד את יצחק" (שמות כה,יט). לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה... מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכול: "אברהם הוליד את יצחק".

(רש"י)

המטרה ללעוג

האנשים האלה אינם נקראים רשעים אלא ליצנים, משום שהליצנים אף הם עצמם אינם חושבים ברצינות את מה שהם אומרים, וכל מטרתם ללעוג ולדבר דברי ליצנות.

(חידושי הרי"ם)

מכחישים הכול

רבי מנחם-מנדל מרימנוב הראה פעם באצבעו כלפי מעלה ואמר: הכול רואים שאלה שמים, אבל על-ידי ליצנות אפשר להכחיש הכול, ואף להוכיח שאלה אינם שמים.

מקור הנס

יש להבין, מה הועילו הליצנים בליצנותם, והלוא ככלות הכול היה כאן נס, שכן שרה אימנו, שהייתה עקרה כבת תשעים, נתעברה וילדה בן. אלא ליצני הדור רצו להכניס כפירה במקורו של הנס, שהוא מאברהם, צד הקדושה, וניסו לייחס זאת לאבימלך – לכוחות הטומאה.

(הרב מבריסק)

כוחה של ליצנות

לוּ היה פרעה יודע שעל-ידי ליצנות אפשר לבטל הכול ולהכחיש הכול, לא היו בני-ישראל יוצאים לעולם ממצרים.

(עיטורי תורה)

דמיון בניגוד לטבע

מה החידוש שבן דומה לאביו? אלא אברהם היה בבחינת 'חסד', ויצחק היה בבחינת 'גבורה', ומאחר שהאב והבן היו בעלי תכונות אופי מנוגדות, היו צריכים להיות שונים זה מזה גם בקלסתר הפנים, שבו משתקפות תכונות הנפש. אולם בגלל ליצני הדור הוצרך הקב"ה ליצור שקלסתר פניו של יצחק ידמה לאברהם, שלא כפי שהיה צריך להיות על-פי הטבע.

(לקוטי שיחות)

תיקון לליצנות

רבי אברהם מסוכצ'וב אמר לאחר פטירת אדם ששכב במשך זמן על ערש דוויי, שזהו לפי שהיה אומר דברי ליצנות, ובשמים אין אוהבים זאת. לכן גזרו עליו שישכב זמן-מה על ערש דוויי, כדי שיעלה למרום זך ונקי לגמרי.

בגדים קרועים

אילו היו צריכים לקרוע 'קריעה' לאחר שמיעת דברי ליצנות, היינו צריכים להתהלך כל ימינו לבושי קרעים...

(עיטורי תורה)

  אמרת השבוע

סימן לשלום

רבי מרדכי בנט, רבה של ניקלשבורג, נפגש פעמים רבות עם קיסר אוסטריה, פרנץ הראשון. פעם אחת שאלו הקיסר: "בתלמוד שלכם נאמר: 'הרואה קדירה בחלום – יצפה לשלום'. וכי מה עניין קדירה לשלום?".

השיב לו הרב:

"אש ומים הם הפכים גמורים הנלחמים זה עם זה ולעולם אין שלום ביניהם. יש בכל-זאת דרך להשלים ביניהם, וזאת על-ידי קדירה. כשמניחים סיר ובו מים על-גבי האש, האש מוסיפה לבעור והמים אינם אובדים. הרי לך קשר ברור בין קדירה לשלום".

  מעשה שהיה

חסד בכבוד

חדווה מיוחדת הייתה נסוכה על פני הפוקדים את בית-מדרשו של רבי שמואל-אליעזר איידל'ס, הלוא הוא המהרש"א, ממפרשי הגמרא. הדרתו וגדולתו השרו סביבו תמיד אווירת רוגע ושלווה, שגרמה לרבים מבני העיר לקבוע אצלו את מקום תפילתם.

לא פלא שכאשר ר' שמואל האופה הגיע יום אחד לבית-המדרש ופניו עצובות, תפס הדבר מיד את תשומת לבו של המהרש"א. בעת ההכנות לתפילה היה סוקר במבט חטוף את פני המתפללים, ודיי היה לו בזה להבין לרוחם ולמתחולל בקרבם.

"כבר זמן רב מגיע ר' שמואל לתפילה בבית-מדרשי, ומעולם לא נראה כפי שהוא עתה. שמא אירע לו חלילה דבר-מה. אגש ואשאלהו", אמר המהרש"א בליבו, ובשעת בדיקת חוטי הציצית ניגש אל מקומו של ר' שמואל.

בראותו את המהרש"א בכבודו ובעצמו מתקרב לעברו, קם ר' שמואל ביראה וניסה לעטות על פניו ארשת רגילה ולהעלות חיוך על שפתיו, אך הדבר עלה לו בקושי רב. ברוֹך ובאהבה פנה אליו המהרש"א ושאל: "ר' שמואל יקירי, שמא אירע לך דבר-מה, מדוע פניך עצובות כל-כך? ואם מפני ההכנות לתפילה, הלוא התפילה מתקבלת יותר דווקא מתוך שמחה".

לא יכול היה ר' שמואל להסתיר את אשר בליבו, וכשדמעות בעיניו יצאו המילים מפיו בשטף:

"יודע רבנו כי משפחתנו עברה לגור לכאן, באוסטראה, לפני כמה שנים. עד עתה עבדה אשתי לפרנסתה בתפירה ובתיקון בגדים, ואני עסקתי באפיית לחם וכעכים בעבור תושבי העיר. מעולם לא ידענו ימים טובים, אך לא התלוננו והסתפקנו במועט.

"לפני זמן-מה חלתה אשתי בפרקי ידיה ואינה יכולה לעבוד עוד כבעבר. נוסף על כך היא גם נזקקת לתרופות יקרות. כל מעמסת הפרנסה נפלה על צווארי. כדי להשלים את פרנסת אשתי, עמל אני שני לילות בשבוע להכין כמות כפולה של לחמים, גם בעבור יום השוק הגדול.

"רוב הפוקדים את השוק הם תושבי הכפרים והעיירות שמחוץ לעיר. לתומי חשבתי, כי לאחר יום מפרך ומייגע ודאי יתענגו בשמחה על כיכרות הלחם הטריות, ואוכל לעשות מזה רווח נאה.

"אולם השבוע נחלתי אכזבה קשה עד מאוד. גם הפעם עמלתי וטרחתי זמן רב, תוך הוצאות מרובות, בלישת ובאפיית כמות גדולה של לחמים, כדי למכרם בשוק. אתמול, לאחר שביליתי יום שלם ליד דוכן הכיכרות, התברר לי כי מכרתי בסך-הכול כמה כיכרות יחידות. חזרתי עם כל סחורתי הביתה ובכיסי אין פרוטה.

"ילדיי, שקיוו כי יוכלו להתחדש בנעליים חדשות, במקום נעליהם הקרועות, הבינו כי מוטב להם להפסיק לחלום על כך. ובינתיים חובותיי עולים ותופחים, וגם לדמי השכירות של הבית שאנו דרים בו אין לי לשלם.

"אמור לי רבנו, כיצד אוכל להחזיק מעמד, מה אעשה?", סיים ר' שמואל את דבריו בקריאה נואשת.

מוחו של המהרש"א עבד בקדחתנות. אי-אפשר להשהות מקרה זה לאחר התפילה, ומה גם שאולי בעזרתו יוכל ר' שמואל להתפלל בשמחה, כהרגלו. לפתע אורו עיניו והוא אמר לר' שמואל:

"הלוא זו ממש יד ההשגחה! בדיוק היום אמרה לי אשתי כי אינה יודע איפה להזמין כמות גדולה של לחמים בעבור סעודת יום-השנה של אביה המנוח, שכן כל בני המשפחה יתכנסו היום אצלנו.

"אנא ממך, אם תוכל לעשות טובה זו בעבורנו, להביא את כל הסחורה שעמך לביתנו, ואשלם לך בעין יפה".

לא ידע האיש את נפשו מרוב התרגשות. פניו האירו, ולאחר שהבטיח למהרש"א לקיים את בקשתו תיכף לאחר התפילה, עמד להתפלל מתוך רינה ושמחה כהרגלו.

אשת המהרש"א הייתה מופתעת למראה האורח הבלתי-צפוי, כאשר זה דפק על דלת ביתה והחל להכניס במרץ זה אחר זה סלים כבדים, עמוסים כיכרות לחם, אך היא ידעה לשמור את הדבר בליבה. האופה קיבל את הכסף מידי המהרש"א וחזר לביתו קורן מאושר.

המהרש"א עצמו עדיין לא נח ושקט. הוא ייגע את מוחו כיצד להמציא ליהודי קשה-יום זה פתרון קבוע, שלא יזדקק חלילה להיסמך על מתנות בשר-ודם. לאחר מחשבה נצנץ במוחו רעיון. בשקט ובצנעה עשה מה שעשה, אמר מה שאמר, רק אז נחה דעתו והוא שב לביתו.

למחרת בבוקר נשמעו דפיקות על דלת ביתו של האופה. ר' שמואל פתח את הדלת ונותר פעור-פה. בעיניים נדהמות הביט באיש הניצב בפתח. זה היה שליחו של הדוכס, אשר התגורר בטירה מלכותית בפאתי העיר. בפי השליח בקשה, כי מאחר ששמע על טיב כיכרותיו של ר' שמואל, מבקש הוא להזמין דרך קבע מאה כיכרות ליום בעבור כל צוות הטירה.

לר' שמואל זו הייתה מתנה מן השמים ממש. מאז נהפך מצבו. עבר זמן קצר והאופה המתחרה עזב את העיר, וכל לקוחותיו פנו לקנות אצל ר' שמואל. חנותו הדלה, שהייתה עד כה כמעט ריקה, המתה מאדם כל שעות היום.

לא עבר זמן רב וגם אשתו של ר' שמואל נרפאה ממחלתה, והיא חזרה לעבודתה כמקודם. ר' שמואל לא ידע כמה השתדל המהרש"א בתפילותיו בעבורו, לעורר עליו ועל אשתו רחמי שמים. אולם כאשר גם אשתו חזרה לאיתנה, רץ בשמחה אל המהרש"א לבשר לו את הבשורה הטובה. ככלות הכול, המהרש"א היה היחיד שראה בצערו, מן הראוי שייווכח גם בשמחתו...

  לומדים גאולה

צדקה וגאולה

למצוות הצדקה סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה. כך אמרו חז"ל (בבא-בתרא י,א): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", וזאת על-פי הפסוק (ישעיה נו,א): "שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא". עוד נאמר בגמרא (שבת קלט,א): "אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה א,כז): ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

בספר ה'תניא' (פרק לז) מודגשת העובדה, שבכל התלמוד הירושלמי נקראת הצדקה 'מצווה' סתם. הדבר מוסבר בכך, שהצדקה הוא "עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה". במקום אחר (איגרת-הקודש פרק ט) מבואר ש"עיקר עבודת-ה' בעיתים הללו, בעקבות משיחא, היא עבודת הצדקה". מה יש במצוות הצדקה שאין בכל המצוות?

צדקה – נתינת החיים

את מעלתה המיוחדת של הצדקה אפשר לראות בשלושה מישורים. האחד – בהשפעה המזככת שיש לה על נפש האדם; השני – בבירור חומריות העולם ובהשכנת הקדושה בתוכו; והשלישי – בשפע האלוקי העצום ששופע בזכותה לעולם.

מעלתה של הצדקה בזיכוך נפש האדם היא, שכל מצווה מזככת ומקדשת חלק מוגדר של הנפש, אותו חלק הקשור באותה מצווה, ואילו הצדקה מרוממת ומעלה את הנפש כולה. הדבר נובע מההתקשרות הנפשית העמוקה של האדם עם כספו. לא לשווא אמרו חז"ל, שיש מי שממונם חביב עליהם יותר מגופם. הלהיטות הרבה של בני-האדם אחר הכסף אינה מקרית. את הכסף האדם משיג בעמלו ובזיעת-אפיו, והכסף גם נתפס כביטוי ליכולתו לחיות, ליהנות, לעשות דברים. מבחינות רבות, הכסף הוא החיים.

כאשר אדם נותן מכספו למטרות צדקה, הוא נותן בכך את נפשו, את חייו. במקום להנות את עצמו ולענג את גופו, הוא נותן כסף זה לצדקה. בעצם, הוא נתן בזה חלק מהתענוג שלו וממאווייו הנפשיים. הצדקה מבטאת אפוא יותר מכל מצווה אחרת את מסירת הנפש ותענוגותיה לקב"ה. על-כן היא יוצרת הזדככות כללית בכל הנפש.

השפעת הצדקה על הנפש גדולה כל-כך, עד שבדורות האחרונים, כשנתקטנו המוחות והלבבות, וקשה להגיע לדבקות בקב"ה על-ידי עבודת המוח והלב, הרי העצה שניתנת לאדם שרוצה לדבוק בקב"ה היא – להרבות בצדקה. על-ידי הצדקה הוא "זובח את יצרו", הופך את חשכת הנפש הבהמית לאור ולקדושה, ומגיע לדבקות עם הקב"ה.

שפע מלמעלה

נוסף על כך יש בצדקה מעלה מיוחדת מבחינת זיכוך חומריות העולם. חלק חשוב מחייו של אדם מופנה לעבודה ולהשגת פרנסה. העיסוק בהשגת פרנסה מקיף את כל תחומי החיים והעולם. כשיהודי מפריש מממונו לצדקה, בכך הוא מגלה כי כל העיסוק בפרנסה נעשה מתוך כוונה לעבוד את ה', ועל-ידי כך כל עבודתו עולה לקדושה. יוצא אפוא, שהצדקה מרימה ומזככת את כל חלקי העולם, שמתוכם הושג הכסף שהופנה לצדקה.

המישור השלישי, שבו אנו רואים את מעלת הצדקה, הוא בשפע האלוקי שהיא מורידה לעולם. הקב"ה קבע את סדר העולם כך, שכל שפע מלמעלה יבוא בהקדמת פעולה ממשית מצד האדם. כל מצווה מביאה שפע מיוחד, הקשור באופייה ובמהותה של המצווה. בצדקה הדבר פועל ביתר שאת וביתר עוז. כשאדם נותן מממונו לצדקה – הוא מעורר שפע אלוקי רב ועצום מלמעלה, וככל שהוא מדקדק פחות במתן הצדקה, מדקדקים עמו פחות מלמעלה, והשפע האלוקי שניתן לו ולעולם בכלל, מדוד ומוגבל פחות.

לכן, בימים האלה, כשאנו מצפים יום-יום לבוא הגאולה, חשוב להרבות ביותר בצדקה, שהיא המביאה את חסד ה' ובזכותה תבוא הגאולה במהרה בימינו.

  פתגם חסידי

המהלומה האחרונה

"במלחמת היצר, כמו במאבק אִגרוּף, נותנים מהלומות וגם סופגים מהלומות. העיקר הוא שאת המכה האחרונה ייתן האדם ליצר ולא להפך" (רבי מרדכי מלכוביץ')

  חיים יהודיים

הפעוט שניצל חגג בר-מצווה

לפני כמה שבועות נערכה חגיגת בר-מצווה שעוררה התרגשות רבה. זו הייתה שמחתו של ישי, בנם של ירון ואפרת אונגר הי"ד, שנרצחו בקיץ תשנ"ו בפיגוע ירי. שישה מחבלים עקפו את מכוניתם וירו בהם. ההורים הניחו שני ילדים: דביר, שהיה אז בן שנה ושמונה חודשים, וישי, שהיה בן תשעה חודשים, שהה ברכב ויצא ללא פגע. הוריה של אפרת, הרב אורי ויהודית דסברג, החליטו לגדל את הילדים.

"ההתרגשות בחגיגה הייתה גדולה", אומר הסבא, הרב אורי. "הכול שמחו בשמחתו. זו לא הייתה בר-מצווה של בכי ותמרורים על ההורים שאינם, אלא חגיגה אמיתית וקבלת עול מצוות מתוך זיכרון ראוי של ההורים היקרים. מובן שלא היה קל לראות כיצד הנער עולה לתורה בלי שאביו עומד לצידו. גם כשהתחלתי להכין איתו את הפרשה הייתה תחושה לא-קלה, אבל נכנסנו לעניין בהדרגה".

מימד של שיקום

דביר לומד כיום בישיבת 'אור מנחם', הישיבה התיכונית בקריית-ארבע, שבה לימד אביו שנרצח. לאחר מותם של בני הזוג אונגר הוקם במקום שבו עמד ביתם הראשון בקריית-ארבע אולם לימוד של הישיבה התיכונית. בית-המדרש נקרא 'אפיריון', על שם אפי וירון. מזוזת ביתם הראשון מקדמת את לומדי בית-המדרש. ישי, מספר הסבא, מתכונן עכשיו לקראת כניסה לישיבה.

"הילדים פשוט נהדרים, ואנחנו ממש מרגישים כיצד הוריהם עוזרים מלמעלה", הוא מספר. "פעמים המשימה מורכבת, פעמים מאתגרת ופעמים דורשת סבלנות רבה, אבל זה בהחלט לא בגדר 'קשה'. עצם גידול הילדים הוא מימד של שיקום. אנחנו דואגים להמשכיותם של בתי וחתני, הן בגידול ובחינוך הילדים הן בהוצאת חמשת ספרי הקומיקס שציירה אפרת. כל-כך הרבה שנים לאחר מותה עדיין היא מוסיפה להצחיק ילדים, על-ידי ספריה".

כינוס בין-לאומי

בעבודתו משמש הרב דסברג רכז המערכת של האנציקלופדיה התלמודית, הרואה אור בסיוע מכון 'יד הרב הרצוג', שהוקם על שם הרב הראשי לישראל, הרב יצחק-אייזיק הלוי הרצוג. "הרב הרצוג עזר ותמך בהקמת מוסד האנציקלופדיה התלמודית בשנותיו הראשונות", מציין הרב דסברג. "הוא ראה בריכוז כל חלקי התורה בצורה מסודרת שליחות לאומה כולה.

"השנה, שנת החמישים לפטירת הרב הרצוג, החלטנו לקיים כינוס בין-לאומי, העוסק בתחומים שעסק בהם הרב הרצוג. הכינוס יהיה אי"ה בשבוע הבא, והוא יעסוק במשפט התורה, בטכנולוגיה והלכה, כלכלה והלכה, חקלאות והלכה ועוד נושאים. לכל נושא מושב מיוחד, ובו ירצו מיטב הרבנים והחוקרים".

אלה ואלה תולדות

עוד הוא מגלה כי בימים האלה נכנס לדפוס הכרך הכ"ח של האנציקלופדיה התלמודית, ועדיין המלאכה רבה עד להשלמת המפעל כולו.

הרב דסברג רואה קשר ישיר בין גידול היתומים לבין האנציקלופדיה התלמודית: "אלה ואלה הם תולדות. בחיים האישיים אנחנו מגדלים את הזיכרון שנשאר מהילדים שלנו, ובאנציקלופדיה אנחנו עושים ריכוז יסודי ומקיף ביותר של כל ספרות חז"ל, הראשונים והאחרונים, על כל עניין תלמודי שיש לו היבטים הלכתיים. בשני המפעלים הללו אני גאה לתת את חלקי".

הרב דסברג על רקע האנציקלופדיה התלמודית ותמונת הרב הרצוג

  פינת ההלכה ומנהג

ברכת הזימון

שאלה: מי מצטרף לברכת הזימון?

תשובה: שלושה גברים שאכלו יחדיו, תיקנו חכמים שיברכו בזימון, מכיוון שיש בזה "ריבוי שבח וגדולה להבורא יתברך, שמזמנים... ומתוועדים יחד להודות לו, לשבחו ולפארו על שפע ברכתו". ואומר אחד מהם: "נברך שאכלנו משלו", והשניים אומרים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואם הם עשרה ומעלה, חייבים להזכיר את השם בברכת הזימון, ואומר המזמן: "נברך אלוקינו שאכלנו משלו" והם עונים אחריו: "ברוך אלוקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו", ומתחילים לברך את ברכת המזון.

כשאכלו שלושה אנשים ומעלה ונתחייבו בזימון, גם נשים שאכלו עמם חייבות להצטרף לזימון. אם הן שלוש ורצו לזמן לעצמן – הרשות בידן. אבל אם אכלו עשרה גברים ומעלה ונתחייבו לזמן בשם, הנשים חייבות לזמן איתם, שלא להפסיד ברכה בשם (ויש לימודי זכות על נשים שאינן מקפידות לזמן כלל).

אבל נשים שאכלו לעצמן – פטורות מזימון, ואם הן שלוש נשים ומעלה ורצו לזמן – הרשות בידן, ובלבד שלא יזמנו בשם. אבל אינן מצטרפות עם גברים לשלושה או לעשרה, מפני שצירוף אנשים ונשים באמירת 'נברך' יחד נראה צירוף בלתי-צנוע, "ואפילו באשה עם בעלה ובנה, אין חברתן נאה כשמצטרפים יחד".

ילד (אחד) לפני גיל מצוות, למנהג הספרדים מצטרף לזימון, להשלים את המספר לשלושה או לעשרה, אם הוא מעל גיל שש ויודע למי מברכים, והאשכנזים אינם מצרפים אותו עד שיגיע לגיל מצוות.

מקורות: ברכות פ"ז מ"א-ב ובגמ'. אבודרהם, הל' ברכות שער א. שו"ע או"ח סי' קצט ס"ז וס"י ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן ס"ו-ט (ובסי' קצב ס"א). ילקוט יוסף ס"ד-ה. פסקי תשובות ס"ק ד. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'זמון' (כרך יב טור רלז).